טיפול בהפרעות קשב וריכוז

ראובן פיזנטי | ו׳ בתמוז ה׳תשע״ג | משפחה, זוגיות וחינוך ילדים | פרשת תולדות

היחס של יצחק אבינו לעשו בנו הרשע מלמד אותנו הנהגות חשובות בחינוך הילדים. אבל יותר מכל זה מלמד אותנו כיצד לנהוג בילדים עם קשיים ובעיות. הדבר נכון לא רק אצל ילדים, כיוון שכל אחד לפעמים מרגיש על עצמו שיש לו מוגבלות מסוימת ובעיות שונות שמפריעות לו להגשים את המטרות שלו. לכן חשוב ללמוד כיצד להתמודד ואיך לטפל באותן הפרעות.

יצחק אבינו מקרב ככל שאפשר את עשו בנו. הוא אפילו מדבר בשפה שלו ומבקש ממנו להביא לו ציד ולעשות לו מטעמים. הוא לא פוקד עליו שילמד תורה והוא גם לא מחרים אותו מהמשפחה או מתייאש ממנו. בדיוק להפך, הוא מראה לו אהבה ונותן לו את מרב תשומת הלב שהוא יכול לתת.

על זה אמר שלמה המלך "חנוך לנער על פי דרכו", כיוון שכל אדם הוא שונה במהותו ויש לו תפקיד שונה. לכל אדם נתנו מהשמיים את הכישרונות המיוחדים להם הוא זקוק בעבודת השם שלו. בדברים שלא נחוצים לו ואינם קשורים כעת לתיקון נשמתו אין לו צורך ולכן אותם כלים לא ניתנו לו.

אלא שמתוך ההרגלים של הסביבה התחרותית, אנשים שוכחים את זה ומנסים להשוות בין כולם שיהיו אותו הדבר. צריך להבין שאם כולם היו רופאים למשל, אז לא היה שום דבר אחר. לא היה מה לאכול, לא היה מי שיתקן דברים ולא הייתה כלל אפשרות להתקיים. הסביבה זקוקה לכל סוגי האנשים כדי שתוכל להתקיים, כל אחד תורם את החלק המיוחד שלו וכך אנו יכולים ליצור ביחד מושלמות.

התפיסה הזו של השוויון מביאה להרבה בעיות. ישנם אנשים שקשה להם לקרוא ספרים, ושיטת הלימוד פשוט מכריחה אותם ומשניאה עליהם את הלימוד. ישנם אנשים עם נפש של אומן והסביבה כובלת אותם להיות משהו שהם לא. ישנם אנשים שצמאים לאוויר טוב ופריחה, אבל במקום זה הם כלואים במשרד מהבוקר עד הערב.

וגם בעניין לימוד התורה, צריך לדעת שישנן אינספור דרכים ללמוד ולעבוד את השם. בתקופת התנאים למשל לא היו לומדים עם ספרים, אלא הכל היה בעל פה. יש מי שמוצא עניין כשהוא שקוע בתוך ספר, יש מי שצריך להתווכח עם חברותא ויש כאלו שקשה להם, אבל אפשר למצוא דרכים יצירתיות וכך לשתף גם אותם בחוויה של הלימוד, כל אחד על פי דרכו. ולפעמים דווקא אלו בעלי כישרון גדול שיכולים להגיע למקומות גבוהים במיוחד.

אנשים בטוחים שהם צריכים להיות כמו כולם, ואם יש משהו חריג מיד מקטלגים אותם בתור סוג ב' ונותנים להם חותמת של מוגבלות. כך הם חיים את חייהם בהרגשה של כישלונות ולא מבטאים את הרצונות הפנימיים שלהם שמצביעים על התפקיד שלהם בעולם.

כשיש מוגבלות מסוימת, דווקא היא זו שמביאה לצמיחה. כמו אדם שרוצה להתרכז וצריך לעצום עיניים, או כמו קפיץ שככל שנכווץ אותו כך יקפוץ רחוק יותר. ישנם עיוורים שמפתחים חוש שמיעה חזק במיוחד שאין לאחרים, ישנם אוטיסטים שמפתחים יכולות עצומות של גאונות בתחומים מסוימים. ובאמת רוב הסיפורים על האנשים המוצלחים בעולם התחילו מאיזושהי מצוקה ומוגבלות שהייתה להם. דווקא בגלל שכולם סגרו להם דלתות ואמרו להם שאין סיכוי, פתאום מתוך התחתית הם תפסו תאוצה וכמו קפיץ פתאום המריאו לשמיים.

אדם שנמצא במצב רגיל עם עבודה קבועה, משכורת ממוצעת, משפחה ממוצעת, רמה שכלית ממוצעת ואושר ממוצע, כנראה שימשיך להיות ממוצע גם בעתיד. אבל אדם שמגלה את המוגבלות שלו, מקבל כלים מתאימים להתמודד ולהגיע להשגות גבוהות ביותר. יוצא שאותה מוגבלות היא טובה בשבילנו, כי דרכה אנו יכולים להשיג את המטרות שלנו, לכוון יותר לתפקיד שלנו ולהצליח להגשים את עצמנו. כמו שאמרו במצרים על עם ישראל, שכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ.

בעיית הקשב והריכוז הולכת וגדלה ומיום ליום אנו שומעים על אנשים רבים שסובלים מהתופעה. הדבר מצוי מאוד בעיקר אצל ילדים רבים שמתקשים ללמוד, לקרוא ספרים או להתרכז בנושאים מסוימים. אמנם התופעה מצויה אצל כולם, אך אצל ילדים היא בולטת יותר וקלה יותר לאבחון בגלל שהילדים נמצאים במסגרות הדורשות קשב וריכוז כמו תלמודי תורה, בתי ספר, חוגים או פעילויות חברתיות שונות.

במקום לנסות להבין את שורש הדברים ולראות כיצד אפשר לטפל בהפרעות הקשב והריכוז, רוב האנשים בוחרים לטפל בדרך מהירה ולהיעזר בתרופות שונות שעלולות להזיק ורק נותנות מענה רגעי שלא באמת מטפל בבעיה. ישנם מספר דברים שכל בר דעת עם מעט התבוננות בדברים יוכל להבין שיכולים להועיל או להזיק לתופעה.

ראשית כל צריך להבין ש"הפרעת קשב וריכוז" היא כלל לא הפרעה. היא דבר מבורך שמיועד בדיוק לאותו אדם שחווה את התופעה ומסייע לו בתפקידו בעולם. האמת היא שבעיית הריכוז קיימת אצל כל אחד מאיתנו, רק במינון שונה. לכל אדם יש רמת ריכוז מסוימת לעניין מסוים שאותה אפשר לשנות בהתמדה.

אי אפשר להצביע על אדם ולומר בצורה מוחלטת שהוא כן יכול להתרכז או לא יכול להתרכז. גם אלו שמחשיבים את עצמם לבעלי הפרעת קשב וריכוז, אם ימצאו תחום כלשהו שמעניין אותם, הם יוכלו להתרכז בו בצורה טובה.

אפשר לראות שגם אלו שנחשבים לבעלי הפרעת קשב בצורה קשה מהרגיל בוודאי עושים דברים במהלך היום, אם זה לשחק, לנגן, לרוץ, להתעסק בתחביבים או כל דבר אחר, גם הם ימצאו שהם יכולים להתרכז בצורה מדהימה בדברים שמעניינים אותם. לא פעם אפשר לראות סוחרים גדולים ומצליחים שהפכו לכאלו לאחר שנשרו מהלימודים כשהגדירו אותם כבעלי הפרעת ריכוז. צריך להבין שכדי להיות סוחר מוצלח חייבים להצליח להתרכז. צריך למיין את הסחורה, לעשות סדר וחישובים, לדעת להתמקח, לזכור מחירים וכו'. אלא שאותם אנשים פשוט לא התעניינו בתכני הלימודים והיו מיועדים למקום אחר.

לעומתם, גם אלו שנחשבים ליכולים להתרכז בצורה טובה ויוצאת דופן, אם ניתן להם להתעסק עם משהו שמשעמם אותם ובו הם לא מבינים כלום, בוודאי שיהיה להם קשה הרבה יותר להתרכז. ההגדרות האלו שאומרות שלאדם אחד יש הפרעת קשב ולאחר לא, הן רק הפירוש של הסביבה למצבים מאוד ספציפיים בהם על פי הגדרות החברה יש צורך בריכוז. לקחו כמה אנשים שהחליטו לכתוב כמה מבחנים שלדעתם האישית משקפים את רמת הריכוז של האדם, ולפי זה התחילו להגדיר אנשים. אבל מי אמר שדווקא המבחנים האלו קובעים? אילו היו עושים מבחנים בתחומים אחרים אז התוצאות היו הפוכות, שאותם בעלי "הפרעות" היו מצליחים ואותם אנשים "מוצלחים" היו נכשלים. כי אין אדם שטוב בכל, לכל אחד יש את הכישרונות והחולשות שלו.

הרי כל אדם הוא שונה ובוודאי שלא כולם צריכים להיות בעלי אותו כושר ריכוז. לכל אחד ייעוד שונה ותפקיד מיוחד בעולם עם הכלים שהוא קיבל. כל ילד צריך לקבל את החינוך על פי הכלים שיש לו. אם רואים שישנם קשיים גדולים בתחום מסוים, אז צריך לחשוב על דרכים אחרות להחדיר את התחום הזה או לחפש תחום אחר שאליו האדם יוכל להתחבר.

להימנע מהגדרות

אז אמנם ישנם אנשים בעלי נטייה חזקה יותר לחוסר ריכוז, אבל בדרך כלל זוהי כלל לא בעיה ובטח שלא "הפרעה". פעמים רבות אפשר לראות את האנשים הללו הולכים לתחום של מסחר, עסקים, מכונאות או שאר מקצועות שמתאימים לאופיים, כל אחד לפי הנטייה הטבעית שלו. שם רמת הריכוז קופצת בצורה מפליאה. הם יכולים להצליח הרבה יותר מאחרים בתחומים הללו. אך מה לעשות שבשיעורי טבע הם נרדמים ולא מוצאים מה לעשות עם עצמם ורק מחפשים להתעסק עם משהו ולכן מפריעים לכולם.

וגם בענייני הקודש, לא כולם מתאימים למסגרת של לימוד בכולל. יש כאלו שצריכים לעבוד את השם בצורות אחרות. יש כאלו שהולכים לזכות את הרבים עם חוגי בית ודרשות, יש כאלו שמשתמשים בכישרונות אמנותיים לעבודת השם, יש עסקנים שתומכים בישיבות וכו’.

בעולם של היום מצפים מכולם להצליח בדברים ספציפיים שלפעמים אין בהם כלל צורך ופעמים רבות הם נוגדים לנטיות הטבעיות של הפרט. אם מישהו לא מצליח בלימודים, אז מקטלגים אותו כבעייתי או כ"בעל הפרעה" ומשם הדרך למטה פתוחה לצערנו. אבל מי אמר שכולם צריכים להיות גדולי הדור? ועל אחת כמה וכמה בלימודי החול, שמי אמר שכולם מוכרחים לדעת איך פותרים משוואה עם שלושה משתנים? אמנם ברור שצריך לעודד הצלחה ולנסות לשאוף לכמה שיותר, אבל לא צריך לקחת תרופות ולעשות נזקים כדי להגיע לזה.

כדאי לנסות תמיד שיטות חדשות להעברת התכנים על פי הנטיות הטבעיות של הילד. למשל אם ילד אוהב לצייר אך לא מצליח לשבת בשקט וללמוד, אז במקום לכעוס עליו אפשר פשוט לנסות להעביר את התוכן הלימודי דרך הציור. לתת לו לצייר את החומר שאנו מסבירים לו. אפשר לעשות משחקים וחידונים שאהובים על ילדים, ושם רמת הריכוז שלהם עולה הרבה יותר. אפשר להציג את הדברים לילדים בעלי חוש ויזואלי או לנגן אותם לבעלי חוש שמיעתי. אפשר להכין משחקי טריוויה שיתנו מוטיבציה ללמוד יותר בקשב או שאפשר לנסות הרבה דברים נחמדים אחרים.

הכלל הוא להשתמש בכישרונות ובנטיות של הילד, כך שנאפשר לילד לרצות יותר להבין את התוכן שרוצים להעביר לו, במקום לכפות עליו להבין וכך ליצור את התגובה ההפוכה שמרתיעה ומייאשת אותו.

בחורים רבים נזרקים מהישיבות כיוון שהם לא מצליחים להתאים את עצמם למערכת. אמנם בוודאי שצריך להקפיד על כללים וללמוד על פי שיטות רבותינו, אלא שבמקרים מסוימים שבהם רואים שזה לא עובד, צריך פשוט לשנות את השיטה.

לימוד התורה הוא ערך עליון וכל אדם מישראל מחויב בו. אלא שלא תמיד מוכרחים ללמוד כפי שכולם לומדים. בתקופת התנאים היו לומדים בישיבה ענקית עם רב ששונה ומתורגמן שמסביר. בספר הזהר מובאים סיפורים רבים על סודות התורה שהיו נגלים בדברי תורה שנאמרים בדרך. יש אדם שלא מצליח ללמוד עם חברותא אבל קולט כל מילה שהרב אומר בשיעורי התורה שהוא הולך אליהם. כל אחד הוא שונה ועליו למצוא את הדרך שלו בלימוד התורה. וזה מה שאמרו חז"ל שאדם צריך ללמוד מתוך מקום שלבו חפץ.

שיטות הלימוד הן בוודאי טובות ומועילות, אלא שהמציאות מוכיחה שלא כולם מתחברים אליהן. יש אדם שצריך ללמוד בקצב מהיר ואחר בקצב אטי. האחד לומד נושא אחד זמן רב בעיון והאחר צריך להקיף הרבה חומר כללי בנושאים שונים. יש אחד שקולט תרשימים, טבלאות וציורים ואחר שמבין רק כשמדברים אתו.

גם אצל האדם עצמו, ישנם זמנים מסוימים בהם הוא יותר מרוכז ואחרים בהם פחות. ישנם נושאים בהם הוא צריך שיטת לימוד מסוימת ובנושאים אחרים שיטת לימוד שונה. לא צריך לתת הגדרות ולהעריך את האדם על פי מדדים שקבעה החברה, אלא שכל אדם יראה מה נכון לו והיכן הוא לומד בצורה הטובה ביותר וישקיע בדרך הזו.

הקטלוג הזה של "בעל הפרעה" מחמיר את הבעיה אצל הילד ועלול ליצור הפרעה גם אם כלל לא הייתה לפני כן. כשילד קטן שומע מהוריו שהוא "מופרע” או “לא כשיר” זה מחלחל ומביא לאמונה שהוא כישלון. לאחר מכן המורה בכיתה מסביר לו שהוא לא מוצלח וזה מגביר את הנזק. החברים צוחקים על חוסר ההצלחה שלו בלימודים וכל מי שמסביבו רק מחזק אצלו את התחושה שאין לו שום סיכוי, ואז אותו ילד מאבד את האמונה שהוא יכול להצליח ומאמין שבאמת אין לו שום סיכוי. ברגע שהילד מאמין בזה, הוא הופך את הדבר למציאות. אנו צריכים לעודד את הילדים במקום לייאש אותם. צריך לתת להם אמונה שהם יצליחו, כפי שיצחק אבינו נהג עם עשו.

דבר ידוע הוא שאם ילד יקבל חיזוקים על נושא מסוים, תהיה לו מוטיבציה גדולה מאוד להתמיד ולהצליח יותר באותו נושא. לא רק אצל ילדים, אלא כל אדם שיקבל מחמאות ושבחים על דבר מסוים, הוא יתמיד, ישתפר ויצליח בו מיום ליום. למשל ילד קטן שיאמרו לו בכל פעם מחדש בהתלהבות כמה שהוא מצייר יפה, בוודאי יאהב לצייר ויהפוך לכשרוני מאוד. הוא עושה כמה קווים שנראים כמו קשקוש גרוע, אבל ההורים מתמוגגים מאושר ומשבחים אותו בלי הפסקה, וכך הוא מקבל אמונה ורצון להתמיד ולהמשיך עד שבאמת הוא הופך לכישרוני. אך אם לעומת זאת יאמרו לו שהוא מצייר גרוע, הוא ייעלב, יגדיר את עצמו כלא מוצלח בתחום הזה ורוב הסיכויים שהוא לא ירצה לראות מכחול לעולם.

מכאן נוכל ללמוד כמה חשוב לתת חיזוקים חיוביים ולהשתדל כלל לא להזכיר עניין של "הפרעה" או "בעיה". אנו צריכים לעודד את הילדים ולהסביר להם שהם יכולים להצליח. כך ניצור מוטיבציה אצל הילד ורצון לנסות ולהשתפר יותר.

לפעמים הגדרה כזו של "הפרעת קשב וריכוז" מביאה לחיים קלים יותר בשביל הילד. לאחר שמאבחנים אותו ומגדירים אותו בצורה רשמית כבעל הפרעת קשב, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא לא צריך להשקיע יותר בלימודים, כי יש לו תירוץ מעולה שזה בכלל לא תלוי בו. הוא יכול להיכשל במבחנים, לא לעשות שיעורי בית, להפריע בשיעורים, להציק לאחרים ואפילו לא לנסות להצליח, כי בשביל מה בכלל לנסות אם כבר הגדירו אותו ככישלון?

אם ההורים או המורים יבואו בטענות, הוא פשוט יאמר בקול חמוד ותמים שזה כלל לא הוא, אלא ה"הפרעה" שלו. כעת כשאפשר להאשים את הפרעת הקשב, החיים הופכים להיות הרבה יותר קלים בשבילו והוא כלל לא מתאמץ להתקדם לשום מקום. אסור להגדיר את הילד כבעל הפרעה, הדבר החשוב ביותר הוא לתת לילד ביטחון ואמונה שהוא תמיד יכול להתקדם ולהצליח.

אנשים אוהבים להיאחז בתירוצים כדי להוכיח לכל העולם שהם צודקים. אז הם מתלוננים ואומרים שזה לא הוגן, שהרצפה עקומה והם לא היו מוכנים ומבחינה פיזיקלית זה בלתי אפשרי. הם יעשו הכל כדי להסיר מעליהם את האשמה והאחריות ולהטיל את הכל על משהו שמחוץ לשליטתם. ובאמת כל העולם יכול לראות שהם צודקים וזו לא אשמתם, אבל בצורה כזו הם לא יגיעו לשום מקום ויישארו תקועים בלי להתקדם. צריך לשאול את עצמנו מה עדיף, לתת תירוצים משכנעים למה אנחנו לא יכולים, או לחזק את האמונה ולהפוך את עצמנו לכן יכולים?

דור האינסטנט

היום בדור שלנו כבר מגיל צעיר אנו מרגילים את הילדים למרוץ בחיים בו הם צריכים להשיג כמה שיותר בכמה שפחות זמן והשקעה. לכן לא פלא שהבעיה של קשב וריכוז בדור הזה היא בממדים עצומים. תארו לכם שפעם היה יום שלם שמיועד רק לכביסה, המשחקים של הילדים היו עשויים מאבנים מזדמנות, הקינוח היה עשוי מפירות והכל היה רגוע, פשוט ובלי לחץ. בצורה כזו, קל הרבה יותר להיות מרוכזים במה שאנו עושים מתוך יישוב הדעת.

אבל ברגע שצריך להספיק כל כך הרבה, שביום אחד אנו דוחסים פעילויות של חודש שלם בערך, שיש כל כך הרבה מגוון של דברים שיוצר בלבול עצום אצלנו, אז איך אפשר לצפות שנצליח להיות מרוכזים במה שאנו עושים?

הרי כל אחד מאיתנו מכיר היטב את התופעה בה אנו נמצאים בבוקר עם המשפחה וכבר חושבים מה יאמר המנהל בעבודה, ואז בעבודה אנו חושבים עם מי נדבר בטלפון בהפסקה, ואז בשיחת הטלפון אנו כבר מתכננים מה נעשה כשנחזור הביתה, וכשחוזרים אנו חושבים על מה יהיה מחר וכך תמיד אנו חושבים על דברים אחרים במקום להתרכז בפעילות הנוכחית. כמעט כל אדם שהתפלל תפילת עמידה יודע היטב שבמקום לכוון בה כראוי, הראש שלנו מעביר את כל היום שעבר ואת כל התכנונים ליום שיהיה. אם כך זה אצלנו, אז איך אנו מצפים מהילדים להצליח להתרכז?

ככל שישנם יותר גירויים מהסביבה, כך הסיכוי שנצליח להתרכז במה שאנו עושים הולך ופוחת. כדי להתעניין במשהו אנו זקוקים לגירוי מספיק חזק שיגבר על גירויים אחרים אליהם התרגלנו. אם אנו לא מצליחים להשיג את זה, יהיה לנו קשה מאוד להתעניין בדבר.

אם התרגלנו לאכול חטיפים מלוחים, ממתקים, שוקולד, קולה, פיצות ושאר דברים עשירים בשומנים או בכימיקלים, יהיה לנו מאוד קשה אחר כך ליהנות מעגבנייה פשוטה או מכוס מים.

על אחת כמה וכמה אצל הרחוקים מתורה ומצוות. שאלו נותנים לילדיהם לצפות בסרטי מתח שמפעימים את הלב בקצב מהיר, ואז מובן שיהיה להם קשה ליהנות מאיזה מאמר או ספר טוב. שההורים נמצאים כל היום בעבודה או עסוקים בעניינם עד שעות מאוחרות והמשפחה שנותרה לילד היא הטלוויזיה או הטלפון החכם שקנו לו, ששם הוא משוטט בכל העולם בכמה רגעים. אז אחרי כל זה בוודאי שיתרוצצו לו מחשבות שונות בראש שלא יתנו לו להתרכז במה שהוא עושה.

כל הגירויים המהירים של היום, המעבר החד מעניין לעניין, המכשירים השונים והתכנים המשתנים בקצב מהיר גורמים להפרעות חמורות בריכוז. אנשים מנסים לעשות שלושים דברים ברגע אחד וכך לא מצליחים להתרכז באף אחד מהם. מוכרחים להוציא את כל התכנים המהירים האלו מחיינו, להוציא את הטלוויזיה, לנתק את המכשירים הניידים ואפילו לא לענות לשיחה ממתינה אם אין בזה צורך דחוף.

אנשים הגיעו למצב בו הם יושבים עם כל המשפחה בחדר אחד ופשוט לא מחליפים מילה אחד עם השני. כולם עסוקים בתכנים שונים ונראים מהופנטים. כאילו שהם בכוכב אחר. כל אחד שקוע במכשיר הנייד שלו והוא כלל לא שם לב למתרחש סביבו. אדם יכול לדבר עם מישהו ולהיות עסוק עם עניין אחר לגמרי באותו זמן. זה לא מנומס, לא ראוי ומוסיף המון לבעיות הקשב שלנו.

כדי לטפל בהפרעות קשב אצל ילדים (וגם בהרבה בעיות אחרות שנגרמות מהדברים הללו…) אנו מוכרחים לתת להם סביבה יותר רגועה ופחות קופצנית ומפתה. חשוב גם שיהיו מסגרת וגבולות כך שהילד לא יתבלבל מרוב פיתויים וחופשיות. ככל שיהיה להם מבחר גדול יותר, כך הם יהיו מבולבלים יותר ויאבדו את הדרך. ככל שיהיו להם גירויים מפתים יותר, כך הם יאבדו עניין בדברים הפשוטים. כאשר אנו מרגישים מבולבלים ומאבדים עניין במה שאנו עושים כעת, אז בוודאי שלא נוכל להתרכז בזה.

לכן חשוב מאוד להשתדל לשמור על הדברים הפשוטים. לוותר על האוכל המהיר (כך גם נעזור לבריאות), לוותר על מכשירי התקשורת (כך גם נעזור לנפש שלנו), לוותר על כל מכשיר חדש שיוצא לשוק (כך גם נעזור לכיס שלנו), לוותר בעצם על כל דבר מותרות שסתם תופס עוד מקום לדאגה. חז"ל כבר לימדו אותנו שמרבה נכסים מרבה דאגה, והדבר ברור שככל שיש לנו דברים רבים יותר, כך יש לנו יותר על מה לחשוב ולמה לדאוג.

תנסו לנהל שיחה עם אדם ממוצע ותגלו שמתוך חצי שעה שאתם אתו, אולי עשרים דקות מתוכם הוא לא אתכם. הוא מפסיק את השיחה בכל רגע לטלפונים, הודעות, טיפול בדברים והתעניינות סקרנית בכל רחש מסביבו בזמן שהוא עומד מולכם. בכל רגע הוא יקטע אתכם ויאמר "סליחה, אני רק בודק משהו" או "רק רגע שלחו לי הודעה". הוא אולי חושב שהוא מנהל אתכם שיחה, אבל למעשה הוא נמצא במקומות אחרים לגמרי ובשיחה הוא בוודאי לא מצליח להתרכז. העיקר שבכל כמה רגעים הוא יאמר "כן, זהו, עכשיו אני איתך". זה מוציא את החשק לדבר אתו בכלל והדבר ברור שהוא כלל לא יקשיב.

אי אפשר להתרכז ולנהל חיים תקינים עם דאגות ואי אפשר להיות בקשב כאשר אנו נמצאים במצב של מרוץ והספק. אם קשה מאוד לוותר על דברי המותרות, אז לפחות נוכל להפחית אותם. מספיק למשל לאכול שוקולד פעם אחת בשבוע (הכי טוב בשבת) ולא צריך כל יום. אם נאכל כל יום ממתקים כבר נאבד את הטעם בהם ונזדקק למשהו חדש ומגרה יותר.

אם כל זה לגבינו, אז בוודאי שעל אחת כמה וכמה אצל ילדים. כשיש לילד את כל ההנאות מסביב והכל אינסטנט, אז קשה להתרכז בספר או בדבר שנחשב למשעמם. ילד לא יכול להתרכז בבית הספר כשהוא נמצא במחשבות על מיליוני הדברים שראה ושמע בעשרים וארבע השעות האחרונות. זה לא קשור להפרעת קשב וריכוז וזה בטח שלא מצריך תרופות מסוכנות שמרעילות את הילדים, זה פשוט עניין של עומס ובלבול שקשה לראש להתמודד איתם.

אמנם עשו המשיך להיות עשו הרשע, אבל את אביו יצחק הוא בוודאי כיבד. יצחק אבינו לימד אותנו את ההנהגה הנכונה והטיפול בהפרעות אצל ילדים. שצריך לחזק אותם, לשבח, לעודד, להשקיע, לחייך ובעיקר לאהוב אותם ולהקנות להם אמונה. ככל שנגדיל את האמונה שאדם יכול להצליח, כך הדבר ייהפך למציאות והוא יוכל באמת להצליח. השם יתברך יזכה אותנו להצליח, להתמיד ולהגשים את עצמנו, מתוך הכלים המיוחדים שלנו והכישרונות המתאימים, ללא שום הפרעות בדרך.