מחפשים את האמת – דיסק לשמיעה

לפעמים מרוב העומס בחיים ומרוב ההרגלים שאנו שקועים בהם, אנו שוכחים את המטרות שלנו בחיים. אנו שוכחים את סדר העדיפויות, מה חשוב יותר ומה פחות, ושוכחים שאנחנו לא סתם אוסף של חומרים כימיים חסרי משמעות, אלא נשמה אלוקית עם הרבה עומק. כל מה שצריך זה להתבונן בחיים לעמקם, לעבור את המחסומים השונים ולגלות את האמת.

הדיסק מחפשים את האמת הוקלט כדי לתת נקודת מבט שונה במקצת, לפתוח את העיניים כדי להתבונן יותר לעומק ובעיקר להעיר את הנשמה. אתם מוזמנים להוריד את הדיסק בחינם, לצרוב אותו ולהפיץ אותו באופן חופשי כפי שהוא.

לחצו כאן להורדת הדיסק לשמיעה ״מחפשים את האמת״

הורידו גם את הספר המלא ״מחפשים את האמת״ מכאן

יש אפשרות להגיע לנתיבות ולקבל דיסקים להפצה בחינם. לפרטים צרו איתנו קשר כאן.

לתועלת הגולשים שלא יכולים לשמוע את הדיסק או שרוצים לעקוב טוב יותר, צירפנו את תוכן הדיסק לקריאה:

יוצאים מההרגל, מתחילים לחשוב, מגלים את הנשמה ונכנסים לשליטה

האם פעם חשבתם לעצמכם מי שולט בחיים שלנו? האם אנחנו קובעים את הדרך שלנו? האם אנחנו מקבלים את ההחלטות בעצמנו? או שאולי הסביבה מכתיבה לנו מה לבחור? לפעמים החיים סוחפים אותנו למקומות שבכלל לא חשבנו שנגיע אליהם ומבלי שרצינו בכך.

לא קבענו לאן נגיע, אלא הזרם לקח אותנו בלי שנרגיש. ההרגלים שלנו הופכים אותנו לעבדים שהולכים על פי כללי חברה ומוסכמות חברתיות, עד שאנחנו בכלל לא חושבים שיש לנו מסלול לחיים שאנחנו צריכים לכוון.

הדבר הכי חשוב בעולם מבחינתנו זה להצליח בחיים. אבל אנחנו בכלל לא יודעים מה זו הצלחה שנוכל להגדיר את השאיפות שלנו. אנחנו מגדירים הצלחה לפי מה שהחברה מגדירה לנו. אדם לא ירגיש מצליח אם לא יחמיאו לו ויתנו לו אישורים מבחוץ.

אנחנו עושים הכל באופן אוטומטי לפי מה שלימדו אותנו ולפי הסביבה שעיצבה אותנו. בגלל זה אנשים אוהבים את המאכלים של אמא שהתרגלו לאכול, את סוג המוזיקה ששמעו בבית ואת המנהגים שנהגו בסביבתם. כך אנחנו עושים הכל בלי תשומת לב, בלי לנסות לחקור אם זה טוב או לא, לא חושבים על ההחלטות השוטפות שאנחנו מקבלים במהלך היום שישפיעו על כל העתיד שלנו. אנחנו עושים דברים מתוך קיבעון והרגל, מתוך ראיה צרה של אותו הרגע מבלי לחשוב לאן אותם דברים יובילו אותנו.

כל אדם רגיל לסטיגמות ותפיסת עולם מסוימת. מתוך הדרך שהכיר הוא בטוח שזו הדרך הטובה ביותר, והוא בטוח שזו הדרך שלו. אבל באמת זו בכלל לא הדרך שלו, אלא של הסביבה שלו. כל אחד למשל בטוח שיש לו טעם אישי משלו בבגדים, אבל אם נחזור אחורה כמה שנים, נגלה שהטעם שלנו היה שונה לגמרי. מה גרם לשינוי הזה? אם זה באמת בא מתוכנו, אז למה השינוי לא הגיע קודם? אלא שהטעם שלנו בבגדים הוא בכלל לא הטעם שלנו, אלא של הסביבה החיצונית שהחדירה לנו אותו. האופנה מכתיבה לנו מה ללבוש.

כל אחד יגיד "מה פתאום, אני לובש מה שאני אוהב", אבל לא משנה כמה מיוחדים ושונים הבגדים שלנו, הם מעוצבים על ידי חברות אופנה בהתאם לדור ולמיקום שלנו. בחנות בגדים לפני 100 שנה אף אחד לא היה מוצא מה ללבוש עם הטעם שיש לנו היום. אבל אם היינו חיים לפני 100 שנה אז כן היינו מוצאים כי הטעם שלנו היה שונה ומותאם לזמן כמו כל אותם אנשים שחיו אז.

זה נראה לכם הגיוני שבמקרה כל מי שהיה חי פעם אהב את סגנון הלבוש והתסרוקות של אז ובמקרה כל מי שחי היום לא מתחבר לזה? בארץ אחרת ובתקופה אחרת אנחנו בעצמנו לא היינו מסכימים ללבוש את מה שאנחנו לובשים עכשיו. לכאורה אם זה באמת היה הטעם שלנו שבא מתוך פנימיות הנפש אז הוא לא היה משתנה לעולם בלי קשר לזמן ולמקום. אבל זה לא באמת הטעם שלנו או האופי שלנו כפי שאנו חושבים, אלא מה שהסביבה והנסיבות החדירו לנו עד שהתרגלנו. אם היינו חיים בתוך שבט אינדיאני כל התפיסה שלנו הייתה משתנה וכל המנטליות הייתה אחרת. כי הסביבה קובעת לנו מה לאהוב, מה לחשוב ואיך לחיות. אנחנו עוברים שטיפת מוח יומיומית ומתמדת וכעת אנחנו בטוחים שזה חלק מאיתנו.

אם התרגלנו לשתות קפה כל בוקר אז יום אחד בלי זה ישבש לנו את כל התוכניות ולא נצליח להתרכז בשום דבר. אם התרגלנו לשתי כפיות סוכר אז פחות זה ייראה לנו מר, אבל אם התרגלנו לכפית אחת אז שתי כפיות זה יהיה לנו מתוק מדי. זה לא משהו פנימי עם משמעות עמוקה, זה פשוט מה שהתרגלנו אליו.

כל מה שאנחנו עושים מושפע מהסביבה בה גדלנו, מהתפיסה בה חונכנו ומכל מה שראינו ולמדנו בעולם. הכל נכנס לתת המודע ויוצר אצלנו הרגלים. אדם יכול לעבור חיים שלמים בלי שתהיה שום משמעות למה שהוא עושה, כי הוא פועל רק לפי מה שמצפים ממנו שיפעל ומכוח ההרגל שרכש. הוא חושב שהוא בוחר בחירות, אבל הוא משועבד ליצרים שלא נותנים לו חופש בחירה.

אדם שאוהב פיצה יעבור ליד פיצריה ויריח את הריח, ואז באותו רגע נשללת ממנו הבחירה והוא מרגיש שהדבר שהכי מתחשק לו כעת זה פיצה. הוא מרגיש שהפיצה הזו זה הדבר הכי טעים בעולם. אבל כל זה קורה עד שהוא מגיע לדוכן השווארמה, ואז הוא מבין שהוא טעה ובעצם הדבר הכי טעים בעולם שהוא רוצה לאכול כעת זה שווארמה. ואז הוא עובר ליד מאפיה וכל כך רוצה לטעום מהלחמניות החמות, עד שהוא מגיע לאיזה דוכן נקניקיות ונזכר כמה שהוא אוהב לאכול נקניקיות. בקור של החורף אנחנו הכי אוהבים את הקיץ, אבל בשרב של הקיץ אנחנו רוצים שכל הזמן יהיה רק חורף. כשרואים אוכל הופכים לרעבים. כשרואים מוצר בחלון ראווה ישר רוצים אותו. הכל סובייקטיבי ומשתנה.

לפני שממציאים טכנולוגיה מסוימת אז כולם מסתדרים וזה לא חסר לאף אחד, אבל אחרי שהמציאו אדם מרגיש שאין אפשרות לחיות בלי זה. הרצון שלנו מורכב ממה שאנחנו רואים מול העיניים ומרגישים ברגע זה. כל זה קורה לכל אחד מאיתנו בלי שבכלל נדע מכך. אנחנו בטוחים שזה הכל בחירה שלנו, שאנחנו חופשיים, שזה הרצון שלנו ושאנחנו אוהבים את הדברים שאנחנו אוהבים בגלל האופי שלנו וההחלטות שלנו, אבל הכל מכור. הכל מגיע מבחוץ דרך החושים ומעורר בנו רגשות שאין לנו בכלל שליטה עליהם.

על זה עובדים הפרסומאים שרוצים לשעבד אותנו למוצרים שלהם. ובאמת כל מי שהולך לסופר, רואה את המוצר שפרסמו בתקשורת והוא בטוח שזה המוצר הטוב ביותר. הוא ישלם יותר כסף כדי לקנות אותו למרות שיש את אותו מוצר מאותו בית חרושת בחצי מחיר, רק שאין עליו מדבקה עם המותג שהוא מכיר מהפרסומת. אנחנו עבדים של הסביבה שלנו ועבדים של ההרגלים שלנו.

אדם שצופה בסרט מפתח תחושות ורגשות, נכנס למתח, חש פחד, שמחה, עצב, כעס ומרגיש את האדרנלין בגוף כאילו הוא ממש חווה את זה. הוא יודע טוב מאוד שזה רק סרט מבוים, אבל זה לא משנה. אין לו אפשרות לעצור את התחושות בגוף. גם אם אנחנו יודעים בוודאות שזה בלוף, אין לנו את הכלים לעצור את התגובות שלנו ולקבל שליטה על עצמנו. השכל בכלל לא משחק כאן תפקיד.

אנחנו יכולים לומר שטלוויזיה מזיקה לילדים אבל אנחנו כבר מבוגרים שמבינים ועלינו זה לא משפיע. אבל כל דבר שצופים בו, בדיוני ככל שיהיה, גורם לנו לשנות את כל התחושות בגוף ולהרגיש דברים שאנחנו כלל לא רוצים להרגיש מבחינה הגיונית. זה נקרא להיות לא מושפעים? אנחנו מפקידים את הרגשות שלנו בידי במאים ותסריטאים שישחקו אתם ויגרמו לנו תחושות שאנו כלל לא רוצים בהן ולפעמים הן אפילו יכולות להזיק. מתח, דאגות, עצבות, פחד וחרדה זה דברים שיכולים להזיק לנו גם לטווח ארוך, הרבה אחרי שכבר שכחנו מהסרט שראינו.

צריך הרבה הסברים הגיוניים וטיפולים של שנים כדי להוציא טראומה אחת שאדם חווה בכמה שניות. כי לא משנה כמה נלמד ונחקור את זה בשכל, הרגשות והיצרים שלנו שולטים עלינו. אדם שנמצא בפחד יישאר בפחד גם אם כולם יגידו לו שאין ממה לפחד. אין לו איזה כפתור שהוא יכול ללחוץ עליו שישתיק את הפחד שלו. גם אם ההיגיון אומר שזה לא מפחיד, אם המסר שנקלט בתת מודע הוא שצריך לפחד אז זה מה שיקרה. אדם שדואג ידאג אפילו יותר כשיגידו לו "אל תדאג". מישהו שרואה ג'וק או עכבר בחדר שלו יקפוץ מצד לצד או ינסה להרוג אותם בעקשנות למרות שהוא יודע מבחינה הגיונית שהם לא יכולים להזיק, שהם לא עושים כלום ושהוא חזק יותר מהם. ההיגיון והשכל בכלל לא חלק מהתמונה, אלא רק הרגשות שאנו מקבלים, גם אם זה סותר כל היגיון בריא.

כל מי שמנסה לעשות דיאטה יודע את זה. כל מי שמנסה להפסיק לעשן יודע את זה. כל מי שמנסה לעבוד על המידות או לשנות איזו תכונה יודע את זה. כל מי שמנסה לעשות כל שינוי בחיים שלו יודע את זה. כי כשמנסים להתמודד ולהילחם באותו יצר של הרגל שמלווה ברגשות שמשתלטים עלינו, אנו מגלים כמה הוא חזק עד שאנחנו כמעט לא מסוגלים לשלוט בו.

וזה עוד רק בדברים הקטנים שהצלחנו להתעורר מהתרדמת, כי ברוב הדברים אנחנו רדומים לגמרי. זה אחרי שבן אדם מבין שהסיגריה לא טובה והוא מנסה להיגמל, כי עשרות שנים לפני כן הוא אפילו לא חשב על כמה זה רע ומזיק. זה היה לא טוב כל הזמן, אבל מרוב ההרגל הוא הדחיק את זה.

גם אם אנחנו יודעים בוודאות שמשהו שאנחנו עושים לא טוב בשבילנו, כמעט ואין לנו שליטה ואנחנו לא מצליחים להפסיק לעשות את זה. כי זה לא בחירה, אלא בוחרים בשבילנו. המערכות האוטומטיות פועלות, חושבות ומחליטות בשבילנו בזמן שאנחנו ישנים בצד בלי להפריע. היצר מחליט בשבילנו כך שאנחנו עושים ובוחרים במה שאנו מכירים ועושים את מה שאנו רגילים. אנחנו קונים את אותם מוצרים בסופר, משתמשים באותו סלנג יומיומי ופועלים פחות או יותר באותה צורה ומתוך אותה תפיסה.

אם ישאלו אותנו מה נשמע, נגיד שהכל בסדר ברוך השם, גם אם זה ההפך הגמור. ואם נשאל אחרים מה נשמע, אז גם אם יגידו לנו שעל הפנים, נגיד להם "יופי, אז נדבר כבר" ונמשיך ללכת בלי להקשיב בכלל למה שהם אומרים. כי אנחנו לא באמת מתעניינים ושואלים, אלא פועלים מתוך הרגל.

אדם לא מתעורר כל בוקר מחדש ושוקל אם כל הדברים שהוא מתכנן לעשות במשך היום הם טובים בשבילו ומקדמים אותו. הוא פשוט עושה הכל מתוך הרגל בלי לחשוב, וגם אם זה מעכב, חסר תועלת או אפילו מזיק, הוא בכלל לא עוצר לחשוב על זה. אדם שנוהג כבר שנים לא חושב על כל פניה שהוא עושה, לפעמים הוא חולם ופתאום מגיע אל היעד בלי לשים לב, כאילו מישהו אחר נהג בזמן שהוא חלם בהקיץ, כי הוא כבר רגיל לדרך הזו.

בדרך כלל המנגנון הזה יעיל, כי אוי ואבוי לנו אם נצטרך לחשוב על כל צעד שאנחנו עושים, אבל לפעמים ישנם הרגלים לא טובים, או הרגלים שהיו טובים לעניין מסוים או לזמן מסוים, אבל לעניין אחר הם לא טובים, ואם לא נתבונן ונחקור, נאבד את השליטה. אין לנו מושג אם אנחנו עושים דברים שטובים בשבילנו כי התרגלנו ואז הפסקנו לחשוב.

אנחנו מחכים תמיד שדברים בחוץ ינחתו עלינו מהשמיים וישפיעו עלינו לשנות תפיסה ולא חושבים בכלל שאנחנו יכולים להכניס שינויים בעצמנו. אבל איפה השליטה שלנו בחיים? אם נפגוש באדם כלשהו שידבר איתנו או שנקבל מידע חדש בתחום מסוים, אז יכול להיות שזה ישנה לנו את התוכניות. אבל כל זה רק מתוך דברים חיצוניים שישפיעו עלינו ולא מתוך בחירה שבאה מתוכנו.

יש כאלו שמאמינים בתורה אבל לא כל כך הולכים בדרך הזו. כששואלים אותם הם נהיים נבוכים ואומרים שהם מחכים שתבוא להם הארה כדי שיוכלו להתקרב להשם. “אנחנו עדיין לא בשלים לזה". הם רוצים להתקרב, אבל מחכים לרגע הנכון שזה יתאים להם. אבל צריך לדעת שזה טיפשי לתלות את הדברים בגורמים חיצוניים. אין רגע נכון ואין זמן שבו מבשילים. אם זו דרך טובה, אז צריך ללכת בה בלי קשר לסביבה החיצונית. אמנם לא צריך להשתנות בבת אחת, אבל צריך להתחיל לעשות משהו. גם אם זה לא נוח ומוזר בהתחלה, אחרי זמן מסוים מתרגלים. ואם חס ושלום אנחנו חושבים שזו לא הדרך, אז למה לחכות שיגיע הרגע הנכון? למה אנחנו מחכים אם אנחנו לא מאמינים בזה?

אלא שהאמת היא שאין לנו בכלל דעה משלנו. אנחנו תלויים באוויר בלי לדעת אם זה טוב או לא, אז ממשיכים בהרגלים ומחכים שהסביבה תחליט בשבילנו ותאשר לנו אם כדאי ללכת בדרך הזו או לא. אם כולם יחזרו בתשובה, אז נלך איתם בכיף. ואם כולם יעשו עבירות, אז נעשה חס ושלום גם אנחנו. וכל הזמן נהיה בטוחים שזו החלטה שקיבלנו בעצמנו.

אנו נותנים את המפתחות לשינויים שלנו לדברים החיצוניים שאם הם ישפיעו עלינו אז נשתנה. תלויים באחרים, תולים את עצמנו בסביבה, בחוקי החברה, בחדשות, בחברות הפרסום ובכל סוג של מידע שמגיע אלינו. ואז אנחנו בוחרים בחירות על פי המידע שקיבלנו. כל זה אומר שאנחנו בעצם בכלל לא בוחרים, אלא נותנים לאחרים לבחור בשבילנו. הרי אנחנו משתנים בהתאם למה שאנחנו מקבלים מבחוץ, לפי מה שהסביבה תחליט להכניס לחיים שלנו. זה נקרא "לזרום", לעשות מה שאחרים מצפים מאיתנו, ללכת אחרי כולם.

אדם אחד אומר משהו בעניין מסוים, אדם אחר אומר דבר אחר, אדם שלישי מוסיף עוד משהו, נוסיף גם משהו שראינו פעם, גם בתקשורת קיבלנו מידע כלשהו ואז המוח שלנו מעבד את כל הנתונים שקיבלנו ביחד ומוציא החלטה. כל זה מהסביבה החיצונית, אבל איפה אנחנו בתוך כל הסיפור הזה? לעבד נתונים שונים ולקבל החלטה מתוך המידע שהתקבל גם מחשב יכול לעשות. אבל איפה הבחירה האמתית? איפה ה״אני״ האמתי שלנו?

למה אנחנו לא נכנסים לתוך ה״אני״ הפנימי שלנו ובוחרים את הבחירות שלנו מתוך שיקול דעת פנימי שלא משוחד מגורמים חיצוניים? לא לקבל החלטה כי ההם אמרו ככה או שראינו משהו או שמענו משהו. אלא לקבל החלטה מתוך עצמנו, מתוך מקום פנימי. לדעת שאני מקבל את ההחלטות ולא מחליטים בשבילי. לדעת שאני מנווט את החיים שלי לאן שנכון וטוב לקחת אותם ולא לאן שההרגלים סוחפים אותי בלי שארגיש. לדעת שאני חוקר את המידע הנכון ולא לחיות לפי שמועות, סטיגמות או דעות של אחרים. לדעת שיש לי משמעות בחיים ושאני באמת משפיע על החיים שלי, לא בגלל שנולדתי במשפחה כזאת עם התנאים האלה וכך יצאתי, או שהסביבה והמצב בשטח הכתיבו לי איך לחיות את החיים, אלא בגלל שאני בעצמי בחרתי בחיים האלה וקיבלתי את ההחלטות האלו.

מי זה אני?

אנחנו משתמשים כל כך הרבה פעמים ביום במילה ״אני״, אבל האם אנחנו יודעים בכלל מה זה אותו ״אני״? יש אנשים שפוחדים להיות לבד, כי הם פוחדים מעצמם. הם לא מכירים את עצמם בכלל, אז הם דואגים להיות כל הזמן עסוקים. תמיד הטלוויזיה דולקת ברקע, מוקפים אנשים, יושבים במועדון עם מוזיקה רועשת, אם יש דקה של שקט זה מביך, כי אז הם נמצאים עם עצמם והאמת מתגלה ולפעמים זה קצת מפחיד לגלות שכל מה שאנחנו מאמינים בו וכל מה שאנחנו עושים במשך כל היום הוא שקר.

אותם אנשים חיים בבריחה מעצמם. בורחים לטיולים בחו"ל, בורחים לתוכניות ריאליטי כדי לראות איך אחרים חיים, בורחים להצגות וסרטים ששם הם רואים חיים דמיוניים כתחליף לחיים האמתיים, בורחים לבילויים ולכל מקום אפשרי, רק לא להישאר לבד ולחשוב עם עצמם על החיים שלהם. אם תישאר להם שנייה אחת פנויה לחשוב, מיד הם ישלפו איזה מכשיר מהכיס ויתחילו להתכתב או לגלוש. מתוך הבריחה שלהם הם בכלל לא מכירים את עצמם. הם לא יודעים מי הם. הם יודעים איך הם נראים במראה וכמה ג'ל צריך לשים בשיער, אבל הם לא יודעים מי הם בפנים.

ובאמת כשננסה להיכנס אל תוך המהות שלנו ונשאל את עצמנו מי אנחנו באמת, נראה שנתחיל לגמגם קצת. חלק יגידו שאנחנו המחשבות שלנו, חלק יגידו שמה שאנחנו מרגישים זה מי שאנחנו, חלק יגידו שהאנרגיה שבתוכנו יוצרת אותנו. אבל כל הדברים האלו הם דברים משתנים ותלויים שמושפעים מהסביבה החיצונית וכלל לא מגדירים אותנו. הסביבה החיצונית משפיעה כל הזמן על המחשבות והרגשות שלנו, כך שאלו בוודאי לא המהות הפנימית.

ידוע שאם נכניס לעצמנו חומרים מסוימים, לא רק שהגוף יגיב לאותם החומרים, אלא גם המחשבות והרגשות שלנו יתפקדו בהתאם. אדם שלוקח סמים מתחיל להרגיש דברים ולהריץ מחשבות, תרופות יכולות לשכך כאבים או להפחית לחץ וחרדות. אנחנו רואים שחומרים כימיים שאנחנו מכניסים לגוף משנים לנו את התחושות. אז לכאורה אפשר לחשוב שאנחנו רק אוסף של חומרים כימיים שנמצאים במוח ובגוף ויוצרים תגובות שונות בצורה של מחשבות ורגשות. אם זה כך, אז אנחנו לא יותר מאיזה רובוט משוכלל שאפשר ליצור שיתפקד בדיוק כמונו. אם נייצר רובוט משוכלל עם אינטליגנציה מלאכותית שיכול להביע רגשות ולייצר מחשבות, לכאורה אפשר לחשוב שהוא יהיה בדיוק כמונו ללא כל הבדל. אבל אם זה באמת ככה, אז מה הטעם והמשמעות לכל החיים שלנו? זה כל מה שאנחנו? רובוטים חסרי בחירה מושפעים מהסביבה ולא יותר מזה?

אלא שצריך לדעת שכל זה רק נראה כך מבחינה חיצונית. כי בפנימיות הדברים יש לנו מהות. יש לנו את אותו ״אני״ פנימי שמבדיל אותנו מכל שאר הדברים בעולם. לפעמים אנחנו קצת מזניחים את ה"אני" הפנימי הזה ושוכחים שהוא בכלל קיים, אבל כל אדם שינסה להתבונן בתוך עצמו יוכל להרגיש אותו.

מי זה באמת אותו "אני"? אם לא עלינו חסר לאדם איבר בגוף, זה אומר שהמהות שלו נפגמה באיזשהו אופן? למי אנחנו מתכוונים ב"אני", ליד? לרגל? ללב? אולי המוח ששולט על הגוף הוא ה"אני", אז אם נשתיל לאדם מוח חדש ניתן לו מהות חדשה? יהיה לו "אני" חדש לגמרי?

הרב אשלג בהקדמה לספר הזהר מלמד אותנו ״וכל חי שניסה פעם לקנות שכל יודע ומרגיש שהשכל הוא קנין ואינו עצם הקונה״. אם נסתכל על זה נבין כמה שזה גאוני. איברים בגוף, רגשות, מחשבות, שכל, רצון, חומרים כימיים במוח וכל השאר הם רק קנין. קנין זה דבר כלשהו שיש לנו בעלות עליו. משהו ששייך לנו, שקנינו אותו. אבל אותם דברים הם לא עצם הקונה, זה לא אנחנו. החומרים האלו לא מגדירים אותנו. נכון שהם יכולים להשפיע, אבל הם לא אנחנו. כמו שכסף יכול להשפיע על האדם, אבל זה לא אומר שהוא עצם האדם. יוצא מזה שחומרים יכולים להשפיע עלינו, אבל רק אחרי שיש ״אני״ שמקבל החלטות שאפשר להשפיע עליו. בלי אותו "אני" שנותן לנו את המהות שלנו, אין לכל החומרים בעולם שום משמעות והשפעה עלינו.

אפשר להכניס את כל החומרים הכימיים בעולם לתוך רובוט, אפשר אפילו לתכנת מחשב שיראה תגובה של רגש או שכל מצדו, אבל כל זה רק משחק בכאילו. כי לרובוט אין מהות עצמית שיכולה להכיל רגשות או מחשבות. הוא יכול לעשות הצגה כאילו שעכשיו הוא שמח על ידי חיקוי של תגובות השמחה שלנו. אבל לא יתכן שתהיה לו שמחה פנימית אמתית, שהרי אין לו מהות עצמית שתרגיש את השמחה. אפשר אולי לייצר רגשות, אבל אי אפשר לייצר מי שירגיש אותם. בשביל זה מוכרח להיות ״אני״ שמהווה מהות עצמית שיכולה לחוות ולהרגיש דברים.

המילה "אני" היא מאוד מופשטת וקשה לנו להתחבר ולהבין למה מתכוונים. כשאומרים לנו להתחבר ל"אני" שלנו, אז אין לנו שמץ של מושג מה צריך לעשות. הרי כולנו יודעים שהגוף שלנו זה לא "אני", כי הוא משתנה ולא נשאר אותו דבר. גם אם נעבור ניתוח פלסטי נישאר אותם אנשים וגם אדם שעבר השתלת לב או קיבל תרומת דם לא שינה את הרגשות שלו בעקבות הלב או הדם החדשים. אי אפשר גם להגיד ש"אני" זה המחשבות, הרגשות או הרצונות שלנו, כי גם הם משתנים בזמן שאותו "אני" נשאר זהה. אז למי אנחנו מתכוונים כשאנחנו מסתכלים במראה ומתייחסים לעצמנו כ“אני”?

אם ניזכר בעצמנו בגיל קטן יותר, כמו גיל 4 או 5, נתייחס לעצמנו בתור ״אני״ למרות שלכאורה אין שום קשר בין מי שהיינו אז למי שאנחנו עכשיו. הגוף שלנו היה שונה לגמרי, מאז כבר כל התאים התחלפו והתבגרנו במראה. המחשבות היו שונות לגמרי כי אז חשבנו על צעצועים וממתקים ומאז כבר התבגרנו וכעת אנחנו מיושבים יותר וחושבים יותר ברצינות. גם הרגשות היו שונים, כי מה שאהבנו פעם זה לא מה שאנחנו אוהבים עכשיו, מה שריגש אותנו פעם בכלל לא מרגש אותנו היום וכך גם להפך. גם הרצונות היו שונים, כי רצינו דברים שונים לגמרי מהיום. הבחירות היו שונות ובעצם כל מה שנוכל לחשוב עליו היה שונה לגמרי. לכאורה אין שום סיבה לקרוא לעצמנו ״אני״ כי ה"אני" של עכשיו זה לא ה"אני" שהיה פעם וגם לא ה"אני" שיהיה בעתיד.

אז מי זה בעצם אותו ״אני״ שאנחנו מתעקשים לייחס אותו לעצמנו? למה כשאנחנו מסתכלים על תמונות של גיל שנה אנו אומרים לכולם הנה ״אני״? הרי זה בכלל לא אני! זה מישהו אחר לגמרי שבכלל לא דומה לי. אבל בפנים כולם יודעים שאותו ״אני״ לא משתנה לעולם. אני אשאר "אני" גם אם הכל אצלי יהיה שונה ושום פרט בי לא יישאר כמו שהיה. אותו "אני" הוא בלתי תלוי. כי כל מה שאנחנו מכירים בעולם זה דברים שתלויים בדברים אחרים שיכולים להשפיע עליהם ולשנות אותם. אבל אותו "אני" בלתי ניתן לשינוי והשפעה. אותו "אני" הוא מעבר לזמן, כי הוא בדיוק אותו "אני" בגיל 4 ובגיל 90. הוא מעבר למקום, כי הוא נשאר אותו "אני" גם כשאנחנו בחוץ לארץ וגם אם נטוס לגלקסיה אחרת. זה אותו "אני" שנמצא איתנו ברעש מחריש אוזניים במסיבות צווחות או בשקט מוחלט בחדר מבודד. בקיץ או בגשם, בשמחה או בעצבות, בשיא ההמולה או לבד מתחת לשמיכה. אותו ״אני״ לא משתנה אפילו טיפה. אותו ״אני״ הוא לא מוגבל ובלתי תלוי בכלום. אותו ״אני״ הוא הנשמה שלנו. היא לא תלויה בכלום כי היא אלוקית. הנשמה היא חלק אלוק ממעל. ממש חלק מאלוקים שהוא נתן לכל אחד ואחת מאיתנו. וזה מה שמהווה את המהות שלנו.

על אותה הדרך כל אחד יוכל להבין שמוכרח להיות בורא שברא את העולם. אנשים מתווכחים אם קיים או לא קיים בורא, אבל זו הוכחה פשוטה וברורה שמוכרח להיות בורא. כי כל מה שאנחנו מכירים בעולם הזה הוא תלוי. כל דבר תלוי בדברים אחרים, בחומרים שונים ובתנאים מסוימים שמאפשרים את הקיום שלו. אבל אם נחקור מה הדבר הראשון שהיה אי פעם, נגיע למצב שזה לא יכול להיות משהו תלוי כמו שאנחנו מכירים, כי אם הוא תלוי, אז אותו דבר שהוא תלוי בו היה לפניו. יוצא שהדבר הראשון שהיה פה אי פעם מוכרח להיות בלתי תלוי.

אפשר לקרוא לזה כוח עליון, בורא, אלוקים או איך שתרצו, אבל ברור שמוכרח להיות כוח כזה. לכן גם לא שייך לשאול מי ברא את הבורא, כי הבורא שאנחנו מדברים עליו הוא בלתי תלוי, ואם הוא בלתי תלוי אז לא יתכן שבראו אותו, כי אם בראו אותו זה אומר שהוא כן היה תלוי במי שברא אותו ואז זה אומר שזה לא הבורא שאנחנו מדברים עליו כי הוא לא הראשון והבלתי תלוי. הוא מוכרח להיות אינסופי, ללא גבול, כל יכול ולא תלוי בשום דבר אחר. הוא בלתי תלוי ויש לו כוח עצום לברוא עולם ואת כל הכוחות שקיימים. יש לו את החכמה לחוקק את כל חוקי הטבע ולברוא את כל מה שקיים. הנשמה האלוקית שנמצאת בתוך כל אחד מאיתנו היא חלק מהכוח העצום והאינסופי הזה שאינו תלוי בכלום ואינו מוגבל.

כשאדם לא עלינו נפטר מהעולם, הגוף שלו מוטל בדיוק כפי שהיה לפני כן ומערכות הגוף עדיין קיימות. אז מה שונה? למה אנחנו חושבים שהוא איננו? הרי הוא כאן מולנו. אנחנו רואים אותו ויכולים להרגיש אותו. המוח נמצא במקומו, הלב לפני רגע פעל. אם חסרה אנרגיה, אפשר לחבר אותו לחשמל או להפעיל מכשירים שונים. אבל כל הגוף עם כל האיברים שבו לא שווים כלום. גם אם נחבר אותו למכשירים מתקדמים שיפעל לנצח, הוא יהיה זומבי. הוא לא יוכל לקבל החלטות מתוך שיקול דעת. רק המהות יכולה להפעיל את הגוף ולגרום לו לתפקד.

מכאן נבין שאדם לא יכול למות. כאשר אדם נפטר מהעולם זה אומר שהוא עזב. כמו אדם שנפטר מאחריות או נפטר מאיזה משא כבד שסחב עליו. אם אדם נפטר מהעולם זה לא אומר שהוא מפסיק להיות. אי אפשר לכבות את אותה מהות שחושבת ומרגישה כי היא נצחית. אי אפשר להפסיק להיות. הנשמה שלנו היא אלוקית ובלתי תלויה. עד עכשיו היא הייתה במשימה בתוך הגוף, וכעת היא נפטרה מהגוף ומתפקדת בלעדיו. הגוף נרקב בלי נשמה, אבל הנשמה עצמה היא נצחית ומושלמת.

לחפש משמעות

הנשמה שלנו היא ה"אני" האמתי והנצחי שלנו בזמן שכל השאר זה הצגות מסביב. במקור אין לנו אגו או תאוות מטורפות, בפנימיות כל אלו חסרי משמעות לחלוטין. תראו תינוק שנולד שמחייך לכולם בלי אפליות, לא אכפת לו שיצחקו עליו או שירוויחו יותר כסף ממנו, הוא מוכן לאהוב ולקבל את כולם גם אם הם שונים וגם אם ידרכו עליו וישפילו אותו.

אבל מתוך חוקי החברה, מתוך איך שמצפים מאיתנו להתנהג ומתוך ההרגלים שלנו, אנו גדלים ולומדים ואז הופכים להיות רובוטים חיצוניים שפועלים בלי הכרה פנימית. אנחנו שוכחים את הנשמה ואת הפנימיות שלנו וחיים בצורה שטחית וחיצונית. רק לעתים נדירות אנו מגיעים למצבים בהם אנו שקועים בתוך עצמנו ומנסים לתקשר עם הנשמה הפנימית שמזמן כבר שכחנו. בדרך כלל כשמשהו קיצוני קורה, כשמשהו מבחוץ מזעזע אותנו ומוציא אותנו מהשגרה האוטומטית. אם מקבלים איזו בשורה קיצונית, אם פתאום מגלים משהו לא הגיוני, אם רואים איזה נס גלוי, כל מה שמתנגש עם אותו טבע שלמדנו להתרגל אליו. במצבים כאלו פתאום אנחנו עוצרים קצת כדי לחשוב. אלא שגם כאן בדרך כלל זה לא נמשך הרבה ורוב האנשים יעדיפו לחזור למסלול החיים אליו התרגלו מבלי לחשוב על משמעות החיים או על דברים מעבר.

אצל רוב האנשים אם נזכיר להם משהו על העולם הבא, על תכלית החיים או על הכנסת משמעות, הם ינסו להתחמק ויחשבו כמה שאנחנו מבלבלים להם את השכל. "עוד פעם הטפה דתית? תעזוב אותי אין לי זמן לזה עכשיו". מבחינתם אנחנו מבזבזים להם זמן יקר שהם יכולים להשקיע בצפייה בטלוויזיה או באיזה ויכוח פוליטי עם השכן. שיא היום שלהם מגיע כשהתוכנית האהובה עליהם משודרת. מרוב שאין תוכן לחיים, הכל הופך לשטחי ורדוד. באמת בשביל זה באנו לעולם? בשביל זה שווה לחיות? אדם יהיה מוכן להשקיע את כל זמנו כדי להרוויח כסף או ליהנות. אבל הוא לא חושב מעבר. מה אחר כך? בשביל מה אנחנו חיים? מה המטרה פה בעולם? כי זה מה שהוא התרגל אליו והוא לא מכיר משהו אחר.

לפעמים אנשים מעדיפים לחיות בתוך חלום ורוד ויעשו הכל כדי לא להתעורר ממנו למציאות. אל תספר לי שהסיגריה מזיקה ואני אוכל להמשיך לעשן בכיף בלי לדעת שאני מזיק לעצמי. הם מעדיפים לחיות בשקר עצום ורק לא לגלות שיש אמת מאחורי כל השקרים. רק לא להתמודד עם מצפון לא שקט שיאלץ אותם לשנות הרגלים. כשאדם קם בבוקר אחרי חלום נפלא שחלם, קשה לו מאוד להתחבר למציאות ולהיזכר בחיים העלובים שלו. רגע לפני כן הוא היה סופרמן, עשיר, עם כל הדברים שתמיד רצה בחיים, ופתאום הוא מתעורר למציאות שלו.

אז יש אנשים שאוהבים לחיות בחלומות, הם יחזרו לישון מתחת לשמיכה ויתפללו שיצליחו להירדם ושאותו חלום יחזור להם. אבל אם אדם יהיה אמתי עם עצמו הוא יבין שלא משנה כמה החלום היה טוב, זה עדין נשאר חלום. הרי אף אחד לא ירצה לקבל סמים שירדימו אותו למשך כל החיים שלו ויספקו לו חלומות מדהימים. אף אחד לא רוצה לחיות בתוך הצגה או משחק בכאילו. אף אחד לא רוצה לחיות חיי שקר. אנחנו רוצים אמת. אנחנו רוצים לחיות מציאות. לא משנה אם זה טוב או לא, העיקר שנדע מה באמת קורה ולא ימתחו אותנו סתם.

אנשים מחוברים כמו אינפוזיה לחדשות כדי לדעת מה קורה ולא לחיות בתוך בועה. אם יש משהו לא בסדר צריך לדעת כדי לתקן. לחקור ולדעת כדי להבין מי ומה אנחנו. אם יש לנו תפקיד, אז צריך לדעת אותו. אם יש סיבה שנבראנו, מחובתנו להבין מהי. אם יש משמעות לחיים שלנו, אז בוודאי שכל אחד מאיתנו צריך לחקור כדי לגלות אותה.

אף אחד לא רוצה להזדקן ולהביט אחורה בחרטה ולהבין שבזבז את כל חייו. זה עצוב לראות אנשים שמשקיעים את כל מה שיש להם בקריירה, בבילויים חסרי תוכן, בתפיסת חיים מסוימת או במטרות שנראות להם כחשובות, ואז פתאום כולם בועטים בהם והם נשארים להזדקן בלי כלום. פתאום מצטערים שלא הביאו יותר ילדים לעולם. פתאום מצטערים שלא השקיעו פחות בקריירה ויותר בנפש שלהם. פתאום מצטערים שלא פעלו לחיפוש האמת ובזבזו את החיים שלהם על מטרות חסרות משמעות. אמנם בכל גיל אפשר לעשות תשובה ולחפש את האמת והמשמעות ואסור לאף אחד להתייאש וזה לא משנה כמה אנחנו מבוגרים, אבל מובן שככל שנתעורר מוקדם יותר, כך יהיה לנו קל יותר ונוכל להספיק יותר.

אנשים רבים מחפשים את האמת, אבל מעטים מאוד מוצאים אותה. כי יש הרבה אנשים שחושבים שהתכלית זה לזרום עם החיים וליהנות ושלכל אחד יש את האמת שלו. מתוך תפיסה כזו האדם לוקח את השקרים שנוחים ומסתדרים לו ומסתכל עליהם בתור אמת. יש אנשים שיושבים ומתווכחים במשך שעות על דברים חסרי משמעות, כי כל אחד מהם מסתכל על מה שנוח לו ומשוכנע שזו אמת מוחלטת. אבל צריך לדעת שהאמת היא אחת ויחידה. אם היא לא הייתה אחת ויחידה, אז היא לא הייתה אמת. אמת זה בדיוק ההפך מדעה סובייקטיבית או לזרום עם החבר'ה. כי אם האמת שלי והאמת שלך היא לא אותה אחת, אז זה אומר שהיא לא אמת, אלא הדעה שלי והדעה שלך.

אם האמת היא שהשולחן הוא עגול, אז אף אחד לא יכול להגיד שהוא מרובע. אין דבר כזה שבאמת שלי הוא עגול ובאמת של השכן הוא משולש. אמת זאת אמת. אמנם יש צדדים רבים לאותה אמת, כי אפשר להגדיר את השולחן בדרכים רבות. הוא עגול, אבל הוא גם חום, ועשוי מעץ, וקשה, וישן ויש עוד המון דברים שאפשר להגיד עליו. אפשר גם להסתכל עליו מזויות שונות ולראות דברים שונים, אז אולי יש לו משטח עגול ורגלים מרובעות. אבל אי אפשר לומר עליו סתם המצאות. אי אפשר לומר שהאמת שלי היא שזה בכלל לא שולחן אלא דינוזאור. הכל חייב להיות מבוסס כדי שייחשב כאמת.

כל אדם חופשי לבחור כיצד לחיות את חייו, והוא גם יכול לבחור לחיות בשקר מוחלט מתוך הסטיגמות, התפיסה של הסביבה שלו או התאוות שחוגגות אצלו. אבל שלא ישקר לעצמו כדי להרגיע את המצפון ויגיד שהוא חי לפי האמת שלו. כי אין דבר כזה “אמת שלו”. הוא חי על פי התאוות שלו ועל פי מה שהתרגל ואז הוא מחליט שמבחינתו זו האמת, כי זה הכי נוח להתאים אותה לדעה שלו. אבל אם היה מתרגל למשהו אחר, אז האמת שלו הייתה אחרת. כי זו לא אמת וכולם יודעים זאת. כי אם היינו באמת חושבים שלכל אחד יש את האמת שלו, אז היה אפשר לפטר את כל השופטים והשוטרים. כי מה אפשר לענות לאדם שיטען שהוא רצח מישהו כי באמת שלו לרצוח זה מעשה טוב? אלא שכל אדם מבין שיש אמת והיא מחייבת את כולם ולכן מחובתנו לחקור ולמצוא אותה.

תארו לכם שמכניסים אדם לשחק כדורגל והוא בכלל לא יודע מה הכללים של המשחק. הוא רואה את כולם רצים וחוטפים אחד לשני את הכדור, אבל לא מבין מהי באמת המטרה. הדבר הראשון שהוא צריך לברר זה מה בכלל עושים כאן? מה המטרה? מה רוצים להשיג? מה הם כללי המשחק? תארו לכם שהוא לא חוקר ולא שואל שאלות. הוא רואה את כולם רצים אחרי הכדור אבל לא מבין מה המטרה. הוא שומע שצועקים לו "תחטוף לו את הכדור”, אבל לא מבין למה. הוא רואה את כולם רצים והוא רץ איתם, אבל בלי שום הבנה.

רואים את זה הרבה בילדים קטנים שמנסים לשחק עם האחים הגדולים במחבואים או בתופסת, הם רצים לכל כיוון אפשרי צוחקים ושמחים, אבל אין להם שום מושג מה עושים במשחק. תארו לכם שבאותו משחק כדורגל יוציאו את אחד השחקנים ויכניסו אדם נוסף שאינו יודע את כללי המשחק במקומו. אחר כך יחליפו עוד שחקן ועוד אחד עד שלא יישאר אף אחד מהשחקנים המקוריים שידעו את הכללים וכולם יהיו שחקנים חדשים שרצים בלי שום הבנה מהי מטרת המשחק. מה שיקרה כעת זה שכולם ירוצו אחרי הכדור, אבל לא יעשו שום דבר מעבר לזה. בלי שום טעם ותכלית. כל אחד יסתכל על השני וינסה להיות כמו כולם בלי להבין לאן רצים.

לצערנו כך אנחנו חיים היום את החיים שלנו. לא שואלים שאלות, לא מבררים מטרות, פשוט רואים מה שכולם עושים וממשיכים לרוץ. אם כולם עובדים, אז גם אנחנו עובדים. כולם מתחתנים, אז גם אנחנו. כולם שולחים את הילדים לבית הספר, אז גם אנחנו. לכולם יש רכבים, אז גם אנחנו רוצים. כולם לוקחים משכנתא, אז גם אנחנו. כולם לובשים מותג מסוים, אז גם אנחנו. כולם מסתפרים בצורה מסוימת, אז גם אנחנו. כולם יוצאים לכל מיני מקומות מפוקפקים וקוראים לזה לבלות, אז גם אנחנו. כולם מעשנים סיגריות שסתם חונקות אותנו וגומרות לנו את הכסף בלי לתת שום תועלת, אז גם אנחנו. כולם עושים כל מיני דברים לא מוסריים פה ושם בלי שאף אחד יראה, אז גם אנחנו. בלי מטרה ובלי הבנה, רק בגלל שכולם עושים. מרוב שהתרגלנו לחיות בחוסר מודעות, אנו אפילו לא מרגישים שחסר לנו ידע.

כאשר ילד קטן שואל אותנו "למה השמש זורחת בבוקר?” או "למה יש כוכבים בשמיים?”, אנחנו מתעצבנים על השאלה הטיפשית ועונים לו "ככה”. אבל ילד קטן לא מוכן לקבל את התשובה הזו והוא ממשיך לשאול. אנחנו ממש כועסים על השאלות המטרידות, מנסים להשתיק אותו ולהסביר לו שישנם דברים שלא צריך לשאול מרוב שזה ברור. וככה הוא גדל להיות אדם מבוגר מדוכא שההבדל בינו לבין ילד קטן הוא שהמבוגר לא שואל שאלות ומסכים לחיות בשלום עם חוסר הידיעה שלו.

הילד שואל "למה אסור לרצוח?” ואנחנו הופכים אדומים ומשחררים קיטור, הרי זה ברור ומובן מאליו שאסור לרצוח, כולם יודעים את זה! מה זה השאלות המעצבנות האלו? אבל הילד לא מסתפק במוסכמות חברתיות ללא בסיס מוצק. הוא רוצה ראיות והוכחות שמבוססות על היגיון ברור. נכון שכולם יודעים שאסור לרצוח, נכון שזה ברור ומובן מאליו, אבל מישהו מסוגל להסביר למה? אם זה כל כך מובן שאסור לרצוח, אז למה אנחנו אוכלים שניצלים? למה נועלים נעלי עור? למה את היתוש המציק או הג'וק שנכנס לתוך הבית אפשר לרצוח? הג'וק לא מרגיש כמונו? מאיפה אנחנו יודעים את זה? מישהו פעם היה גו'ק שהוא יודע איך הוא מרגיש? תחליטו, או שמותר לרצוח או שאסור.

כמו אותו ילד, גם אנחנו צריכים להתחיל לשאול שאלות. אם במשחק כדורגל אנחנו צריכים להבין את הכללים לפני שמתחילים לשחק, אז על אחת כמה וכמה בחיים שלנו. מישהו חשב פעם על התכלית של חייו שאמורה להיות קצת יותר חשובה מאיזה משחק כדורגל עם מטרה זמנית ל90 דקות? האם אנחנו באמת מגשימים את עצמנו והולכים בכיוון המטרה של החיים? אולי אנחנו בכלל הורסים והולכים לכיוון ההפוך? אולי בכל רגע שעובר אנחנו עושים פעולות שמרחיקות אותנו מאותה מטרה ומקרבות אותנו לשער של עצמנו להכניס לנו גול עצמי? האם אנחנו בטוחים שהמעשים שלנו מוליכים אותנו לכיוון התכלית שלנו? בשביל מה אנחנו חיים? הסיבה האמתית שאנחנו כל כך מתעצבנים משאלות טיפשיות של ילדים היא שאנחנו בעצמנו לא יודעים את התשובות לשאלות, ואנחנו מדחיקים את זה כדי לא להתבייש בעצמנו שבמשך כל החיים שלנו לא עצרנו לחשוב אפילו פעם אחת על איזו שאלה כל כך בסיסית שילד בן שנתיים הספיק לחשוב עליה.

צריך להבין שמשמעות החיים היא ערך גדול יותר מהחיים עצמם. הרי אם לחיים אין משמעות, אז הם לא שווים כלום. החיים הם הכלי שעוזר לנו להגשים את המטרה ולהגיע ליעד. אנחנו תופסים את ערך החיים כערך עליון. תמיד אומרים "העיקר הבריאות". אבל מה קורה אם אדם חי את החיים בצורה הפוכה מהמשמעות שלהם? מה תעזור לו הבריאות?

זה כמו שאדם צריך להגיע לכתובת מסוימת בארץ כדי לקבל שם מיליון דולר, אבל אין לו מפה והוא לא מכיר את הדרך, אז הוא יתחיל לנסוע סתם בלי לברר. הוא ייסע לכיוון ההפוך בלי לדעת מזה. אם הוא לא יעצור לשאול ולברר הוא יכול לטייל בכל הארץ, ליהנות ולמצוא לו תעסוקות שונות, אבל ליעד שלו הוא בטח לא יגיע. החיים שלנו הם הדרך. יש לחיים משמעות כי דרכם אנו יכולים להגיע אל המטרה. אבל אם לא נסתכל במפה ולא נתעניין ונחקור בשביל מה באנו לכאן, אז אין לנו שום סיכוי להגיע אל המטרה. זה לא העיקר להמשיך לנסוע, אלא העיקר להגיע אל היעד. להשיג את מה שבאנו לכאן להשיג.

כל אחד מאיתנו חייב לעצמו את זה. להתבונן בתוך הנשמה, להבין מהי האמת, לחקור את החיים, לראות אם אנחנו בדרך הנכונה. בשביל משמעות החיים צריך להיות מוכנים להקריב הכל, כי זה הדבר הכי חשוב בחיים. זו הסיבה לחיים וכל החיים נועדו רק בשביל זה. אין טעם להמשיך לנסוע בלי לדעת לאן. צריך לעצור הכל ולברר. לכל אחד יש תירוצים, אין לו זמן לברר, יש לו סדר יום עמוס, הוא ממהר לעבודה, הילדים מחכים לו. אבל מה זה שווה להמשיך את כל החיים כרגיל כשאנחנו לא יודעים אם אנחנו באמת צריכים לעשות את כל מה שאנחנו עושים מהבוקר עד הערב? אולי אנחנו מזיקים לעצמנו בלי לדעת? אולי אנחנו הולכים נגד התפקיד שלנו? אולי אנחנו מבזבזים את הכלים היקרים שניתנו לנו, את הכוח, הזמן והמשאבים שלנו לחינם בלי להגיע לשום מטרה?

אם יגידו לנו שלא משלמים לנו יותר משכורות בעבודה, האם מישהו ימשיך ללכת לשם בכל זאת? אם יגידו לנו שהאוטובוס לא מגיע ליעד שלנו, נעלה עליו בכל זאת? מה הטעם לעשות, לטרוח ולהתאמץ כאשר אין שום מטרה שאליה אנו מגיעים? כך גם כאן, אנחנו יכולים להתאמץ ולטרוח במשך כל החיים, ובסוף לא לקבל כלום. יגידו לנו שהכול היה לחינם ובכלל לא השגנו את המטרה. האם זאת לא סיבה מספיק טובה לעצור את הכל ולהתחיל לחשוב ולחקור?

מה זה שווה לחיות בלי לנווט את החיים למסלול הנכון? מה זה שווה להיות כמו רובוט מבלי יכולת לבחור? אנשים יכולים להיחשב המצליחים ביותר בעולם, אבל בפנים אין כלום. כל החיים ריקים מתוכן. אין משמעות פנימית ואין בשביל מה לקום בבוקר. בגלל זה רוב המפורסמים והמצליחים בחו"ל לא מצליחים להחזיק חיי נישואין תקינים, מתמכרים לכל דבר אפשרי והולכים לטיפולים נפשיים. כי חושבים שיש להם הכל, אבל אין להם כלום. זה הכל הצגה חיצונית בזמן שבפנים אין להם בכלל חופש בחירה. הם משועבדים.

מה שאבסורד הוא שאומרים על אנשים יראי שמיים שמתקרבים להשם שאין להם בחירה. שהרב אומר משהו וכולם עושים, התורה מצווה אותנו כך וכך ואין לנו אפשרות לחשוב בכלל. כאילו שאין בכלל חופש ואנחנו משועבדים ללא מקום לבטא את עצמנו. אבל זה בדיוק להפך. הגבלות התורה מונעות מאיתנו להשתעבד לגוף ובכך אנו משתחררים ומתרכזים בכוח הרוחני שלנו.

תארו לכם אדם שרוצה להתרכז עכשיו במחשבה כלשהי, הוא עוצם את העיניים, מנסה לבטל את כל החיצוניות מסביבו ומרכז את כל הכוח שלו במחשבה. לכאורה נשאל אותו מדוע הוא מגביל את עצמו? למה לוותר על כל מה שהוא יכול לקלוט בחושים שלו כעת? למה להתמקד רק במחשבה? אבל אותו אדם לא רוצה לקלוט דברים אחרים בחושים. הוא רוצה לצמצם ולהגביל את היכולות שלו במקומות פחות חשובים כעת כדי להגביר את הכוח ולרכז אותו במקום חשוב יותר. כך התורה הקדושה מגבילה את הגשמיות החומרית והשטחית, מגבילה את הנאות הגוף הרדודות בזמנים מסוימים ומאפשרת לנו לקבל שליטה ולהתרכז בקול הפנימי שזועק מתוכנו. כמו לעצום עין אחת כדי לכוון טוב יותר בעין השנייה, כך אנחנו מפחיתים את הגשמיות כדי לקבל עיניים רוחניות ולהתרכז. כאשר אנו מתרכזים ברוחניות, אנו רואים דברים שלא הכרנו לפני כן. אנו מגלים את הפנימיות שלנו ונותנים לה ביטוי. זה החופש האמתי, כי למרות ההגבלות החיצוניות, מבחינה פנימית אנו פורצים את כל הגבולות.

צריך להבין שאדם שחי ללא תורה הוא כלוא. כי הוא נמצא בתוך עולם של תאוות והיתרים ואין לו את כוחות הנפש להתגבר ולבחור בטוב האמתי. כאילו שאין לו בכלל בחירה. אדם ללא מחויבות יאמר לעצמו לפני שהוא הולך לישון שמחר בבוקר הוא יחליט מתי לקום, אבל בבוקר אין לו בכלל בחירה. היצר משתלט עליו ואין לו סיכוי להצליח לקום בשעה מוקדמת. רק אדם שכבר לפני שהלך לישון החליט שהוא הולך לקום בשעה מוקדמת יוכל באמת לקום בשעה שרצה. למה כשצריך לקום לעבודה אנחנו נקום בזמן גם אם נרגיש מאוד עייפים? כי ככה החלטנו ואנחנו מבינים שאין לנו ברירה כי חייבים לקום.

כדי להגיע להשגות אנחנו מוכרחים לכפות את היצר ולהגביל את עצמנו ורק אז אפשר להפוך להיות חופשיים באמת. מי שרוצה להצליח בדיאטה ולהרגיש סיפוק עצמי מוכרח להגביל את עצמו לא לאכול כל מה שמתחשק לו. הוא יכול לאכול דברים משמינים בכיף ולהרגיש שהוא חופשי לעשות מה שהוא רוצה, אבל אחר כך הוא יצטער על זה כשיבין שהזיק לעצמו למטרה הגדולה יותר. מי שרוצה להצליח בכל תחום מוכרח להגביל את עצמו בדברים אחרים כדי לפנות לעצמו זמן, כוח, כסף ושאר משאבים לאימונים והשקעה באותו תחום. אדם בלי גבולות הוא כישלון. הוא אדם מסוכן שעובד על פי היצרים בלי שליטה עצמית ובלי הבחנה בין טוב לרע.

כלל מספר 1 בחינוך ילדים אומר שהילד צריך גבולות. בלי גבולות הוא יהיה מסכן. אם ההורים לא יכפו עליו להתקלח או ללכת לבית הספר הוא יהיה ילד רחוב אומלל שכביכול עושה מה שבא לו כלפי חוץ, אבל באמת הוא פוחד מהצל של עצמו. דווקא ההגבלות הן אלו שמשחררות אותנו לחופשי. לילד שומר תורה בן 4 יש כוח להגיד לא לממתקים טעימים שמציעים לו שהוא ממש רוצה ומתגרה מהם רק בגלל שלא כתוב על זה בד"ץ. ילד קטן עם כל היצרים שלו עוצר את עצמו ומקבל שליטה. הוא מקבל החלטה נבונה ושכלית ולא כמו בהמה בלי שליטה שעושה מה שהטבע החליט בשבילה. כל הילדים חושבים איזה מסכן שהוא לא אוכל את הסוכרייה, אבל אותו ילד הוא החופשי האמתי.

התורה הקדושה מגבילה אותנו בדברים גשמיים כך שנתפתח בצורה הטובה ביותר ונפרוץ את כל גבולות המציאות. מתוך ההגבלות האלו אנו יוצאים לחופשי מכל הלחצים החיצוניים. זוהי יציאת מצרים, שהאדם יוצא מהמצרים והגבולות שכובלים אותו ומגלה עולם חדש של חיים רוחניים ותורה אלוקית שמשחררת מכל שיעבוד.

אושר ותכלית

ישנם דברים רבים שהיינו חושבים שיוכלו להביא לנו אושר, אבל הם בעצם עושים את ההפך הגמור. צפייה בטלוויזיה למשל זה דבר שיכול אמנם להיות מהנה, אבל זה לא יקדם אותנו. אנשים מחפשים איך לשרוף את הזמן או להעביר את הזמן, אבל הזמן זה הדבר הכי יקר שיש לנו. כל שניה שיש לנו לחיות היא יקרה יותר מכל העולם. אנשים משלמים מיליונים בבתי חולים כדי להחזיק אדם עוד קצת זמן בחיים. אנחנו צריכים לנצל את הזמן כדי להגיע באמצעותו למקום שאנו שואפים אליו. אז מה הטעם לשרוף את הזמן הפנוי שיש לנו?

נניח שצפינו כמה שעות בטלוויזיה, איך זה קידם אותנו? איך זה הפך אותנו למאושרים? האם השגנו מטרות? האם זה יעזור לנו בהמשך? האם הפכנו לאנשים טובים יותר? הרי זה סתם מקצר לנו את הזמן שיש לנו להקדיש למה שבאמת חשוב. זה לא רק על טלוויזיה, גם עיתונים, מועדונים, טלפונים, הצגות וכל שאר הדברים שמבדרים אותנו. יש לך זמן פנוי? תראה איך אתה מנצל אותו כדי להתקדם, להגשים מטרות, לממש שאיפות, לעשות דברים מועילים. תלמד משהו, תיצור משהו, תעשה משהו.

כל זה מדובר רק על הצד של בזבוז זמן. כי אם נתייחס לדברים האלו בפני עצמם אז נגיע לבעיות הרבה יותר גדולות. כל מה שנקרא היום "תרבות" הוא ההפך הגמור מערכים אמתיים. ממתי הצגות עם מלים רדודות וחוסר צניעות זה סוג של תרבות? כשאנחנו אומרים לילדים להתנהג בצורה תרבותית, אנחנו מתכוונים שיתנהגו כמו חוסר החינוך שראו במופעי התרבות? שיתנהגו כמו בהמה חסרת מעצורים כמו שראו בתוכניות הטלוויזיה? הטלוויזיה מנוונת לנו את המוח והמחשבה. מראים לנו דברים של כפירה, מכניסים לנו לתת המודע מחשבות ודעות של כתבי חדשות, מציגים לנו חוסר צניעות, משבשים לנו את הרגשות ומראים לנו עולם מעוות של בגידות, שנאה והפקרות. אחר כך מתפלאים למה יש כל כך הרבה עברייני נוער, למה הילדים נמצאים בחרדות ומצוקות או למה ילדה בת 10 מסתגרת בחדר כשהיא מבולבלת בסערת רגשות. הדברים האלו הם כלים הרסניים שמרוקנים את כל התוכן מהחיים. מוציאים מאיתנו את הערכים החשובים ומכניסים במקומם ערמות של שקי אשפה מלאים בתאוות ורדידות.

המושג בידור של היום איבד את הגבולות והפך להיות מרכז החיים של האדם. לאדם יש תפקיד והוא צריך להתקדם, הוא צריך להגיע למיצוי היכולות שלו ולמלא את עצמו, הוא צריך להגיע ליעדים בחיים ולהגשים את התכלית. הוא עכשיו נמצא בדרך לאסוף זהב ואבנים טובות, אז איך יתכן שהוא יעצור את כל זה ויתעסק עם דברים טיפשיים שמעכבים אותו?

אם היו נותנים לאדם 5 דקות למלא שקים בחדר אוצרות, האם הוא היה משחק בסלולרי או שולח הודעות בזמן הזה? האם הוא היה עוצר להפסקת גלידה? הרי הוא היה אוסף במהירות ובלי לעצור לרגע. והוא גם לא היה סובל מזה. הוא לא היה חושב "כמה שבא לי גלידה אבל לצערי אני לא יכול להפסיק”, אלא הוא היה ממשיך במרץ בלי להוריד את החיוך מהפנים.

אנשים חושבים שזה קשה לשמור מצוות, אבל אדם שמבין שהוא בתפקיד שמח ממה שהוא עושה. אם נהג אמבולנס שנוסע כמו מטורף בדרך לפצוע היה פוגש בדרך בחבר שלא ראה שנים, האם הוא היה עוצר לשתות איתו קפה? מה פתאום! יש סדר עדיפויות. אם מתחרה בתחרות ריצה היה שומע את הטלפון מצלצל בכיס, האם הוא היה עוצר לענות? ברור שלא. כשאדם נמצא בדרך למטרה כלשהי, הוא שקוע במטרה ולא מפסיק לשטויות שמסביב.

אנשים חושבים שיראי השמיים סובלים כי הם לא מתעסקים עם תאוות העולם הזה, אבל מי שבאמת ירא שמיים לא צריך את תאוות העולם כי הוא שקוע בדרך. כמו אותו נהג אמבולנס שלא מרגיש צער וחרטה על זה שהוא ממשיך לנסוע לטפל בפצוע, הוא יודע שיש לו תפקיד וזה חשוב יותר מהשטויות שבדרך. וכאן מגיע האושר האמתי. כי אדם שאין לו כיוון ומטרה ברורה לא יכול להיות מאושר. הוא יכול לעשות דברים עצומים אבל תמיד תהיה תחושת החמצה כמו אותו אדם שעוצר בדרך אל המטרה כדי ליהנות מהדרך. רק כאשר האדם ילך לכיוון המטרה הוא יוכל להיות באמת מאושר, וגם לפני שהשיג אותה. כמו אותו אדם שאוסף זהב והוא מאושר מכל רגע, למרות שכרגע הוא עובד קשה ולא נהנה מהזהב עצמו. אבל הוא מאושר כי הוא יודע מה הוא עושה והוא יודע שהוא מתקדם למקום טוב.

אדם הגיע לעולם הזה ל120 שנה במקרה הטוב. בזמן הזה יש לו הרבה מה להשיג, הרבה לאן להתקדם. איך אפשר לחשוב על דברים אחרים שמעכבים אותנו במקום לחשוב כל הזמן איך להתקדם? כמובן שאין איסור לאכול גלידה, לטייל, ללכת למסעדה פה ושם או ליהנות מדברים גשמיים. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו כדי להטיב לנו וכל הדברים הטובים בעולם נבראו בשבילנו כדי שנהנה מהם. אלא שגם אותם דברים צריכים לבוא מתוך הסתכלות קדימה והתקדמות אל המטרה.

אם נלך לשבת במסעדה סתם כדי להעביר את הזמן עם חברים, אז אנו סוטים מהדרך לתכלית ואז אנו מעכבים את ההגשמה העצמית שלנו. אבל אם אדם ייפגש עם אותם חברים במסעדה במטרה לקרב אותם, לשבת ללמוד איתם או לעשות כל דבר אחר שיקרב אותו לתכלית, אז זה מצוין. הוא גם ייהנה מהדרך וגם יזכה להיות מאושר כי הוא בדרך אל המטרה הנכונה.

אנשים חושבים שמי שחוזר בתשובה צריך כל היום לצום ולהיות מדוכא ומושפל. אבל הנאות העולם נבראו כדי שנהנה מהם. רק צריך לעשות את זה בהיתר. לך לים או לבריכה, אבל לחוף נפרד. תאכל דברים טעימים, אבל כשהם כשרים. תאכל ממתקים יקרים ומעדני מלך, אבל בשבת. תשלוט. אל תיתן ליצר להחליט מתי לאכול ומה לעשות, תוביל אתה לפי מה שנכון וטוב לעשות ולא לפי היצרים שמשתלטים עכשיו.

מי שהולך בדרך לתכלית לא צריך לסבול בחיים כמו שחושבים. להפך, הוא זה שנהנה הכי הרבה. הוא מרגיש שהוא פועל, שיש משמעות. אם הוא לומד תורה טוב יותר כשהוא יושב במסעדה, אז שישב שם כל היום וילמד. זה הרבה יותר טוב ממישהו שיצום ויתענה בלי ללמוד כלום ובלי להתקדם. אם טיולים פותחים לו את הראש ועוזרים לו להתפלל בכוונה מעומק הלב, שיטייל כל היום. אם צריך פרנסה טובה לטפל בטרדות החיים כדי ליישב את הדעת שיוכל ללמוד, שיעבוד ויעשה סידורים כמה שצריך. ברגע שעושים את כל הדברים האלו מתוך כוונה אמתית לשם שמיים, הכל נחשב למצווה. אנחנו צריכים לחשוב כל הזמן. לחקור ולראות שאנחנו בדרך הנכונה. אפשר ליהנות כמה שרוצים כשנמצאים בדרך, אבל רק לשים לב כל הזמן שמתקדמים. אם אנחנו עסוקים בדברים שמסביב, מתמקדים באוטו מפואר, בהנאות מזדמנות, בעשיית כסף או בתאוות שונות אחרות, אז זה אומר שהפסקנו להתקדם למטרה וסטינו למקומות אחרים.

להכניס את הדברים אל הלב

כדי להגיע לאמונה אמתית אנחנו צריכים להכניס את הדברים אל הלב. אנשים חושבים שהם לא יכולים לשלוט על האהבה שלהם או על הרגשות ואז משאירים את הדברים בידי הטבע והסביבה, מה שיבוא יבוא. אבל כל זה קורה רק אם אנחנו מוציאים את השליטה מהחיים שלנו ונותנים לסביבה ולהרגלים להשפיע ולשנות אותנו כרצונם.

כל אחד יכול לשלוט על הרגשות שלו. הרי אנחנו אומרים בכל יום בקריאת שמע "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך". יש לנו ציווי לאהוב את השם. אז איך אפשר לצוות אותנו לאהוב את השם אם אנחנו לא בוחרים מה לאהוב? אלא שכאשר אנחנו מאלצים את עצמנו לאהוב מישהו, כאשר יש לנו רצון לאהוב וכאשר אנחנו פועלים להגשים את הרצון הזה, אז אנחנו באמת מגיעים לאהבה אמתית. לכן יש ציווי שהדברים יהיו "על לבבך", ואז כשאנו דואגים לשים את הדברים על הלב, הם כבר יכנסו אליו.

זה בעצם ההבדל בין נישואין מוצלחים לכושלים. אם בני הזוג רוצים לאהוב זה את זו ומאלצים את עצמם לעשות הכל כדי לאהוב, אז האהבה רק גדלה ומשתבחת. אבל אם לא עלינו יחסי בני הזוג מבוססים על תאוות, מצפים להתרגש בלי מאמץ כמו שראו בסרטים, כל אחד דואג לאינטרסים שלו וכל אחד רוצה שיפנקו אותו ויעשו לו טוב, אז אין הרבה סיכוי לנישואין האלו והאהבה רק תלך ותקטן.

צריך לדעת שלאדם יש שליטה מלאה על האהבה שלו. אם הוא רק יחליט שהוא רוצה לאהוב משהו, האהבה תגיע. רוצים הוכחה לזה שאנחנו יכולים לבחור לאהוב כל דבר? תראו לי אדם אחד שלא אוהב את הילדים שלו. יש דבר כזה? הילד יכול לצאת הפוך מכל הציפיות, הוא יכול להיות מעצבן ונודניק, הוא יכול להיות מכוער ועם כל מיני תופעות לוואי לא עלינו, שאם היינו רואים אותו ברחוב היינו בורחים לצד השני. אבל כשזה הבן שלנו, אז נעשה הכל בשבילו והוא יהיה האהבה הגדולה שלנו. כל זה לא בגלל שהטבע החליט שנאהב אותו, אלא בגלל שאנחנו מרגישים שהוא שלנו, אז החלטנו שאנחנו אוהבים אותו בכל מחיר, התאמצנו בשבילו, השקענו בו והכרחנו את עצמנו לאהוב אותו.

כך כל אחד יכול לאהוב את השם יתברך. ברגע שאנחנו מקיימים מצוות, עושים חסדים, לומדים תורה, מתפללים ומדברים אליו, כל זה מקרב אותנו ומחבר אותנו אליו. כשאנחנו משקיעים באמונה שלנו ורוצים להאמין, אז האמונה מתפתחת. אנשים אוהבים לחכות להרגיש משיכה לתורה ולמצוות. “כשזה יבוא אני אשתנה". אבל זה לא יבוא לעולם אם לא נביא את זה בעצמנו. הכל תלוי בנו. הרגש מושפע מהמון גורמים חיצוניים. אצל רוב העולם לא מקשרים ואז כל יומיים אוהבים משהו אחר מתוך השפעה של הסביבה. אבל ביהדות בוחרים מה לאהוב. אוהבים את מה שצריך וטוב לאהוב ולא אוהבים את הדברים הלא טובים. רואים בדרך השכל מה הדבר הנכון והטוב לעשות, ואז מכניסים את הרגש לעצמנו. זה מה שנקרא להיות בשליטה.

האדם הממוצע מקבל החלטות מתוך התאוות שמזדמנות לחייו. הוא בטוח שאין לו השפעה על הרגש, שהדברים שמגיעים לחייו הם אקראיים, שהוא לא יכול לשלוט על הרגשות ושבעיקר צריך לזרום בחיים. אנשים לא אוהבים להתאמץ לחשוב, לקבל החלטות ולקחת אחריות על החיים, אז הם זורמים. אבל אם אנחנו זורמים, זה אומר שהפסקנו לבחור ולשלוט בחיים והעברנו את המפתחות של החיים שלנו לידי אחרים שינהלו אותם בשבילנו. "אם האמונה תנחת עלי מהשמיים אז טוב, אם לא אז אשאר כמו שאני”. אבל זה לא עובד ככה. אדם מוכרח לקבל שליטה על החיים, להתקדם, לנצל את הזמן ולייעל את עצמו כדי להגיע למקומות גבוהים יותר.

כל מה שצריך זה להחליט. אדם שמחליט לחזור בתשובה יגיע לשם בסופו של דבר. אדם שמחליט להיות ירא שמיים בוודאי יהיה כזה. גם אם עכשיו הכל נראה קשה ומסובך, גם אם קשה לנו לוותר על התפיסה שאליה התרגלנו וגם אם כל הסביבה שלנו מראה לנו שזה בלתי אפשרי. לא צריך לעשות דברים קיצוניים, כל מה שצריך זה להחליט ולרצות את זה. אבל באמת לרצות את זה בעקשנות ובלי לוותר. לאט לאט כל השאר יגיע בלי שנרגיש. אדם שרוצה משהו בכל לבבו, בוודאי יצליח להשיג אותו. כשלומדים נהיגה זה נראה קשה להשתלט על ההילוכים. בכיתה א׳ זה נראה בלתי אפשרי לקרוא בלי ניקוד. אבל אם ממשיכים לנסות זה נהיה הכי קל בעולם. כל מה שצריך זה להתעקש ולרצות באמת.

אבל כאן יש מוקש. יש אנשים שיגידו שהעיקר זה לאהוב בלב, או שיגידו שהם עדיין לא מרגישים בשלים לקיום מצוות. הם טוענים שהם מאוד אוהבים את השם, רק שזה בדרך המיוחדת שלהם. אותם אנשים מביאים את זה בתור תירוץ שישקיט את המצפון. הכי קל להגיד "אני לא יודע אם התורה היא אמת או לא, אבל אני נהנה מהחיים ונוח לי אז מה אכפת לי?". אז כדי שהמצפון לא יציק להם להמשיך לזרום בחיים הרגילים, הם מצהירים שהם אוהבים את הקדוש ברוך הוא בלב. אותם אנשים מנהלים חיים רחוקים מתורה, הם לא שומרים מצוות, הם לא חושבים אפילו דקה אחת על הבורא במשך כל היום, עוברים על כל האיסורים האפשריים שמכעיסים את השם מתוך מחשבה שהשם יסלח להם, ואחרי כל זה נשאל אותם אם הם מאמינים, אז הם יגידו "בטח שכן". אולי הם מחכים שאיזו התגלות תיפול עליהם מהשמיים.

אבל זה לא נכון לחשוב כך. כי אם אנחנו מבינים שזו האמת, אז אנחנו צריכים להביא אותה לתוך החיים שלנו. אי אפשר להגיד בכנות שאנחנו אוהבים את הקדוש ברוך הוא בלב מבלי לבטא את הדברים במעשים. זה כמו שאיזה בעל יטייל לבד מסביב לכל העולם ואז אחרי כמה שנים ייזכר להתקשר הביתה, אשתו תשאל אותו "מה קרה? למה עזבת אותי? אתה לא אוהב אותי יותר?”, אז הוא יגיד לה "בטח שאני אוהב אותך. אני אוהב אותך בלב. לא צריך להיות קיצוניים, לגדל את הילדים ביחד ולחיות כמו משפחה, העיקר זה מה שבפנים”. זה פחות או יותר מה שאנחנו אומרים לקדוש ברוך הוא. ברור שזה שקר גמור כי ככל שאנו אוהבים דבר מסוים אנו משקיעים בו ומתקרבים אליו.

צריך לדעת שלהתקרב אל הקדוש ברוך הוא יכול להיות הדבר הכי קל בעולם או הכי קשה בעולם. לא צריך לעשות שום דבר מסובך, לא מבקשים מאיתנו דברים שעולים כסף או שצריך אמצעים מיוחדים בשבילם, לא מבקשים מאיתנו לעשות דברים מעבר ליכולות שלנו ואפילו לא דורשים מאיתנו תוצאות. כל מה שרוצים מאיתנו זה שנתקרב להשם יתברך בדרך האישית שלנו, שנתחבר אליו.

זה קשה להתפלל? קשה להיכנס לדבר 10 דקות עם האבא הכל יכול שרוצה לסדר לנו את כל הבעיות בחיים ורק מחכה שנבקש ממנו? זה קשה להתענג ביום שבת עם שירים ופיצוחים כשכל המשפחה סביב השולחן? זה קשה לקיים מצווה שתהפוך אותנו לאנשים טובים ומחוברים יותר ותזכה אותנו להידבק לחיי נצח במהות הרוחנית הגבוהה ביותר שקיימת? זה קשה לאהוב את אבא שלנו שנתן לנו את כל מה שיש לנו בעולם הזה וזה כולל את החיים עצמם שבכל רגע הוא יכול לקחת לנו אותם, אבל בחסדיו הגדולים הוא נותן לנו לחיות? זה קשה להגיד תודה על כל מה שהוא נתן לנו? קשה להתחיל לעבוד על המידות ולרצות להפוך ליהודים טובים יותר במקום לחפש איך להפיל את כולם ולקבל גאווה טיפשית? זה לא קשה בכלל. אתם יודעים מתי זה קשה? כשאנחנו לא מבינים מה אנחנו עושים אז זה קשה.

אם נלך לבית הכנסת בלי להבין שאנחנו מדברים עם אבא שלנו שמסדר לנו עכשיו את החיים, אז נשתעמם ונחפש חברים לדבר אתם במקום. אם נקיים מצוות בלי להבין שהן מיישרות אותנו ומחברות אותנו לצינורות הנכונים, אז נעשה אותן בחוסר סבלנות כאילו שזה עונש. אם נידבק לסטיגמות שמאכילים אותנו בתקשורת על החרדים, אז נשתדל להתרחק מהם. אם נתייאש ונחשוב שאין לנו סיכוי להתקרב להשם, שהוא לא אוהב אותנו או שאנחנו לא מספיק מוצלחים כדי ללמוד תורה ולקיים מצוות, אז נכשיל את עצמנו. אם נתרגל לחיות כמו רובוטים מול מה שמכתיבים לנו בטלוויזיה ומה שהסביבה מצפה מאיתנו, אז בטח שיהיה לנו קשה לעשות דברים שונים מכולם. אבל אם נחקור ונלמד על הדברים שבאמת חשובים בחיים, אז נבין שזה הדבר הכי טוב בחיים שלנו. שזה יותר חשוב מהכול ויותר טוב מהכול. שכל החיים הם אפס לעומת המהות העצומה הזו שאנחנו רוצים להתחבר אליה. שהכול ריקני מסביב ולא משנה כמה נתאמץ להשיג את האושר, לעולם לא נגיע אליו בדרכים חיצוניות.

הכוכבים הגדולים של הוליווד והאנשים העשירים והמצליחים לכאורה עם כל הגאווה והכבוד הם האנשים הכי אומללים. כי הם מחפשים את האושר בדברים החיצוניים. הם חיים בתוך שקר וחיצוניות. אבל האושר הוא פנימי. רק מתוך מקום פנימי אפשר להגיע אליו. פתאום במקום לקנא באנשים נבין שהם חיים בחוסר ידיעה כלואים בשקרים של העולם בלי לדעת את האמת.

רק מתוך המהות הפנימית שלנו אפשר לצמוח גבוה ולמלא את עצמנו. רק כך אפשר להרגיש משמעות בחיים. רק בצורה כזו אפשר להגיע לאמת. וזה נמצא בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. אף אחד לא מצפה שנהפוך לצדיקים גדולים, כל מה שצריך זה רק לעשות את הצעד הבא כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא. השם יתברך יזכה את כולנו להתקרב אליו, להקשיב לקול הנשמה שזועק, לחיות חיים מלאים ומספקים ובעיקר לחיות את האמת.