חזרה בתשובה – מדריך מקיף איך חוזרים בתשובה בלי לחץ ודאגות

ראובן פיזנטי | ו׳ באלול ה׳תשע״ג | אימון אישי | יסודות היהדות | סליחות ועשרת ימי תשובה

אנשים רבים רוצים לחזור בתשובה, אלא שפעמים רבות מלווים לרצון הזה המון חששות. מצד אחד זה נראה דבר קסום שיסדר לנו את כל החיים, אבל מצד שני זו דרך חדשה שבה אנו מתחילים הכל מחדש. הרי זה תהליך לא מוכר שנראה אולי אפילו מעט מפחיד. ישנם המון סיפורים שונים, הרבה סטיגמות, אמונות תפלות ומיתוסים מוזרים שמביאים אותנו לחשוב דברים כלל לא נכונים בקשר לכל התהליך הזה.

לא זו בלבד שהחששות מביאים לנסיגה והאטת הקצב שלנו, אלא שגם כאשר אנו מרגישים אמיצים ומחליטים שאנו אכן רוצים לעשות את הצעד הנועז ולדרוך בדרך החדשה, פתאום אנחנו מרגישים כל כך מבולבלים ונבוכים ופשוט לא יודעים מה צריך לעשות. לאן ממשיכים? מה עלינו לעשות כדי לחזור בתשובה? מה זה אומר בכלל? איך אפשר להתקדם ולשנות את תפיסת החיים שלנו לטובה?

ופעמים רבות כשאנו מדמיינים את עצמנו חוזרים בתשובה, כאילו כל הצרות נעלמות והכל נראה ורוד ויפה. אנו מבינים שאמנם הצעד הוא קשה, אבל נראה שלאחר שנאזור כוח ונצליח לעשות את אותו צעד, פתאום כל החיים שלנו יקבלו משמעות ורוחניות ונזכה לאושר ושמחה.

אך מה רבה האכזבה כאשר אנו מגלים שגם לאחר שזכינו לעשות את הצעד הנכסף שהיה כל כך קשה, עדיין נשארנו באותו המקום, לפעמים אפילו הצרות גדלות עוד יותר והבלבול כל כך גדול עד שאנו כלל לא מבינים מהו הצעד הבא שעלינו לעשות.

חשוב לדעת שחזרה בתשובה זה לא משהו שמתרחש ביום אחד וכל מה שאנו חווים הם הניסיונות שמביאים להשלמת התהליך החשוב. אם נצליח להבין את הרעיון האמתי שעומד מאחורי עניין התשובה, נוכל לדעת למה לצפות, ולזכות לעשות תשובה כראוי ואז באמת להגשים את החלום הרוחני שמושך אותנו אליו. הכי חשוב לזכור שאסור להתייאש ומוכרחים ללמוד ולדעת את הכללים כדי לנצח במשחק.

מרגישים תקועים בחיים?

לפעמים אנחנו מרגישים שלמרות הרצון החזק שלנו להתקרב להשם יתברך, בכל זאת אנחנו נתקעים. לפעמים אנחנו מרגישים התלהבות עצומה, צימאון ותאווה ענקית לרוחניות ולקדושה, אבל איכשהו אנחנו מוצאים את עצמנו באותם הרגלים ואותם מצבים בהם היינו נמצאים תמיד. בתאוריה הכל נשמע קסום ונפלא, אבל בפועל הדברים מסובכים יותר ולא תמיד מסתדרים.

אז קודם כל צריך לזכור שעלינו לתכנן היטב את המהלך ולגבש דרך פעולה מעשית. אנשים רבים מרגישים אורות ומצהירים שהם חוזרים בתשובה בלי לדעת בכלל מה זה אומר. אורות גבוהים זה דבר נפלא, אבל ללא כלים מתאימים אי אפשר להכיל את האורות האלו. עלינו להוריד את הדברים למציאות לרמה מעשית יומיומית שנוכל להתמודד איתה.

הרצון הוא דבר אדיר והוא החשוב מכל. אבל ללא המעשים, הרצון הטוב נשאר רק בגדר פוטנציאל לא ממומש. האורות הגדולים שהאדם נמצא בהם לפעמים כלל לא תואמים למציאות החיים שלו, ואז הוא מרגיש תקוע ומיואש.

מצד אחד הוא רוצה להתקרב להשם יתברך, אבל מצד שני הוא מרגיש ריחוק גדול ללא סיכוי. מצד אחד הוא אומר שאין עוד מלבדו, אבל מצד שני הוא חי בצורה הפוכה לחלוטין בה הוא מרגיש שרק ההשתדלות הגשמית קובעת. אז נראה לו שזה בלתי אפשרי להתחזק בדת, אבל מצד שני הוא מבין שזו האמת והוא מבולבל ותקוע. אותו אדם עלול להגיע לעצבות ולהרגשת חוסר אונים שתקשה עליו. לכן חשוב מאוד לחזק ביחד עם הרצון את העניין המעשי.

אז מה זה בכלל חזרה בתשובה?

אם גם לכם הביטוי "חזרה בתשובה" מעלה אסוציאציות של פחד אימים מקבוצה המונית של אנשים זרים וקרים לבושים חליפות ומגבעות שחורות, זורקים אבנים וצועקים על אנשים לחזור בתשובה מתוך שטיפת מוח אינטנסיבית, כפייה אגרסיבית ובידוד מוחלט מהחברה האנושית, אז כנראה שצפיתם יותר מדי בטלוויזיה או ששמעתם יותר מדי סיפורי הפחדה המנסים להרחיק מהדת.

חזרה בתשובה זהו תהליך אישי של התקרבות לקדוש ברוך הוא. הנשמה האלוקית שבתוכנו היא חלק ממנו ממש, אלא שבהתגשמות הנשמה בתוך גוף, בתוך עולם של חומר ותאוות, התרחקנו מאוד מהמקום הקרוב להשם בו היינו בעבר. לכן עלינו לעשות תהליך של תשובה, בו אנו שבים אל אותו המקום הקרוב להשם בו היינו. אנו חוזרים ושבים אל אבינו השם יתברך שאוהב אותנו ואנו בניו. לכן התהליך נקרא "תשובה" מלשון לשוב, שעושים תשובה אל השם יתברך, ולא תשובה לשאלה כלשהי (למרות שעצם התהליך עונה לנו גם על הרבה שאלות קיומיות בדרך).

כדי לשוב להשם יתברך אנו צריכים להאיר את האור של הנשמה שלנו ולתת לה שליטה על הגוף החומרי שבטבעו מרחיק אותה מהקרבה להשם. הדרך להאיר את הנשמה היא על ידי הזדככות פנימית בעזרת מידות טובות ומעשים טובים. הבעיה היא שאנו לא יכולים לדעת בצורה אובייקטיבית מה טוב ומה רע, מה מועיל ומה מזיק, מה מקרב ומה מרחיק וכו'. אנו גם לא יכולים לשנות את המידות שלנו כל כך בקלות ואנו לא יודעים כיצד לפעול לשם כך. זה נחמד לזרוק מלים יפות לאוויר כמו למשל "חסד" או "אהבה", אבל אנחנו לא באמת מבינים אותם וכלל לא מתחברים אליהם. מה זה אומר? איך מבצעים את זה בפועל? לכן צריך לדעת מה משמעות הדברים וכיצד לשלב אותם בחיינו.

הרי ישנם אנשים שעושים מעשים גרועים והם באמת חושבים בצורה כנה שהם חסד. ישנם כאלו שמרוב אהבה יכולים לעשות דברים אכזריים. גם מחבלים ורוצחים חושבים שהם עושים טובה לאנושות במעשים שלהם מתוך השקפת העולם המעוותת שלהם. בכל מלחמה יש שני צדדים עם שתי השקפות, וכל אחד מהצדדים בטוח שהוא הצודק. אז מי אמר שההשקפה שלנו היא הנכונה?

וגם אם נצליח לגלות מהו הטוב האמתי, זה נחמד להצהיר שמעכשיו לא נכעס כלל ושנאהב את כל העולם, אבל איך אפשר להתחבר לדברים? איך נוכל להפוך את זה לאמת ולהכניס את הדברים לתוכנו? איך מיישמים את זה בחיי היומיום כאשר כולם מכעיסים אותנו מסביב?

לכן, כדי להגיע לידיעה של הדברים וכדי להצליח ליישם אותם בחיינו ולהפנים אותם, הקדוש ברוך הוא הוריד לנו הוראות מעשיות כיצד לפעול בחיי היום יום כך שנוכל בעזרת מעשים קטנטנים שנראים לא משמעותיים לזכות להגיע לשינוי אמתי ולהתקרב אליו עוד ועוד. אותן הוראות מעשיות נמצאות בספר התורה שהוריד לנו והן קרויות בשם "מצוות", משום שהן מצוותות אותנו להשם יתברך וכך אנו זוכים להידבק בו. מצוות עשה שמקרבות אותנו אליו ומצוות לא תעשה שמגבילות אותנו ומונעות מאיתנו להתרחק ממנו.

קיום המצוות

המצוות הן הדרך המעשית העיקרית שיש לנו כדי להתקרב להשם ולהתחזק. כי אפשר ללמוד על כך שהשם יתברך הוא האלוקים ולנסות להאמין, אבל ללא המצוות המעשיות אין לנו שום דרך ממשית לחזק את הקשר אתו ולפתח את האמונה והרגשות הרוחניים.

אדם יכול לרצות להתחבר לנשמה שלו, לרצות להפוך לאדם טוב יותר, לעבוד על המידות שלו ולהתקדם לעבר הרוחניות. אבל כל אלו דברים רוחניים שאין לנו תפיסה בהם ולכן אין לנו אפשרות לממש ולהגשים אותם בלי כלים מתאימים. אז אפשר לרצות להפוך לקדושים, אבל מאיפה מתחילים? איך עושים את זה? מה צריך לעשות באופן מעשי? איך אנחנו מכניסים את הרצון הזה לחיים שלנו כשאנחנו אוכלים ארוחת בוקר, נמצאים בפקק תנועה בדרך לעבודה או מחכים בתור לקופה בסופר?

המצוות הן הכלים הגשמיים שמחברים אותנו אל הרוחניות. אלו דברים שאנו יכולים לתפוס ובאפשרותנו לבצע. לקחת ציצית וללבוש זה משהו טכני לא מסובך שבאפשרותנו לבצע. להניח תפילין זה משהו טכני שגם אדם רחוק יכול לעשות. זה לא מלים מפוצצות שאנחנו בכלל לא מבינים את המשמעות שלהן. זה לא משהו רוחני שאין לנו שום תפיסה בו. לא דברים שאנו לא יודעים כיצד להתחבר אליהם ואיך להתחיל. אלא כלים פשוטים שכל אחד מאיתנו יכול להשתמש בהם וכך לפתוח שער לעולם רוחני.

המצוות נראות כדברים חסרי משמעות, שהרי איך לבישת ציצית או הנחת תפילין תקדם אותנו ותהפוך אותנו לטובים יותר? אבל כמו שישנם חוקי טבע גשמיים, כך השם יתברך חקק חוקי טבע רוחניים שהחיבור אליהם נעשה בדרך גשמית שמובילה אותנו אליהם. אדם עושה פעולות גשמיות וכך פותח שערים רוחניים. זה לא מורגש ביום אחד ובטח שלא ברגע בודד, אבל כאשר מתמידים בכך לאורך זמן, אפשר לראות תוצאות. מסתכלים אחורה ורואים כמה התקדמנו.

יוצא שאדם יכול לרצות להפוך לרוחני יותר, אבל בפועל אין לו דרך להתקדם, כי אין לו שום אחיזה בזה. מה זה בכלל רוחניות? איך הופכים לרוחניים? אבל כאשר הוא לוקח את עניין המצוות, אז הוא מכניס את העבודה המעשית ממש. ששם יש לו הבנה ואחיזה. הוא יודע מה זו ציצית, ואם לא, אז אפשר ללמוד. זה דבר טכני וחומרי שלא צריך ראש פתוח ומתוחכם כדי להבין את זה. וכאשר הוא עושה את זה, אז הוא נוגע בנקודות רוחניות ופותח אותן.

תלמוד תורה כנגד כולם

מעבר לכל המצוות החשובות, ישנה מצווה עצומה של לימוד תורה שהיא השורש לכל המצוות. לימוד התורה מקרב אותנו ומלמד אותנו. הוא עוזר לנו ללמוד על המצוות, מרחיב לנו את הדעת, מיישר את התפיסה ומקרב אותנו אל השם יתברך. לימוד התורה זה הדבר העיקרי שמחבר את נשמתנו לעולמות העליונים.

לימוד התורה זה עניין גבוה מאוד שמחבר אותנו לשורשים רוחניים עצומים. אדם יכול ללמוד בתורה על דברים גשמיים לכאורה שנראים לו רחוקים מרוחניות, אבל כל דבר כזה מכיל סודות עצומים שמחברים את נשמותינו. אדם ילמד על שור שנגח, על דיני נזיקין, על סיפורי תנאים ואמוראים, על אילו קשרים מותר לקשור בשבת ואילו אסור ואפילו על איך צריך להתנהג בבית הכיסא. לכאורה כל זה נראה לנו כמו דברים שלא קשורים כלל לעולמות עליונים שאליהם אנו שואפים להגיע. אבל האמת היא שכל רגע של לימוד מחבר אותנו להשם יתברך, מביא לנו שמירה גדולה ומביא אותנו להשגות גבוהות ביותר.

לכן מובן ששיעורי תורה זה דבר הכרחי לכל אדם שרוצה להתחזק ולהתקרב להשם יתברך. הן משום שללא זה לא נוכל לדעת כיצד לקיים את המצוות, והן משום שהלימוד עצמו מביא אותנו למקומות גבוהים ורוחניים. היום אפשר לשמוע שיעורים בכל רגע ובכל מקום כמעט בעזרת מכשירים שונים, גם בלי לצאת מהבית. כדאי וראוי לכל מי שמרגיש רצון להתקרב להשם יתברך להשתדל ללמוד כמה שיותר.

עם כל זה, צריך לדעת שאין תחליף לשיעורי תורה ממשיים שאדם נמצא בהם. ועל אחת כמה וכמה ללימוד תורה ממשי בבית מדרש, בחברותא וכדומה. האווירה היא שונה לגמרי וכל מי שינסה מיד יוכל להרגיש בהבדל. האווירה שנמצאת בתוך ישיבה או כולל אברכים זו אווירה מתוקה של תורה שאי אפשר להחליף אותה בשום הון שבעולם.

חשוב לקבוע עתים לתורה ולעשות שיעורים קבועים, כל אחד לפי יכולתו. יש אדם שיכול ללמוד רק עשר דקות בכל יום ויש אחר שצריך לפחות שעתיים. הכי חשוב להתחבר ללימוד, ולכן אם אדם לא מבין את תוכן השיעור, לא מרוצה מהרב, לא מתחבר לחברותא שלו, לא מוצא עניין בנושא וכו׳, אז כדאי לחפש לימוד אחר שירגיש יותר חיבור אליו ותהיה לו מוטיבציה ללכת לשם.

להידבק במידותיו

תארו לכם שהייתם רוצים להתקרב לאדם כלשהו. הדרך להתקרב אליו היא למצוא מכנה משותף כלשהו שיקרב, יקשר וייתן נושא לשיחה. לכן ידוע שמין מוצא את מינו. ככל שיהיו יותר נושאי עניין דומים, כך נוכל להיות קרובים יותר. תחשבו על מסגרת כלשהי שאתם נמצאים בה, יש לכם הוואי משותף עם החברים ובדיחות שרק אתם מבינים. אם יבוא אדם חיצוני הוא כלל לא ירגיש שייך. כדי להרגיש קירבה אנו צריכים להיות דומים. ככל שנאהב את אותם הדברים ונתעסק באותם נושאים, כך נהפוך לקרובים יותר.

כך הדבר גם כאן, כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא, כדי לנסות להבין את פעולותיו ולהרגיש כמו הבנים שלו, אנו צריכים להידמות לו. ככל שנקיים מצוות, נידבק בו ונהפוך לדומים לו, כך נשדר יותר ויותר על אותו התדר ונוכל לקבל ממנו שפע רב יותר ולהתקרב אליו יותר.

כאשר אנו הולכים בדרכי השם ומתקרבים אליו אנו נמצאים בתהליך הנקרא תשובה. תהליך התשובה השלם על פי ההלכה מורכב מכמה שלבים עיקריים: עזיבת החטא (להפסיק לעשות אותו, שהרי אם נמשיך עם אותו החטא אז בוודאי לא נוכל לעשות תשובה), חרטה על העבר (הבעת צער על החטא שעשינו), וידוי (פירוט החטא לקדוש ברוך הוא) וקבלה לעתיד (שמעתה והלאה נקפיד יותר, נשים גבולות ונעשה הכל כך שנימנע מהחטא להישנות בעתיד). כמובן שאם אפשר לתקן את החטא (כמו למשל להחזיר גנבה או להתנצל בפני החבר שהעלבנו) אז מחובתנו לעשות זאת.

כל זה מדובר על חטא אחד מסוים שעשינו, שהרי בוודאי שאי אפשר לעזוב בבת אחת את כל החטאים ולהתחרט בשנייה אחת על כל מה שעשינו במשך כל החיים. לכן תהליך התשובה צריך לחזור על עצמו בכל החטאים שלנו ולא להפסיק, שהרי תמיד יש מה לתקן ותמיד יש לאן להתקדם. לכן גם אם נזכרים באיזה חטא שעשינו לפני עשרים שנה, למרות שכבר אין לנו קשר אליו, מכל מקום מוטל עלינו לעשות עליו תשובה כדי לנסות לתקן אותו.

למרות כל זה, תהליך התשובה הוא הרבה יותר עמוק. לא מדובר רק על חטאים ממש שאנו עוזבים ומתחרטים עליהם, אלא מדובר גם על כל דבר שמרחיק אותנו מהקדוש ברוך הוא. יתכן שעשינו מעשה לא כל כך טוב, אפילו שלא עברנו ממש עבירה ולא באמת עשינו חטא. על כל דבר ודבר יש עניין גדול לעשות תשובה ולהתקרב בחזרה לאור העצום של הקדוש ברוך הוא. להידמות לו ולעשות מעשים טובים שיקרבו אותנו אליו. כמובן שכל אחד פועל בצורה יחסית לפי המקום הרוחני המיוחד בו הוא נמצא ולפי היכולות וכוחות הנפש האישיים שלו.

לכן חשוב לדעת שזה לא משהו טכני בלבד כפי שזה נשמע לכאורה בצורה תאורטית, אלא תהליך פנימי עמוק ומורכב שעל האדם לעבור יום יום כדי להתקרב עוד ועוד לקדוש ברוך הוא. במשך כל החיים שלנו אנו צריכים להיות בהתקדמות, וזה כלל לא משנה מה המצב בו אנו נמצאים כעת, מה שחשוב הוא שמחר נהיה במצב טוב יותר מהיום כאשר נהיה קרובים יותר להשם.

יוצא מזה שגם אם רק שכחנו לחייך למישהו שעבר לידינו, כדאי לקבל על עצמנו תשובה כדי שמחר נקפיד להתייחס בצורה חמה יותר לאנשים וכך נתקרב לקדוש ברוך הוא. בוודאי שאין שום עבירה בכך שלא חייכנו, אבל אם אפשר להיות קרובים יותר לשלמות ולאור הקדוש של השם יתברך, אז מדוע לא להגיע לשם?

בעיני רבים, החזרה בתשובה נתפסת כמשהו חד פעמי ולא תהליך יומיומי שאורך כל החיים. כשאומרים על מישהו שהוא חזר בתשובה, אף אחד לא מבין את התהליך הפנימי שהוא עשה, אלא רואים שלפני כן הוא היה מתנהג כמו מה שנהוג לכנות "חילוני" ולאחר מכן הוא מתנהג כמי שמכונה "דתי". רואים את הלבוש, את ההתנהגות, את המעשים, ומכאן קובעים שהוא חזר בתשובה.

כאילו שהוא כבר סיים לעשות את מה שצריך וכעת הוא יכול לצאת לפנסיה מוקדמת. שמת כיפה? יש ציצית? מניח תפילין? שומר שבת? אז לכאורה מה צריך יותר מזה? נראה מבחוץ כאילו שאותו אדם כבר הגיע למטרת החיים. אלא שכל אלו אמנם סימנים חיצוניים שמראים שאותו אדם עבר תהליך כלשהו של תשובה והגיע למקום טוב יותר, אך הדרך היא עוד ארוכה.

גם תלמידי החכמים הגדולים שאנו מכירים שלומדים כל היום תורה ומקיימים את כל המצוות, גם הם צריכים לעשות תשובה בכל יום ולהתקדם עוד ועוד. לכן הם נקראים תלמידי חכמים, כיוון שגם החכם ביותר הוא עדיין תלמיד. כמובן שכל אחד בהתאם לרמה שלו, ולכן העבודה שלהם היא שונה משלנו, אבל בהחלט כל אחד צריך לעשות תשובה בדרכו האישית ובעבודה המיוחדת לו.

וכאן כנראה מתחילות רוב הבעיות של תהליך התשובה. הרי אנחנו מצפים לכל כך הרבה. שמענו סיפורים על נסים ונפלאות. אנו בטוחים שלאחר שנשמור שבת, נרגיש רוחניים כמו מלאכים. אנו בטוחים שהנחת התפילין תביא לנו אושר עילאי. אנו בטוחים שהציצית תשמור עלינו מכל הצרות ולא נראה יותר שום צער לעולם. אנחנו מבינים שנעשה כמה דברים חיצוניים, ניקח נשימה עמוקה ונקפוץ למים, ואז הכל יסתדר. כמו איזה מבחן קשה שעלינו לעבור בצורה חד פעמית כדי להתקבל למקום שאנו רוצים ולהיות מאושרים.

ואמנם זה קשה להשתנות, אבל למרות הכל אנו מנסים להתעלות על עצמנו, להתגבר על היצר ולהתחזק עם המון אמונה. ואז אנחנו הולכים על זה, מתאמצים ומשקיעים, הולכים נגד הטבע ומצפים לישועות. כי ברור לנו שלאחר שנשקיע בזה, נזכה לדברים מופלאים ממש.

אבל אז מגלים שהכול נשאר אותו הדבר. לאחר כמה שבתות לפעמים אולי מגלים שזה לא כל כך כיף לדקדק בכל הלכות שבת ואז אנו מחכים בקוצר רוח שתצא השבת שנוכל לעשות דברים מעניינים. לאחר כמה ימים כבר נהיה קשה לקום מוקדם ולהניח תפילין ואנו חושבים פעמיים על ההחלטה שקיבלנו.

פתאום קשה לנו לראות את הרוחניות שבדבר וכל מה שאנו רואים מול עינינו זה ייאוש ובלבול. נראה כאילו חס ושלום אין בזה שום טעם. כאילו לקחנו על עצמנו מעמסה ועול ללא שום צורך. פתאום אנו הופכים לכבדים ועם הרבה עומס נפשי. האם באמת קיבלנו החלטה טובה? האם כולם צדקו כשאמרו לנו להתרחק מהדת? פתאום במקום שהדברים יסתדרו, הכל הופך למסובך יותר.

ניסיון האמונה

לכן צריך להבין כמה דברים על תהליך התשובה. ראשית כל, זהו תהליך, כלומר זה לוקח זמן. אי אפשר להפוך להיות צדיקים ביום אחד. וכמו כל דבר טוב חדש בחיים, שצריך להשקיע בו קודם לכן. שאם אדם פותח עסק, אז ברור לו שקודם כל יהיו הפסדים, כי זה חלק מהתהליך. אם אדם מתחיל מסע, אז ברור לו שהדרך תהיה ארוכה, אבל בסוף הוא יגיע. רק צריך להתמיד.

אפשר לקבל על עצמנו מצוות ומעשים טובים, אבל אי אפשר לקבל על עצמנו יראת שמיים או מידות טובות. אלו באים לאחר הרבה התמדה, התבוננות, לימוד ותובנות בדרך שלנו. הדבר דומה לעבודה חדשה, שלא משנה כמה היא טובה בשבילנו, תמיד ההתחלה תהיה קשה. בהתחלה אנו לא מכירים אף אחד, לא בדיוק מבינים את פרטי העבודה, ישנן הרבה חששות, ישנם דברים שאנו לא רגילים אליהם. אבל בסופו של דבר אנו מתרגלים ואז אנו שמחים שעשינו את הצעדים הראשונים. אמנם היה קשה, אבל זה היה שווה את זה. כך בתהליך התשובה, אי אפשר להיות מקצוענים כבר מהרגע הראשון, אבל ככל שאנו צוברים יותר ניסיון, כך אנו מתעלים בדרגות ומגיעים למקומות גבוהים וטובים יותר.

לא לחינם קוראים לזה לצבור "ניסיון", שהרי כל זה בא לנסות אותנו. הדבר דומה למבחן פסיכומטרי, שבו המבחן מכיל שאלות ממגוון דרגות קושי, חלקן קלות יותר וחלקן קשות יותר. המבחן בנוי כך כדי לבחון ולהשוות בין רמת הידע של כל האוכלוסייה. אם הכל יהיה קשה, אז אי אפשר לבחון את הרמות הנמוכות יותר, שהרי כל מי שברמה נמוכה לא יצליח לענות על אף אחת מהשאלות. אם הכל יהיה קל, אז יהיו הרבה שיוציאו ציון גבוה ולא יוכלו להשוות בין הנבחנים ברמה הגבוהה. כדי לבחון את כל שכבות האוכלוסייה ישנן שאלות בכל הדרגות, ואז לפי מספר השאלות שהנבחן הצליח לפתור, כך מעריכים את הרמה שלו ביחס לנבחנים האחרים.

כך גם אצלנו בחיים. הרבה אנשים רוצים לעשות תשובה, אבל אצל רבים הדבר נשאר בגדר של רצון בלבד, אצל חלקנו הדבר מביא אותנו לעשות צעד של תשובה, אצל מעטים הדבר מוביל לעוד כמה צעדים ורק בודדים זוכים להמשיך להתקדם בהתמדה ולעבור את המכשולים בדרך כדי לזכות להתקרב לקדוש ברוך הוא. אם הכל היה קל אז כולם היו חוזרים בתשובה, ואם הכל היה קשה אז אף אחד לא היה מצליח. לכן מתאימים את הניסיונות לכלל האוכלוסייה שכולם יוכלו להוכיח את עצמם. שכל אחד יגיע למקום שהוא יכול, ולפי זה יקבע את הרמה שלו ואת המקום הרוחני שלו. זהו מבחן התשובה, כי ברור שאנו רוצים להתקרב לקדוש ברוך הוא, השאלה היא כמה נהיה מוכנים לוותר, להקריב ולהתאמץ בשביל זה.

על זה אמרו חז"ל "לפום צערא אגרא", כלומר לפי גודל הצער והמאמץ של האדם, כך גודל השכר. כמו אדם שנאבק בשיניו כדי להצליח לפתור עוד תרגיל אחד בפסיכומטרי, ובכך הוא זוכה לעוד כמה נקודות, כך אדם שנאבק להצליח בהתמודדות עם איזה קושי בתהליך התשובה, זוכה לעוד כמה נקודות. רק שכאן הנקודות הן הרבה יותר משמעותיות משום שהן משפיעות לו על כל החיים ועל הנצחיות שלו.

אדם צריך לזכור שכל הניסיונות מגיעים כדי לחזק אותנו ולקדם אותנו. לפעמים הדברים נראים קשים מדי, אבל אנו מוכרחים לזכור שעוד מאמץ קטן עכשיו יביא אותנו למקומות גבוהים מאוד שיהיה לנו קשה מאוד להגיע אליהם ללא זה.

כמו מלך שיצא לטייל בקרבת מקום ואז אנו יכולים לחפש אותו מעט ולהתאמץ לעבור כמה שומרים כדי להגיע אליו ולדבר אתו. אז אמנם נראה לנו שההקרבה היא קשה, שהרי איך נמצא אותו ונעבור את השומרים המקיפים אותו? אך צריך להבין שביחס למה שאנו יכולים לקבל, ההקרבה היא מועטה ממש. שאמנם זה קצת קשה לעבור כמה שומרים, אבל מצד שני לאחר שנצליח לעבור אותם נזכה לזמן איכות עם המלך, ונוכל לקבל כל מה שאנחנו רוצים, כפשוטו ממש.

צריך לזכור שאם לא ננצל את ההזדמנות כעת, אם נרצה להגיע אל המלך לאחר שיחזור לארמון נצטרך להתאמץ הרבה יותר כדי להגיע אליו. נצטרך לעבור הרבה יותר קשיים כדי להגיע אל המלך, ניאלץ לחכות שנים בתור, לעבור הרבה יותר שומרים ושרים הנמצאים בפתח הארמון וכל זה בשביל חצי דקה אולי מזמנו של המלך העסוק, שכנראה יהיה טרוד בהרבה עניינים אחרים ולא בטוח ישים לב למה שיש לנו לומר. כעת עם הניסיונות יש לנו גישה ישירה וקשר ישיר אל המלך.

אז אמנם מצד אחד הניסיונות קשים, אבל מצד שני דווקא הם שיכולים להביא אותנו למקום גבוה וטוב בו נזכה לדברים עצומים. כך למשל אברהם אבינו הצליח להגיע למקומות גבוהים וקרובים להשם, מתוך עשרה ניסיונות שעבר והמריא לשמיים בזכותם.

שחררו את הלחץ

לאחר שאנו מבינים שאנו נמצאים בניסיונות תמידיים, שאנו מבינים את מידת האחריות שיש לנו, שאנו דואגים לכל החברים מסביב שאינם שומרים תורה ומצוות ומאבדים את חיי הנצח שלהם, שאנו קולטים שכל מצווה קטנטנה כאן מרעישה עולמות כמו פצצת אטום ענקית למעלה, לאחר כל זה קשה לנו מאוד להישאר אדישים. מרוב האורות הגבוהים בהם אנו נמצאים והכיסופים העזים להתקרב לקדוש ברוך הוא כמה שיותר מהר, אנו לא מצליחים להחזיק את עצמנו שלווים ואז מתחיל הרבה לחץ.

פתאום הכל נראה מדאיג, שהרי מה יקרה אם לא נצליח בתהליך? מה יגידו החברים אם כן נצליח? איך תגיב המשפחה? איך ייראו החיים שלנו בעתיד? האם צריך לשנות את האופי שלנו? האם צריך לוותר על כל מה שאהבנו בחיינו הקודמים? מה יקרה בעולם הבא עם האנשים האהובים עלינו שאינם הולכים בדרך האמת? האם לעולם לא נלך יותר לחוף ים מעורב ולא נוכל לצפות בסרטים? הכל פתאום מלחיץ וצצים להם דברים שמעולם לא חשבנו עליהם.

אז אולי זה נשמע קצת חסר בסיס למי ששקוע בתוך זה, אבל באמת שאין סיבה להיות בלחץ. הקדוש ברוך הוא דואג לנו ומכוון אותנו למקומות הטובים והנכונים בשבילנו. רק צריך לקבל את ההשגחה הפרטית ולשמוח. לא להילחם ולא להתנגד. ככל שניכנס ליותר לחץ, כך אנו עלולים יותר ליפול.

אדם לחוץ ומודאג לא יכול לחשוב בהיגיון. קשה לו להיות מיושב בדעתו והוא מתחיל לעשות שטויות. מתוך דאגה אמתית למשפחה הרחוקה ממצוות הוא עלול לצעוק ולריב עם כולם כדי להציל אותם מהגיהינום כביכול, וכך רק להרחיק אותם יותר. מתוך רצון לקבל על עצמו עוד ועוד קבלות טובות הוא עלול למצוא את עצמו קורס מהעומס ולא מצליח להחזיק בהתמדה אפילו מצווה קטנה.

מתוך אהבה לעבירות שעשה בעבר והפחד לעזוב אותן הוא עלול לנטוש את כל תהליך התשובה ולפחד מכל מה שקשור לדת. מתוך הפחדים ממה שיאמרו אחרים, הוא עלול לקבל מעין פיצול אישיות ולהתנהג פעם כירא שמיים ופעם ככופר מובהק כאשר הוא נמצא ליד מכרים, רק כדי שיאהבו אותו ולא ילעגו לו. הכיפה בכיס מוכנה לשליפה ואם היא תגיע לראשו או לא, זה תלוי באנשים שהוא הולך לפגוש במשך היום. כל זה סתם מיותר ומביא ליותר תסכולים ובלבולים. אין שום טעם להגיע לכל הלחץ הזה.

כל מה שצריך הוא להבין את מה שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו, וזה שנתקרב אליו מתוך המקום האישי שלנו. לא מוכרחים להגיע עד למטרה כלשהי, אלא רק להתקרב. לעשות צעד קטן כדי להתקדם. אסור להיות תקועים במקום. כל אדם מכיר את עצמו ואם ינסה לחשוב עם עצמו ולהתבונן בחיים, הוא בוודאי יוכל לדעת לאן הוא יכול להתקדם מתוך הכלים שלו ומתוך הבחירות שלו. בלי לחץ ודאגות, בלי לחשוב על עשרים צעדים קדימה מה יהיה בעוד עשרים שנה, אלא לראות מה אנו עושים כעת כדי להתקדם רק מעט.

אף אחד לא ביקש מאיתנו להפוך להיות כמו רבי עקיבא. וגם רבי עקיבא עצמו, בוודאי לא תיאר לעצמו שיוכל להפוך להיות רבי עקיבא. הרי הוא חזר בתשובה רק בגיל ארבעים וכלל לא חשב שיש לו סיכוי. ובאמת אם היו דורשים ממנו להפוך להיות רבי עקיבא, יתכן שהוא לא היה מצליח, כיוון שהיה שקוע בעולם אחר לגמרי. אבל כל מה שבקשו ממנו זה ללמוד תורה, ואז דבר הוביל דבר עד שהפך להיות רבי עקיבא, הענק שבענקים.

הדבר דומה לילד קטן שגדל לאט לאט, לומד על החיים, מפתח אישיות, מכיר את הסביבה, מפתח רגשות ומתפתח עם השנים. אם נאמר לילד שזה עתה נולד שהוא צריך ללמוד לרוץ, הוא עלול להיבהל מאוד, שהרי הוא אפילו לא יודע לזחול. אם נאמר לתינוק שבעתיד הוא ייאלץ להיפרד מהמוצץ, הוא יחשוב שאנו שונאים אותו ורוצים ברעתו, שרוצים לקחת לו את הדבר שהוא אוהב. אם נאמר לו שבעתיד הוא יתחתן ויקים משפחה, הוא עלול להילחץ מאוד. כי זה מפחיד לחשוב שדורשים מאיתנו להגיע למקום שאינו מוכר לנו.

אבל כל זה רק לפני שהוא עובר את התהליך. במציאות כל אדם בוגר עבר את התהליך הזה והוא שמח בכך שעבר אותו. הוא לא מצטער על כך שנפרד מהמוצץ שכל כך אהב פעם. הוא לא חושב לעצמו כמה שהוא מתגעגע לחיתולים. אמנם פעם זה נראה לו קשה ומלחיץ, אבל לאחר שהרחיב את זווית הראיה הוא מבין שהוא נמצא במקום טוב יותר. הוא לא חושב כמה הוא מסכן שהוא לא יכול לשים מוצץ, אלא שהוא ביטל מעצמו את הצורך והתלות בדבר.

המחשבות והרגשות של אדם בוגר הגיעו לבד עם השנים. זהו חלק בלתי נפרד מהתהליך שאדם עובר בדרכו. הקשיים הישנים נראים כפשוטים וקלים. שום דבר לא נראה מסובך פתאום, רק שכאשר מנסים לקפוץ בבת אחת ולחשוב על צעדים רבים קדימה, אז הכל נראה מפחיד ומייאש. אבל באמת הכל פשוט ורק צריך להתקדם לאט לאט וליהנות מהדרך.

אז אנשים נלחצים להפוך להיות מישהו אחר שהם לא מכירים, כי זה באמת נשמע מפחיד. אבל באמת הם לא צריכים להפוך להיות מישהו אחר, אלא להישאר אותם אנשים בדיוק ורק לקבל על עצמם דבר קטן שבו הם יודעים שהם יכולים לעמוד.

כל אחד יודע על דבר אחד לפחות שהוא יכול לעשות ברגע זה ממש שישמח את הקדוש ברוך הוא. יש לו כעת הזדמנות לחטוף יהלום יקר ולהתקדם בעבודת השם. ואם היה עושה זאת, אחר כך היה יכול לבחור לחטוף עוד יהלום, וכך עם הזמן היה אוסף מליארדי יהלומים כמעט בלי מאמץ.

אבל האדם לא חושב בצורה כזו. גם אם הוא יודע שיש לו אפשרות כעת לקיים מצווה כלשהי בקלות ובפשטות, הוא מתחיל לעשות חישובים. הוא שוקל אם בכלל להיכנס לזה, אם הוא יוכל להתמיד בהמשך, אם זה בכלל מצווה המתאימה לרמה שלו וכו’.

אומרים לבן אדם שיבוא ללמוד גמרא, אז הוא מתחיל לתרץ שהוא לא רגיל ללמוד גמרא, וגם הוא לא יכול להתחייב לבוא כל הזמן. אבל מה זה קשור בכלל למה הוא רגיל ולמה הוא יכול להתחייב? אם עכשיו הוא יכול אז שיבוא.

אומרים לבן אדם שיברך על האוכל. אז הוא מצהיר שהוא לא דתי. כאילו שרק מי שדתי חייב במצוות ואם האדם מגדיר את עצמו כלא דתי, אז יש לו פטור. אז הוא אומר שבשביל מה הוא יברך, הרי גם ככה הוא מעולם לא בירך בעבר וגם לעולם לא יברך בעתיד, אז מה תעזור הפעם הזו? אלא שעכשיו יש לו יהלום לפניו. וכי זה משנה אם אסף יהלומים לפני כן או אם יאסוף אחרי כן? עכשיו יש לו יהלום מול העיניים. לא צריך להיכנס להגדרות ולעשות כללים, לא לחשב חישובים מסובכים ולא להחליט על הנהגה לכל החיים. בלי לחץ, לחשוב על הרגע הזה בו אנו יכולים להתעלות. עכשיו ברגע זה יש הזדמנות, אז צריך לחטוף.

לפעמים זה נראה דבר טיפשי ומיותר, לפעמים אנחנו חושבים שיש כללים למה שעלינו לקבל על עצמנו, לפעמים זה נראה צבוע מצדנו לעשות דבר מסוים שלא הרבה מקפידים עליו בעוד שדברים בסיסיים אנו לא עושים, כאילו שיש איזה מסלול מוגדר שהאדם צריך לעבור. אבל באמת צריך להבין שכל קבלה קטנה וכל התקדמות והתקרבות להשם יתברך היא טובה מאוד ומועילה. לא צריך לחץ לטווח הרחוק, אלא פשוט להתקדם צעד אחד קטן בכל פעם.

כדי לזכות להתקרב לקדוש ברוך הוא לא צריך להיות צדיקים גדולים ביום אחד. הקדוש ברוך הוא לא בוחן אותנו ביחס לאחרים, אלא ביחס לעצמנו. אם אתמול היינו במצב מסוים, אז היום אנו צריכים להיות במצב קצת יותר טוב. לכן חשוב לקחת את הדברים לאט לאט מתוך התבוננות מעמיקה ומחשבה מיושבת.

קבלות קטנות

מעבר לדברים קטנים שנוכל לעשות פה ושם, כדאי גם לקבל מפעם לפעם הנהגות שונות שיקדמו אותנו. אם נשאיר את הדברים בידי הטבע, לא נצליח להתקדם הרבה. כדי לעשות שינוי אנו צריכים ללכת נגד ההרגלים שלנו ולעשות דבר שנוגד את הטבע. לכן חשוב לקבל על עצמנו בלי נדר קבלות טובות שבהן נשתדל להתמיד וכך נוכל לרכוש הרגלים חדשים טובים יותר. למשל אדם שרגיל לישון עד מאוחר יוכל לקבל על עצמו לקום מוקדם לתפילה וקריאת שמע וכך הוא עושה דבר שנוגד את הטבע שלו שאליו התרגל. בהתחלה זה יהיה קשה, אבל לאט לאט זה יהפוך לקל יותר עד שזה יהפוך להרגל חדש שאותו הוא יוכל לעשות בצורה טבעית. הוא מעצב לעצמו טבע חדש. כך לאחר שהדברים הופכים לחלק מאיתנו, נוכל לקבל על עצמנו דברים חדשים וכך לצמוח עוד ועוד.

חשוב להגביל את זה ולקחת על עצמנו דברים שנוכל לעמוד בהם. כשאנשים רוצים לקבל על עצמם קבלה מסוימת, לרוב זה נעשה מתוך התלהבות בעבודת השם ואז הם לוקחים על עצמם דברים גדולים. אבל צריך לדעת שהתלהבות זה דבר חולף. כשלוקחים קבלה על עצמנו, צריך לעשות את זה מתוך שיקול דעת. לא עושים דברים מתוך מה שבא לנו באותו רגע, אלא מתוך החלטה שקולה ושכלית.

כשאדם מתרגש משיעור תורה הוא יכול להחליט לעצמו שמעכשיו הוא הופך לצדיק ולוקח על עצמו המון מצוות. אבל לאחר זמן קצר ההתלהבות חולפת והשגרה חוזרת ואז הוא מוצא את עצמו קורס תחת העומס עד שהוא עוזב את כל הקבלות וחוזר להרגלים הישנים. את הקבלות צריך לקחת במלוא הרצינות ולא לעשות מזה צחוק וליצנות כך שכל יומיים נחליט לקבל על עצמנו משהו חדש שבכלל לא נעשה אותו. אנו צריכים לקבל על עצמנו דברים ברורים וקטנים שאנו יודעים שיש באפשרותנו לעמוד בהם, ולאחר שקיבלנו על עצמנו, עלינו לעשות הכל במסירות נפש כדי לעמוד בזה.

חשוב שהקבלה תהיה דבר מוגדר ומפורש. פעמים רבות אנחנו מחליטים שמעכשיו אנחנו הופכים לאנשים טובים יותר. אבל אין הגדרה מוחלטת לאדם "טוב", ולכן אנו עלולים לטעות בפירוש של זה. אם נחליט שמעכשיו אנחנו לא כועסים יותר, אז לא רק שזה דבר קשה ביותר שכמעט אי אפשר לעמוד בו ללא הכנות מוקדמות רבות, אלא שזה גם דבר לא מוגדר. נחמד שאנו רוצים לא לכעוס, אבל איך עושים את זה בפועל? איך מכניסים את זה לשגרה של חיינו? הדברים צריכים להיות ברורים לגמרי ברמה מעשית. דברים טכניים ומובנים שאנו יכולים להגדיר ולהתחבר אליהם.

אדם שרוצה לעבוד על הכעס יכול לקבל על עצמו למשל לנשום עמוק במשך שתי דקות בכל פעם שמישהו צועק עליו. אדם שרוצה להפוך לטוב יותר יחליט שהוא צריך לעשות בכל יום מעשה חסד כלשהו עם אדם זר. אשה יכולה לקבל על עצמה צניעות במשהו מוגדר, כמו למשל כיסוי ראש, חצאיות ארוכות יותר וכו׳. כל אדם יקבע את זה לפי הרמה האישית שלו. אבל חשוב להגדיר משהו מפורש, ברור, טכני ומוחשי שאנו יודעים כיצד להכניס אותו ליום יום שלנו ואיך לפעול בצורה מעשית. כשאדם נמצא בניסיון מלחיץ, הוא לא מבין מה זה טוב. הוא מוכרח להגדיר לעצמו לפני כן בצורה ברורה כיצד נראה אותו טוב בצורה מוחשית ממש.

הקבלות שאנו מקבלים על עצמנו צריכות להיות בהתאם לרמה שלנו. רק לאחר שאנו מרגישים שכבר הצלחנו במצווה כלשהי שקיבלנו על עצמנו, שעכשיו זה כבר קל וכעת אנו פנויים לקבלה חדשה, רק אז יהיה אפשר לקבל על עצמנו דבר נוסף. כל עוד לא קנינו את ההתמדה במצווה, לא כדאי לעבור לקבלה של מצווה חדשה, כיוון שנקשה על עצמנו ואנו עלולים בסוף לאבד את הכל. תפסת מרובה לא תפסת, אבל אם תפסת מועט – תפסת.

מצד שני כל זה מדובר על קבלות, אבל אם מזדמנת לנו מצווה פה או מעשה טוב שם, צריך לחטוף כל מה שאפשר כי כל דבר כזה זה כמו יהלום יקר שמקרב אותנו צעד נוסף בלי מאמץ כמעט. צריך לנצל כל הזדמנות אפשרית להתקרב להשם בכל דרך. לא צריך לעשות רק את מה שקיבלנו על עצמנו ולהתעלם מכל השאר, אלא שכל מצווה תעזור לנו להתקדם, גם אם מעולם לא עשינו אותה בעבר וגם אם לעולם לא נעשה אותה שוב, מכל מקום כעת היא יכולה להיות בידינו וזה יהיה רווח נקי שלנו לעולמי עד.

לאדם יש מעין אורות רוחניים שמביאים לו רצון להתקרב וגם כלים שהוא קונה מתוך העבודה שלו. אם יש לו הרבה אורות ורצון טוב, הוא עלול ליפול אם לא ידאג להכין לעצמו כלים ראויים על ידי העבודה הרוחנית שלו. רק לאחר שבנה לעצמו כלים שיוכלו להכיל את האורות הגבוהים שסביבו, אז הוא יוכל להגיע אליהם ולהתקדם לעבר אורות גבוהים יותר. לכן הכל צריך להיות מחושב והדרגתי. צריך לעשות את הדברים לאט ומתוך שיקול דעת ולא סתם להיחפז עם הרגש.

חשוב לציין שגם ההפך לא טוב. יש למשל אנשים שלוקחים את הזמן ומחכים הרבה לפני שמקבלים על עצמם איזו קבלה חדשה וכך מעבירים זמן רב בלי התקדמות. חשוב להבין שלא צריך לחכות שנרגיש שלמים עם עצמנו, שהרי אותה שלמות לעולם לא תגיע מעצמה אם לא נביא אותה. אם לא נחליט לעשות את הצעד הבא, הוא לא ינחת עלינו מהשמיים.

אנו מוכרחים להביא את עצמנו להתקדמות ולא להתעצל. אם אנו לא שלמים עם משהו אז לעזוב את זה בצד זה בוודאי לא דבר טוב כי זה לא ישלים את עצמו לבד. נוכל ללמוד על העניין, ללכת לשיעורים בנושא, לחשוב על הדבר ולחזק אצלנו את העניין עד שנחדיר לעצמנו את הדברים ונהיה יותר מוכנים אליהם, אבל לא לזנוח ולשכוח מזה. במקביל אפשר לנצל את הזמן לקבלות אחרות בתחומים אחרים.

לדוגמה, אם אדם חושב להתחיל לשים ציצית, או שמישהי חושבת להתחיל ללכת עם בגדים ארוכים ורחבים יותר לצורך צניעות, אז אם הם מרגישים שהם עדיין לא בשלים לזה כעת, עליהם לדעת שגם בעוד עשרים שנה כנראה שהם לא ירגישו בשלים. כי זהו הניסיון של האדם וכאן הוא נמדד.

ובאמת זה הכל עצה של היצר הרע. לא צריך "להתחבר" או "להרגיש", וגם לא צריך איזה קשר רוחני עמוק עם הדבר. כי הרי זה דבר חדש ולא מוכר שצריך להתרגל אליו. זה משהו טכני בלבד, ללבוש בגדים ארוכים או ללבוש ציצית. לא באמת צריך לכך איזושהי הכנה נפשית. הרי אם אותם אנשים היו צריכים ללבוש מדים מסוימים במסגרת העבודה, הם לא היו מחכים להרגיש "שלמים" או "מחוברים" לאותה תלבושת, אלא פשוט לובשים וזהו.

כך גם כאן וכך בכל המצוות. תפקיד המצוות הוא לחבר אותנו. אדם שאינו מחובר מספיק יכול לקיים מצוות, ולאט לאט הוא מחזק את הקשר והחיבור. לכן ברור שלא צריך לחכות להרגיש מחוברים כדי לקיים אותן, אלא בדיוק להפך, דווקא כשלא מרגישים מחוברים אז עוד יותר צריך לקיים אותן, כי הן אלו שמביאות את החיבור.

אמנם בוודאי שצריך לעשות הכל בשיקול הדעת ובמתינות, אבל יחד עם זאת לפעול להתקדמות. גם אם זו תהיה התקדמות אטית ומתונה, העיקר שתהיה התקדמות כלשהי ולא נישאר במקום.

אז אם האדם חושש שהוא לא יצליח לעמוד בקבלה כלשהי, שלא יתעלם, אלא יתחיל לבדוק ולחקור. שישמע שיעורים בנושא, שיפתח ספרים שמדברים על זה, וכך לאט לאט יבין את החשיבות של הדבר ויקבל חיזוק. שיפעל לקירוב הדבר.

ואם הוא חושב שמהצד הטכני הוא כן יכול לעמוד בזה, ורק חושב שהוא לא מחובר מספיק וכדומה, אז שיקבל על עצמו ויתחיל. לאחר זמן מה הוא יתרגל ויגלה שהוא לא יכול בלי זה. אז גם יבואו הרגש והחיבור שהוא רצה. אבל בכל אופן הדרך היא בוודאי לא להתעלם.

העיקרון הוא שתמיד נהיה בהתקדמות, אלא שנדאג שהיא בקצב וברמה שלנו. חשוב לעבוד על להיות שלמים עם האמונה ויראת השמיים במצוות שקנינו לעצמנו, ורק לאחר מכן נוכל להתקדם הלאה למצוות אחרות. אבל אם אנו עדיין לא מרגישים שלמים, אז בוודאי שלא נעזוב את הכל בצד בהמתנה, אלא נמשיך לנסות לעבוד על זה וללמוד על זה כדי להרגיש שלמות.

כשאנו פועלים בצורה אטית ומבוקרת, אז מצד אחד אנו מרוויחים את השלווה של עשיית הדברים צעד צעד בהדרגה, ומצד שני אנו מרוויחים את ההתקדמות העקבית. חשוב לבצע בקרה יומיומית כדי לבדוק היכן אנו נמצאים כעת, מהו הצעד הבא הנדרש ומתי בדיוק אנחנו צריכים לבצע אותו. חשוב לסדר זמנים של חשבון נפש והתבוננות על החיים, לבחון היטב את ההתקדמות שלנו. אפשר למשל לפני השינה לחשוב על המקום אליו הגענו ולתכנן את הצעדים הבאים. אסור לאבד זמן ולהתמהמה, אך הכל בצורה שיטתית ומתאימה לרמה שלנו.

הדבר דומה לילד שלומד בכיתה ג', שאם יחלום יותר מדי, הוא עלול למצוא את עצמו בפיגור רציני בחומר ולהישאר בכיתה ג’ לשנה נוספת. לכן עליו להתעורר, להתמיד ולהשקיע כדי להצליח בלימודיו. אך מצד שני, אם יכניסו אותו כעת לכיתה ו', הוא יקבל הלם וירגיש לא מוצלח ליד כל הילדים הגדולים ממנו, הוא לא יבין כלל את הנלמד בשיעור ולא יצליח להשלים את כל החומר שחסר לו. הוא ייכנס למתחים ודאגות שיטרידו אותו ולא יתנו לו אפילו לנסות ללמוד ולהבין את החומר. שני המצבים בוודאי אינם טובים לאותו ילד.

כדי להצליח באמת, הוא מוכרח לקחת את הדברים המתאימים לרמה שלו ולהתקדם שלב אחר שלב. אף אחד לא מצפה ממנו שיצליח כעת במבחנים של הגדולים, אבל גם אף אחד גם לא ימחא לו כפיים אם יצליח במבחן של כיתה א', כי אלו כבר קלים בשבילו ואין בהם טעם עבורו.

הוא לא צריך להילחץ ממבחנים קשים מעבר לרמה שלו כי הוא לא צריך לעבור אותם כעת. אמנם כרגע הוא לא יכול לעבור אותם, אבל אם יתקדם בהתמדה, אז בבוא העת הוא אכן יגיע אליהם ויהיה מוכן. לכן הוא לא צריך להילחץ כלל, כי אמנם השאיפה שלו היא לעבור את המבחנים האלו, אבל הוא יודע שכעת הוא בונה את עצמו ומכין עצמו לכך וכשיגיע הזמן יהיו לו את הכלים המתאימים כדי לעבור אותם בהצלחה. העיקר שהוא דואג להתקדם ולא להיות תקוע באותו המקום. כאשר כל מה שהוא צריך זה להתקדם מעט, אז הוא יכול להיות רגוע.

כל אדם צריך לזהות את המקום שלו. את הרמה הרוחנית שלו, את עבודת השם המיוחדת שלו, את הכישרונות שלו, את הרצונות הפנימיים, את היצרים שמפריעים וכו’. ממש לנתח את כל כוחות הנפש שנמצאים בו עד כמה שידו משגת, ובהתאם לזה לתכנן תכנית פעולה מותאמת אישית במיוחד בשבילו. כך הוא יכול להתקדם בצורה מבוקרת, בלי הלחצים והדאגות שהיו עלולים להופיע בדרך.

לפעמים אנחנו חושבים על חיינו כעובדי השם לאחר שהתרגלנו במשך כל חיינו לאורח חיים שונה לגמרי. מתוך המחשבות האלו אנו נלחצים מאוד וזה מרתיע אותנו. אנו מרגישים שאנו לא רוצים לחיות חיים כאלו, שהכול נראה קשה, שזה לא מתאים לאופי שלנו, שאנחנו רוצים לשמור על דרך החיים הנוכחית וכו’.

ובאמת זה מובן לגמרי שהרי הכל חדש לנו ולא הורגלנו בכך. אנו חשים כאילו שאנו מאבדים את זהותנו האישית. אנו צריכים להבין שאנו כמו אותו ילד שחושב על הבחינות של הכיתות הגבוהות יותר. שהוא רואה איך הכל קשה והוא בטוח שהוא יסבול שם. אבל כל זה רק כשהוא מסתכל על הדברים מבחוץ. כאשר הוא מגיע לאותו שלב, כבר יש לו כוחות נפש מתאימים להתמודד, יש לו רצונות וכו’, ואז לא צריך לשכנע או להכריח אותו והוא גם לא סובל, אלא שמעצמו הוא מתאים לאותה רמה ומרגיש שייך.

בוודאי שזה ילחיץ אותנו כעת כשנסתכל על הדברים הרחוקים שכאילו מצפים מאיתנו. אבל עד שנגיע לשם יש עוד דרך ארוכה. עד אז נבנה את עצמנו ונהיה מוכנים לכך.

ולפעמים יש דברים שלא שייכים אלינו ובכלל לא נצטרך להגיע אליהם. יש המון דברים שנראים מבחוץ כמפחידים, אבל לאחר שהאדם כבר נמצא בפנים, הוא מבין שהדרך שלו היא שונה ואין לו קשר לאותם דברים. יש למשל דברים שנוהגים רק בחוגים מסוימים, יש כאלו מנהגים ששייכים דווקא לחסידות מסוימת או עדה כלשהי, ואין בזה שום עניין לאחרים. לכן צריך להסתכל על הדברים בפשטות ובכל פעם להתקדם מעט, רק לדברים שאנו מסוגלים ורוצים לקבל על עצמנו. כך תמיד נוכל להיות בשליטה ואף פעם לא ניאלץ להפוך את עצמנו למשהו שאנו לא רוצים להיות.

תחשבו על ילד בגן שאומרים לו שהוא יתחתן כשיהיה גדול, שיהיו לו ילדים לגדל ולטפל בהם ושהוא כבר יפסיק לשחק בצעצועים. אותו ילד יכול להילחץ, כי מתוך השקפת העולם של ילד אין לו את הבשלות והמוכנות הנפשית לכך. הוא אוהב את הצעצועים שלו ולא רוצה להיפרד מהם, ובטח שלא יכול לקבל על עצמו כל כך הרבה אחריות, טרדות ודאגות.

אז כמו במדינה "חופשית", לכאורה אפשר לתת לו לעשות כרצונו. אבל אז הוא לא יתקדם בכלל בצורה כזו. כי אם לא מכריחים אותו ללכת למסגרת לימודית, אז הוא מבחינתו בוודאי שלא ירצה. וגם אם כן, זה רק בשביל לשחק עם החברים, אבל בוודאי שלא יתאמץ ללמוד ולהקשיב בשיעורים. וכך מבחינתו הוא באמת יישאר ילד לנצח. גם בגיל ארבעים הוא יהיה מפונק ותלותי, לא אחראי, פזיז וירצה רק להשתטות.

אז מצד אחד לא טוב להנחית המון אחריות על אותו ילד, לא צריך להסביר לו לפרטים ולהכניס אותו כבר עכשיו לכל האחריות הרבה שמוטלת על אדם בוגר, שהרי זה ילחיץ אותו והוא יגדל מתוך מתחים ודאגות. אבל מצד שני גם אי אפשר להתעלם מהדבר, כיוון שכך הוא לא יתקדם כלל.

אז הדבר הטוב ביותר הוא להראות לו מצד אחד את המטרה, אבל בצורה כללית בלבד. ואז לקדם אותו בצורה מבוקרת שלב אחר שלב, ואפילו להכריח אותו לעשות את השלב הנוכחי, אבל הכל בהתאם לכוחות הנפש שלו.

וכך אותו ילד יכול לגדול בצורה בריאה וטובה, מתוך שמחה ובלי לחצים. ובבוא העת הוא בעצמו יגיע לאותם הדברים מרצונו, מתוך התהליך שעבר. הוא מעצמו ירצה לקחת אחריות, להיות עצמאי, להקים בית, לוותר על הצעצועים וכו’. אף אחד לא צריך לשכנע אותו להפסיק לשחק בצעצועים, אלא שהוא מרצונו מתבגר ומבין שיש דברים חשובים יותר שבהם צריך להשקיע.

כך מנקודת המבט שלנו קשה לנו להיפרד מהדברים שאנו אוהבים כעת שאינם מתאימים לעובדי השם, כי אנחנו מסתכלים על חיים שונים לגמרי מאלו שהורגלנו אליהם ומתוך השקפה הפוכה. אבל אנו לא צריכים להיפרד מההרגלים ברגע אחד, אלא לעבור תהליך הדרגתי שבסופו נחזיק חזק בדברים הטובים שאנו אוהבים וכבר לא נאהב את הדברים המזיקים ונרצה להיפטר מהם בעצמנו. הכל מתוך שליטה ומתוך מודעות ורצון.

הרי הרצונות של אדם משתנים בכל רגע. אדם יכול לרצות דבר מסוים ולצאת כדי להשיג אותו, אך בדרך יפגוש אנשים, יראה דברים ויגלה מידע חדש שישנה לו את כל זווית הראיה. ואז כל זה יוביל אותו להחלטה שהוא בכלל רוצה משהו אחר.

כאשר האדם משתנה, זה לא מלחיץ אותו כלל, והראיה לכך היא אנחנו בעצמנו. שבוודאי לפני כמה שנים היו לנו רצונות שונים לגמרי מהיום. ואפילו לפני שבוע ואפילו לפני שעה. בכל רגע רצונות משתנים והוא מרגיש עם זה בסדר גמור.

כל הלחץ מתחיל כאשר הוא יודע שהוא הולך להשתנות. שאם היו מראים לאדם כיצד הוא ייראה בעוד עשר שנים, הוא היה נלחץ. כי הוא לא רוצה להיות שם. בדמיון שלו הוא רוצה להיות במקום אחר לחלוטין. יש לו חלומות אחרים. אלא שאותו אדם צריך להבין שכל החלומות והרצונות הם שייכים לרגע הזה, אבל בהמשך הדרך הם ישתנו. כאשר הוא ירחיב את השכלתו, יגלה מידע חדש, יראה דברים חדשים, אז לאט לאט הרצונות ישתנו. ואז בעוד עשר שנים הוא עצמו לא ירצה להיות באותם חלומות שהוא חולם היום.

לכן על האדם להבין את זה היטב, שכל מה שחשוב זה לעשות את הצעד הנוכחי שטוב ונכון לו ברגע הזה. להתקדם מעט במשהו שאפשרי מבחינתו. מה שיבוא אחר כך לא צריך להלחיץ אותו כלל, כי כמו שכעת הוא עושה את הצעד הקטן הנכון לו, גם לאחר מכן הוא יבחר בצעד קטן שנכון לו.

כך בכל דבר, מתוך השקפת העולם הנוכחית שלנו יש דברים שנראים לנו חשובים או בלתי אפשריים, אבל כל זה יכול להשתנות בתהליך הדרגתי שאנו עוברים. ממש כמו אותו ילד שמאבד עניין בצעצועים לאחר שעבר תהליך התבגרות.

אם נבין שהשם רוצה שנתקרב אליו וזה הדבר היחיד שמשנה, נוכל להסיר מעלינו את כל הדאגות. שהרי הכל הולך לאט בלי לחץ. גם נשתדל לקדם ולחזק גם את המשפחה והחברים, אבל לאט ובלי לחץ ורק מהמקום בו הם מוכנים, שהרי האדם נמדד ביחס לעצמו בלבד ואף אחד לא ימדוד אותנו ביחס למשה רבינו.

החברים לא יוכלו להטריד אותנו שהרי נישאר כפי שהיינו קודם, רק שנוסיף כיפה לתלבושת או ציצית מתחת לבגד או נלבש בגדים צנועים יותר. אנו לא הופכים לאנשים אחרים, זה רק סממנים חיצוניים שפותחים לנו שפע מסוים. השינוי הוא לא מפחיד, לא צריך לעבור מלחמות בשבילו, הוא לא צריך להיעשות בכעס או בעצבות, אלא מתוך רצון אמתי להתקרב לקדוש ברוך הוא.

חשוב לזכור ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", לכן אם אנו מרגישים עצבות, רוגז או מלחמה, זו נורה אדומה שאומרת לנו שמשהו השתבש בדרך. אמנם חשוב להילחם על העקרונות שלנו, אבל זו מלחמה אישית שלנו מול היצר הרע ואף אחד לא צריך להיפגע ממנה. לכל אדם יש עליות וירידות, אבל אם באופן תמידי אנו במלחמה עם כל העולם, אז צריך לראות כיצד לשנות את הדרך.

לשמור על הזהות האישית

פעמים רבות אנשים שמתחזקים ומתקרבים ליהדות נוטים לזרוק את כל העבר שלהם ולסלוד ממנו. הדבר מובן, שהרי פתאום אנו מבינים את כל הדברים הלא טובים שעשינו והדבר גורם לנו צער רב. אך צריך לזכור שגם לאותו עבר יש הרבה זכויות. הרי בזכות כל אותן עבירות שעשינו, הגענו למצב הזה שאנו מבינים כמה הן לא טובות ומתוך כך זכינו לחזור בתשובה. חשוב לזכור מהיכן באנו ולשמור על אותה הזהות שהייתה לנו בעבר. אסור להתרחק מהמשפחה, גם אם אף אחד שם לא שומר תורה ומצוות. אסור לזלזל באנשים, גם אם הם עושים עבירות. במקום להתרחק מהאנשים, נוכל לזכות לקרב אותם.

ברור ומובן שאם ישנם חברים המשפיעים עלינו לרעה או מזלזלים בנו ובדרך שלנו, אז ראוי להתרחק מהם. מובן גם שלא צריך להסכים עם העבירות של אחרים, לסייע להם או לשתף איתם פעולה בזמן עשיית העבירות. אך זהו דבר שגוי ביותר להתרחק ממשפחה וחברים כאשר אינם מזיקים לנו, רק משום שהם עצמם אינם שומרים תורה ומצוות.

אם למשל המשפחה לא אוכלת כשר, אז נזמין אוכל מוכן ונבוא אליהם או שנבשל לכולם בעצמנו. אם אין תנאים לשמירת שבת, אז נבוא יותר באמצע השבוע. אם יש להם טלוויזיה בבית אז נזמין אותם אלינו הביתה. תמיד אפשר למצוא פתרונות יצירתיים, אבל הכי חשוב לא להתנתק.

כך גם אסור לוותר על הכישרונות והמתנות שקיבלנו מהשם יתברך, שהרי אלו בסך הכל כלים ואפשר להשתמש בהם לדברים חיוביים. אם אדם אוהב לשיר, שישיר שירים מחזקים ומקרבים כמו שירי שבח והודיה לקדוש ברוך הוא. אם יש אדם גאון במתמטיקה ומדעים, שייקח את הכישרון שלו להבין סוגיות קשות בתלמוד ולבאר אותן לאחרים. אם אדם הוא בעל עסק מצליח, הוא יכול להשתמש בעסק כדי לקרב אנשים לקדוש ברוך הוא ולתמוך בלומדי תורה וכו’.

כך כל אדם יכול למצוא את הכישרונות החבויים בו, אך במקום להעלים אותם כפי שבעלי תשובה רבים עושים, הוא יכול לנצל אותם לטובה. צריך לזכור שהכישרונות ניתנו לנו כדי שנעבוד איתם את השם יתברך, ולא כדי שיהיו שייכים רק לחברה שאינה שומרת תורה ומצוות.

באופן מעשי, אם אדם ייקח על עצמו איזו מצווה קטנה, יקבל על עצמו תפקיד רוחני כלשהו או ייקח איזו אחריות בעניין רוחני, אז אותו אדם יוכל לראות את הדברים מזווית שונה לגמרי. הקדוש ברוך הוא לא רוצה להפוך אותנו לאנשים אחרים ולרוקן את האישיות שלנו חס ושלום. אלא בדיוק להפך. הקדוש ברוך הוא נתן לנו תכונות ייחודיות, כישרונות ומשיכה לדברים מסוימים כדי שנשתמש בכל אלו לתועלת ונוכל לעשות בעזרתם את עבודת השם האישית והמיוחדת שלנו.

כאשר אדם פועל על פי המהות שלו בעבודת השם, הוא יכול להגיע לסיפוק רב ויחד עם זה להגיע להישגים עצומים. לפעמים אנשים מזניחים את הדברים שהם אוהבים כדי לעשות מה שאחרים עושים. אבל אם אדם ינצל את הכישורים שלו הוא יגיע למקומות הרבה יותר גבוהים. מי שיודע לצייר יכול לאייר ספרי קודש, אדם עם חוש גרפי יכול להיות סופר סתם, אדם עם יכולת ניהול יכול לנהל ארגוני חסד וכו׳.

כאשר אדם משקיע בדברים שקשורים לשורש נשמתו לענייני קודש, הוא זוכה להצלחה גדולה בתחום, לחיזוק האמונה, להנאה גדולה ולזריקת מרץ בעבודת השם שתביא לו מוטיבציה להתקדם למקומות נשגבים. אדם שינסה לדכא את עצמו יגיע לייאוש ועצבות וזה יקשה עליו מאוד בהתקדמות הרוחנית שלו. צריך לשמוח מעבודת השם שלנו וליהנות מדברי קודש.

שינוי סביבה

הגורם העיקרי שמקנה לנו הרגלים, מחדיר לנו רגשות, יוצר לנו מחשבות ומעצב את העולם הפנימי שלנו זה הסביבה החיצונית. אדם מושפע מהסביבה במידה רבה וכמעט שאי אפשר לנצח את זה.

אי אפשר לגדול בבית ספר ש"מחנך" לכפירה, עם חברים שסוגדים לחטאים ועבירות ומתוך כך להפוך להיות צדיק. אי אפשר לשמוח מקיום מצוות כשכל החברים לועגים לזה. אם כל החברים יוצאים למועדונים ואנחנו לא יכולים, אז נרגיש כמו בעונש. אם כל המשפחה מחללת שבת ואנחנו יושבים לבד בחדר החשוך, אז בוודאי שלא נרגיש אוירה של שבת.

כשכולם מסביב פועלים בצורה מסוימת, אז יש לנו דחף פנימי שגורם לנו לרצות לפעול כמוהם. זה צורך להשתייך ולא להרגיש בודד. צריך כוחות נפש עצומים כדי להצליח ללכת נגד הסביבה ולעשות דברים שונים.

תנסו לבדוק מה קורה כשאתם יושבים בחדר מסוים עם עוד הרבה אנשים ואז פתאום כולם קמים. גם אם אין לנו מושג למה כולם קמו, בכל זאת נרגיש צורך לקום. כך זה עובד בכל עניין. כשכולם נוהגים בצורה מסוימת, אז גם אנחנו עושים את זה. ואם אנו מתנגדים ולא עושים את זה, אז הדבר מחליש אותנו ומביא אותנו להרגיש רגשי נחיתות וצורך להצטדק בפני כולם.

כשמישהו צריך להסביר במקום עבודה חילוני שצריך להשאיר דלת פתוחה כדי שלא תהיה בעיה של ייחוד, או שהוא לא יכול לאכול מהעוגה שהביאו כי אין לה כשרות טובה, אז הוא פתאום מרגיש נבוך. כי הוא עושה דברים שונים מהנורמה באותו המקום. על פי האמת הוא עושה קידוש השם גדול בשמירת המצוות מול כולם ויש לו על זה שכר עצום, אבל בפנים יהיה לו קשה שלא להרגיש חלש ודחוי.

ואמנם הדבר קשה לכל אדם, אבל על אחת כמה וכמה שהדבר הרבה יותר קשה לאדם שנמצא בתחילת תהליך של התחזקות. שכפי שהדבר נשמע, הוא "מתחזק", ומשמע שכרגע הוא עדיין חלש ולא הגיע לחוזק המתאים.

וזה בא לידי ביטוי בשני אופנים, שמהצד הטכני, אין לו את הידע המתאים כיצד לנהוג בכל עניין. אין לו עדיין שיקול דעת מתאים כדי לקבל החלטות הנוגעות לענייני הלכה. האם זה אסור או מותר? האם יש עניין להחמיר או לא? ומה עושים כאשר שתי הלכות מתנגשות זו בזו? האם לכבד את ההורים ולאכול אוכל לא כשר או לשמור על הכשרות בתוקף וכך להעליב את ההורים? יש המון שאלות סבוכות שקשות לכל אדם, אבל במיוחד הן קשות לאנשים ללא ידע הלכתי מספיק.

והאופן השני הוא מצד הביטחון, שכאשר האדם נמצא בסביבה לא תומכת, הוא מרגיש חלש וקשה לו לעשות צעדים נועזים וללכת נגד כולם. ועל אחת כמה וכמה אם הוא חדש בענייני הדת, שאז הוא ממש עלול להתבייש לקיים מצוות, שהוא מחביא את הכיפה בכיס וממלמל בשקט את הברכות שאף אחד לא ישמע.

אז אמנם צריך להתחזק בעבודת השם, וכפי המשנה עז כנמר לעשות רצון אביך שבשמיים. אבל יחד עם זאת החכמה היא להשתדל להימנע מכל זה, ובמיוחד בשלבי ההתחלה שאז החולשה עדיין גוברת. שמצד אחד צריך להיות חזקים כדי לא ליפול ברשתו של היצר. ומצד שני גם אי אפשר להיות עזים יותר מדי, כיוון שהדבר גורר מלחמות, ולפעמים אנו יכולים להילחם על איזו הלכה בזמן שמצד הדין צריך להקל בזה וכדומה. לפעמים אנשים נלחמים ממש וכאילו מוכיחים את כולם, בזמן שהם בכלל לא יודעים לעומק את ההלכה.

לכן על כל יהודי מוטלת האחריות לעצב לעצמו את הסביבה. עלינו לעשות השתדלות מרבית למצוא מקום עבודה מתאים להשקפות הרוחניות שלנו ולשלוח את הילדים למוסדות חינוך מתאימים. למצוא חברים עם השקפות דומות וכו’.

אפשר להתארח בשבתות אצל משפחות מארחות, בישיבות או במקומות אירוח אחרים באווירה דומה. בשעות הפנויות אפשר ללכת לבית מדרש כלשהו (ולבנות יש מדרשה), וכך גם נרוויח לימוד תורה וגם נזכה להכיר חברים חדשים שמתאימים להשקפות שלנו. נוכל להכיר תלמיד חכם כלשהו שיוכל לעזור לנו ולכוון אותנו. ככל שנכניס סביבה מתאימה ותומכת לחיינו, כך נוכל להרגיש טוב יותר עם השינוי וזה ידחוף אותנו להתקדם.

הסביבה החדשה בוודאי לא מחליפה את הישנה לחלוטין, אלא באה רק בתור תוספת. אדם לא יכול לזרוק את כל הסביבה שהכיר, להפנות עורף לכל החברים ולנתק קשר עם המשפחה חס ושלום. אנו חייבים הכרת הטוב למשפחה ולכל אותם שליוו אותנו במשך חיינו, וגם מעבר לזה הם חלק מאיתנו שאי אפשר להתעלם ממנו. אם יש חברים שהולכים בדרכים לא טובות ואנו מרגישים שהם משפיעים עלינו לרעה, אז אפשר להתרחק. אבל לא סתם זורקים חברים ובוודאי שלא מנתקים קשר עם משפחה.

חשוב לשמור על קשר עם כל אותם אנשים שהכרנו בעבר, רק שכעת נשמור על קשר כשר. לאחר שנקבל חיזוקים ועוצמות לנפש, נהפוך לחזקים יותר וכך נוכל גם להשפיע על הסביבה. פתאום לא נרגיש צורך להצטדק על שאנו מברכים על האוכל שאנו אוכלים, אלא נברך מכל הלב מתוך ביטחון וכך כל האחרים פתאום ירגישו נבוכים על כך שהם לא מברכים. כך נוכל לזכות גם את הסביבה להתקדם למקום טוב יותר.

ויחד עם זאת צריך לציין שישנם מצבים רגישים בהם אדם כלשהו רוצה לחזור בתשובה, אך הסביבה ממש מצרה לו. המשפחה כאילו נפגעת מכך שהוא משתנה, ההורים אוסרים עליו לקיים מצוות וכו’. ואז אותו אדם נותר חסר אונים, שמצד אחד הוא רוצה להתחזק ולקיים מצוות, אבל מצד שני הוא לא רוצה לפגוע באף אחד.

והדבר צריך להיבחן היטב, כל מקרה לגופו, על פי כל הפרטים הקטנים האישיים שמשתנים ממקרה למקרה. אלא שבאופן כללי, צריך לחלק בין מקרים בהם האדם עצמו פוגע באחרים, לבין מקרה בו הם עצמם בוחרים להיפגע.

שאם הוא עושה דבר שמצד עשייתו הוא פוגע באחרים, וכמו למשל שאם הוא מכריח את המשפחה לשנות כללים, אם הוא כועס על אחרים, עושה דברים שמזיקים באופן כלשהו, אז עליו לשקול היטב את המעשים שלו ולשנות את דרכיו כך שלא יפגעו באף אחד אחר.

אבל אם הוא עצמו מחליט להתחזק, ואחרים בוחרים להיפגע, למרות שאין להם שום נזק מכך, אז כבר הדבר שונה. וכמו למשל שאם הוא מחליט לשמור שבת והמשפחה כועסת שהוא לא נוסע אליהם לבקר אותם בשבת, או שמפריע להם שהוא שם כיפה לראשו וכו’. אז באופן כזה הוא לא מזיק כלל וזו בחירה אישית שלהם להיפגע. התורה אומרת שאמנם אדם חייב בכיבוד הורים, אבל במצב בו הם אומרים לו לעשות עבירה, אסור לו לשמוע להם.

וכמובן שבכל אופן צריך לעשות הכל כדי לשמור על שלום ולהגיע להבנות. וכאשר ישנה אהבה, בוודאי שאפשר להגיע לעמק השווה. ורק צריך לבדוק היטב בכל עניין על מה אפשר להתפשר ועל מה מוכרחים להתעקש. שיש דברים שהם חומרות או דינים שאפשר להקל בהם, אבל מצד שני ישנם איסורים חמורים ואפילו כאלו של "יהרג ואל יעבור". לכן צריך לבחון כל מקרה לעומקו מצד ההלכה.

מעבר לשינוי סביבת האנשים, חשוב לשנות גם את המצבים, הפעילויות וכלל הדברים שנמצאים סביבנו. אדם שצופה בטלוויזיה באיזה סרט יכול לקבל מסרים הרסניים שברגע אחד יורידו לו את האמונה, יכניסו לו מחשבות כפירה ותאוות ויגרמו לו לתפיסה מעוותת של המציאות. אדם שמסתכל על פריצות ברחוב לא יכול לשמור על חיבור להשם יתברך.

עלינו לסגל לעצמנו הרגלים טובים ופעילויות שיעזרו לנו להתקדם למטרה. משחק כדורגל יכול אולי להעביר לנו את הזמן בכיף, אבל זה דבר ריקני שלא יוביל אותנו לשום מקום וירחיק אותנו מהשם. אם נכניס פעילויות חשובות כמו לימוד תורה ופעילויות לחיזוק הנשמה נזכה להתקדם למקומות הרבה יותר טובים.

התבוננות

חשוב לכל יהודי לקחת פסק זמן מהשגרה מפעם לפעם ופשוט להתחיל להתבונן. להיות עם עצמו ולהתחבר למשהו גדול יותר. לחשוב על כל הניסים שמתרחשים אצלנו בכל רגע, לחשוב כמה אנחנו מודים להשם יתברך על כל החיים הנפלאים וכל הדברים שיש לנו, לחשוב על כל הדברים הלא טובים והעבירות שעשינו, לחשוב על המצוות שעלינו לעשות, לחשוב על הנשמה שלנו שנמצאת בתוך גוף, לחשוב על השם יתברך שמסובב את העולם, שולט ונמצא בכל מקום וכו׳.

אפשר להוסיף לזה גם דיבור ולהפוך את זה למעין תפילה והתבודדות, פשוט לדבר עם השם על הכל, על מה שעברנו, על מה שאנחנו רוצים ועל הכל. אפשר לעשות את זה בצורה של חשבון נפש בכל יום לפני השינה. אפשר לעשות את זה בצורה של מחשבה ללא מלים בכמה דקות של שקט. ואפשר בעוד המון צורות, כל אחד לפי ההעדפה שלו. העיקר הוא לנסות להתחבר ולהידבק בקדוש ברוך הוא.

צריך לדעת שכמה דקות כאלו יכולות להפוך יום שלם למוצלח יותר. ככל שנעשה את זה זמן רב יותר, בצורה חזקה יותר, עם יותר כוונה ועם הרבה רגש, כך זה ישפיע יותר וייתן לנו כוחות עצומים להמשך. ולא צריך כלים מיוחדים לשם כך. יש אנשים שהולכים במיוחד לשדות כדי להתבודד, אבל אז כשאין שדה בסביבה אז הם לא עושים את זה. אבל אפשר לדבר עם השם בכל מקום ועל אחת כמה וכמה שאפשר בקלות להתחבר במחשבה להשם יתברך.

גם באמצע נסיעה, גם בהמתנה בתור בסופר וגם בהליכה ממקום למקום. אפשר אפילו להיות באמצע מקום רועש, בתוך המולה של אנשים ופשוט להתחיל לחשוב על חיבור להשם יתברך ולדבר אתו בלב. אדם שלא מתחבר להשם הוא כמו רובוט שעושה מה שכולם עושים מבלי לחשוב ולהתבונן ובלי להבין מה הוא עושה ואיך זה מקדם אותו. כל יהודי חייב את החיבור הזה לנשמה שלו. כמו מפה שעוצרת את המרוץ של החיים כדי לראות אם אנחנו בכלל נמצאים בדרך הנכונה.

מסירות נפש

חלק גדול מעבודת הקודש שלנו בנוי על מסירות הנפש. הקדוש ברוך הוא רוצה שנתאמץ. זה לא משנה אם נשיג את המטרה או לא, שהרי זה נמצא בידיים של הקדוש ברוך הוא והוא יכול להביא אותנו אל המטרה גם ללא כל מאמץ מצדנו, ומצד שני הוא יכול להרחיק אותנו מהמטרה גם אם נתאמץ חזק כל כך כמו שאיש לא התאמץ מעולם. השגת הדברים תלויה בקדוש ברוך הוא. אנחנו רק מבצעים את ההשתדלות שלנו ואת המאמץ שעלינו לעשות.

ככל שהמאמץ יהיה גדול יותר, כך ההשגה שלנו גדולה יותר והשכר רב יותר. מי שמוסר נפש כדי לקיים מצווה כלשהי למרות שיש לו קושי רב בכך מקבל שכר גדול יותר על המצווה מאשר מי שזה בא לו בקלות.

לצורך דוגמה, לרוב האנשים אין דחף מיוחד לאכול חזיר או להשתחוות לפסל, לכן השכר על זה לא יהיה רב כמו למישהו שגדל בין הגויים ובמשך כל חייו אכל דברים טמאים ועבד עבודה זרה וכעת החליט לעשות תשובה והוא מוותר על כל זה למען התורה הקדושה. ככל שהמאמץ יותר גדול, הפיתויים קשים ומסירות הנפש עצומה יותר, כך המצווה גדולה יותר.

את עניין מסירות הנפש עלינו להכניס בעיקר בקבלות החדשות שאנו מקבלים על עצמנו. כשרגילים לקיום מצווה כלשהי, אז אי אפשר בלעדיה. אבל כאשר מקבלים קבלה חדשה, אז מרגישים שצריך להתאמץ כדי לקיים אותה. ממש צריך להכריח את עצמנו כדי להצליח לקיים את מה שלקחנו על עצמנו.

אנשים רבים מתייאשים מהר כי הם מצפים לדברים טובים ויפים, לרוחניות ולעוצמות נפש, ולבסוף מקבלים איזה מעשה טכני בלי רגש שנקרא מצווה שקשה להם להתחבר אליו. דברים שונים מתנגשים עם המצווה הזו וכאילו שזה הזמן הכי לא מתאים בשבילה. אז פתאום חושבים למה קיבלנו על עצמנו את זה? בשביל מה צריך את המצווה הזו? אבל חשוב לזכור שזה מבחן מלמעלה כדי לנסות אותנו.

עלינו למסור נפש על המצווה ולרצות אותה באמת. רק לאחר שנחליט בנחישות לקיים את המצווה בכל מחיר, לאחר שנתאמץ ונכריח את עצמנו לקיים אותה גם אם זה נטול כל רגש, רק אז נזכה באמת במצווה הזו ונוכל להתחבר אליה.

נשים רבות שהסתובבו בלבוש לא צנוע היו בטוחות שזה מה שהן אוהבות ושכך זה האופי שלהן. לאחר שקיבלו על עצמן ללכת בלבוש צנוע זה היה קשה ביותר והיה נראה להן שהן מכוערות ולבושות כמו סבתות מיושנות, שאין לזה טעם, שחם להן, שזה מוריד מערכן וכו׳.

אבל לאחר שהכריחו את עצמן ומסרו נפש על הדבר פשוט כי כך החליטו וגם אם אין בזה כל רגש, פתאום הן זכו לראות כמה זה נפלא. פתאום כל אחת שעוברת ברחוב עם לבוש כמו שהן עצמן היו רגילות ללבוש בעבר נראית להן כזולה, מסכנה וכלואה. פתאום הן מרגישות שהנפש מתעצמת והופכת לחזקה יותר. פתאום הן מבינות שגם אם ישלמו להם את כל ההון שבעולם כדי להתלבש כמו בעבר הן לא יעזו להסכים. רק צריך להחליט בנחישות מתוך מסירות נפש ואז אפשר להתגבר על כל המכשולים.

תחבולות מול היצר הרע

היצר הרע הוא האויב הכי גדול של האדם. מגיל אפס הוא כבר נמצא בתוכנו, מכיר את נקודות החולשה שלנו ויודע כיצד לסובב אותנו. הוא האויב הכי מסוכן בחליפה של צדיק. הוא מראה לנו שהוא רוצה רק את טובתנו ומנסה לעזור לנו.

ואז כשאנו בוטחים בו, ואפילו חושבים שהוא ממש חלק מאיתנו, הוא מראה לנו שהתאוות הרגעיות שהורסות אותנו הן הדבר הכי טוב בשבילנו. שהדברים האסורים הם הכי מושכים. שהמצוות חס ושלום מיותרות, מיושנות ומשעממות בעוד שהעבירות הן מרגשות ומועילות. שכאילו הכל הפקרות ורק החומריות בעולם זה מה שחשוב. ואנו משתכנעים שזה מה שאנחנו עצמנו באמת רוצים.

אמנם הכל דמיונות ושקרים, אבל הוא מציג את זה בצורה כל כך טובה שקשה מאוד לא להתבלבל. הוא גורם לנו להרגיש כאילו זה הרצונות שלנו בעצמנו. כאילו שהוא קול פנימי וחכם בתוכנו. עד שאנחנו לא מתייחסים ליצר הרע בתור דבר נפרד, אלא כאל עצמנו ממש. הוא נמצא עמוק בתוכנו שאנחנו כבר לא מפרידים בינינו לבינו.

אבל החדשות הטובות הן שיש עצה. כשיעקב אבינו גר אצל לבן מלך הרמאים, הוא עשה תחבולות כדי להינצל ממנו. כשאדם מתנהג בצורה מסוימת, אז דווקא מתוך אותה התנהגות יכולה לבוא העצה. כך כולנו יכולים לעשות תחבולות מול היצר הרע. אם הוא מסובב אותנו, אז גם אנחנו נסובב אותו. אם הוא מרמה אותנו, אז גם אנחנו נרמה אותו.

צריך לחשוב כל הזמן כיצד לעשות תחבולות. למשל, היצר הרע תוקף אותנו בתאוות בעיקר כשאנחנו לבד. ליד אנשים אנחנו מתנהגים אחרת ופחות רוצים לעשות עבירות מתוך שאנו מתביישים מהם ורוצים להראות לכולם שאנו טובים. אז אם נדאג להקיף את עצמנו באנשים נוכל להיפטר מהתאוות לזמן הזה.

אם היצר הרע לא נותן לנו ללכת לשיעורי תורה, אז נוכל לנצל את הזמן בדרכים לשמיעת שיעורי תורה. אם היצר מפתה אותנו לעבירה כלשהי במקום מסוים, אז מראש נמנע מעצמנו להגיע לאותו המקום. אם אנחנו יודעים שיש מצבים מסוימים שמעוררים בנו את היצר הרע, אז מראש לא ניתן לעצמנו להגיע לאותם מצבים. כך ננסה לזהות היכן היצר פועל בצורה חזקה ונחשוב כיצד נוכל לעשות תחבולות כדי לנצח אותו.

חשוב לזהות את דרך הפעולה של היצר הרע בתוכנו. לפעמים כאשר אנחנו מבינים שהיצר הרע פועל בצורה מסוימת, רק הידיעה הזו לבדה פועלת בצורה חזקה ומחלישה את היצר הרע גם בלי שנעשה דבר. הרי היצר הרע הוא שקר, וכאשר מתגלה האמת אין לו שום קיום.

אפשר להמציא הרבה שקרים וכל עוד לא יודעים את האמת אז אפשר להיות מבולבלים מאוד. אבל כאשר יודעים את האמת, אז כל השקרים מאבדים משמעות. זה כמו שאדם הולך בחושך ולא יודע מה קורה סביבו, אבל ברגע שהוא מדליק את האור כל החושך נעלם וכל השקרים מאבדים כל משמעות.

כדי לנצח את היצר הרע נוכל להשתמש בתכונות החזקות שלנו ובדברים שאנו אוהבים. אם לאדם יש כישרונות מיוחדים, אז הוא יוכל לנצל אותם לעבודת השם ולהתקדם בקלות. אם אדם אוהב דברים מסוימים, אז הוא יכול להתמקד באותם דברים. כאשר יש לאדם אינטרס ועניין בדבר כלשהו, אז הרבה יותר קל לו לעשות אותו ואין לו הרבה יצר שמתנגד לזה.

אם למשל לאדם יש נטייה ללימוד מסוים, אז כדאי שהוא ילמד את מה שהוא אוהב. אם אדם מתחבר למצווה מסוימת, אז כדאי לו לבנות את עצמו על המצווה הזאת. אם אדם טוב בעשיית חסד, הוא יכול להשקיע בזה ולפתוח איזו עמותה. אם הוא אוהב ללמד, אז הוא יכול לקרב אנשים וללמד תורה. ככל שנעשה את הדברים שאנו אוהבים, כך היצר פחות יוכל להשפיע ונהיה חזקים יותר.

לזכור מה אנחנו עושים

חשוב תמיד לזכור מה בכלל אנחנו עושים. יש לנו דרך ומטרה וזה שווה הכל. רק שלפעמים אנחנו שוכחים את זה. אם אדם היה יכול לראות לנגד עיניו שהשם יתברך נמצא מולו, אז הוא לא יכול היה לחטוא לעולם. אם אדם היה מבין את העולמות העליונים והיה רואה למה גורמת כל מצווה וכל עבירה, הוא היה מקיים כל היום רק מצוות בלי לנוח לרגע.

אם היינו רואים את העולם הבא כבר עכשיו, היינו עושים הכל כדי להגיע למקום הכי טוב שם. אדם היה נזהר בכל ההידורים של המצוות, לומד כל היום תורה ולא היה מתקרב אפילו לקצה של עבירה. אבל הבעיה היא שאנחנו בהסתר פנים ולכן אנחנו מרשים לעצמנו לחטוא. לכן חשוב לזכור מהי המטרה של הכל, מה התפקיד שלנו ולחשוב על התכלית מדי פעם.

צריך להבין שכל מצווה היא כמו יהלום. שכל עבירה היא כמו רעל שאנו מחדירים לתוכנו. תארו לכם אדם שקיבל הוראה לסחוב אבנים כבדות ממקום למקום מבלי שהוא מקבל על זה שום שכר. אותו אדם ינסה למצוא תירוצים להתחמק מזה ואם בכל זאת יכריחו אותו, הוא ישנא כל רגע. אבל תארו לכם שמגלים לו שאותם אבנים הן אבנים יקרות מאוד וכל מה שהוא סוחב עובר לרשותו. כעת אותו אדם יעבוד בשיא המרץ וייסחב את כל האבנים, ואחר כך יצטער שאין עוד אבנים לסחוב. העבודה היא אותה עבודה, רק שההתבוננות היא שונה והידיעה נוספה לתמונה.

כך צריך להבין שכל יהודי שעושה עבירות הוא פשוט לא יודע או לא מתבונן בתמונה הכוללת. יש לו מבט מצומצם שמונע ממנו לראות את הטוב שבזה. לכן אדם צריך להתבונן יותר ולזכור את התפקיד שלו ואת המטרה, ואז הוא יראה איך הדברים שנראו לו קשים ומסובכים הופכים להיות קלים ומהנים. הוא ירצה להתאמץ והוא גם ישמח מכל רגע, כמו מישהו שאוסף יהלומים.

חשוב לתת לעצמנו גם חיזוקים חיוביים. כמו שנותנים סוכריה לילד קטן שמגיע לבית הכנסת, וכמו שמחלקים הפתעות בתהלים לילדים, כך נוכל לחזק את עצמנו כדי לשמוח וליהנות יותר. אם הצלחנו לקיים מצווה לא פשוטה, אם הצלחנו לעצור את עצמנו מעבירה כלשהי, אם עשינו דבר טוב, אז מגיע לנו חיזוק כלשהו. נרשה לעצמנו איזה מאכל טעים, אולי נקנה לעצמנו מתנה כלשהי או שנעשה כל דבר אחר שיעשה לנו הרגשה טובה.

אפשר לעשות ערב מהנה של שיעור תורה עם פיצה, אפשר להזמין את החברים ולעשות כיף תוך כדי עשיית חסד או לימוד וכו׳. כך נוכל לקשר את ההרגשה הטובה עם המצווה ונחדיר אל הלב שעשינו דבר טוב. לא צריך להיות מעונים ופרושים ולחיות חיי צער, אלא להפך, ללמוד תורה ולקיים מצוות מתוך שמחה גדולה. כך מתוך שלא לשמה בא לשמה ולאט לאט נוכל ללמוד לאהוב וליהנות מהמצוות עצמן גם ללא החיזוקים.

מצווה גדולה להיות בשמחה

הכי חשוב בכל התהליך זה לקחת את הכל בשמחה. תהליך התשובה הוא תהליך מדהים בו אנו מתקרבים לאבא האהוב שבשמיים וצריך ליהנות ממנו. תהליך בו אנו חוזרים אל המקורות שלנו ומגיעים לשורש נשמתנו. תהליך של התקדמות לשאיפות הכי גדולות שלנו והתחברות לאינסוף ברוך הוא.

זוהי התקרבות למקום בו נמצא כל השפע ומשם הוא יורד לעולם. למקום בו אנחנו מעל המזל ושום כוח לא יכול להזיק לנו ולשלוט עלינו. למקום בו אין זמן וחומר, אלא נצחיות חלומית ורוחנית של טוב ואושר אינסופי. כל טיפת עצבות תרחיק אותנו משם, שהרי זה בניגוד מוחלט למטרה עצמה. רק השמחה, השלום והשלווה יוכלו לקרב אותנו.

חשוב מאוד לשמור על השמחה שלנו. אם נקיים את המצוות מתוך צער ועצבות, אז בסופו של דבר זה יכביד עלינו ויהיה לנו קשה מאוד. אף אחד לא אוהב לעשות דברים שמביאים לו צער ועצבות. אם אנחנו אנשים חזקים, אז נצליח אולי להתאמץ ולקיים את המצוות למרות הקושי, אבל זה סתם יעשה לנו הרגשה לא טובה וזה ירחיק אותנו וימנע מאיתנו להתקדם. ואם אנו לא מספיק חזקים, אז חס ושלום אנו עלולים לעזוב את הכל.

כדי לשמור על השמחה, נוכל להשתמש בחיזוקים החיוביים או בהתבוננות במטרה ובתכלית שהזכרנו קודם לכן. ככל שנלמד ספרי מוסר ונבין טוב יותר את המהות והמטרה של הדברים, כך נוכל להתחזק יותר בביטחון וזה כבר יביא לנו את השמחה.

הכי חשוב זה ללכת בדרך האמת ולהשתדל לקיים את התפקיד שלנו. כאשר אדם מקיים את מה שהוא טוב בו ועושה את השליחות שלו, אז הוא מרגיש טוב עם עצמו וזה מביא לו סיפוק ושמחה. כאשר אדם חי בשקר, מסתכל על אחרים ורוצה את מה שיש להם ומנסה לעשות דברים שהם כלל לא התפקיד שלו, אז הוא יהיה מתוסכל ומסכן.

לכל אדם יש את הכישורים שלו והיתרונות שלו. אם כל אחד ירצה לעשות את התפקיד של השני, אז כולם יהיו אומללים. כאשר אדם נדבק לאמת ועושה את מה שהוא צריך לעשות מתוך שורש נשמתו, אז הוא יהיה מאושר.

ומה קורה אם אין רצון?

לא כולם זוכים לרצון טבעי להתקרב לקדוש ברוך הוא. בוודאי שכל אדם מגיע למצבים שבהם הוא מהרהר ומתמלא ברצון להתחבר לשם. לכל אחד יש צימאון מפעם לפעם שמביא אותו לרצות להיות קרוב יותר. אבל פעמים רבות הרצון הזה נעלם לאחר שרצונות חזקים ממנו לתאוות ודברי הבל משתלטים עליו.

ישנם כאלו שיכולים לחיות חיים שלמים בלי להרגיש החמצה והם עלולים בקלות לטעות ולחשוב שטוב להם כפי שהם מתוך חוסר ראייה של התמונה הגדולה והתמקדות בחלק קטן ממנה. במקרה שכזה חז"ל לימדו אותנו כלל שאומר "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה", כלומר מתוך שאנו מאלצים את עצמנו לעשות משהו, הלב ייפתח ובסופו של דבר נעשה זאת מרצון. לכן נאמר שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות, כי כאשר אדם פועל ועושה מעשים כלשהם, הלב נמשך ומתפתח לו רגש בהקשר של אותן הפעולות.

אם נחשוב היטב על הרגשות שאנו מרגישים במשך היום, נגלה שכולם קשורים לפעולות שלנו. אם זה למשפחה שלנו, לחברים שלנו או לכל האנשים איתם היינו באיזושהי אינטראקציה בזמן האחרון, הכל נובע מתוך פעולות שאנו עושים. אם נטפל במישהו אז נאהב אותו, אם נשקיע במשהו אז הערך שלו יגדל בעינינו, כך ככל שנפעל פעולות הנוגעות לאותו עניין, כך הלב שלנו יימשך אחריהן. המעשים מביאים את הרגשות שלנו.

בסופו של דבר גם הרצונות שלנו נובעים מדברים טכניים שמקיפים אותנו. הרי אדם שגדל בבית מלא בתאוות ודברים אסורים ילמד ליהנות מאותם דברים ויתרחק מהתורה והמצוות. אבל אדם שהסביבה שלו מחדירה לו רגשות חיוביים באותו עניין יוכל להתחבר ולהתמלא ברצון טוב הרבה יותר בקלות.

עלינו להתרחק מהכוחות השליליים שמנסים לדכא את הרצון הטהור להתקדמות רוחנית. ממש כמו שאדם שמחליט להיגמל מסמים צריך להתרחק מחבריו וממקומות בהם ניתן למצוא סמים, או כמו שאדם שמחליט לעשות דיאטה צריך להתרחק ממאכלים משמינים שעלולים לפתות אותו. כך אנו מוכרחים להתרחק מסביבה לא טובה שלא תיתן לנו להתקדם ולהתחזק באמונה.

אדם יכול ללכת לשיעור תורה ולעלות לעולמות עליונים ונשגבים, ואחר כך לצפות בטלוויזיה ולרדת לשיא החומר והגשמיות. הוא יכול להתפלל לבורא בכוונה ולהגיע לדלתות הישועה שלו, ואז ללכת לרקוד ח"ו באיזה מועדון שירחיק אותו בחזרה למקום שבו היה. ישנם אנשים שמתנדנדים כך במשך כל החיים מבלי להבין מדוע הם לא מצליחים להתגבר על היצר.

בדיוק כמו שאותו אדם שמנסה להיגמל ומסתובב עם כל אותם חברים ישנים לא מבין מדוע הוא חוזר כל הזמן לסמים. צריך להבין שחלק מתהליך ההתקרבות להשם יתברך הוא גמילה מהרגלים גרועים. ממש כמו כל תהליך גמילה אחר, בהתחלה זה קשה וצריך להכריח את עצמנו, אבל לבסוף זה משתלם. חשוב להתרחק מכל דבר שעלול להביא אותנו לכישלון.

העבירה מטמטמת לבו של אדם. כאשר אנו עוברים עבירה, אנו מביאים את עצמנו לידי טמטום הלב. הלב הופך לאטום יותר וכך קשה לנו יותר להיפתח לרוחניות וקדושה. אדם שגונב משהו בפעם הראשונה בחייו מרגיש לא רגוע ולא שלם עם עצמו. לעומתו אדם שהתרגל לגנוב מדי יום במשך שנים יהיה בטוח שהוא נוהג כשורה ואין בזה שום דבר רע.

כך גם ברוחניות, אדם שאוכל לא כשר, רואה מול עיניו פריצות או מתאים עצמו למוסכמות חברתיות של אנשים רחוקים מאמונה, יקבל לב אטום שמתקשה לקבל רגישות לרצונות רוחניים. כאשר נתרחק מכל הדברים הללו, נזכה ללב בשר רגיש לאותם רצונות רוחניים שיוכל לשרת אותנו בעבודת הקודש.

חשוב להבין שעולם האמונה והיהדות רוחני לחלוטין ומעל כל מציאות גשמית. עם זאת, הדרך להתעלות ולהתמיד במסלול אל המטרה שלנו מורכב מצדדים טכניים שכל אחד מאיתנו יכול לבצע ללא כל ידע מוקדם או הארות רוחניות שהרבה מאיתנו מחכים להם שיפלו עלינו מהשמיים. כל אחד מאיתנו יכול להגיע למקום גבוה ורוחני אם רק ירצה בכך, גם אם נראה לנו שכעת אנו נמצאים בשפל המדרגה ובשיא הטומאה והגשמיות.

התורה מצווה אותנו במצוות גשמיות, שמתוכן נוכל להגיע אל הרוחניות הנכספת. דווקא מתוך מעשים גשמיים, מתוך התרחקות מסביבה מזיקה, מהתקרבות לסביבה טובה, מחיזוק רצונות שנראים זרים לנו – ממש כאילו שאנו מרמים את עצמנו, מתוך כל אלו צומחת לה האמונה, וביחד איתה אנו סוללים לנו את הדרך הבטוחה אל הקדושה, הרוחניות והטוב המוחלט והאינסופי.

תפילה

לאחר שהבאנו רשימה של עצות לחיזוק האמונה, חשוב לזכור שבסופו של דבר זהו רק החלק הקטן של ההשתדלות שעלינו לעשות. הרי מי שבאמת קובע ומעצב את המציאות זה רק השם יתברך. כל אלו עצות מתוך הראיה הקצרה והדלה שלנו, אבל פעמים רבות אפשר לראות אנשים שעושים את ההפך הגמור ובכל זאת מצליחים הרבה יותר מאחרים. כי רק הקדוש ברוך הוא יכול לנהל את העניינים ולהחליט מה יהיה איתנו.

לכן העצה הטובה ביותר היא להתפלל. ככל שנתפלל מעומק הלב, כך נוכל לזכות לדברים טובים ונפלאים. אם נתפלל להשם בהכנעה, מתוך אהבה וכיסופים אליו, אז בוודאי שהתפילה שלנו תישמע. אם נשליך את כל יהבנו על השם יתברך, אז בוודאי שהוא ייתן לנו את כל מה שאנו צריכים. ככל שנכניס רגש, עומק וכוונה בתפילה, כך היא תהיה מיוחדת יותר ותתקבל יותר.

אדם שמתחנן להשם באמת ומעומק הלב יתברך ייענה בוודאי. גם אם כל הסיכויים מראים אחרת וגם אם התייאשנו מזמן, צריך לדעת שאפשר תמיד להתפלל והשם יתברך יכול לסדר הכל ברגע. אין שום דבר קשה לו והכל יכול להתהפך כנגד כל הסיכויים. השם יתברך הוא אבא שאוהב אותנו ורוצה לתת לנו את כל מה שנרצה, רק צריך לבקש.

השם יתברך יזכה את כולנו לעלות מעלה מעלה בשלבי האמונה והרוחניות, להגיע לדרגות גבוהות ועצומות, להתמלא ביראת שמיים ואמונה טהורה, להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום יחד עם כל ישראל ולהגיע לגאולה השלמה מהרה. גמר חתימה טובה לכל בית ישראל.