מקריבים להשם לטובתנו – פרשת אמור
התורה מצווה אותנו מצוות רבות, מדקדקת בפרטי הקרבת הקרבנות ונותנת לנו המון פרטים קטנים ודקדוקי הלכות שעלינו לנהוג לפיהם. אבל לכאורה זה נשמע קצת קטנוני. הרי הקדוש ברוך הוא בוודאי לא צריך את המצוות שלנו ולא זקוק לתודה שלנו. כל מה שנעשה לא יועיל לו במאום שהרי הוא מושלם בכל אופן והוא כלל לא צריך אותנו. אז אם כן מדוע הוא מצווה אותנו כל כך הרבה ציווים, דורש מאיתנו המון דרישות ולא מוותר אף על הפרטים הקטנים?
התורה אומרת “וכי תזבחו זבח תודה להשם לרצונכם תזבחו” (ויקרא כב׳, פסוק כט׳). הזבח נעשה לרצוננו. אבל מעבר לפירוש הפשוט, שאנו רוצים באותו זבח, ישנה משמעות נוספת, שאותו זבח נעשה בשביל הרצון. שאנו זובחים לרצוננו, בשביל הרצון שלנו.
כאשר אדם זובח זבח תודה להשם, הוא נותן מתנה לרצון שלו. הוא מחזק את הרצון שלו ומביא לו כוח ועצמה כדי לפעול בצורה טובה יותר. הוא יוצר חיבור חזק יותר וטוב יותר, ונותן לו גילוי.
ואפשר ללמוד גם על כל שאר הדברים שאנו עושים לכאורה בשביל הקדוש ברוך הוא כמו הקרבת קרבנות, חיזוק האמונה ויראת השמיים או קיום מצוות בכלל. כל מה שאנו חושבים שאנו עושים בשביל השם יתברך, אנו בעצם עושים בשביל הרצון שלנו.
צריך לדעת שהרצון הוא אחד העניינים הגבוהים ביותר באדם. בכל אדם ישנם כוחות רבים המופעלים מתוכו וכאלו שפועלים עליו מהסביבה החיצונית. לכל כוח יש את המקום שלו, אבל אחד הכוחות החזקים והמשפיעים ביותר שמייצגים את מהות האדם הוא הרצון.
שורש הבחירה באדם
לכל אדם יש בחירות שנובעות מתוך הקונפליקטים בין היצר הטוב ליצר הרע, מתוך הסביבה, מתוך הרגלים וכו׳. הבחירות האלו מופעלות בדרך כלל על ידי הרגש. כל התאוות של האדם והדברים שאליהם הוא נמשך נובעים בעיקר מהרגש. כך אדם יכול לדעת בבירור שהסיגריה מזיקה לו והאוכל הלא בריא מביא מחלות, ובכל זאת לעשות מעשים שסותרים את הידיעה הזו ומזיקים לו, כי הרגש משפיע עליו והתאווה מסנוורת אותו.
בכל זאת, יש מקום גבוה יותר שהוא השכל. כאשר אדם חושב בהיגיון על הדברים ומפעיל את הכוח השכלי, הוא יכול להשפיע על הרגש ולשנות אותו. כך אדם יכול פתאום להחליט לעשות שינוי ואז הוא יפעל בצורה אחרת ממה שהתרגל, למרות שהוא הולך נגד הרגש, כיוון שהוא יודע שזה הדבר הנכון לעשות על פי השכל.
ישנם אנשים רגשיים יותר וישנם כאלו שכליים יותר, אבל ברור שכל אדם יכול לפתח את הכוח השכלי שלו ולהפוך למחושב יותר וכך לעשות דברים על פי האמת ולאו דווקא על פי מה שנוח לו או מה שהוא רגיל אליו. וככל שהוא מחזק את השכל, כך הוא יכול להתמודד יותר עם הרגש ולהכניע אותו.
אבל צריך לדעת שאף על פי שהכוח השכלי הוא גבוה יותר, על פי רוב כוח הרגש הוא חזק ועצמתי יותר. באופן תמידי ישנה מלחמה בין השכל והרגש. השכל מביא את הדברים על פי ההיגיון בצורה מחושבת וטובה יותר, האדם משקיע בו ומתאמץ, אבל אז ברגע אחד הרגש פשוט מושך לכיוון השני.
הרבה אנשים רוצים להיות אנשים טובים יותר, להפסיק לכעוס, לא לדאוג, להיות נעימים, לשמור על תזונה נכונה, על גוף בריא, ללמוד, להתמיד, לפעול ולעשות דברים מועילים והרשימה עוד ארוכה. המון שאיפות נמצאות בתוכנו. אבל כל זה רק מצד השכל, בצורה תאורטית בלבד.
בפועל, בצורה מעשית הכל נדחק הצידה ואז הרגש משתלט ומכתיב לנו מה לעשות. העצלות גוברת, הכעס מתגבר, התאוות מושכות, ואז אנחנו מעבירים עוד יום ועוד יום בהתעסקויות שונות חסרות טעם, ומתחרטים בכל פעם מחדש, מאוכזבים מעצמנו וכאילו לא יודעים כיצד שוב הגענו לאותו מצב. מדוע לא עשינו את כל התכנונים שרצינו? מדוע לא הצלחנו להתמיד? מדוע שוב נפלנו?
ואמנם יש אנשים חזקים שלוקחים פיקוד, מתאמצים ומבטלים את הרגש מול השכל. הם חיזקו את הכוח השכלי כמו שריר שהלך והתעצם, עד שהצליחו להגיע לשליטה טובה מאוד. הם עושים בדיוק את מה שתכננו, לא מתפשרים ולא מוותרים לעצמם. כאשר הם לוקחים על עצמם קבלה כלשהי או שינוי כלשהו, הם יביאו אותם.
אבל צריך לדעת שגם זה לא המצב המושלם. כי גם אם אמנם האדם מצליח לעשות את הדברים שהוא רוצה על פי השכל, מכל מקום התאוות עדיין קיימות אצלו והוא רק מונע אותן. אם כן הדבר בוודאי לא יהיה לו נעים, והמאבק יהיה תמידי.
הוא רוצה למשל לשכב לנוח, אבל הוא מכריח את עצמו ללמוד תורה. אז מובן שהדבר ראוי לשבח ויהיה לו על זה שכר עצום. אבל יחד עם זאת הלימוד שלו יהיה מתוך עצלות ועייפות, בלי ריכוז ובקושי רב. וגם בעוד שעה תהיה לו את המלחמה הזו, וכך גם מחר ומחרתיים, וכך יהיה בכל פעם שירצה לשבת ללמוד.
וכמו אדם שמחליט להיגמל מהרגל רע כי הוא מבין כמה זה מזיק. ובאמת הוא נלחם בעצמו כדי לא להיכנע וליפול שוב באותו הרגל, אבל עם כל זה, מצד האמת הוא כן רוצה את אותו הרגל רע ורק נלחם בעצמו כדי למנוע מעצמו את אותה תאווה רעה.
אותו אדם סובל כרגע. הוא מסכן. הוא לא שלם עם זה שהוא מונע מעצמו את הדבר. הוא לא שמח בחלקו. בוודאי שהוא יודע שזה לטובה ואחר כך יחוש סיפוק על כך שהצליח לעמוד בפיתוי, אבל כרגע הוא מענה את עצמו ממש. הוא רק מגביל את עצמו בגלל הידיעה השכלית, אבל הוא אומלל כי הרגש שלו כלל לא מסכים לכך.
כוח הרצון
אבל יש מקום הרבה יותר גבוה וחזק מהרגש וזהו הרצון. והוא זה שיכול לקבוע על הרגש ולעצב אותו. כשמתחברים לאותו רצון ומחזקים אותו, זה הרבה יותר גבוה מסתם משהו שכלי שנראה לנו כמגביל. כי השכל מביא למאבקים בינו לבין הרגש ואמנם אנו יודעים שדבר מסוים הוא טוב או לא טוב, אבל הרגש יכול למשוך אותנו לכיוונים אחרים.
אבל אצל הרצון הדבר לא כך. כי כאשר יש רצון חזק והאדם מתחבר אליו, הוא סוחף את הרגש ביחד אתו. הרגש לא מתנגד לרצון אלא להפך, הוא מחזק את אותו רצון. לכן החיבור לרצון יכול לתת לאדם דחיפה ענקית. אדם שבאמת רוצה משהו יכול להשיג אותו גם אם כל המציאות מוכיחה אחרת, והוא כמעט ולא צריך להילחם ברגש, כי הרגש נסחף אחריו.
וכמו למשל שאם אדם צריך לחפור מסיבה כלשהי בור באדמה ביום חם, אז אמנם הוא יודע שהוא מוכרח לעשות את זה ואז הוא מאלץ את עצמו, אבל הרגש בוודאי לא שמח מכך. הוא חושב לעצמו מתי זה יגמר, מהרהר בלבו שאולי יש דרך אחרת או אולי אפילו עדיף לוותר, וכך הוא חושב על רוע מזלו, מתלונן וחש תחושות רעות וקשות. העבודה אטית, העייפות גוברת והסבל רב.
אבל אם אותו אדם יודע שקבור שם באדמה אוצר יקר ועצום, אז כעת יש לו רצון לעשות את הדבר. ואמנם שום דבר לא השתנה מלבד הרצון, אבל כעת הכל יהיה פשוט, קל ומשמח. הוא יחפור במהירות ולא ירגיש אפילו מאמץ במה שהוא עושה. הוא אמנם יכול להזיע, להתנשף ולהתאמץ ממש מבחינה פיזית, אבל יחד עם זאת החיוך לא יורד לו מהפנים. כי יש לו רצון חזק שמניע אותו.
לכן אומרים שאין דבר העומד בפני הרצון, כי רצון אמתי הוא חזק יותר מהכול ויכול לנצח הכל. אם אדם באמת רוצה משהו, כל המציאות משתנה כדי שאותו אדם ישיג אותו וזה אפילו לא קשה. אותו אדם לא מרגיש שהוא מגביל את עצמו או שהוא סובל בדרך, כי הוא מרגיש היטב שזה מה שהוא רוצה.
וזה ההבדל בין אדם שעובד מתוך רצון, לאדם שנלחם ברגשות שלו וצריך להתאמץ כדי להשיג השגות על פי שכל. וברור הדבר שהדרך הזו היא הטובה והחזקה ביותר, אבל יחד עם זאת היא גם הדרך שאנשים הכי פחות משתמשים בה.
רוב האנשים בוחרים ברגש. זורמים עם מה שיש. לכן אפשר לראות בקלות שאם מישהו בעל כוח מנהיגות עושה דבר מסוים, רוב העולם בוחר לעשות את אותו הדבר אחריו. כי החדירו להם רגש והם פועלים על פי האופנה.
מיעוט האנשים בוחרים בשכל. ואז אמנם הם הולכים נגד הזרם ומשיגים השגות, אבל ברוב המקרים הם עצובים, תשושים ופגיעים מאוד. כי הם רוצים להיות במקום אחר ולא שמחים במקום שהם נמצאים בו. הם עושים דברים כי מוכרחים לעשות אותם, ולא בגלל שהם באמת רוצים לעשות אותם. הם חושבים על עצמם כמה הם מסכנים והם משתוקקים ומתאווים לחיות בצורה שונה לחלוטין מזו שהם חיים בה.
והמיעוט שבמיעוט זוכה לבחור ברצון. ולא מדובר על אותו רגש בהמי שמושך את האדם למקומות הרסניים והאדם מדמיין לעצמו שכאילו הוא רוצה בכך. אלא מדובר על רצון טהור ופנימי, שהצלחנו לזכך את עצמנו ולהגיע אליו.
כי בוודאי שהאדם לא רוצה לאכול הרבה שומן, להתעצל ולעשן ואז להביא על עצמו מחלות ולא להשיג שום דבר בחיים. כל זה בא מרגש חיצוני ולא מתוך רצון. הוא אולי חושב שהוא רוצה את זה כי זה מה שהרגש מכתיב לו, אבל באמת הוא אומלל ולא שמח מהתוצאות של זה.
הרצון הוא זה שאנו באמת רוצים, כשאנו לבד עם עצמנו ביישוב הדעת ויכולים לחשוב בבהירות מה אנו באמת רוצים להשיג בחיים ולאן היינו באמת רוצים להגיע. בלי תאוות ודברים חיצוניים, אלא רצון פנימי נקי. לקחת את כל הפרטים עם כל ההשלכות שלהם, לחשב שכר והפסד שבכל פרט, לראות מה מתנגש עם מה, וכך לחשב היטב את הדברים עד שלבסוף מגיעה ההכרעה.
איך מתחברים לרצון?
הבעיה עם כל זה, שמרוב כל הבלבולים שבחוץ, האדם עצמו כבר לא מצליח להבין את הרצונות שלו. הוא לא יודע מה הוא באמת רוצה ומה הגיע מתוך תאווה או סתם רגש שחדר מהסביבה. האדם לא מצליח להתחבר לרצון שלו. הוא בכלל לא מכיר את עצמו.
ולכן הרבה אנשים פוחדים להיות לבד עם עצמם. הם אפילו מרגישים לא נעים עם עצמם. אז הם תמיד מחפשים להיות בחברה, להיות מוקפים באנשים. ואם יש רגע של שתיקה, אז הם מרגישים מבוכה ומיד מחפשים נושא לשיחה, ואפילו אם זה נושא טיפשי וחסר ערך, העיקר לדבר על משהו.
ואם הם נמצאים לבדם, אז הם שמים מוזיקה או שומעים משהו. והיום היצר הרע גם דאג לכל זה כדי שבכל רגע האדם יהיה במרכז העניינים וייקח את כל הסביבה שלו אתו לכל מקום. יש טלוויזיה, רדיו, טלפונים חכמים, אינטרנט, עיתונים ושאר כלי תקשורת שבכל מקום ובכל זמן האדם יקבל מסרים מהסביבה ולרגע אחד לא יישאר לבד עם עצמו כדי להתרכז ברצונות האמתיים שלו.
האדם פוחד להתחבר. הוא פוחד להכיר את עצמו. הרי בתוך תוכו הוא יודע שהוא חי בשקר. הוא יודע שהוא הולך נגד הרצון הפנימי שלו. אז הוא כאילו מסתיר ולא רוצה לדעת. הוא רוצה להישאר טיפש שכך כאילו יהיה לו תירוץ להגיע למקום הגרוע שהוא בדרך אליו. הוא אפילו לא מודע לכל זה, אבל זה מה שמתחולל אצלו בפנים.
ולכן אנשים רבים חיים בהכחשה. שמצד אחד הם יודעים שהרגלי תזונה לא טובים מביאים מחלות, הם מבינים שהעישון מזיק, הם יודעים שיש השלכות למעשים שלהם, אבל יחד עם זאת מצהירים שלא אכפת להם. כי הם מסתירים מעצמם את האמת.
אבל אדם שרוצה באמת להתחבר לרצון צריך להיכנס פנימה. להשקיט את החיצוניות ולהתחבר לפנימיות שלו. להתרחק מהסביבה, להתנתק מכלי תקשורת ולהיות לבד עם עצמו. ואז לאט לאט הוא יוכל להתרכז ולהתחבר.
בתוך כל אדם ישנה נשמה קדושה שמכילה רצון. הרצון של הנשמה הוא להגיע לשלמות. להתקרב להשם יתברך ולצמוח גבוה ככל שאפשר. לפעמים אנחנו חושבים שאנו ״רוצים״ משהו, אבל למעשה זה לא יותר מתאווה ואינו רצון אמתי. כשאדם מרגיש שהוא ״רוצה״ לעשות דברים מזיקים, עבירות וכו׳, הוא בעצם מתכוון שיש לו תאווה לעשות את אותם דברים בכוח הרגש שבו. היצר מבלבל אותנו ומונע מאיתנו להתבונן על מה שאנחנו באמת רוצים. אבל הרצון שלנו הוא הרבה יותר גבוה מכל זה ורק שלא תמיד אנחנו מצליחים להגיע ולהתחבר לאותו רצון אמתי שבתוכנו בגלל כל הלכלוך שמפריד בינינו לבין הנשמה.
הדבר דומה ליהלום שמלוכלך מאוד ושקוע בבוץ. אנשים עוברים לידו ודורכים עליו ואף אחד לא חושב בכלל שיש שם יהלום. אבל אם מישהו יעצור וירים אותו, ואז ינקה את אותו יהלום ויגלה מה יש מתחת לכל הלכלוך, הוא יראה יהלום ששווה המון. גם כל העוברים ושבים באמת רצו את היהלום הזה, רק שהם לא ידעו על קיומו מכיוון שהוא היה מוסתר והם חשבו שזה סתם בוץ. אילו היו יודעים שזה יהלום שחבוי שם, בוודאי שהיו מתאמצים הרבה יותר כדי להשיג אותו.
כל יהודי שואף להגיע לשלמות ולהתקרב להשם יתברך. אבל מרוב העוונות, הפגמים, הטומאה, הסביבה המזיקה, ההרגלים, היצר הרע ושאר כל הדברים המסיתים שמסתירים לנו את הנשמה, אנו כלל לא יודעים מה אנו רוצים כי אין לנו חיבור לרצון. לכן אנחנו נמצאים בבלבולים גדולים כל כך ולא מצליחים למצוא את עצמנו. לא מוצאים משמעות לחיים ולא מבינים מה באמת אנחנו רוצים בחיים.
היצר הרע מציג לנו תאוות מזדמנות ואנו בטוחים שזה הרצון שלנו בחיים. אבל מובן שכל אדם שיחשוב טיפה יבין שלא משנה גם אם הוא ישיג את כל הכסף, ההצלחה והתאוות של העולם, זה לא יספק אותו והוא לא ירגיש שהוא הגיע למטרה שלו בחיים. כי כל זה רק תאוות מתחלפות. הרצון האמתי של הנשמה בפנים הוא רק להתקרב להשם.
וכאן הפרשה מביאה לנו את הדרך להתחבר לאותו רצון. את המפתח שייתן לנו כלים להעצים ולחזק את אותו רצון. לנקות את הדברים המפריעים בדרך ולהגיע לשורש הטהור של הרצון הנקי. הדרך היא לעשות דברים להשם יתברך. לשם שמיים. והפרשה מגלה לנו שכאשר זה נעשה לשם שמיים, זה בעצם נעשה לרצון שלנו.
כאשר מקריבים קרבן, אנו עושים את זה לרצוננו. אנו משקיעים ומגדלים את אותו רצון. כאשר מקיימים מצוות, זה בשביל הרצון הזה שקיים בתוכנו ואנו מנסים להתחבר אליו. כל דבר שאנו עושים לא מתוך אנוכיות ואינטרס, אלא מתוך אהבה להשם יתברך, מקרב אותנו ומחזק את הרצון.
אדם לפעמים חושב שהוא מקריב מעצמו, שהוא צריך לעשות ויתורים ולהגביל את עצמו, שהוא מפסיד בקיום המצוות או שהוא נותן מעצמו להשם יתברך. אבל באמת השם יתברך לא מקבל מאיתנו שום דבר, שהרי הוא מושלם ואין לו שום צורך בשום דבר. אדם שנותן מעצמו הוא נותן לעצמו, לרצון שלו. אדם שזובח להשם הוא בעצם זובח לרצון שלו. אדם שאומר תודה להשם הוא בעצם עושה את זה בשביל עצמו, כי כך הוא מתעלה ומחזק את הכוחות שבו. כל הדברים שיהודי עושה לשם שמיים, הולכים בסופו של דבר לטובתו, להעצמת כוחות הנפש שלו ולחיבור אל הרצון העליון.
לכן אמרו חז״ל שמצווה גוררת מצווה, כי כשאדם עושה מצווה הוא מתחבר לאותו רצון. הרצון הזה פותח לו שערים שמביאים לו כוחות נפש לקיים מצוות נוספות. פתאום הוא מבין יותר כמה חשוב להתקרב להשם וכמה טיפשיות כל תאוות העולם. הוא לא מבין את זה בשכל בלבד שאז הוא צריך להילחם בעצמו ומרגיש קושי וסבל ללכת נגד הטבע שלו, אלא הוא מרגיש את זה ומתחבר לזה כי זה הרצון שלו.
כך האדם מתעלה עם כל מצווה שהוא מקיים, וכאשר הוא מקיים אותה, הוא מתחבר עוד יותר לרצון לקיים מצוות נוספות ומגביר את כוחות הנפש שלו. הוא מתחבר יותר ויותר לאותו רצון עליון ומתקרב לקדוש ברוך הוא. מקלף את הקליפות החיצוניות והשקריות ונכנס פנימה לתוך המהות האמתית.
השם יתברך יזכה אותנו להתחבר לרצון העליון שבתוכנו, להתקרב אליו ולהסיר את כל המניעות והמכשולים שבדרך כך שנוכל להגיע לשלמות אמתית מתוך רצון אמתי.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה