השם נותן חן – פרשת בא

ראובן פיזנטי | ו׳ בשבט ה׳תשע״ז | פרשת בא

הפרשיות העוסקות ביציאת מצרים דואגות להחדיר לנו המון אמונה שהשם יתברך הוא זה ששולט על כל הבריאה ומנהיג את הכל כרצונו. מעבר לעשר המכות וכל הנסים העצומים המתוארים, יש את הפרטים הקטנים שלפעמים לא שמים לב אליהם ולא מתבוננים בעצמה האדירה שלהם.

מכת בכורות הייתה המכה הקשה שבכולן. הייתה צעקה גדולה בכל מצרים, כי אין בית שאין שם מת. אבל רגע לפני כן התרחש דבר לא מובן בכלל, בני ישראל הלכו לבתי המצרים כדי לשאול מהם כלי כסף, כלי זהב ושמלות.

צריך להבין שהמצרים כבר ידעו היטב שהמכה הזו הולכת לבוא, שהרי משה כבר הזהיר את פרעה ואת המצרים לפני המכה, והם כבר הורגלו היטב בכך שכל מכה שמשה מזהיר מפניה אכן מתקיימת. כולם ידעו שהם הולכים לקבור את הבכור במשפחה שלהם. ועם כל זאת לא נמנעו מלהשאיל לבני ישראל כלי כסף וזהב, ואפילו נתנו להם יותר משביקשו ובשמחה מרובה.

והדבר ברור שמצד הטבע זה לא יתכן. כי הדבר דומה לאיזה מחבל שמאיים לחסל קבוצת אנשים, אבל לפני כן מבקש מהם שישאילו לו כלי כסף וזהב. האם ישנו סיכוי שהם באמת ישאילו לו כלים? עם ישראל היה השנאה הגדולה של המצרים, ועל אחת כמה וכמה כאשר הזהירו אותם שכל בכור במצרים ימות, שאז הם בוודאי היו האויבים הגדולים ביותר שלהם.

אלא שהדבר כלל לא תלוי במצרים עצמם, אלא רק בקדוש ברוך הוא. הפסוק אומר "וייתן השם את חן העם בעיני מצרים" (יא פסוק ג, וגם יב פסוק לו). כשהשם מחליט לתת חן למישהו, אף אחד לא יכול לעשות כלום נגד זה. פתאום אותם מצרים ששונאים את ישראל הופכים להיות האוהבים הגדולים שלהם.

וצריך לדעת שהעניין הזה קיים גם אצלנו היום. רק השם יתברך נותן חן. אדם יכול להיות שונא של מישהו, אבל פתאום הוא ימצא חן בעיניו כנגד הטבע. לכל אחד יש אנשים שהוא מתחבר אליהם יותר, בלי קשר לאופי או לצורה החיצונית. לפעמים מרגישים חיבור מיוחד לאדם שהוא ההפך הגמור שלנו עם כל התכונות שאנו סולדים מהן, ואנו חושבים כמה הוא נחמד. כי הוא מוצא חן בעינינו, כי כך השם החליט.

יש אנשים שכולם אוהבים אותם, אבל כשחושבים בהיגיון אף אחד לא מבין למה. אנשים מסתכלים על הצדדים הטכניים, על הטבע, האופי, היופי, הכישרון, ההצלחה וכל שאר הדברים שנראים לנו קובעים. אבל אז מגיע מישהו שאין לו שום דבר מצד הטבע, הוא יכול להיות כישלון, אבל למרות הכל הוא יצליח וכולם יאהבו אותו. כי השם יתברך נתן לו חן.

מכאן נבין שרק השם יתברך קובע הכל. לכן בוודאי שלא צריך להתייאש מכישלונות ודברים שנראים לנו מעכבים. אנשים לפעמים מתייאשים מתוך חוסר הצלחה בעניינים מסוימים, הם מבינים שבגלל מוגבלויות שונות שיש להם אז אין להם סיכוי להצליח בעתיד. אבל באמת זה בכלל לא קשור, כי השם יכול ברגע אחד להפוך את הכל. כל מה שצריך זה להתפלל להשם שייתן חן ואז הכל יכול להסתדר.

אדם רואה חסרונות מסוימים שיש בו ואז חושב לעצמו שאין לו סיכוי להצליח. הוא מתפלל להשם שיסיר את אותם חסרונות וימלא אותם. ואם בדרך הטבע זה לא מתאפשר הוא מתייאש ולא מאמין שיוכל אי פעם להצליח.

וצריך לדעת שהשם יכול לעשות הכל, וגם את הבלתי אפשרי. אבל מכל מקום גם אין צורך להגיע לזה, כי לא צריך למלא את החסרונות האלו כדי שאותו אדם יצליח. השם יכול לגרום לאותו אדם להצליח יחד עם החסרונות שלו. הוא יכול לתת לו חן כך שישיג את רצונו כנגד כל הסיכויים גם עם החסרונות.

ואפשר לראות את הדבר בחוש, שלפעמים אנשים עם מנת משכל נמוכה מצליחים הרבה יותר מאנשים חכמים ומלומדים. לפעמים אנשים עם מראה חיצוני לא טוב מוצאים את זיווגם הרבה יותר מהר מכאלו עם מראה חיצוני מושלם. לפעמים אנשים עם התכונות הכי גרועות מגיעים להישגים הטובים ביותר. כי זה לא דבר טכני שאפשר לשפוט, אלא דברים נסתרים כמו חן שהשם נותן לאדם.

וכך גם נלמד להסתכל על העולם מזווית קצת שונה. כי ישנם המון מצבים לא מובנים בעולם. אנחנו רגילים לסמוך על אנשים, לסמוך על הטבע, לסמוך על ההרגלים, ואז דברים לא צפויים מתרחשים ואנו לא מצליחים להבין כיצד יתכן הדבר. ואנו לא מצליחים להעלות על דעתנו שזה הכל מכוון מהשם יתברך.

אנשים רואים לפעמים חוסר צדק שנעשה, עוול במשפט, צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. רואים אנשים משוגעים ששונאים אותנו למרות שלא עשינו להם כלום. רואים איך כל העולם אוהב את המחבלים שמצרים לנו. רואים את החכמים והמוצלחים למטה ודווקא השוטים מצליחים ועולים מעלה. רואים שכולם טועים בדבר מסוים ואנו לא מבינים איך הם כל כך טיפשים ולא רואים את האמת. רואים שבוחרים לתפקיד מסוים את מי שהכי לא מתאים. וכך רואים בכל תחום שהעולם הפוך וכאילו שכולם עיוורים. וכל זה מכעיס אותנו כל כך ומשאיר לנו סימני שאלה מרובים שאנו לא מבינים כיצד זה יתכן.

אבל באמת שכל זה בכלל לא תמוה. כי למרות חוסר ההיגיון המובהק שבדבר, כרגע זה רצון השם יתברך שכך יהיה. גם במצרים בני ישראל עבדו בפרך ובוודאי לא הבינו מדוע הדבר כך, אלא שמסיבות עליונות זה היה רצון השם וכך נגזר שיהיה מלמעלה. וכשהשם רוצה שכך יהיה, אז אף אחד לא יכול להתנגד. כולם מסביב הופכים כמו בובות שעושות רצונו.

מכאן נלמד על ההשגחה הפרטית המצויה. שלפעמים אדם מסתכל על הנסיבות מסביב וחושב כאילו הדברים התרחשו במקרה. גם אדם מאמין מגיע פעמים רבות לחלישות הדעת כשרואה דברים מעוותים שנוגדים את ההיגיון. אבל דווקא זה מה שמראה לנו על ההשגחה הפרטית העליונה, ששום דבר לא קורה סתם. מי שצריך לעלות עולה, ומי שצריך לרדת יורד. יש חשבונות שמיים, גלגולים קודמים, רמה רוחנית שאליה צריך להגיע ועוד שלל דברים שצריך לקחת בחשבון כדי להבין את התמונה.

אז אמנם יש סיבה ומסובב וכך אנו רואים את הדברים פועלים בדרך הטבע. אבל לפעמים גם הטבע עצמו נוגד את ההיגיון ויחד עם זאת השם מסובב את הדברים שיתרחשו נגד כל הסיכויים הטבעיים של הדבר.

כל זה בוודאי צריך לחזק לנו מאוד את האמונה, שהכול פועל רק מהשם יתברך, שאין מקריות כלל, וכשנגזר על האדם משהו אז הוא יכול להפוך את כל העולם אך זה לא יעזור לו כלל. כי רצון השם מתקיים בכל מקרה, בין אם זה הגיוני ובדרך הטבע, ובין אם זה נוגד את כל כללי המציאות. שום דבר לא קשה לקדוש ברוך הוא.

מכאן נבין שכדי לשנות דברים בעולם, ההשתדלות העיקרית שעלינו לעשות היא רוחנית. כשאדם מתפלל הוא יכול לשנות דברים. כשהוא מחזק את האמונה הוא פועל ממש. כי הוא מביא לכך שהרצון האלוקי יהיה לטובתו. אבל כאשר הוא עושה השתדלות גשמית זה לא יעזור לו כלל. כי אם הרצון האלוקי הוא נגד הרצון האישי שלו, אז הרצון האלוקי תמיד מנצח.

הדבר דומה לאדם פשוט שירצה לבנות עיר ענקית לבדו. מצד עצמו אין לו את הכוח והמשאבים לזה. הוא יכול לעשות השתדלות אבל זה לא יעזור לו. אבל אם אותו אדם יפנה אל המלך ויצליח לשכנע אותו לעזור לו, אז המלך בפקודה אחת יכול לבנות את אותה העיר ברגע.

ההשתדלות שאנו עושים היא כמו ללכת בתוך אוטובוס כדי להגיע מהר יותר ליעד. אין לזה שום משמעות. כדי להזיז דברים עלינו לפנות להשם יתברך. הוא הכתובת האמתית לכל הבעיות שלנו. הוא יכול לתת לנו חן ולהצליח את דרכנו בכל עניין. השם יתברך ייתן לנו חן ויצליח דרכנו לעבודתו יתברך.