בנו חושך לגרש – טיפול בעצבות ודיכאון ודרך להשגת אושר
חנוכה זהו זמן של אור. אלא שלצערנו המון אנשים חיים בחושך מוחלט. אנשים רבים שוקעים בעצבות מפעם לפעם, וישנם לא מעט שחווים את זה בצורה כרונית ומתמשכת. אנשים נכנסים לדיכאון והכל נראה להם שחור. יכולים להיות להם החיים הטובים ביותר בעולם, אבל בתוך התפיסה האישית שלהם יש חושך.
החושך מחליש את האדם. הוא הופך את האדם לעייף ומותש. קשה לו מאוד לפעול ולשנות דברים וכל מה שהוא רוצה זה לישון ולשקוע בדיכאון עמוק עוד יותר. כאילו שאין לו כוח לעשות את הדברים הכי פשוטים. כל דבר נראה מסובך ובלתי אפשרי. אין טעם ואין יופי בשום דבר והכל מאבד משמעות.
אז יש אנשים שהולכים לפסיכולוגים ומטפלים, אבל הדבר בדרך כלל מסתכם בתקופה ארוכה של מפגשים יקרים וחסרי תועלת שלא באמת מביאים עצה. יש כאלו שלוקחים כדורים ותרופות כדי לצאת מזה בצורה רגעית, אבל מובן שזה לא הפתרון האמתי ורק דוחים את הבעיה ומספחים המון תופעות לוואי.
ימי החנוכה מלמדים אותנו כיצד להילחם בחושך. המלחמה האמתית היא לא להילחם כלל, אלא פשוט להשקיע באור. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. אדם שנמצא בחדר חשוך יכול לחשוב מחשבות גרועות או שהוא יכול לנסות להיאבק באותו חושך. אבל כל זה רק יחליש אותו עוד יותר. כדי לנצח את החושך כל מה שצריך הוא להדליק את האור. באותו הרגע החושך כבר ייעלם מעצמו.
וזו הבעיה העיקרית שלנו. שהאדם מנסה להילחם בחושך, ברוע, בבעיות ובצרות, ואז הוא מתעסק כל הזמן בדברים השליליים האלו. הוא כאילו מעלים את כל הדברים הטובים סביבו ומתעסק כל היום במחשבות השליליות. הוא חושב איך לנצח את המחשבות השליליות, איך לסלק את החושך, איך להילחם בעצבות, אבל הוא לא שם לב שכך במשך כל היום הוא חושב על אותם דברים שליליים ולא מתקדם.
וכמו למשל שאדם כל היום מתווכח עם כולם. הוא נלחם, עוקץ, כועס, מעליב ומשקיע את כל זמנו במלחמות. אז גם אם הוא צודק בדרך שלו, מכל מקום הוא מזיק לעצמו ורק מתעסק ברע כל היום. אבל אם במקום כל המלחמות היה משקיע בראיה חיובית, היה מחייך לאנשים ומשמח אותם, אז גם היה יכול להשפיע עליהם הרבה יותר, וגם היה בעצמו רגוע ושמח יותר.
לא צריך לטפל בדיכאון, צריך פשוט להכניס שמחה ואור לחיים והדיכאון ייעלם מעצמו. דיכאון הוא מצב של חוסר, אם נמלא אותו הכל יסתדר. כמו החושך שהוא מצב של היעדר אור, וכמו הרע שהוא מצב של היעדר טוב.
כשמנסים לטפל בדיכאון, אז אנו מגדירים את עצמנו כדיכאוניים וכל היום חושבים על הבעיה וכיצד לצאת ממנה, ואז אנו רק שוקעים בזה עוד יותר. הרי הדבר מובן שככל שנחשוב על דבר מסוים וככל שנשייך עצמנו לאותו דבר, כך במציאות נהיה מושפעים יותר מהדבר. עלינו לרכז את המחשבה שלנו באור ולא בחושך.
ובאמת אדם שנמצא בדיכאון רוצה לצאת ממנו בוודאי. אלא שהתופעה גוררת אותו לשכב לישון, להיות לא פעיל, לשמוע שירים עצובים, לחשוב מחשבות לא טובות ולהתרכז עוד ועוד באותו דיכאון. כל זה הופך את המצב לגרוע יותר ומביא אותנו לשקוע עמוק יותר. כאילו שאנו נלחמים בעצמנו ומסייעים לאויב.
במקום הצעד הטבעי וההרסני הזה, עלינו לאזור כוח וללכת נגד הזרם. להכניס דברים משמחים לחיינו. להכניס אור. להכניס את התורה הקדושה שמאירה את הנשמה שלנו. ככל שנתמקד באור רוחני, כך נוכל להתגבר על אותו החושך שסובב אותנו.
אור התורה הקדושה
הקדוש ברוך הוא ברא את האור ביום הראשון כשאמר "ויהי אור". אלא שרק ביום הרביעי הוא ברא את המאורות. כי ביום הראשון לא היה צריך מאורות. האור היה אור רוחני טהור שאותו השם יתברך גנז לאחר מכן לצדיקים לעתיד לבוא.
ולכאורה הדבר לא מובן, שאם השם יתברך רצה לגנוז את האור, אז מדוע ברא אותו מלכתחילה? ואם כבר היה וכעת אין בו צורך, אז מדוע רק ’גנז’ אותו ולא ביטל אותו לחלוטין ויברא אותו מחדש לעתיד לבוא?
אלא שאותו אור עדיין קיים כאן בעולם הזה שלנו, רק שהוא מוסתר. אותו אור רוחני נמצא בתוך התורה הקדושה, אבל הוא גנוז היטב. כך שאי אפשר לפתוח ספר תורה ולצפות לראות את אותו אור בהסתכלות שטחית. אבל אם נצליח להתחבר ממש, להתמלא בתורה ולהתבונן בדקות, אז אפשר להגיע אליו.
וזה האור שהיה למשה רבינו שקרן עור פניו עד שהיה צריך לשים מסווה. וכך הרבה צדיקים עצומים בכל הדורות, שמסופר עליהם שהיו מאירים. שאותו אור נמצא כאן ממש, רק שהוא גנוז וכעת צריך להתאמץ להגיע אליו.
ואפשר לראות את זה בחוש, שאנשים מתקשים מאוד להגיע לתורה. שיש בזה יצר הרע גדול, וזה נראה משעמם, ותמיד יש סידורים ודברים על הראש ואין זמן וכך יש מניעות רבות שהאדם לא מצליח להביא את עצמו בכלל לבית המדרש אפילו לזמן קצר.
ואם כבר הצליח לגרור את עצמו איכשהו לשיעור תורה, אז פתאום החבר מדבר אתו, והטלפון מצלצל, ואשתו לא מסתדרת עם הילדים, והוא מתעסק בכל המאכלים מסביב ולא מקשיב היטב לשיעור, ובכל רגע העיניים נעצמות לו מעייפות וכאילו כל הדברים האפשריים מונעים ממנו ללמוד.
כי הקדוש ברוך הוא ברא את אותו האור לצדיקים, ולכן הוא גנז אותו היטב כך שרק מי שבאמת מתאמץ יוכל להגיע אליו. ובאמת אפשר לראות שאנשים שאכן התגברו על היצר פתאום מרגישים מלאים ושמחים יותר. פתאום יש יותר עניין ומשמעות בחיים.
ורבותינו מספרים שבנרות החנוכה אפשר להרגיש מעט ולזכות לראות בצורה מועטה את האור הגנוז. וגם כאן בוודאי שאין הכוונה סתם להסתכל בנרות ולראות את אותו אור, אלא להתחבר ממש, בדקות העניין.
ובאמת אנשים שומעים את הסיפורים האלו ופשוט ממשיכים הלאה. כי אף אחד לא באמת מבין מה זה אותו אור גנוז ואף אחד לא באמת רואה אור שבוקע מתוך ספר תורה. אז לוקחים את זה בתור סיפור נחמד ומתעלמים.
אבל צריך לדעת שהתורה מביאה אור גדול לחיינו. אנשים לפעמים נמצאים בעצבות, מריבות וכעסים ואז מחליטים ללכת לשיעור תורה, ופתאום הכל נעלם. אז אפשר היה לתאר את זה בדרך גשמית ולומר שכמו שהולכים לחבר טוב שמדבר איתנו ומרגיע אותנו, כך כשמדברים על מוסר והשקפה אפשר להתעודד. אבל באמת שמדובר על משהו אחר לגמרי. כי אדם יכול ללכת לשמוע שיעור תורה על שור שנגח או על פרה מושכרת ודיון מתמשך מי חייב לשלם ומי פטור, ועם כל זה הוא ירגיש פתאום שמחה פנימית לא מוסברת ואור שעוטף אותו.
התורה מכילה אור עצום שמוסיף לנשמה שלנו. ככל שהאדם מחובר יותר כך הוא יכול לזכות להרגיש את זה חזק יותר, אבל גם אדם שלא מחובר כלל, מכל מקום ירגיש משהו אם הוא ינסה לבחון את הדברים וינסה להתחבר לנשמה שלו.
והאמת שזה פלא שאי אפשר להסביר, כי אדם יכול לריב עם השכן שלו על דבר מסוים ולהגיע מתוך זה לכעסים ומתחים. אבל הוא יכול ללכת לדיין או רב שמקובל על שני הצדדים ואז כל המריבה הזו הופכת להיות דברי תורה. פתאום הוא צומח מזה וזוכה לקבל אורות רוחניים. לתורה יש כוח כזה להפוך את הדברים הפשוטים והחומריים לדברים רוחניים מופלאים.
וזה בעצם המהות של כל המצוות, לקחת דברים גשמיים וחומריים ולהפוך אותם לכלי שדרכו ניתן לעבוד את השם ובעזרתו אנו מתחברים אליו. אותו עור של בהמה יכול להפוך לספר תורה. אותו אוכל טעים יכול להפוך למצוות עונג שבת. על אותו יין משכר שמסמל תאווה עושים את הקידוש בליל שבת. כך את כל החומריות סביבנו אפשר להפוך לכלים שמקרבים אותנו להשם יתברך כאשר אנו משתמשים בהם לדברי מצווה.
חיים של משמעות
צריך לדעת שיש משמעות לחיים שלנו ויש סיבה שבגללה אנו נמצאים פה. בהשגחה פרטית היינו צריכים להגיע להיות בדיוק במצב שלנו, במקום הזה, בזמן הזה, בגוף הזה, עם הקשיים האלו, עם הניסיונות האישיים שלנו ועם כל האירועים שעברנו וכל המשא הכבד שאנו סוחבים על הגב.
לכל אדם יש תיקונים לעשות והשגות להשיג ולכן הוא בא לעולם. כדי להשיג את כל הדברים האלו, עליו לחוות חוויות, לעמוד בניסיונות ולעבור דברים שלפעמים לא תמיד נעימים. המטרה הגדולה היא להשיג את ההשגות האלו, ובאמת בפנימיות כל אחד רוצה לעבור את הדברים שהוא עובר כדי להגיע למקום שהוא צריך להגיע. אלא שכשנמצאים בתוך העולם הזה ושוכחים את המטרה, אז לפעמים זה נראה קשה מדי ואנו רוצים לוותר.
הדבר דומה למישהו שחופר באדמה כדי להשיג יהלום יקר שקבור שם. אם הוא ישכח את המטרה, אז הוא יחשוב שהוא חופר ללא סיבה ואז הוא יחליט להפסיק כי זה קשה ולא כיף להתאמץ כל כך ולהזיע. כך גם אדם שהמטרה שלו היא לרזות וזה מה שהוא רוצה כרגע יותר מכל, עלול להתפתות לכל מאכל אם ישכח את המטרה, שהרי אף אחד לא נהנה להגביל את עצמו מלאכול דברים טעימים ומשמינים. כך גם אדם שישכח שהוא צריך כסף ושהוא מקבל משכורת בסוף החודש, בוודאי לא ירצה לעבוד בשום עבודה מתוך מחשבה שהוא עובד לחינם.
יוצא שכאשר אנו שוכחים את המטרה, אז לא רק שאנו לא יודעים לאן אנו שואפים להגיע, אלא שגם הדברים שעוזרים לנו להגיע לשם ולהשיג את המטרה נראים לנו כמטרד ואנו נלחמים בהם. אותם דברים שמסייעים לנו הופכים לקשיים וטרדות. כשאנו דבקים במטרה הם נראים לנו קלים מאוד לעשייה מתוך הרצון הגדול שיש לנו להגיע למטרה, אבל כאשר אנו שוכחים את המטרה הם הופכים לסבל נוראי.
הרי לאדם הממוצע לא אכפת אם הרכב שהוא משכיר לטיול הוא מסוג כזה או אחר. כי מה שחשוב זה שהוא משמש אותנו להגיע אל היעד שלנו. אנו שוכרים רכב כדי להגיע לאן שאנו רוצים, ולא אכפת לנו אם אחרים שוכרים רכבים יפים יותר וחדישים יותר. גם אם היינו רוצים לשכור רכב מפואר יותר, זה רק בתור פינוק ולא שנהפוך לעצובים בגלל זה. כך כל החיים שלנו מביאים אותנו אל המטרה העליונה יותר. אלא שכאשר אנו שוכחים מהי המטרה, אז הכל נראה מסובך ולא טוב.
עצבות ודיכאון מתחילים תמיד מהמקום הזה, שלא מצליחים להבין את המהות הפנימית של הדברים, שלא רואים את התמונה הרחבה והגדולה, לכן הצרות נקראות כך כיוון שהן נובעות מראיה צרה, מצמצום בתפיסה. אבל כאשר רואים את הדברים בצורה רחבה יותר, אי אפשר להיות עצובים. כשאדם שואף להגיע למטרה והולך בכיוון הנכון, אז ממילא הכל מסתדר לו היטב. אבל כאשר אדם מבולבל ושוכח את המהות שלו, זה עלול להכניס אותו לעצבות נוראה. מלבד חוסר הידיעה שמביאה עלינו חושך נורא, ישנו גם הצמצום שמראה לנו את הכל שחור וגורם גם לדברים הטובים להיראות כגרועים.
וזו כנראה הבעיה של מרבית האנשים. שפשוט לא יודעים מהי המטרה. ואז הכל נראה קשה. הכל נראה חסר טעם. הכל נראה עבודה סיזיפית שלא מביאה שום תוצאות. אז בשביל מה להתאמץ? בשביל מה לעמוד בניסיונות? בשביל מה בכלל לחיות את החיים האלו?
ערך החיים
צריך לדעת שאחד הדברים החמורים ביותר ביהדות הוא עניין ההתאבדות. יש אנשים במצבים קשים שחושבים שזה ישים קץ לבעיות וזה מה שיביא להם את הישועה מכל הצרות. אבל צריך לדעת היטב שזה רק יכניס אותם לבעיות גדולות הרבה יותר.
אדם שמתאבד נידון בעונשים כבדים מאוד. כל הסבל שהוא הרגיש בחיים האלו שגרם לו להתאבד, זה משחק ילדים לעומת מה שמחכה לו לאחר המיתה. צריך לדעת שאסור ליהודי בשום פנים ואופן לפגוע בעצמו בשום צורה שהיא.
ובאמת אולי כעת הדברים יוכלו להתיישב ולהיות מובנים יותר. כיוון שכל סיבת הגעת האדם לכאן היא להשיג השגות שונות ולהגיע לתכלית מסוימת. לכן מובן שאם אדם קיצר לעצמו את החיים, זה כאילו שפרש מהתפקיד שהיה מוטל עליו. היו תיקונים שונים שעליהם הוא היה אחראי וכעת אין מי שיעשה אותם.
זה כמו לתת סכום כסף גדול לשליח שיעביר את זה לאדם מסוים, והשליח באמצע הדרך מחליט לעזוב את התפקיד ולהשליך את הכסף. אותו שליח אולי לא מבין שהוא מזיק ואולי בכלל לא יודע מה הביאו לו במשלוח. הוא יכול לחשוב שהוא לא מפריע לאף אחד וזו בסך הכל החלטה שנוגעת לעצמו. אבל בלי להרגיש, אותו שליח עשה נזק עצום.
אדם מוכרח להשלים את התיקון שלו. לא משנה מה קורה, צריך להבין שהכול מתוך חשבונות שמיים, הכל לטובתנו והכל בסופו של דבר ישתלם. כגודל המאמץ כך גודל השכר. ככל שיש יותר קשיים וניסיונות, כך יהיה שפע רב. מה שנראה כעת קשה ומיותר בסופו של דבר יתגלה כדבר טוב ונצרך שסייע לנו להגיע למקום שרצינו.
ובסופו של דבר בכל מקרה אותו אדם ייאלץ לתקן. אז אם פגע בעצמו כך שייצא מהעולם לפני זמנו, אז יהיה מוטל עליו לתקן לאחר מכן. אם זה בגלגול אחר, אם זה בייסורים בעולם הבא וכו’. לכן מובן שהוא לא מרוויח כלום והטוב ביותר הוא להמשיך את התיקון מתוך המקום שלנו, להתחזק באמונה ולהתפלל להשם יתברך שיושיע אותנו מהצרה.
כאשר מנסים להתבונן יותר על החיים, להבין מהי המטרה האמתית של העולם, אז כל הצרות הגדולות שהיו לנו מתגמדות. פתאום הכל נראה טיפשי. הדבר דומה לצרות שיש לילד קטן בגן. הצרות שלו הן שלקחו לו צעצוע, שלא נותנים לו מוצץ או שמישהו אמר לו שהוא חכם יותר ממנו. אותו ילד בוכה בכי תמרורים, אבל אם היה יכול להסתכל על המהות הגדולה יותר, אם היה מבין לאן הוא שואף להגיע בחיים, אז הכל היה נראה אחרת.
כשאדם מתבגר יותר, הוא רואה בצורה אחרת את הדברים שעבר. אז גם אם הייתה לו מכונת זמן דמיונית שיכולה להחזיר אותו אחורה כדי לטפל בכל הצרות שהיו לו בגן, הוא לא היה משתמש בה. כי יש דברים חשובים יותר לטפל בהם. פתאום מבינים שכל הצרות הגדולות שהיו לנו הן טיפשיות וחסרות משמעות לחלוטין. רק שלא היה לנו מספיק דעת כדי לקחת פרופורציות ולהבין את זה.
אושר נובע מהשגות
כדי להביא אותנו אל המטרה של החיים, להכניס לתוכנו את אור התורה הקדושה, להחזיר אותנו אל המסלול ולקרב אותנו אל התכלית, השם יתברך חקק מציאות כזו של סיפוק ותענוג מההשגות שלנו. ככל שהאדם מתקרב יותר אל התכלית, כך הוא יכול להיות מאושר יותר.
כל אדם יכול לראות את זה היטב בחייו. יש אדם שנמשך לתחום מסוים ואחר שלא מסוגל לסבול את התחום הזה. יש אחד שמחפש חידות מתמטיות ואתגרים, ואחר שנהיה לו כאב ראש בכל פעם שאומרים לו לחשב אפילו משהו פשוט. יש אחד שרוצה לחיות בטבע ואחר שדוחה אותו המחשבה של קרקע לא מרוצפת תחתיו או כל מיני חרקים שסובבים אותו. כל זה לא במקרה, כי לכל אדם יש תיקון שונה וכל אחד מקבל את הכלים הנחוצים לו לעשות את עבודתו.
זה לא רק אצל האדם, כי כל דבר שמתוכנת לעשות פעולה מסוימת יוכל לפעול הכי טוב באותה פעולה ולא בדברים אחרים. חתול יודע ליילל, לרדוף אחרי עכברים ולחפש אוכל בפחי אשפה. אפשר לתת לו לשחק דמקה או לקפוץ בטרמפולינה, אבל הוא ישתעמם די מהר ויחזור לעיסוקים הישנים שלו. כי יש משהו עליון שמושך אותנו ומכוון אותנו לעשות את מה שאנו צריכים לעשות. שמונע מאיתנו להתרחק מהדרך.
אדם שזקוק לטבע לא יכול להיות מאושר בתוך בניין משרדים, וכך גם להפך. כדי שאדם יוכל להיות מאושר הוא מוכרח לבצע את תפקידו ושליחותו. יש אנשים שמקבלים סיפוק מהצלת חיי אדם, אז הם הולכים להיות רופאים, אחיות, מגישי עזרה ראשונה או כל דבר אחר בסגנון. הדבר הופך אותם למאושרים. הם יכולים לראות מראות מזעזעים ויש ימים שנמאס להם, אבל בסופו של דבר זה מה שמביא להם סיפוק אמתי. לעומתם יש אנשים שלא מתאימים לזה ואם הם ינסו לקחת עליהם את התפקיד הזה הם יהיו אומללים.
יוצא שאותה הרגשת סיפוק ואותו אושר מגיעים כאשר אנו מקיימים את שליחותנו והולכים בדרך הנכונה. הם בעצם אלו שמכוונים אותנו, שהרי בלעדיהם לא היינו יכולים לדעת אם אנו צריכים לעשות את מה שאנו עושים או לא. יוצא בעצם שהאושר הוא תוצר לוואי ולא התכלית עצמה. האושר הוא מעין תוספת שאנו מקבלים, מעין חיזוק כדי להגיע לדרך הנכונה ולקיים את שליחותנו.
הדבר דומה לחטיף שוקולד שנותנים לילד שעושה מעשים טובים. רוצים שהוא יבוא לבית הכנסת אז נותנים לו ממתק. רוצים שהוא ילמד תורה אז משבחים אותו. כל אלו מכוונים אותו לדרך הנכונה. הממתקים והשבחים הם לא התכלית, אלא הכלים שעוזרים לו להגיע. התכלית היא משהו הרבה יותר חשוב, עמוק ורוחני.
אלא שהבעיה מתחילה כאשר אנו לא יודעים לפרש נכון את הרצונות שלנו. היום יש בלבול עצום וככל שאנו מבולבלים כך אנו מתרחקים מהתכלית ומהאושר האמתי. לכן אמרו חז"ל שהקנאה, התאווה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם. כיוון ששלשת הדברים האלו מביאים את האדם לסטות מן הדרך, וכך הוא מאבד את הדרך אל התכלית וממילא הוא אינו יכול להיות מאושר.
הקנאה מביאה את האדם להסתכל על מה שיש לאחר. במקום ללכת לכיוון התכלית, אנשים בוחרים ללכת לכיוון התכלית של החבר. במקום להשתמש בכלים ובכישורים המיוחדים שניתנו להם כדי לבצע את השליחות, הם מעדיפים לנסות להשיג את הכלים והכישורים של החברים.
כך גם התאוות משפיעות עלינו, חלונות הראווה עושים את דרכם לתוכנו דרך החושים השונים ואז כל מוצר חדש שיוצא, כל דבר נוצץ, כל מה שיש לאחרים, הכל מגיע בתור תאווה שמשגעת אותנו ולא נותנת לנו להמשיך. ואז מרגישים ששום דבר לא שווה לנו חוץ מאותה תאווה דמיונית.
וכך גם הכבוד, שלא משנה גם אם נדע שדבר מסוים לא טוב לנו, מכל מקום נשקיע בו כדי לקבל אהדה מהסביבה. ולפעמים נעשה דברים רק מתוך חוסר נעימות. מה יאמרו עלינו החברים? איך יגיבו השכנים? וכך לאט לאט גם אותו כבוד הופך לסוג של תאווה, שהאדם רודף אחר הכבוד, מחכה שישבחו אותו, צמא לאיזו מילה טובה, וכועס על כל מה שנראה כזלזול בו.
ואז יוצא שאנו מתמלאים בתאוות שונות שכלל לא שייכות לנו. הן לא משורש נשמתנו ולא יוכלו לעזור לנו כלל. אז אנו מגיעים למבוי סתום, כי אם נשיג את התאווה הנחשקת, לא נוכל להיות מאושרים כיוון שאותה תאווה כלל לא שייכת לנו. אולי זה יביא לנו הנאה רגעית, אבל זה לא יהפוך אותנו למאושרים. ואם לא נשיג את אותה התאווה, אז נהיה אומללים כי נהיה בטוחים שהיא זו שתהפוך אותנו למאושרים עלי אדמות.
ישנן הנאות רבות בחיינו מסוגים שונים. כל אחד נמשך לדברים שונים שמהם הוא מנסה לקבל סיפוק ואושר. התאווה אחר העונג היא זו שמניעה אותנו לפעול. הרי אם לא היינו נהנים מכלום, לא הייתה לנו שום סיבה לקום בבוקר. העונג מתלבש בצורה של חטיף טעים ומפתה, זוגיות מוצלחת, חיוך של ילד שממיס אותנו, כבוד שנותנים לנו, כסף, הצלחה ועוד דברים רבים. אך כל אלו כאמור, הן צורות לבוש של אותו עונג. כל זה נועד כדי לתת לנו את הדחיפה להתקדם לעבר התכלית.
לכן חז"ל מספרים שכאשר ביטלו את היצר הרע של עבודה זרה, ניסו גם לבטל את יצר הרע של עריות. אבל אז הכל נעצר והתרנגולות לא הטילו ביצים. כי המשיכה לתאווה נובעת בבסיס ממקום טוב של התקדמות. אם לא היה יצר, אז אנשים לא היו מתחתנים ולא היו מביאים ילדים לעולם, ואף אחד לא היה מתקדם לשום מקום. התאווה נותנת לנו כוחות לפעול. רק שכאשר מפרשים את התאוות בצורה לא נכונה, שמתמקדים בתאוות מקולקלות או שלא שייכות לנו, או שמנסים להשיג את התאוות בדרכים לא כשרות, אז פוגמים ומתרחקים מהמטרה.
עלינו לבדוק היטב בכל עניין אם אותו דבר נצרך לנו ושייך לשורש נשמתנו, או שמא הוא נובע ממה שראינו אצל אחרים, ממה שהחדירו לנו הפרסומות או מתחושת כבוד וגאווה. אם הדבר באמת נצרך, אז בוודאי שעלינו להתאמץ להשיג אותו כיוון שהוא יקדם אותנו צעד נוסף לכיוון התכלית. אך אם נגלה שהוא כלל לא שייך לנשמתנו, אז על זה אמרו חז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה. כי ככל שהאדם אוסף יותר, כך הוא חי בדאגות ובמקום אושר הוא יקבל עצבות.
אנשים רוצים דברים רבים. ישנם למשל כלי מטבח נפלאים. יש בלנדר שיכול לעשות מיץ פירות משובח, יש טוסטר שיכול לעשות טוסטים טעימים, יש מטחנת בשר שיכולה לעזור בהכנת קציצות עסיסיות, יש מיקסר שיכול ללוש בצק בצורה נפלאה וישנם עוד מכשירים רבים. כשאדם באמת אוהב ומתחבר לדבר מסוים, אז מובן שהוא צריך את הכלים המתאימים. אבל הבעיה היא שבמטבח הממוצע יש את כל הכלים האלו ועוד רבים אחרים, למרות שרובם הגדול סגורים בארון בלי שישתמשו בהם.
כאשר אדם צובר כלים וחפצים רבים מתוך תאווה בזמן שהוא כלל לא זקוק להם, אז לא רק שהכלים האלו לא יועילו לו, אלא שהם יזיקו לו. בדרך משל, כל מטר נוסף בבית שאדם לא צריך זה עוד מטר שצריך לנקות, לשלם עליו ארנונה ולשמור עליו. כל מטר כזה מביא אותנו פחות להעריך ולנצל את המטרים שאנו כן צריכים. אם צריך אותו, אז זה שווה את ההשקעה, אבל אם לא צריך אז זה יפחית מהכוחות שלנו ויביא דאגות.
כל גרם של אוכל שאדם לא צריך מביא לשומנים מיותרים וחולי. אם הוא רעב והוא זקוק לאוכל הזה, אז הוא מועיל וטוב, אבל אם הוא כבר שבע ואוכל בשביל תאווה זה הופך למזיק. כך כל דבר שהאדם מכניס לחייו, בין בגשמיות ובין ברוחניות, יכול להועיל לו אם זה דבר נצרך שקשור לשורש נשמתו, או יכול להזיק לו אם זה דבר שאינו נצרך.
דבקות במטרה
לכל אחד יש לפחות משהו אחד שמטריד אותו. משהו שלדעתו הפתרון שלו יכול להפוך אותו לאדם המאושר בעולם. כמו איזושהי תאווה למשהו שהוא מוכרח להשיג. כולנו מכירים את זה. כל אחד מאיתנו נמצא בתוך התאווה הזו ברגע זה ממש. לאדם אחד זה יהיה הרצון לזוגיות, לאחר זה יהיה הרצון לילדים, עושר, רכב מפואר, בריאות או כל דבר אחר.
העניין הוא שאנחנו בטוחים שאם נשיג את אותו עניין, נהפוך להיות הכי מאושרים שאפשר. אדם אומר לעצמו שאם רק ישיג את הדבר הזה, הוא לא צריך יותר שום דבר בחיים והוא הופך אוטומטית להיות המאושר באדם. אבל אם נתבונן לרגע, נבין שזו לא הפעם הראשונה שיש תאוות שמושכות אותנו. כבר היינו במצבים האלו, והיו אפילו כמה פעמים שבאמת הצלחנו להשיג את מבוקשינו. על פי מה שחשבנו, היינו צריכים כבר ממזמן להפוך למאושרים ביותר. אך הניסיון מוכיח שזה לא באמת קורה.
אמנם זה מאוד מענג לקבל את מה שחיכינו לו כל כך, אבל העונג הזה הוא רגעי בלבד. ברגע שנקבל את מה שרצינו, נתרגל לזה ונהיה עסוקים ברצון חדש. פתאום נתחיל להסביר שזה לא בדיוק מה שרצינו וכעת נשכנע את עצמנו שיש תאווה אחרת שתגרום לנו להיות המאושרים ביותר.
הלב חומד ללא הפסקה, אבל לאחר שאנו כבר יודעים בשכל שאותה תאווה שכרגע נמצאת אצלנו בראש לא באמת תהפוך אותנו למאושרים, אלא רק תספק לנו הנאה קצרה וחולפת, אנו יכולים לבחור לפעול על פי השכל, וכך להגיע למקום שבאמת יהפוך אותנו למאושרים יותר.
התאוות בלב כביכול לא כל כך קשורות אלינו, בכל פעם צץ לו משום מקום איזשהו רצון חדש, ואנחנו דורכים על כל העולם וגם על עצמנו כדי להשיג את הרצון הזה. כעת, כשאנו יודעים על פי שכל והיגיון שאין בזה הרבה טעם, נוכל לנסות להתגבר על זה. נוכל לבחון היטב בדרך שכלית את התאוות ולנתח אותן אם הן מגיעות ממקום טהור שקשור לשורש נשמתנו ויביאו אותנו להתעלות רוחנית, או שאולי הן מגיעות מהצד האחר וכך ירחיקו אותנו מהמטרה ורק נתרחק מהאושר הנכסף.
בוודאי שזה לא כל כך פשוט להתגבר על התאוות שמשתלטות עלינו. לא חשוב כמה שכל ומחשבה נפעיל, תאווה קטנטנה אחת יכולה להרוס לנו הכל בשנייה. תנסו לעשות דיאטה ותראו איך חטיף שוקולד קטן או בורקס מסוגלים להשפיל את כל פילוסופיית החיים שלנו. כשיש הצפת רגשות, אז בצורה מסוימת השכל מפסיק לתפקד. עם זאת חשוב לזכור, שכמו שבדיאטה ניתן להתמודד, כך גם כאן.
כדי להילחם ברגשות עלינו להחדיר לעצמנו רגשות. את התאוות אפשר לנצח על ידי תאוות גדולות יותר. השכל הוא תחילת העבודה, שדרכו אנו מבינים מה טוב ומה לא, מה צריך לעשות ומה לא. אבל לאחר מכן קשה לבצע את הדברים על פי שכל כאשר הרגש אומר הפוך.
אבל כאשר ישנו רגש גדול יותר, אז הכל משתנה. אם למשל אדם מתאווה לשכב על כיסא נוח בחדר ממוזג וכעת יאמרו לו שהוא צריך לעבוד עבודה קשה בחוץ, אז הרגש והתאווה יתגברו עליו והוא לא יצליח לעבוד בחוץ. אם בכל זאת הוא אדם חזק, אז אולי הוא יכפה את היצר שלו כדי לעבוד, אבל הוא ירגיש אומלל ומסכן. אבל אם תהיה לאדם תאווה גדולה יותר, כמו למשל שכר גבוה מאוד על העבודה בחוץ או חברים אהובים שמחכים לו שם או כל דבר אחר שמביא לו רגש ותאווה לצאת החוצה ולעבוד, אז כל התמונה תשתנה. אם אדם עובד קשה כדי להשיג תאווה מסוימת, אז הרצון לאותה תאווה גובר על הרצון לעצלות.
כך בכל עניין, עלינו להפוך את הרצונות הטהורים שלנו לתאוות. וזה שנאמר "וידעת היום והשבות אל לבבך", שזה לא מספיק לדעת את הדברים, אלא צריך להשיב אותם אל הלב. להפוך אותם לרגש ותאווה. כשאדם מתרגש ומקבל תאווה לעבוד את השם, אז כגודל התאווה כך הוא יצליח להתגבר בקלות על תאוות אחרות שמתנגשות עם הרצון הזה.
אם אדם מחליט לקיים מצווה בדרך השכל בלבד, אז כל דבר שיתנגש עם הרצון הזה מיד יפיל אותו. איזה חבר יאמר לו לעשות עבירה ומיד הוא יזרוק את הכל ויעשה אותה. אבל אם יש רגש ותאווה לקיים מצוות ולהישמר מעבירות, אז גם כשיגיעו הניסיונות ודברים מפתים שיחלישו אותו, הוא יעמוד איתן מתוך הדבקות בתאווה לעבוד את השם יתברך.
כשאדם זוכר את המטרה שלו, הוא יכול להגיע לדבקות עצומה, לקבל כוחות רוחניים עצומים, ללכת בדרך אל התכלית, לקבל אושר ועונג עילאיים שיבואו כתוצאה מהסיפוק שבקיום התכלית, וגם יהיו לו תאוות טובות שייתנו לו גם ליהנות מהדרך.
לכן רבותינו מלמדים אותנו שהצדיקים מרוויחים גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. שהם נהנים מתאוות טובות בעולם הזה ומאושרים מכך שהם מקיימים את שליחותם ותפקידם, ומצד שני הם גם מקבלים את השכר העצום של העולם הבא שהצליחו להשיג את המטרה שלהם.
אבל הרשעים מאבדים את שני העולמות, כיוון שהם כל היום רודפים אחרי תאוות שלעולם לא יביאו להם אושר אמתי בעולם הזה אלא רק הנאה רגעית וחולפת, התאוות תמיד מתחלפות באחרות ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. וגם את העולם הבא הם לא יצליחו לקבל כיוון שהם כלל לא הלכו בכיוון הנכון ולא השיגו את המטרה של חייהם.
דווקא מרוב שפע חומרי מאבדים עניין. מרוב שרגילים לגירויים גבוהים, אז גירויים פשוטים לא פועלים ואי אפשר ליהנות. כשרגילים לחטיפים מטובלים, לממתקים מתוקים, לרמת ריגוש גבוהה, לחידושים ולמהירות, אז פתאום הדברים הפשוטים לא מצליחים לספק אותנו ונראה שהם משעממים וסתמיים. זהו תסמין הילד המפונק, שתמיד מתלונן ולא יכול ליהנות מהדברים הפשוטים. פעם היה אפשר ליהנות מהכאה של כף בסיר הפוך, הילד היה מפעיל את הדמיון ומשוכנע שהוא מתופף. היום אי אפשר ליהנות אפילו מחדר מלא במשחקים משוכללים ומחשבים מתקדמים. מרוב שהכהינו את החושים בתאוות חולפות, כבר לא נשאר ממה ליהנות.
רוב התאוות שמקיפות אותנו הן שקר. תחשבו על כל הדברים שעולים בדעתנו שיהפכו אותנו למאושרים. רוצים לזכות בלוטו? רוב האנשים שזכו השתבשו, פירקו את המשפחה והרסו את החיים שלהם. מחכים לחופשה? אין פעם אחת שיוצאים בלי לריב עם כולם, לקבל כאב ראש מהשטויות של הילדים ולהתעצבן על מיליון דברים בדרך. כך בכל תאווה, יש הרבה דברים לא נעימים שאנו שוכחים בזמן הציפייה לאותה תאווה.
וגם בדברים הטובים והנצרכים, מכל מקום גם בהם יש דמיונות רבים. וכמו למשל שאדם מחכה כל חייו לרגע החתונה, ואז הוא שרוי בלחץ עצום ולא מסוגל ליהנות כלל. אנשים מצפים ללידה, אבל בזמן ההיריון והלידה האישה עוברת ייסורים והבעל לחוץ ומבוהל בזמן שכל הקרובים מתקשרים בלי הפסקה בטענות איך יתכן שהלידה עדין מתעכבת. כל מי שחושב שאירועים מסוימים יביאו לו אושר הוא טועה בגדול. אושר לא מגיע מבחוץ. אושר זה משהו פנימי שכל אדם יכול להגיע אליו מכל מצב בו הוא נמצא, בלי שום קשר לנסיבות החיים ולסביבה.
ובאמת אפשר להסתכל על האנשים שנחשבים למצליחים, למפורסמים ולעשירים בעולם ולגלות שהם המסכנים הגדולים ביותר. כולם רוצים להיות כמותם והכל נראה נוצץ מסביב, אבל הם עצמם חיים באומללות. אף אחד שם כמעט לא מצליח להחזיק חיים תקינים.
הם נופלים לתאווה שגוררת תאווה, והם האנשים הדיכאוניים ביותר. מכורים לכל תאווה אפשרית, מנסים להיגמל ולחיות חיים נורמליים אבל לא מצליחים. אלו חיי חומר חסרי כל תוכן פנימי. הם נכנסים לג'יפ היוקרתי ונוסעים לטיפול אצל הפסיכולוג. לובשים בגדים יוקרתיים ונותנים חיוך מאולץ כדי להסתיר את הריקבון, הריקנות והעצבות הנוראה שנמצאת בפנים.
דווקא אלו שמתבדחים ועושים צחוק מכל דבר הם אלו שבדרך כלל כועסים הכי מהר. החיצוניות מחפה על הפנימיות. יש כאלו שעושים מדברים רציניים שטויות ומספרים תמיד בדיחות לכולם. אנשים חושבים כמה כיף להם שהם לוקחים את הכל בקלות. אבל אז כשדברים לא מסתדרים להם בעצמם, הם הופכים להיות עצבניים הרבה יותר מאחרים.
כך גם אנשי בידור מפורסמים הם על פי רוב דיכאוניים הרבה יותר מאנשים פשוטים. ככל שיש חוסר פנימי גדול יותר, כך מנסים למלא אותו עם יותר חיצוניות מלאכותית ואז כדי להסתיר את האומללות הפנימית שלנו ננסה להיות מסמר הערב, כדי לטשטש את העצבות שלנו נספר בדיחות מצחיקות. אדם שיש לו שמחה פנימית לא זקוק להצגות חיצוניות שיראו לכולם שהוא שמח. רק מי שלא שמח בפנים מרגיש צורך להוכיח לעולם בחוץ שהוא כן שמח.
כשאדם מסתכל על התוכן הפנימי ומתמקד במה שבאמת חשוב בחיים, הוא יכול להגיע לסיפוק אמתי. אדם צריך לשאול את עצמו בכל דבר שהוא עושה לאן זה יקדם אותו? האם בעוד חודש או שנה הוא יהיה שמח מאותה בחירה שבחר כעת? רק כאשר יש תוכן אמתי ופנימי אפשר להיות מאושרים באמת. רק כאשר הולכים בכיוון התכלית, ממלאים ומגשימים את עצמנו, אז אפשר לשמוח ולהרגיש סיפוק.
שורש העונג והסיפוק
ננסה להיכנס קצת יותר לעומק הדברים ולהבין מהיכן נובעים העונג והסיפוק אותם אנו מנסים להשיג. כשאנו רוצים תאווה מסוימת כמו ממתק, רכב חדש, חשבון בנק מנופח או כל דבר אחר, אנחנו לא באמת רוצים את המהות שלהם. הרי אם אכן היינו רוצים אותם, היינו באמת מאושרים לתמיד ברגע שהיינו משיגים אותם. מה שאנחנו מנסים להשיג בעצם זו תחושת שלמות. להשלים את החוסר שהיה לנו קודם לכן.
אם לפני רגע סיימנו לאכול ארוחה משביעה ביותר, לאחר מכן זללנו שוקולדים ועכשיו אנחנו מרגישים מלאים לגמרי וכבר לא יכולים להכניס כלום לפה, אפילו האוכל הטעים ביותר מאבד את כל הערך שלו בעינינו ולא נרצה אותו גם אם ישלמו לנו. עצם ההנאה שלנו נובעת מהשלמה של חסרון כלשהו. ברגע שכבר אין מה להשלים, אין לנו שום עניין בזה. הממתק הטעים הוא לא יותר מכלי המשמש אותנו כדי להגיע למטרה נעלה יותר.
עם הידיעה הזו, אנו יכולים להגיע לעומק הרצון האמתי לעונג ולסיפוק. הרצון האמתי הוא להיות שלמים, ללא כל חסרון. זה לא חשוב כיצד נעשה זאת. השוקולד, הרכב או כל הישג אליו נגיע הם כלים בלבד. הסיפוק האמתי הוא טהור, ללא כל חשיבות לכלי דרכו הגענו אליו.
ניתן להבחין בקלות שלכל אדם רצונות שונים ותאוות שונות. עם כל זה, אנשים מאושרים או עצובים בכל רגע. אדם יכול להתבשר בשורה טובה ולהרגיש הנאה מכך, או שהוא יכול להצליח בעניין מסוים ולשמוח, או שהוא יכול לממש תאווה כלשהי וליהנות. ההנאה יכולה להגיע ממקומות שונים, אבל התחושה של מילוי החוסר חוזרת על עצמה בכל אחד מהמקרים. ישנן תאוות בלי סוף, אולם תחושת הסיפוק חוזרת על עצמה, ללא כל קשר לכלי דרכו הגענו אליה.
יש אנשים שרוכבים על הרעיון הזה ואז מכניסים את עצמם לחוסרים כדי להרגיש את הסיפוק אחר כך. אנשים מתמכרים לסיגריות, לאלכוהול, לקולה, לקפה או לכל מיני תאוות ואז הם הופכים את עצמם לעצבניים עם הרגשה לא טובה של חוסר, ובכל פעם מחדש הם יכולים לעשן סיגריה ולהרגיש סיפוק מהעלמת החוסר.
אבל כל זה קצת טיפשי, כי מי שמעשן חושב שהסיגריה עושה לו טוב, אבל האמת שהוא הרגיל את עצמו להרגיש לא טוב כשהוא לא מעשן ואז כשהוא מעשן אז באופן יחסי הסיגריה מחזירה אותו למצב הנורמלי ששאר האנשים כבר היו בו לפני כן. זה כמו שאדם יהפוך את עצמו לחולה כדי להרגיש סיפוק מההחלמה. או שאדם ייתן לעצמו מכה ברגל כדי שאחרי חודשיים עם גבס הוא ישמח מזה שיש לו רגל. זה טיפשי וזה מזיק יותר משזה מביא סיפוק.
אנשים חושבים שאי אפשר בלי עבירות וחושבים שהם הופכות אותם למאושרים. הם לא מבינים איך יש אנשים שלא עושים עבירות וחושבים שהם מסכנים בגלל שהם לא נהנים מספיק. למשל אדם ממוצע יסתכל על בית של אדם ירא שמיים וישים לב שאין לו מכשיר טלוויזיה, אז הוא יחשוב לעצמו כמה שהוא מסכן שאסור לו לראות טלוויזיה, כמה דברים טובים הוא מפסיד, כמה הנאה.
אבל זה דומה לאדם שמכור לעישון שחושב שהחבר שלו מסכן כי הוא לא מעשן. או לתינוק שיסתכל על אדם מבוגר ויחשוב לעצמו "איזה מסכן, הוא לא יכול להרשות לעצמו לשים מוצץ, הוא לא יכול ליהנות כמו שאני נהנה מהמוצץ". אבל זה ברור שאותו מוצץ סוגר לתינוק את החוסר שיש לו בגלל שיש לו צורך בזה. אבל אם ישנה את ההרגלים, כבר לא יהיה לו צורך ואז הוא יהיה בלי מוצץ. הוא לא יסבול מזה או יצטער על זה שאסור לו מוצץ. הוא פשוט לא יהיה צריך את זה.
אז אם רוצים אושר אמתי, צריך לקחת את הרעיון הזה של השלמת החוסר, אבל בלי ליצור חיסרון. וצריך להשלים אותו באופן קבוע כך שתמיד נרגיש את המילוי ולא רק באופן זמני בסיפוק רגעי מזדמן. אושר כזה אפשר להשיג רק עם הגשמת מטרות והשגת השגות בחיים. כאשר יש לנו מטרה ואנחנו מתקדמים לעברה עוד ועוד, אז כל הדרך היא חלק מההנאה.
אם אדם ימצא שק כבד מלא באבנים וייקח אותו לביתו, הוא ירגיל סבל וצער רב. כי הוא מתאמץ בלי תכלית. כאשר אנו משקיעים בדבר מסוים ואותו דבר הוא חסר משמעות וללא תועלת, זהו ההפך הגמור מאושר. מקבלים הרגשת ריקנות וחוסר עצום, ייאוש ודיכאון. אבל אם אדם יודע שאותו שק שהוא סוחב מלא באבנים טובות ויקרות, לא רק שהוא ייהנה כשיקבל את הכסף הרב עבור האבנים הטובות, אלא הוא נהנה כבר בדרך כשהוא סוחב את השק הכבד עם חיוך על הפנים. הוא יכול לעבור דברים מפרכים וקשים, אבל ליהנות מכל רגע. יוצא שכאשר יש לנו תכלית ראויה שאנו צועדים לכיוונה, אנו הופכים למאושרים. כל עוד נצעד לכיוון נמלא את עצמנו באושר וסיפוק. אבל אם נעזוב את הדרך ונתעסק בדברים שטחיים ולא מועילים, נרגיש ריקנות.
אושר אמתי יכול להגיע רק על ידי הישגים רוחניים. המטרות הרוחניות שלנו הן אלו שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא. המטרות האלו הן טובות ומועילות, כי לא אדם מוגבל הציב אותן, אלא הקדוש ברוך הוא שיודע הכל ואינו מוגבל הציב לנו אותן כמטרות. הן אינן מוגבלות, כך שתמיד יש לאן להתקדם. כל אדם נמדד בהן לפי היכולות האישיות שניתנו לו, כך שכל אחד יכול להתקדם ולהגיע להשגות גבוהות. אלו מטרות שתמיד אפשר לשאוף להגיע אליהן ובמשך כל חיינו אפשר לצעוד לכיוון הזה.
בכל תאווה, וגם הגשמית ביותר שתהיה, ישנו ניצוץ רוחני כלשהו שמחייה אותה. הנשמה שלנו צמאה לרוחניות והיא מנסה להשיג את הניצוץ הזה. יוצא שאנו לא באמת רוצים את הממתק, אלא את הניצוץ הקדוש שנמצא בתוכו. וכך גם בכל תאווה אחרת. אלא שישנן דרכי היתר להשגת הדבר וישנם איסורים. לפעמים אנו מחפשים ניצוצות רוחניים שלא שייכים לנו ואז במקום לתקן אותם, אנו מקלקלים ומורידים אותם לקליפות.
אם נחשוב לרגע על עצמנו נראה דבר מעניין, הרצון שמניע אותנו להגיע אל האושר מתלבש בתאוות שונות. הניצוץ הרוחני יכול להימצא בכל דבר. אבל התאוות האלו הפכו עם הזמן לחזקות יותר מאותו רצון עצמו להיות מאושרים. איפשהו איבדנו כיוון ושליטה, והתאוות לקחו את המושכות לידיים והן מובילות אותנו לאן שהן רק רוצות. במקום שנשתמש בתאוות לעבודת השם, כדי להשיג את התכלית, להתמלא ולקבל ניצוצות רוחניים שדרכם נהיה מאושרים, הפכנו להיות עבדים של תאוות שלא מצליחים בכלל להגיע לאותם ניצוצות.
ניתן לראות זאת למשל באדם שרוצה לחיות חיי משפחה טובים, ובשביל זה מחליט לעבוד כמה שיותר כך שהוא יוכל לחסוך כסף רב לרכישת בית מתאים, ולמימון כל ההוצאות שיעזרו לו להשקיע במשפחתו כמה שיותר ובכך להגשים את חלומו. אלא שבסופו של דבר נראה שאותו אדם עובד שעות נוספות ולא רואה את משפחתו בכלל. מרוב שהוא משקיע בכלים ובדרך להשגת המטרה, הוא כבר שכח את המטרה וזנח אותה. הוא הולך הפוך מהמטרה ומזיק לעצמו בהשגת הדבר שהוא עצמו רוצה. העבודה עצמה שהיא הכלי, הפכה להיות חשובה יותר מהשקעה במשפחה שהייתה המטרה.
אנשים מנסים להשיג השגות גשמיים כדי להגיע לאותן השגות רוחניות שהם מחפשים. אנחנו רוצים למשל שיהיה לנו כסף כדי לחיות "טוב" ולהרגיש חופשיים. אך אם היו מציעים לנו ברגע זה לחיות טוב מבלי הכסף שהוא הכלי, לא היינו מסכימים לכך. הכלי הפך להיות חשוב יותר מהמטרה עצמה. התאווה השתלטה עלינו לגמרי. הרי מה זה כסף? אם עכשיו היינו על אי בודד, לבד לגמרי, עם כל הכסף והזהב שבעולם, האם זה היה עוזר לנו? האם זה היה מענג אותנו? בוודאי שלא. הרי הכסף הוא בסך הכל כלי שבאמצעותו ניתן להגיע למשהו שיהפוך אותנו למאושרים. אז אם ישנה אפשרות להגיע ישירות למטרה ולהיות מאושרים, למה אנחנו לא מוכנים לוותר על הכלי בשביל זה?
קיצור דרך להשגת אושר
כנגד כל התאוות הגשמיות, התורה מציעה לנו תאווה רוחנית ישירה שמכילה את כל מה שמציעות כל התאוות שקיימות. להידבק בבורא בדרך הטהרה והקדושה בעזרת התורה והמצוות. אותה תאווה רוחנית מביאה אותנו ישירות אל האושר והסיפוק, ללא כלים גשמיים בדרך. במקום לאכול ממתק טעים או למלא תאווה מסוימת כדי להיות מאושרים, אפשר להגיע לאותו אושר בדיוק בדרך קצרה וטובה יותר דרך הדבקות בתורה. כך אנחנו מתחברים לבורא המשפיע שפע ומקבלים ממנו ישירות ללא כל מתווכים.
הבורא הוא המקור של כל הטוב שקיים. האושר העליון, העונג האמתי והאור שלא הכרנו, הכל מגיע ממנו. אם נחבר את כל רגעי השמחה הגשמיים שהיו לנו ולכל העולם אי פעם, לא נגיע אפילו לחלקיק קטן מהאושר שהדבקות בבורא מעניקה. הסיבה לכך מובנת, שכולנו חסרים ואף אדם לא מושלם. לכן תמיד יהיה משהו חסר כדי להגיע לאושר האמתי. לא חשוב כמה נהיה מאושרים מדבר מסוים, האושר יהיה חלקי משום שעדיין חסרים לנו דברים אחרים. לעומת זאת הדבקות בבורא מחברת אותנו אליו, כך שאנו מחוברים לאינסוף, למושלמות. כשאנו מחוברים אליו, אנו מושלמים, ללא כל חיסרון.
יוצא שכל יהודי, עם כל החסרונות שלו, עם כל הצרות, עם הדאגות, עם העצבות הנוראה ועם כל המטען הכבד שהוא סוחב על גבו, יכול ברגע זה ממש להתחבר לקדוש ברוך הוא ולחוש עונג עילאי מופלא. לפעמים כל מה שצריך זה לעצום את העיניים, ולנסות להרגיש איך הוא מתחבר להשם יתברך.
הנשמה הקדושה שלנו מחוברת לקדוש ברוך הוא בכל רגע. אלא שלפעמים אנחנו שוכחים אותה ומתחברים למציאות החומרית שנמצאת מול העיניים שלנו. אבל באמת שאין שום מציאות חומרית כלל ואין שום צרות. כי באמת שהכול מורכב ממציאות רוחנית, הכל זה רק השם יתברך ואין עוד מלבדו.
הדבר דומה לאדם שחולם חלום מפחיד. הוא עלול להיבהל מאוד, לפחד ולהיכנס ללחצים ודאגות. אבל אז פתאום הוא מבין שהוא נמצא בתוך חלום, ואז ברגע אחד הכל משתנה. פתאום הוא זה שקובע את החוקים של המשחק. פתאום הוא רואה את כל הדברים המפחידים וצוחק עליהם. פתאום הוא יכול לשלוט בחלום ולעשות שם מה שהוא רוצה.
כשאדם מצליח להתחבר להשם, הוא מבין שכל המציאות החומרית כאן היא כמו חלום. זה הכל תפאורה בהצגה ענקית שאנחנו משחקים בה בתפקיד הראשי. כשאדם מחובר להשם הוא מחובר למקור של הכל, למי ששולט על הכל. אז ממילא כל הפחדים נעלמים, כל העצבות הופכת לשמחה והכל הופך להיות כמו משחק ילדים.
הבעיה העיקרית בכל זה היא עניין ההסתרה. שבצורה רגילה אנו רואים את החומר מולנו וזה נראה לנו ממשי, והמציאות הרוחנית לא נראית בבירור ולכן נראית רחוקה מאיתנו. לכן לא חשוב כמה סיפורים על אושר ימכרו לנו, זה עדיין לא נראה מפתה כל כך להתחבר להשם, כי אנו רוצים להתחבר לגשמיות שאותה אנו מכירים. אך כל זה כאמור עניין ההסתרה.
הבורא לא רוצה שנקבל את הסיפוק ללא ניסיון, הרי ללא ניסיון לא יהיה סיפוק. הסיפוק גדול יותר ככל שהמאמץ גדול יותר. ממש כמו בתאוות גשמיות, ככל שאנו צמאים יותר, כך המים יהיו טעימים יותר. לכן הבורא נותן לנו לעבוד ולהילחם. לאחר שברור לנו בשכל שאנו הולכים לאחר התאוות ללא שום מטרה, ושהדבר שאנו באמת רוצים הוא העונג האמתי, אנו יכולים להתחיל לעבוד על עצמנו כדי לשנות את תפיסת העולם, כך שנוכל להשליט את השכל על הרגש, כדי לעשות את הדברים שאנו באמת רוצים ושטובים לנו, ולא את הדברים שהתאוות רוצות.
הופכים לאופטימיים
הראייה השלילית של האדם נובעת מתוך גאווה. כאשר אדם מבין שהוא קיים ויש לו ממשות, אז הוא כועס על כל מה שלא הולך על פי רצונו. הרי לכל אדם יש רצונות, ופעמים רבות נסיבות החיים מתנגשות עם הרצונות האלו. ואז מגיעה עצבות, שדרכה אנו מביעים חוסר שביעות רצון מהמציאות.
לכל אדם יש חוסר שביעות רצון מהמתרחש במציאות. אנשים לא תמיד עושים את מה שהוא מצפה מהם, נסיבות ואירועי החיים פעמים רבות לא תואמים לרצונות שלו ואפילו הוא עצמו אכזב את עצמו בטעויות שעשה בעבר. כל אלו מביאים את האדם לעצבות.
הדבר מתגבר עוד יותר כאשר הוא חושב על העתיד וכבר מבין שהדברים לא מוכרחים ללכת לפי רצונו. הוא מסיק מסקנות מניסיון העבר ומנבא שחורות לעתיד. הדבר מביא לפחדים וחרדות, לדאגות קשות, לחוסר שקט ולחלישות גדולה שנובעת מדיכאון. כל זה משתק אותו וזה כמו מעגל שסוחף אותו יותר ויותר פנימה.
אבל כל זה מתרחש כאשר האדם רואה את הממשות של עצמו ומנסה לשלוט בעניינים. כשאדם לוקח על עצמו אחריות בנושא כלשהו, אז הנטל נמצא עליו, ואז הוא זה שצריך לדאוג שדברים יסתדרו והוא זה שצריך להתרוצץ ולתכנן איך לרצות את כולם ולארגן את הדברים.
ככל שיש לאדם יותר אחריות וככל שהוא מנסה לשלוט בדברים, כך הוא יכול פחות לחייך. כי תינוק קטן יכול להיות שמח ואין לו שום דאגות על הראש. אבל ככל שהאדם לוקח על עצמו אחריות, הוא שוקע בדאגות גדולות ופחדים שאולי הוא לא יצליח לשלוט במצב.
אבל כאשר מבינים את האמת, שהקדוש ברוך הוא שולט בכל ולנו אין שום כוח לעשות שום דבר, אז אפשר לקחת את הדברים בפרופורציות נכונות. כשאדם מבין שהקדוש ברוך הוא לוקח את האחריות במקומנו והוא זה שמזמן לנו את נסיבות החיים בצורה מושלמת ומכוונת על פי השגחה פרטית, אז אין שום אפשרות להיות עצובים.
הרי איך אפשר לכעוס כשאנו מבינים שהקדוש ברוך הוא זימן לחיינו את הדבר שאנו כועסים עליו? איך אפשר להיות עצובים כשאנו מבינים שהקדוש ברוך הוא הביא לנו את המציאות הזו? אין שום טעויות אצל השם יתברך. הכל בהשגחה פרטית בדיוק לפי מה שאנו צריכים לחוות על פי חשבונות שמיים מדויקים. הכל לטובתנו כך שנגיע למקום הטוב ביותר עבורנו.
יוצא שאדם לא צריך כלל לחשוב מה היה קורה אם היה כך וכך, כי אין מציאות כזו. לא יתכן שהיה יכול להיות מצב טוב יותר בשבילנו, כי השם יתברך הביא את הכי טוב וזה בדיוק המצב שאנו נמצאים בו כעת. ברגע זה ממש אנו נמצאים במקום הטוב ביותר.
לכן אין שום סיבה להיות עצובים. לא בגלל בחירות שעשינו בעבר או שנעשה בעתיד, לא בגלל טעויות שעשינו או שנעשה, לא בגלל מצבי החיים שפקדו או יפקדו אותנו, לא בגלל איך שאחרים מתייחסים אלינו ולא בגלל שום דבר אחר. הכל מזומן מלמעלה ואין שום טעות.
לכן אדם צריך להיות אופטימי. צריך להתרגל להסתכל על הצד החיובי של החיים. ובאמת שלכולם יש בחייהם יתרונות וחסרונות, השאלה היא היכן נמצא המיקוד שלהם, במה שיש להם או במה שאין להם.
אם אדם מסתכל על הצד השלילי, אז גם אם יהיו לו חיים מושלמים תמיד יהיה משהו שיפריע לו. אדם חיובי לעומת זאת ישמח גם מהמצבים הגרועים, כי תמיד יש משהו טוב. אפשר לראות את זה בחוש, איך שאנשים חיוביים ושמחים נשארים כאלו גם במצבים קשים ומסובכים, ואיך שאנשים שאוהבים להתלונן תמיד מוצאים את עצמם במקומות לא טובים גם אם אין שום סיבה לכך.
אדם עם תלונות זה אדם שחסרה לו אמונה. כי אם מאמינים באמת, אז מבינים שהשם יתברך משגיח ומכוון ומרגישים שנמצאים במקום הכי טוב שיש. אדם אופטימי מקפיד לומר תודה על כל מצב, מנסה תמיד להסתכל על הצד החיובי, בודק כיצד אפשר לצמוח מהמצב. ובאמת שאין אדם שנולד כזה, אלא שזו תפיסה שכל אדם יכול להרגיל את עצמו אליה.
אדם אופטימי לא משקר לעצמו, כי הוא באמת מסתכל על המציאות רק מזווית אחרת וטובה יותר. לאחר שאדם מתרגל לחשוב בצורה כזו, אז לא רק שהוא יזכה לתפוס את המציאות בצורה טובה יותר, אלא שמרוב אמונה חיובית הוא יכול להפוך את המציאות עצמה לטובה יותר. למחשבה של האדם יש כוח לשנות מציאות. ככל שנחשוב מחשבות טובות וחיוביות, כך נשפר את החיים שלנו ונכניס שינויים במציאות סביבנו.
אז איך לסלק את החושך?
יוצא שהדך להכניס אור לחיים שלנו היא לא מסובכת כמו שחושבים. כל מה שצריך זה להתחיל לשנות את התפיסה. זה בוודאי לא יבוא ביום אחד, כיוון שהדבר דורש תרגול וככל שנשקיע בזה, כך נוכל להביא את השינוי.
אדם ששקוע בדיכאון מרגיש דברים נוראיים ורואה תמונה צרה ולא מצליח להבין שישנו פתרון. לכן כאשר אדם ינסה להכניס מחשבות טובות בכוח, או להתחיל לומר תודה להשם, או להסתכל על התכלית של החיים, אז כנראה שבשלבים הראשונים זה יהיה דבר מאולץ וחסר רגש. הרבה אנשים עלולים לחשוב בשלב הזה שזה פשוט לא עובד להם וכך יעזבו את זה. אבל אם אדם ימשיך ויתמיד, לאט לאט הרגש יגיע והוא יוכל לראות את המחשבות שלו הופכות למציאות.
ככל שנחשוב על התכלית העצומה, ככל שנחשוב על כך שאין עוד מלבדו, שהשם יתברך הוא השולט בעולם, שהוא מנהל את הכל, הוא מביא את הטוב ואת הפחות טוב והכל זה לטובתנו, כך נזכה לראות את האור האמתי שבחיינו ונזכה לצאת מהחושך שנמצא בתוכנו. ככל שנתחבר להשם יתברך, כך נזכה לחזור למסלול האמתי של תכלית החיים וממילא יבואו גם תחושות האושר והסיפוק שמלווים את ההשגות בשליחות האלוקית שאנו מבצעים כאן בעולם הזה.
השם יתברך יזכה אותנו לראות ולהרגיש את האור הגנוז, לשמוח ולהיות מאושרים, להסיר מעלינו כל חושך, עצבות או מחשבות ורגשות שאינם טובים, ולהתקרב עוד ועוד אל האור העצום של השם יתברך שאוהב אותנו ועושה את הכל לטובתנו.
תכנים נוספים דומים:
וואו, ממש אהבתי לקרוא 🙂 עשה לי טוב, לקחתי משם דברים אליי לחיים, שאו ברכה והמשיכו!
המאמר מאד משקף את צורת החיים והחשיבה והאמונה שלי , זאת ממש אני . אבל לצערי בעלי ואני כבר לא צעירים . עברנו לגור בשומרון כדי לחזק את התושבים בזמנים הקשים והקב"ה גלגל את חיינו כך ש"נפלנו, ונאלצנו להישאר כאן . כעת הילדים כבר נשואים וב"ה עם נכדים והם פוחדים כבר להגיע לכאן וכך נשארנו בודדים בישוב מסוכסך ומפורד שאפילו את הרב לא רוצים ואין לנו שום דרך טבעית לצאת מכאן להתקרב למרכז ולילדים ולהגשים את החלומות שלי לקיים בביתנו שעורי תורה , הפרשות חלה וכד' שזה החלום שלי .אבל אין מי שיעזור לכן אני יכולה רק לבקש ברכה או לחפש מישהו שמוכן לבוא לגור כאן ולהחליף במגורים , אמנם כאן זול יותר אבל בית ענק פינתי עם חצר מעל חצי דונם , אולי דוקא ה' ישלח לנו מישהו שכן רוצה . אני מבקשת אם אפשר להעביר את הבקשה שלי לברכה לכל מי שאפשר ויכול לברך , ותבורכו אתם במאמרים הנפלאים והמעודדים ומוסיפים הרבה אמונה וביטחון .
תודה .
אני בטוח שעם הרבה תפילות מהלב להשם יתברך, הכל יכול להיפתר.
גם אם אין דרך טבעית שנראית באופק, מכל מקום יש הרבה דרכים לא טבעיות, ובוודאי שאין שום דבר שקשה לקדוש ברוך הוא.
ותמיד אפשר למצוא בתים קטנים וזולים במקומות נידחים יחסית (שאגב, יכולים להיות הרבה יותר איכותיים ממקומות מרכזיים, ואת זה אני אומר מניסיון).
תזכו לישועות גדולות בע״ה.