הכשר כלים וטבילת כלים הלכה למעשה – פרשת מטות
פרשת מטות מתארת את מלחמת מדיין שבה בני ישראל השיגו שלל רב ובתוכו גם כלים שהיו של המדיינים. כדי להפוך את כלי מדיין לראויים לשימוש עבור בני ישראל היו שני תהליכים שעל הכלים לעבור. עניין הכשר הכלים מהאיסור הבלוע בהם, ועניין טבילת הכלים להוציא את הטומאה שבהם.
הכשר כלים שייך בכל כלי שבלע איסור כלשהו, וזה לא משנה אם הוא של גוי או של יהודי. כאשר התבשל דבר איסור בכלי כלשהו, אז הכלי נאסר לשימוש עד שיכשירו אותו כראוי. אם למשל בישלו בשר וחלב יחד בכלי מסוים, או שבישלו בו נבלות, טרפות, חיות טמאות וכדומה, אז אותו כלי צריך הכשר.
טבילת כלים לעומת זאת אינה קשורה כלל לעניין של איסור שהכלי בלע ושייכת גם בכלים שידוע לנו בבירור שלא התבשל שם איסור ואפילו שלא השתמשו בהם מעולם. כל כלי שהיה בבעלות של גוי וכעת נכנס לבעלות של יהודי טעון טבילה במקווה כשר.
לחיזוק העניין וידיעת ההלכות הבסיסיות בנושא, ניסינו לרכז את עיקרי הדברים בצורה פשוטה וקלה כך שנוכל לעשות סדר בכלי המטבח ולדעת שהם כשרים לשימוש. הדברים מובאים באופן כללי ביותר ובכל מקרה מסוים ההלכה עלולה להשתנות מהקצה אל הקצה. לכן יש להתייעץ עם מורה הוראה מוסמך בכל עניין.
הכשר כלים
סוג ההכשר תלוי בצורת השימוש של הכלי וכיצד הוא בלע את האיסור. אם הכלי בלע את האיסור בדרך בישול עם נוזלים אז צריך הגעלה כדי להכשיר אותו, ואם בלע את האיסור ישירות על האש אז צריך ליבון. ליבון זהו ההכשר הטוב ביותר ולכן אם עשו ליבון לכלי שצריך הגעלה הוא הוכשר בכך אבל כלי שצריך ליבון לא הוכשר בהגעלה ולכן זה לא מועיל להגעיל אותו.
כלים שצולים בהם על האש, בתנור או בכל מקור חום אחר ללא רוטב ונוזלים, כמו שיפודים, תבניות, רשת צליה וכו’, אז דרך ההכשרה היא ליבון באש.
דרך הליבון היא להכניס את הכלי באש חזקה עד שניצוצות של אש יהיו ניתזים מהכלי. לשם כך נדרש ברנר או מקור אש חזק שאפשר להכניס את הכלים אל האש עד שיהיו אדומים וניצוצות ניתזים מהם. כדי לצאת מספקות חשוב שיהיה מורה הוראה נוכח במקום כדי לבדוק אם אכן הכלי הוכשר כראוי.
כלים שמשתמשים בהם לבישול ברוטב, כמו סירים, כף לערבוב המרק וכו’ צריכים הגעלה.
כדי לבצע הגעלה יש להרתיח תחילה מים בתוך סיר גדול, וכאשר המים מבעבעים מכניסים את הכלים לתוכו ובכך מכשירים אותם. לפני ההגעלה יש לפרק את ידיות הכלים ולנקות היטב בכל החריצים שלא יהיה שום דבר חוצץ. לאחר ההוצאה מהמים הרותחים יש לשטוף את הכלי במים צוננים.
כלים שנגעו באיסור כלשהו במצב קר צריכים שטיפה בלבד. לכן אם למשל הניחו בשר בצלחת חלבית או שערבבו בטעות חלב קר עם כף בשרית, אין צורך להגעיל את הצלחת או הכף ומספיקה להן שטיפה. כך גם לגבי בשר נבלות וטרפות שנגע בכלים, אם גם הבשר וגם הכלים לא היו חמים בזמן המגע אז הכלים לא נאסרים ורק צריך לנקות אותם. אולם לגבי סכינים הדין עלול להשתנות אם חתכו דבר חריף למשל שנחשב כחם אפילו שהוא קר ואז צריך הכשר.
טבילת כלים
כל כלי סעודה הנרכשים מגוי ועשויים מסוג של מתכת או זכוכית דרושים טבילה. כלי חרס או פלסטיק אינם צריכים טבילה, אבל אם הם מצופים בזכוכית גם הם צריכים טבילה.
גם אם הכלי חדש לגמרי וידוע בבירור שלא בישלו בו מעולם ולא בלע שום איסור, למרות זאת צריך להטבילו כדי להוציא את הטומאה שיש בו מכך שהיה בבעלות גוי ולטהר אותו. מכאן נלמד לעניין כלים חדשים שאנו רוכשים, שאם המפעל המייצר בבעלות של גוי (מצוי ברוב המפעלים בחו”ל וברוב הכלים המיובאים משם) אז הכלי צריך טבילה.
הכלים החייבים בטבילה הם כלים המשמשים לסעודה או מכינים את המזון לצורך הסעודה, ודווקא כאשר הם נוגעים באופן ישיר במזון. לכן כלים כמו צלחות, כוסות, סכו”ם, סירים, מחבתות וכו’ צריכים טבילה. אך אם הכלים אינם קשורים להכנת המזון לסעודה באופן ישיר כמו למשל סכין של שחיטה או אינם נוגעים במזון כמו למשל חצובה שעל הגז, אז אינם צריכים טבילה.
הטבילה של הכלים צריכה להיות במקווה כשר לעניין דיני טבילת נידה, כלומר שיהיו בו ארבעים סאה של מי גשמים (ואפשר גם בים), או לחלופין מי מעיין. מים שאובים אינם מועילים לעניין הזה.
כשמטבילים את הכלי, יש לטבול את כולו ביחד ולשים לב שלא תהיה חציצה בין הכלי לבין המים. לכן אין לטבול צד אחד ולאחר מכן את הצד השני, אלא צריך שכל הכלי יהיה בתוך המים (ואם הכלי גדול ולא נכנס בתוך המקווה צריך מקווה גדול יותר או בים). וכן יש לנקותו היטב לפני כן מחלודה ולכלוך שחוצצים ולהסיר מדבקות ושאר דברים חוצצים ולנקות את הדבק שנדבק מהן. כשמטביל צריך להרפות מעט את היד כדי שלא תהיה חוצצת בין הכלי לבין המים.
כלים חשמליים שחוששים שעלולים להתקלקל במים, כמו קומקום, מיחם, טוסטר לחיצה וכו’, אפשר לתת אותם במתנה לגוי ואז לשאול אותם מהגוי וכך יוצא שהכלי לא שלו ואינו חייב בטבילה. כמו כן יש עצה לעשות קלקול בכלי כך שלא יעבוד בצורה שאדם פשוט לא יידע לתקן, ולתת לבעל מלאכה יהודי לתקן וכך יוצא שאותו בעל מלאכה הוא שסיים את הכנת הכלי לשימוש ואז יוצא שאותו כלי הוכשר לשימוש על ידי יהודי ולכן לא צריך טבילה (כיוון שרק כלי שהיה בבעלות של גוי צריך טבילה וכאן הוא נעשה כלי חדש אצל אותו יהודי).
אולם צריך לדעת שלמרות החששות, עינינו רואות שאין שום קלקול נגרם מטבילה במקווה אם נותנים לכלי להתייבש בשמש כראוי ולא מפעילים אותו כשהוא רטוב. שהרי רק כאשר הכלי רטוב ומחובר לחשמל הוא עלול להתקלקל, אבל כשהוא רטוב ואינו מחובר כלל למקור חשמל אין סיבה שיתקלקל. ואם מייבשים אותו היטב ורק לאחר מכן מפעילים אותו, לא נגרם קלקול. וכך זכינו להטביל מחמים, פלטות חשמליות, טוסטרים ושאר כלים חשמליים וברוך השם לא ראינו שום קלקול שנגרם מכך לאחר שהתייבשו היטב.
כאשר יודעים שהכלי טעון טבילה, אז יש לברך לפני הטבילה “על טבילת כלי” ואם יש יותר מכלי אחד אז “על טבילת כלים” (הנוסח המלא נמצא בדרך כלל בסידורים ובמקוואות לכלים). אולם יש לברך רק אם אכן יודעים שהכלי טעון טבילה. כלומר שהיה בבעלות של גוי, ומשמש באופן ישיר לסעודה או להכשרת האוכל לסעודה, והכלי עשוי מתכת או זכוכית, ולא הטבילו אותו לפני כן.
אם יש ספק אם הכלי צריך טבילה או לא, למשל כאשר אין אפשרות לדעת אם המפעל המייצר בבעלות גויים או יהודים, או למשל כשהכלי משמש רק באופן עקיף לצורך הסעודה כמו למשל מערוך ללישת בצק, כלי לקליית קפה או מגש לאוכל (שכל אלו אינם מכשירים את המזון לסעודה באופן ישיר) יש להטביל את הכלי בלי ברכה. ואם יש כלי אחר שחייב בטבילה, אז כדאי לברך עליו ולהטבילו ומיד לאחר מכן להטביל את הכלי שבספק.
בזכות השמירה על כשרות כלי המטבח, נזכה לאכול אוכל כשר וטהור שיכניס רוחניות לתוכנו ויפתח את לבנו אל השם יתברך ותורתו הקדושה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה