מהות ימי החנוכה
חנוכה זהו זמן שכולנו בקלות מתחברים אליו. כבר חודש לפני כן אנו מתחילים לאכול את הסופגניות, בכל ערב אנו עורכים טקס הדלקת נרות עם כל המשפחה, הילדים משחקים בסביבון ולא קשה להיכנס למצב רוח של חג שישמח את כולנו.
הבעיה הגדולה שלנו היא שמלבד אכילת לביבות וסיבוב סביבונים, שכחנו שיש גם מהות אמתית לימים המיוחדים האלו של החנוכה. מהות רוחנית שאנו לא שמים לב איך לפעמים אנו דורכים עליה וחיים את חיינו בסתירה מוחלטת לכל מה שהיא מסמלת.
אז מה בכלל אנחנו חוגגים?
צריך להבין שימי החנוכה מסמלים את הרוחניות. בהשוואה לפורים למשל, שם הגזירה הייתה על הגוף ורצו להשמיד אותנו ממש, בחנוכה היוונים דווקא רצו לתת לנו לחיות, ואפילו חיים טובים עם השכלה, משכורת לא רעה ותנאים מצוינים. הגזירה בחנוכה הייתה על הרוחניות, הם היו מוכנים לתת לנו כבוד ומעמד, ובלבד שנצטרף אליהם ונעזוב את התורה הקדושה. לחיות חיי חומר ללא תורה ומצוות.
לכן גם מצוות היום שונות במהותן זו מזו. בעוד שבפורים אנו מצווים על משלוח מנות, מתנות לאביונים וקיום סעודה, שכולן בעצם מצוות הנוגעות לגשמיות, בחנוכה ההפך הוא הנכון. בחנוכה אין מצווה לערוך סעודה כלל. הסופגניות הן אמנם מנהג נחמד, אבל בוודאי שאין חיוב לאכול אותן.
המצווה היחידה היא הדלקת נרות חנוכה, בהם כידוע אסור להשתמש לשום צורך גשמי, אלא רק לראות את האור הרוחני שיוצא מהם. הנס הגדול בחנוכה היה אמנם ניצחון היהודים המעטים והחלשים (בגשמיות) על היוונים החזקים והרבים, אך כל ילד יודע שהסיבה שמדליקים חנוכייה היא דווקא בזכות נס פך השמן, שלא עזר לנו כלל בגשמיות, אלא הביא לנו אור רוחני עצום. ניתן לראות בבירור שהעיקר פה זה הרוחניות.
יהודה המכבי היה דוס
גם בניצחון הגשמי לכאורה במלחמה, הכל היה בדרך של רוחניות מופלאה. נהוג לחשוב על המכבים כחזקים ובעלי כוח רב. מציירים את יהודה המכבי כלוחם גיבור עם שרירים מפותחים. אבל אם נשים לב, אנחנו מזכירים בתפילות חנוכה “מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים”, אז כל הציורים של הבריונים השריריים עם לבוש של ויקינגים בוודאי יורדים מהפרק. הסוד הגדול של המכבים כלל לא היה בכוח הפיזי, אלא במהות הרוחנית שאותה הם ייצגו.
החשמונאים לא היו גיבורים במובן הפיזי, אלא ששמו ביטחונם בקדוש ברוך הוא ולא פחדו משום דבר. לא מהיוונים ולא מכוח ועצמה של שרי צבא גדולים. הם ידעו שהשם עושה מלחמה והוא זה שמחליט מי ינצח ומי יפסיד. לכן הקרבות של המכבים היו יוצאי דופן מהרגיל. הם היו צמים ומתפללים לפני היציאה לקרב, היו מתכנסים ועושים עצרות.
במקום לאזור כוח ולאכול היטב כדי לחזק את עצמם לקראת המלחמה, הם בחרו לצום ולצאת לקרב חלושים כדי לעשות תשובה ולחזק בלבם את האמונה שהשם לבדו הוא זה שנלחם. הם הבינו שהמפתח לכל זה האמונה והתשובה, ורק כך הם יוכלו לנצח את היוונים. השם שבחרו לעצמם גם מרמז על כך, “מי כמוך באלים השם” ראשי תיבות מכב”י.
האמת היא שבכלל לא היה צורך במלחמה, שהרי אף אחד לא איים עלינו. הייתה אפשרות להמשיך את החיים כרגיל בצורה מכובדת, רק ללא קיום המצוות. אם אדם היה רוצה לבחור להיות לא ירא שמיים, לחיות כמו מה שקרוי היום “חילוני”, אז הוא יכול היה להמשיך לחיות בכבוד בלי שום טרדות. אלו היו המתייוונים, שבחרו לעזוב את התורה ולזרום עם ה”תרבות” מסביב. ערכו מסיבות, משחקי ספורט, מופעים ועזבו את קיום המצוות.
כל המלחמה התחילה רק מתוך רצון לשמור על היהדות בקיצוניות מבלי להחסיר שום פרט קטן. לשמור באדיקות ובדבקות על התורה לכל פרטיה מתוך מסירות נפש. הם היו רק כמה אחים מבית חשמונאי שקראו לעצמם מכבים והחליטו להילחם במעצמה ענקית בלי שום סיכוי טבעי.
חנוכה מייצג למעשה את התגברות האור על החושך. לא מדובר על אור גשמי שאנו מדליקים בלחיצת כפתור, אלא אור רוחני שמסמל את הקרבה שלנו אל השם יתברך. מדובר על שמירת התורה, היהדות וכל המהות הרוחנית שלנו מול כל העולם שרוצה להעלים את כל זה. מדובר על מלחמה מול היוונים שסוגדים לגוף, עורכים אולימפיאדות בפריצות גמורה, מטפחים פסלים ואלילים, מלמדים פילוסופיה ללא כל בסיס, מתירים את הרסן מול התאוות וזורקים לפח את כל הערכים ההומניים שמפריעים להם בדרכם.
לכל הזוהמה הזו הם קוראים בשם המפוצץ “נאורות”, מה שאוטומטית מביא את כולם למסקנה שאם הם נאורים, חכמים וחדשנים, אז אלפי שנים של חיות אמתית מבפנים עם תורה קדושה ואמונה מוצקה נחשבים בוודאי למיושנים, חשוכים, כובלים ומציקים. לכן לא מעט יהודים התייוונו לצערנו ונבלעו בתוך ה”תרבות” של יוון ללא כל זכר. אך עם כל זאת, ניצחנו במלחמה הרוחנית. האור ניצח את החושך, התורה הקדושה והנצחית ניצחה את הבלי הפילוסופיה הלא מבוססת, הקדושה והטהרה ניצחו את התאוות הבהמיות. את כל זה בעצם אנחנו חוגגים בתוך שמונת ימי החנוכה הנפלאים והמרוממים.
איפה אנחנו ואיפה חנוכה?
יותר מאלפיים שנה לאחר מכן, אנו נמצאים כאן ומדליקים נרות חנוכה במשך שמונה ימים, לזכר הנסים שהתרחשו שבזכותם בעצם שמרנו על יהדותנו עד היום. לא מעט מעצמות ענקיות קמו לפני ואחרי היוונים, אין אחת מהן שוויתרה על הרצון הגדול לחסל אותנו, ועם כל זאת כולם נפלו ללא זכר בעוד שאנחנו חיים וקיימים עד היום. בעוד שחוקי העולם ה”נאורים” אומרים שישנה הברירה הטבעית בה החזק שורד, עם ישראל מראה לכל העולם איך לעם החלש ביותר אולי, ישנו הכוח הרוחני הגדול ביותר והוא מנפץ את התאוריות של כולם עם כושר השרידה שלו.
אבל בעוד שאנו מדליקים את נרות החנוכה, לא שמנו לב לתרבות היוונית שנכנסה לתוכנו בלי שנרגיש בכך. אבותינו הקריבו את חייהם כדי לשמור על התורה הקדושה, ואנחנו מוותרים עליה מרצון. אבותינו נרצחו כי לא הסכימו ל”תרבות” היוונית של חיי הוללות ותאוות, ואנחנו רודפים אחריהם ללא הרף. אבותינו נהרגו על קידוש השם כדי לא לאכול טריפות, ואנחנו מחכים בתור בסופר כדי לשלם עליהם. את כל מה שהיוונים ניסו להשיג מאיתנו אז ולא הצליחו, הם משיגים לצערנו היום בלי מאמץ.
אנו מדליקים נרות חנוכה טהורים וקדושים, אך לא יודעים בכלל מה זו טהרת המשפחה ומהי קדושה של יהודי. חוגגים את נס פך השמן בו הדליקו את המנורה בבית המקדש, אבל שנייה לאחר מכן מחללים את השבת. אנו חוגגים את ניצחון האור על החושך, אך מתמכרים לתרבות היוונית החשוכה שם סוגדים לחיצוניות ואין כלום בפנים. כל מה שאנו מכנים היום בשם “תרבות” זה כל מה שנלחמנו נגדו אז בימי יוון.
אנחנו מעריכים את המכבים הגיבורים ששמרו על היהדות ובזים למתייוונים שהיו חלשים והלכו אחרי תרבות הגויים. אבל במציאות, אנחנו מתנהגים כמו אותם מתייוונים. בקושי יודעים תורה, בקושי מקיימים כמה מצוות, וכל היום עסוקים בשליחת תמונות והודעות למכרים ולא מזיזים את העיניים מאותם מכשירים שמביאים לנו את כל תרבות יוון לתוכנו.
איך הגענו למצב בו אנו רומסים את כל העקרונות שאבותינו הקריבו את חייהם למענם? איך יתכן שעברנו שואות ואינקוויזיציות מכל עם אפשרי כדי לשמור על התורה, והיום במדינה משלנו אנו זורקים את הכל והופכים להיות מתייוונים מרצוננו החופשי? ספורט, תאטרון, טלוויזיה וכל שאר מרכיבי ה”תרבות” שלנו התחילו שם ביוון.
אנשים מסוגלים לצפות במשחקי כדורגל, להעריץ את השחקנים, לצרוח עד לשמיים על כל גול שנכנס והכל זה חיצוני בדיוק כמו שיוון המציאה. אם נתבונן על פנימיות הדברים נגלה שאין שם כלום, חוץ מאנשים שרודפים אחרי כדור שלא מביא תועלת לאף אחד, למטרת בזבוז זמן בלבד. נהנים מהטלוויזיה, נהנים מהעיתונים, נהנים מהצגות, אבל הכל חיצוני וריק מתוכן. להעביר את הזמן ללא כל מהות פנימית, בדיוק כמו כל מה שנלחמנו נגדו.
אם תשאלו אדם אם הוא יודע מהי תכלית חייו ובשביל מה הוא בכלל חי, הוא בוודאי יענה לכם שאין לו זמן לשאלות כאלו. שהרי השאלה הזו עמוקה ופנימית ועלולה להשפיע על כל חייו, והוא מצדו ממהר לעסוק בהבלי העולם החיצוניים שלא יתנו לו דבר. הרי יש טלוויזיה, יש מועדונים, יש תאוות, יש תרבות יוונית שלמה בחוץ. אז למי יש זמן להתעסק עם דברים פנימיים ומהותיים שבאמת חשובים? למי יש זמן ללמוד תורה ולהתבונן במהות הנפש כאשר היצרים והתאוות המתייוונים שבתוכנו רוצים להשיג את חלקם?
כשאנו שומעים על המתייוונים, אנו מבינים שזה לגנאי. כולנו אוהבים מאוד את המכבים שניצחו את היוונים. אנחנו מספרים לילדינו בגאווה איך שהיהודים ניצחו את היוונים ואיך שהמתייוונים הם החלשים המסכנים שבגדו ביהדותם. אך צריך להבין שאותם מתייוונים לא עשו דברים שונים ממה שאנו עושים היום. הם פשוט הכניסו את התרבות היוונית לחיים שלהם, בדיוק כמו שאנו עושים היום.
את המכבים ששומרים באדיקות על דתם ולא מוכנים לשום פשרות בקשר לתורה ולרוחניות קשה למצוא היום, ואם בכל זאת נמצא אותם, הם יהיה לרוב נושא ללעג וזלזול. נקרא להם “דוסים” קיצוניים, “פרזיטים” שלא תורמים למדינה, “עלוקות” שלא עובדים ורק יושבים ללמוד תורה על חשבון אחרים או דתיים מיושנים שלא מתחדשים עם ה”תרבות”. אנחנו אמנם חוגגים את הניצחון של המכבים בגאווה, אבל רומסים את כל הערכים שבהם האמינו.
ההלכה אומרת שאפילו אדם שגר לבדו בקומה עשירית, כך שאין לאף אחד מלבדו שום אפשרות לראות את הנרות, בכל זאת מדליק נרות חנוכה בביתו משום “פרסומי ניסא” כדי לפרסם את הנס. והשאלה הנדרשת היא אם הוא היחיד שרואה את הנרות דולקים, אז למי הוא בכלל מפרסם את הנס?
אלא שצריך להבין שאם הוא בעצמו רואה את הנרות זה כבר מספיק כדי לפרסם את הנס. כי למרות שאנו בטוחים שאנו מבינים מדוע מדליקים נרות, ולמרות שאנו יודעים על הנס שהיה, למרות הכל עדיין חסר לנו במהות הפנימית של הדברים ואנו זקוקים לפרסם את הנס לעצמנו כדי להחדיר את הדברים פנימה.
פרסום הנס הוא לא רק לאחרים, כי גם אותו אדם שמדליק את הנרות לא לגמרי מבין את המהות של מה שהוא עושה. כולם מדליקים נרות אבל מעטים באמת מצליחים להתחבר למה שאותם נרות מסמלים. אנחנו מבינים שהיו שם נסים, אבל נראה לכאורה שזה לא כל כך נוגע אלינו להיום. לכן חשוב להפנים את הדברים, לראות את נרות החנוכה כדי להתחבר לנסים שהיו כדי להבין על מה נלחמנו ומהו אותו נס שהתחולל שם.
אנחנו מוכרחים להבין את פנימיות הדברים כדי לא לחיות בסתירה. אם המכבים צדקו והמתייוונים עשו לא טוב שפרשו מהיהדות והתנהגו כמו יוונים, אז הרי גם אנחנו צריכים לחזק את האמונה, להתנתק מהתרבות היוונית ולהתנהג כמו יהודים. כל יהודי צריך לשאול את עצמו לכבוד מה בכלל הוא מדליק נרות חנוכה.
לכן חשוב לכולנו לזכור ולדעת מה באמת התרחש שם, על מה בכלל אנחנו חוגגים את חנוכה, ומהי המהות הפנימית שאותה אנו צריכים לקבל וללמוד מהימים הקדושים האלו. העם היהודי הקדוש מתבונן פנימה אל מהות הדברים, ומחפש את העומק והמשמעות האמתית של הדברים.
בניגוד ליוונים שסוגדים לחיצוניות הריקנית, המסע של היהודי הוא פנימה אל תוך הנשמה שלו שמכניסה את המשמעות והתכלית לחיים. ראוי לכל אחד מאיתנו לזכור זאת, ולבדוק היטב שהוא מסיר מעליו כל טיפת התייוונות, כך שנוכל להישאר עם רוחני וקדוש שזוכה לנסים מהשם יתברך, לרוחניות וטהרה אמתית, ולחיים של פנימיות ומשמעות.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה