ניצוצות, בירורים, טבע והתבוננות – פרשת וארא
ענין הנסים והמופתים במצרים נעשה בצורה הדרגתית. כאילו לתת מקום לטעות שאולי זה טבע. ובאמת השם יתברך אומר למשה עוד לפני שהוא מתחיל, שהוא ידבר אל פרעה ושפרעה לא ישמע אליו כיוון שהשם יקשה את לבו (שמות ז, ג-ד).
יוצא שהשם יתברך שולח את משה לעשות לפני פרעה נסים שכבר ידוע מראש שלא ירשימו אותו כלל. ואם כן צריך להבין מה הצורך בנסים האלו? מדוע לא לעבור ישר למנה העיקרית?
אהרן משליך את מטהו על הארץ והוא נהפך לנחש, ופרעה משוכנע שהם באו לצחוק עליו. הרי ארץ מצרים היא מלכת הכשפים וכל תינוק יודע לעשות כשפים שכאלו. הוא מיד קורא לחרטומים וגם הם משליכים את מטותיהם שנהפכים לנחשים. וכך פרעה לא שומע אליהם, ואם כן הדבר לא ברור מדוע השם יתברך שלח את משה ואהרן שיעשו כך מלכתחילה?
תארו לכם שיבוא אלינו איזה אדם שטוען להיות נביא ויאמר שהשם שלח אותו אלינו. אז נבקש שיעשה איזה מופת כדי לבדוק את העניין, ואז אותו נביא יעשה איזה טריק מוכר שכל קוסם חובבן יודע לעשות. וכי זה מה שירשים אותנו? זה המופת הגדול שהשם ישלח ביד הנביא? איך יתכן שהשם יתברך שולח את משה ואהרן לפרעה מלך הכשפים עם מופת כל כך פשוט וקל?
כך גם היה לאחר מכן במכות מצרים עצמן, שאת שתי המכות הראשונות, דם וצפרדע, גם חרטומי מצרים הצליחו לעשות בדרך של כשפים, ורק החל ממכת כנים החרטומים התפלאו והבינו שזה גדול מכישוף. ואם כן, מדוע השם יתברך לא התחיל את המכות ממכת כנים שאותה אי אפשר לעשות בדרך של כשפים? בשביל מה צריך לעשות מעשי נסים שגם החרטומים יודעים לעשות ואף אחד לא מתרגש מהם?
בירורי ניצוצות
צריך להקדים הקדמה לפני כן ולדעת שכל עניין הירידה למצרים היה כדי לברר ניצוצות של קדושה מתוך הטומאה הנמצאת שם. אותם ניצוצות קדושים הם חלקים זעירים ורוחניים מאדם הראשון שהתפזרו לאחר שחטא, ונשבו בין הקליפות. וכל עניין העולם הזה הוא לברר את אותם ניצוצות, להוציא אותם מתוך הקליפות ולהעלות אותם לשורשם העליון.
כיוון שבמצרים היו ניצוצות רבים, לכן גם הקליפות שם היו גדולות מאוד. וכפי הרוחניות שיש באותם ניצוצות, כך הטומאה שיש בקליפות שמחזיקות אותם. וכמו שכדי לשדוד בנק גדול ומאובטח צריך להיות פושע גדול ומתוחכם, כך כדי לקלקל ניצוצות קדושים עליונים רבים, צריך קליפות גדולות ביותר.
לכן היה צורך לרדת לשם ולהשתעבד, כדי לעשות את עיקר הבירור, עד אותו רגע שבני ישראל יכלו לצאת ממצרים לאחר שסיימו את כל הבירורים. ולכן היה צריך לנצל את מצרים, לקחת שבי, שלל גדול בביזת הים וכו’, שבדרך זו ניתן היה לתקן את כל אותם ניצוצות קדושים שהסתתרו שם.
ואמנם פעמים רבות אנו שומעים שמדברים על אותם “בירורים” או “ניצוצות”, אבל הדבר לא כל כך ברור לנו, כיצד עובד התהליך הזה ואיך אפשר לברר ניצוצות קדושה שכאלו? איך נוכל גם אנחנו להפריד ניצוצות של קדושה מתוך הקליפות?
מובא בדברי המקובלים שישנן דרכים שונות לברר את אותן ניצוצות. הטובות ביותר הן פשוט ללכת בדרך התורה והמצוות. כך בעיון הלימוד ובקיום המצוות עושים בירורים רוחניים רבים. וכן הברכות השונות שנתקנו, ובמיוחד אם מברכים כמה שיותר בכוונה, ואם אוכלים מאכלים בצורה קדושה וטהורה וכו’.
וכן בעבודת הקודש בכל עניין, שבכל פרט ומאורע עלינו להכניס את השם יתברך, להתחזק באמונה ולעשות את הכל בדרך כשרה וקדושה. וכך אנו מתקנים עוד ועוד ניצוצות שיחזרו לשורשם, כל אחד לפי כוחו, לפי מקומו הרוחני, לפי הניסיונות שהוא עובר, לפי עבודת הקודש המיוחדת לו ולפי הכוונה לשם שמיים שהוא מתכוון. ככל שיש יותר כוונה לשם שמיים, כך הבירור הוא גדול וחזק יותר.
ואמנם לצערנו אפשר לראות שרוב העולם לא הולך בדרך השם יתברך. ואם כן יוצא לכאורה שלא זו בלבד שלא מתקנים את אותם ניצוצות, אלא שאולי אפילו מוסיפים לקלקול, משחיתים ומכניסים ניצוצות נוספים לבין הקליפות. ולכן צריך להבין כיצד העולם מתקדם לעבר תיקונו בצורה שכזו?
אלא שכאשר הבירורים לא נעשים על ידי תורה ומצוות ועבודות רוחניות, אז יש צורך ח”ו בייסורים שישלימו את הבירור, ועל ידיהם אותם ניצוצות חוזרים לתיקונם. אותם ייסורים לא באים כדי להרע לנו ח”ו, אלא שהם באים לצרף ולזקק וכך להוציא את הסיגים ולהשאיר ניצוצות נקיים.
כך עושים בכור ההיתוך או בכל מקום שרוצים להוציא פסולת שמעורבת בדבר טוב כלשהו. שמכניסים לאש חזקה להתיך את הדבר, או משפשפים חזק להוציא את הלכלוך, או שעושים ניתוחים כואבים ולא נעימים וכו’. שאמנם זה לא נעים לעבור את זה, אבל הדבר מביא לתועלת עצומה וזה שווה את זה.
וזה מה שהיה במצרים, שבני ישראל השתעבדו לעבודת פרך, עד שהצליחו לברר את כל הניצוצות. שום דבר לא היה לחינם וכל דבר לא נעים שעברו הביא לתועלת ולבירור ניצוצות. דרך הייסורים שעברו הם כל כך הזדככו עד שהגיעו לדרגות גבוהות של נבואה וקבלת התורה. אבל דרך הייסורים אינה מוכרחת, שהרי שבט לוי לא השתעבד כיוון שעבד עבודה רוחנית וכך עשה את הבירורים בדרך של תורה.
וכך כל אותם ייסורים וקשיים שעם ישראל סבל בכל הדורות נועדו כדי להפריד בין הטוב והרע. שהדבר ברור שזה מעבר לכל היגיון וטבע, שאין עם שסבל כל כך הרבה, שכל אומה שאי פעם הייתה קיימת נלחמה בו בשלב כלשהו, ושנמצא בכותרות של כולם למרות שהוא עם קטן ורודף שלום שלא מזיק לאף אחד. אלא שהכול מכוון כדי לזכך את עם ישראל.
וכך הוא עניין הגיהינום, שבניגוד למה שאנשים חושבים, יש לו מהות טובה כיוון שהוא בא לצרף ולברר. שמה שהאדם לא הצליח לברר בעולם הזה, עליו לברר בדרך אחרת כלשהי. אם זה על ידי חזרה לעולם הזה בגלגול, או אם זה על ידי צירוף בגיהינום, שכך אפשר להפריד את הפסולת והקליפות ולהעלות את הניצוצות לשורשם.
וכך הדבר ידוע שלעתיד לבוא לפני הגאולה השלמה, ישנן שתי דרכים. שאם זכו, אז תבוא גאולה ברחמים בע״ה, שהבירורים ייעשו מתוך התורה והמצוות וכל עבודת הקודש שנעשה, וזהו המצב הרצוי של “אחישנה” שבאפשרותנו להקדים ולהביא את הגאולה בכל רגע. אבל אם ח”ו לא זכו, אז היא תבוא בזמנה בכל אופן, וכפי שידועים התיאורים על מלחמת גוג ומגוג ועל הייסורים של חבלי משיח. שכך או כך, הבירורים מוכרחים להיעשות.
מבחן האמונה
כדי שהאדם יצליח בעניין הבירור שהוא עושה, עליו לעבור ניסיונות שמותאמים במיוחד בשבילו לרמה שבה הוא נמצא. ובהתאם לאותה רמה, כך החוזק של הבירור שהוא עושה. לכן הבירורים שעושים צדיקים גדולים בפעולה פשוטה שלהם, עולים בהרבה על בירורים שעושים אנשים פשוטים.
הדבר דומה לאדם שרוצה להתקדם בעניין כלשהו, שרק אם יתאמץ לעשות דברים ברמה שלו אז יוכל להתקדם. שאם למשל אדם רוצה להתחזק פיזית, אז עליו להרים משקולות המותאמות אליו. משקולות כבדות יותר יעשו לו נזק וקלות יותר לא יקדמו אותו למטרה. גם אדם שרוצה ללמוד משהו, אם ילמד ברמה גבוהה הוא לא יבין כלום ואם ילמד ברמה נמוכה הוא לא יתקדם כלל.
כך בכל עניין, אם אדם ייקח דברים מעבר לרמה שלו, הוא עלול לקרוס ולא יראה מזה שום תועלת. ואם ייקח דברים קלים שלא מהווים אתגר, אז לא יהיה לו שום מקום לגילוי חדש ולהתקדמות. רק כאשר ייקח דברים שמותאמים לרמה שלו, אז יוכל להתאמץ ולהתגבר, ואמנם זה קצת קשה אבל כך הוא יגיע להתקדמות אמתית וטובה.
וכמו האדם, שבתחילה הוא תינוק קטן ואז פועל פעולות שמותאמות אליו. הוא מתאמץ להזיז את איברי הגוף, מנסה לזחול וכו׳. ואז הוא גדל ועובר לניסיונות אחרים ולדברים חדשים, וכך הוא מתבגר ומתפתח ככל שהזמן עובר. אבל הוא מוכרח להיות תמיד ברמה שלו. שאם אדם מבוגר ינסה לזחול או להזיז את איברי הגוף, אז לא יהיה לו בזה שום אתגר והתקדמות. ואם תינוק ינסה לקפוץ למרחק, אז הוא יתייאש עוד לפני שיתחיל לנסות. אלא שצריך להתקדם לפי הרמה שלנו.
וכך הדבר עובד גם מבחינה רוחנית. שמביאים לאדם ניסיון כפי המקום הרוחני בו הוא נמצא, ובהתאם לזה ההתקדמות שהוא יכול להשיג מכך והתיקונים שהוא עושה בבירור הניצוצות. ומובן אם כן שככל שהאדם גדול יותר מבחינה רוחנית, כך היצר הרע שלו גדול יותר, כדי לתת בחירה וניסיון, אך גם התיקון גדול יותר.
ואמנם כל זה מתרחש באופן פרטי לכל אדם בניסיונות האישיים שהוא עובר. אבל ישנם ניסיונות כלליים שמיועדים לכלל, ואלו מוכרחים להגיע בצורה הדרגתית כדי לתת מקום התקדמות לכולם. שאם הניסיון הכללי יהיה קשה, אז אותם אנשים חלשים מבחינה רוחנית לא יוכלו לעמוד בו כלל. ואם הניסיון יהיה קל, אז כולם יעמדו בו בצורה שווה. שהרי אין שוויון בין כולם וכל אחד נמצא במקום רוחני שונה מתוך תפיסת עולם שונה, ולכן מוכרחים להכניס לניסיון את כל הרמות האפשריות כדי לתת לכל אחד הזדמנות לעמוד בניסיון מתוך המקום האישי שלו.
וכפי שעושים במבחנים שונים שמנסים לבדוק את הרמה של כולם, שנותנים שאלות רבות בדרגות קושי שונות וכך יכולים לשקף את רמת הידע של כולם. שיש שאלות קלות שכולם מצליחים, יש מעט קשות יותר שפחות מצליחים וכך דרגת הקושי עולה עד לשאלות הקשות ביותר שרק מעטים מצליחים בהן.
הבירורים לפני יציאת מצרים
כעת לאחר כל ההקדמות, נוכל להבין יותר את ההתרחשויות במצרים לפני שבני ישראל יצאו משם. שמצרים הייתה מקום שבו התרכזו המון ניצוצות קדושה, ומטבע הדברים היה צורך בקליפות חזקות מצד הטומאה. וכדי לעשות את הבירורים היטב, היה על בני ישראל לרדת למ”ט שערי טומאה, שמתוך עמקי הקליפות ובאמצעות עבודת הפרך, היו יכולים לעשות את הבירורים.
מתוך הערבוב הגדול שנעשה בתוך מקום כל כך נמוך של טומאה, היה קושי גדול באותו בירור. וכך נוצר בלבול גדול שהיה צורך לעשות בו סדר, בין מצד היהודים ובין מצד המצרים שגם מתוכם חלקם האמינו ורצו להצטרף לישראל, ואלו הערב רב והגרים.
כדי לעשות סדר בתוך הבלגן, השם יתברך שלח את משה רבנו לעשות אותות ומופתים לפני בני ישראל ולפני פרעה. לתת מקום לבחירה ולעשיית בירורים בין מצד ישראל ובין מצד מצרים. אלא שהדבר ברור שאילו היה מביא מכות חזקות כבר בהתחלה, אז מיד היו משחררים את בני ישראל ולא היה כלל ניסיון. כמו מבחן קל שכולם מצליחים בו ולא משקף את הרמה כלל.
הרי מי לא יאמין שהשם יתברך הוא השולט בעולם כאשר רואים את מכת בכורות למשל. שגם האנשים הרחוקים ביותר יהפכו למאמינים גדולים לאחר שרואים השגחה פרטית כל כך מופלאה. ואם כן יוצא שכמעט ואין כאן ניסיון ואין הזדמנות לאנשי האמונה להתגלות.
לכן היה צורך להתחיל בצורה הדרגתית במשהו שנראה טיפשי ומיותר, להשליך את מטה אהרן שיהפוך לנחש, כפי שגם כל חרטומי מצרים יודעים לעשות בדרך של כשפים מצד הטומאה. כך אמנם פרעה לא השתכנע, אבל בוודאי שישנם אחרים שכן השתכנעו. שאותו ניסיון היה קשה בשביל פרעה כיוון שהוא עצמו היה קליפה קשה ביותר, אבל היו אחרים בדרגות שונות שלאחר אותו מופת כבר האמינו.
וכך הבירורים עלו בהדרגה לאט לאט. שהגיעה מכת דם ולאחריה צפרדע, שגם אותם יכלו לעשות החרטומים. עד למכת כינים שאז אמרו שזו “אצבע אלוקים”. וכך הדבר המשיך עד לבירורים הקשים ביותר במכת בכורות וכן ביציאת מצרים עצמה בקריעת ים סוף וכו’.
ככל שהזמן חלף הדברים נגלו יותר וכך יותר אנשים בישראל חזרו בתשובה, יותר התחזקו באמונה, ובמצרים יותר האמינו ופחדו, הכל בהדרגה וכל אחד לפי המקום הרוחני שלו.
וכמו שמניחים תבשיל כלשהו על האש, ואז רכיבים מסוימים מתבשלים במהרה, חלק מהרכיבים בתבשיל צריכים רתיחה גדולה יותר ויש רכיבים שצריכים זמן רב על האש כדי להתבשל. בסופו של דבר כל התבשיל יתבשל ויגיע ליעד, השאלה רק כמה אש הוא צריך לספוג כדי להגיע לבישול שלו.
והדבר ברור שיש הבדל עצום בין מי שהתחזק והאמין כבר בהתחלה, לבין מי שהאמין יותר מאוחר. שאותו אדם שכבר בהתחלה זכה להאמין, הצליח ברמה הקשה ביותר במבחן, וכך זכה לגילוי גדול יותר, לבירור חזק יותר ולאור עצום. ולכן חכמים אמרו שהמעלה של מי שחוזר בתשובה בצעירותו כשהיצר עוד בתוקפו, היא גדולה הרבה יותר ממי שחוזר בתשובה מאוחר יותר.
ואלו שלא האמינו בתחילה, אז אמנם יכלו להאמין לאחר מכן כאשר המכות היו ברורות וקשות, אבל מכל מקום היה להם חיסרון שהבירור שהם עשו היה חלש יותר, ובנוסף הם גם חטפו מכות קשות לפני כן, וכפי שהוסבר קודם לכן לגבי עניין הייסורים המגיעים לעשיית הבירורים אם האדם לא טורח לעשות את הבירורים מעצמו.
בנוסף, ככל שהזמן חולף, כך גם ישנה בחינה שהלב הופך לקשה יותר ורגיל בעבירה, וכך קשה יותר לשוב, שאותה עבירה נעשית לו כהיתר. וכמו שאדם כבר נמצא בתוך בריכה של מים קרים או חמים, והוא כבר רגיל לטמפרטורת המים ולא מתרגש מזה. אבל אדם אחר שייכנס לאותה בריכה בדיוק, פתאום ירגיש בבת אחת קור או חום שהוא לא יכול לעמוד בהם. כאשר מתרגלים לדבר מסוים, כבר לא מתרגשים ממנו.
ולפעמים מהשמיים מקשים את לבו ואין מספקין בידו לעשות תשובה. וכפי שמתואר שהשם הקשה את לב פרעה ככל שהמכות היו קשות יותר. וכפי שמובא שרוב המצרים מתו במכות או טבעו בים סוף, ואפילו אצל ישראל הרוב מתו במכת חושך ולא זכו לצאת כיוון שלא האמינו.
וכך גם אפשר להבין מתוך הדברים, שבמכת כנים החרטומים אמרו שזו “אצבע אלוקים” כיוון שאי אפשר לעשות זאת על ידי כשפים, ואם כן לכאורה כולם היו צריכים להאמין מיד. ואולי אם היו מתחילים ממכת כנים, אז באמת היו מאמינים. אבל כאשר משה ואהרן עשו בתחילה מופתים שגם החרטומים הצליחו לעשות בכישוף, אז גם כאשר מגיעה מכת כנים שאי אפשר לעשותה, מכל מקום כבר התרגלו לכך שמשה ואהרן עושים מופתים. כוח ההרגל וההדרגה משחק תפקיד ואז פרעה יכול לחשוב שאולי בסך הכל הם ח”ו מכשפים מוצלחים יותר מהחרטומים שלמדו כשפים שבמצרים עדיין לא שמעו עליהם. ועדיין זה לא מוכרח שזה באמת כוח אלוקי.
ומכאן נלמד אלינו, כמה חשוב להתחזק באמונה ולעשות תשובה כמה שיותר מהר. לא לחכות חס ושלום למכות וייסורים שיעשו את הבירורים, אלא לעשות אותם בצורה שלמה מעצמנו. ולכן יש עניין גדול לעשות תשובה כאשר האדם עוד צעיר והיצר בוער בקרבו. שאמנם תמיד אפשר לעשות תשובה, אלא שברור הדבר שלא דומה מי שעשה תשובה לעת זקנתו למי שעשה תשובה בגיל צעיר ונלחם ביצרים שלו.
איך בכלל זוכים להאמין?
ובאמת כל אדם רוצה להאמין. כולם רוצים להיות בנבחרת המנצחת וברמה הגבוהה ביותר שעושה את התיקונים הגדולים ביותר. אבל איך אפשר לזכות לאמונה? איך אפשר לדעת שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן איתנו? וכפי שהיה במצרים, שהיו כאלו שהאמינו כבר מהרגע הראשון ולא היו זקוקים לאותות נוספים. אבל איך אפשר להגיע לדרגה שכזו?
וצריך להתבונן קצת יותר באותו ניסיון ראשון שהיה במצרים, שהמטה נהפך לנחש. שלכאורה איך אפשר לצפות שמישהו יאמין בו? הרי אם כל החרטומים של מצרים יכולים לעשות את הדבר על ידי כשפים, אז מה מיוחד בזה ומדוע שנאמין? איך נדע להבדיל בין מכשף מכוחות הטומאה לבין נביא קדוש?
וגם אם נאמר שמישהו בחר להאמין, מה בכלל הגדולה שיש בזה? שהרי פתי יאמין לכל שטות ומה הטעם להאמין סתם בלי שום היגיון? האם יש עניין להאמין לכל דבר שאומרים לנו בלי לבדוק ובלי להפעיל שכל ומחשבה? הרי אדם כזה ייחשב לשוטה. אדם שיאמין לכל דבר שאומרים לו גם יאמין בדברי כפירה ועבודה זרה וזו בוודאי לא מעלה. אז מהי הטענה על המצרים שלא האמינו לנס שהמטה נהפך לנחש?
ומוכרחים לומר שכן הייתה טענה כלשהי על מי שלא האמין, שהרי הקדוש ברוך הוא בוודאי לא עשה נס לחינם. אין שום טעם לעשות דבר שנראה ככישוף ללא שום תועלת שתצא מזה. ואם כן, ברור הדבר שכן היו צריכים להיות כאלו שיחזקו את האמונה בעקבות אותו נס.
אלא שהנס לא הסתיים בכך שהמטה נהפך לנחש. לאחר שהחרטומים הפכו את המטות שלהם לנחשים, אז מטה אהרן בלע את מטותיהם. אמנם זה נשמע כפרט שולי בנס, אבל זהו עיקר הנס. כי זה ההבדל שהיה בין כישוף לבין אות נבואי. והחרטומים שהיו בקיאים בכשפים ידעו שזה כבר משהו שאי אפשר לעשות בדרך כישוף. ומכאן הייתה להם הבחירה, אם לחשוב על הדבר ולהתבונן לעומק, או להתעלם ולהמשיך בהרגלים.
השם יתברך לא נותן ניסיונות שאי אפשר לעמוד בהם. גם כשהדבר לא ברור ולא מובן, מכל מקום תמיד יש רמזים מלמעלה שמכוונים אותנו אל הדרך הנכונה, אם נבחר להתבונן בהם.
יוצא שכבר מההתחלה נעשה עניין הבירור. שאותם אנשים שהסתכלו בצורה שטחית, אז ראו שהמטה נהפך לנחש ואת זה אפשר לעשות גם בכישוף. אבל מי שעצר והתבונן בדקות, ראה שיש כאן דבר פלאי שהוא מעבר לכשפים, שהמטה יכול לבלוע את המטות האחרים כאילו שיש לו חיות ממש.
אז מי שרצה להאמין, יכל למצוא את הנקודות שיביאו אותו להאמין. ומי שהתעקש שלא להאמין, יכל למצוא תירוצים רבים וסיבות נהדרות וברורות מדוע לא להאמין. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. מי שרוצה לטעות, אז משמיים נותנים לו לחשוב שהוא צודק והוא מוצא כביכול את כל הסיבות להמשיך עם הטעות שלו.
וכך גם לאחר מכן במכת דם וצפרדע. אמנם גם החרטומים יכלו להפוך מים לדם או לצפרדעים, אבל המכות שהשם נתן במצרים היו הרבה יותר מורכבות. שהייתה שם השגחה פרטית ממש, שאצל בני ישראל כן היה מים, וכאשר המצרים לקחו את אותם מים הם נהפכו לדם. שאי אפשר לבוא בטענות אם אין לאדם את הכלים לבחור בדבר הנכון. לכן המופתים היו נראים כמו כשפים כדי להטעות, אבל יחד עם זאת היה משהו יוצא דופן בכל מופת כדי שמי שראוי יוכל להבין היכן היא האמת.
יוצא שהכול תלוי בהתבוננות. שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם וחקק בו טבע שמסתיר את האלוקות. הכל נעשה בהסוואה כך שיהיה מקום לניסיון ורק מי שראוי לכך יזכה לראות את האמת. שמצד אחד אין את הנסים הגדולים כדי לא להפוך את המבחן לקל מדי ולא יעיל, ומצד שני יש את כל הפרטים שיכולים להביא את האדם המתאמץ לחקור למציאת האמת.
אדם שיסתכל בכללות לא יזכה לראות כלל את ההשגחה הפרטית, ורק אם ח”ו יבואו עליו מכות וייסורים אז אולי יזכה להתעורר ולהתבונן. אבל אדם שעוצר להתבונן בפרטים הקטנים יכול לראות את ההשגחה הפרטית בכל פרט. אם אדם יהיה אמתי עם עצמו ויחשוב היטב על הדברים, הוא יגלה בסופו של דבר את האמת.
עולם של מופתים
העולם מלא בנסים עצומים שמתרחשים לנגד עינינו וזועקים אלינו שנתבונן. רק שמרוב הרגלים, חומריות, שטחיות ועכירות, אנו רואים את הדברים בכללות ולא בוחנים אותם בדקות.
אנחנו מחפשים דברים ברורים, לראות את השם יתברך כמו שאנו רואים את החומר מולנו, לראות נסים עצומים וברורים, הוכחות ברורות לכל התורה שנוכל להבין ברגע וכו’. לא רוצים לשבת ללמוד, לחקור, להתבונן, להסיק מסקנות, אלא הוכחות מהירות וברורות.
אנשים אומרים לרב שיוכיח בשתי דקות שדרך התורה היא אמת. כאילו שעושים לו טובה. לא טורחים ולא מתאמצים כלל, רק אם זה יבוא בצורה ברורה לחלוטין, ינחת עליהם מהשמיים וירגישו בשלים מספיק, אז יסכימו לעשות תשובה. ואם יש משהו לא ברור, אז עוזבים את הכל ומתעלמים בלי לחקור כלל. אבל הם מפספסים בכך את העיקר.
הטבע עצמו הוא מופלא, וצריך לעמוד על זה שלא באמת קיים דבר כזה שנקרא “טבע”. אין לזה איזושהי הגדרה או חוקיות, אלא כל תהליך שמתרחש בעולם קרוי כך. כל דבר שאין לנו אפשרות להסביר, לא מבינים חצי דבר בשורשו ואין לנו שום מושג כיצד הוא מתקיים ומה מפעיל אותו, קרוי בשם “טבע”.
בין אם זה הגלקסיות המופלאות והדיוק המופלא של תנועת הכוכבים, בין אם זה הנסים העצומים שמתרחשים במערכות הגוף המופלאות שלנו, בין אם זה קיום העולם והתהליכים המחזוריים שמתרחשים בו לספק לנו מים ומזון וכו’.
כל נושא שכזה הוא מורכב בפני עצמו ויש לו חכמה מיוחדת ושונה. אין שום קשר למשל בין תנועת הרוח שנושבת שקרויה “טבע” לבין זרימת הדם בתוך הגוף שקרויה “טבע” או לבין מילוי הלבנה שפועל בצורה מחזוריות מדויקת מדי חודש בחודשו וקרוי גם הוא בשם “טבע”. כאשר אדם אומר שזה נעשה על ידי ה”טבע”, הוא בעצם מתכוון לומר שאין לו מושג כיצד זה נעשה, רק שהתרגל לכך.
וכך אותו “טבע” עוזר לנו לחמוק מהתמודדות עם שאלות מורכבות יותר. במקום ללכת אחורה ולשאול מי מפעיל את המערכות ומאיפה הכוח שלהן לפעול, אנו מקבלים את הדברים כמובנים מאליהם בלי לשאול שאלות, שהרי זה ה”טבע” מפעיל אותן.
שהרי הדבר ברור שישנה חכמה עצומה באותו טבע. ולמשל העובר הנוצר במהלך ההיריון בצורה מופלאה, שמפתח מערכות מורכבות שאף אדם בעולם לא יכול להסביר כיצד הן עובדות, עיניים שרואות, אוזניים שומעות, מערכת עיכול שלוקחת את הטוב ומפנה את הפסולת, מוח שחושב, רגשות וכו’.
והדבר ברור שלא ההורים הם אלו שמרכיבים את כל המערכות. הם יכולים להתרברב ולהתגאות שהם הביאו ילד לעולם, אבל אין להם מושג כיצד הוא פועל ובוודאי שלא הם אלו שתכננו אותו בכוח השכל החריף שלהם. אז אומרים שזה נעשה בצורה טבעית, אבל לא באמת מבינים מה זה אותו טבע מתוחכם וגאוני.
וגם אם מצליחים קצת לחקור, ואז משיגים השגות בחכמה, שיש תאים, כרומוזומים, חלקיקים או כל דבר אחר, עדיין לא עשו בזה כלום וזו רק התחמקות. שהרי תמיד תישאר השאלה מי מפעיל את אותם חלקיקים? מי ברא אותם? מי נותן להם את הכוח לפעול? מי נתן את התכונות המיוחדות שמאפיינות אותם? מי נותן את כל התנאים שדרושים לקיומם? מי נתן להם את החכמה לפעול בצורה כל כך מדויקת ומתוחכמת?
וכך אפשר לראות נסים עצומים בכל מקום שמסתכלים. איך שהגשם יורד מהשמיים בצורה מופלאה. שהרי אם משהו אחר היה נופל מהשמיים היינו מגדירים את זה כנס מדהים. אבל כיוון שהתרגלנו מגיל צעיר לראות מים שנופלים מהשמיים, אז זה לא עושה עלינו רושם.
ועל אחת כמה וכמה כאשר אנו מכירים את טבע המים, שאם מקרבים טיפות של מים זו לזו, אז יש להן נטייה להתחבר יחד. ואילו טיפות הגשם היו מתחברות ח”ו, הגשם יכול היה להרוג אנשים בנפילתו ולהחריב את העולם. לכן טיפות הגשם לא מתחברות בצורה נסית, על אף הקרבה שלהן והמרחק הרב שהן עוברות עד שמגיעות לארץ. לכל טיפה יש מסלול משלה שלא מתנגש כלל עם האחרות.
וכן בתכונות החומרים בטבע. שנראה לנו פשוט ומובן שלחומר מסוים יש תכונות מסוימות, שיש חומר שמוליך חשמל ויש שלא, יש חומר דליק ויש שלא, יש חומר קשה ויש רך, יש מוצק ויש נוזלי וכו’. אבל כל זה מתוך שהתרגלנו. מה ההיגיון שדבר נוזלי כמו נפט או שמן יתפקד כחומר בערה? מי נתן לו את הכוח הזה?
וכך אפשר למצוא בטבע את כל צרכינו. שיש את שרשרת המזון, שהפסולת של האחד היא המזון של האחר. והדבר ידוע שאילו הייתה חסרה חוליה כלשהי באותה שרשרת, אז היה חוסר איזון שהיה מחריב את העולם. הכל מדויק ומתוכנן להפליא. ואם כן ברור שכוח עליון תכנן את הדבר.
וכך גם כדור הארץ נמצא בצורה מופלאה ומדויקת במרחק מסוים מהשמש. שאילו העולם היה מרוחק יותר, הכל היה קופא כפי שרואים בקטבים של כדור הארץ שמרוחקים מהשמש. ואילו העולם היה קרוב יותר, הכל היה מדברי ללא אפשרות קיום, כפי שרואים בחלקים המדבריים והחמים של כדור הארץ. אלא שהוא נמצא במקום הטוב ביותר עבורנו. ואמנם ישנה תנועה מתמדת כדי ליצור יום ולילה, קיץ וחורף וכו’, כי צריך קצת מכל דבר לקיומנו, אבל מכל מקום הוא לא יוצא ממסלולו המיוחד להחריב את העולם.
וכן בדברים הפשוטים לכאורה שאנו רואים מולנו. שזורקים זבל למקום כלשהו ולאחר זמן מה הוא מתפרק והופך לאדמה משובחת. ואם זורקים גרעין של פרי לאותה אדמה, הוא נרקב שם ולאחר מכן צומח והופך לעץ בריא שמכיל חיות בתוכו, שכך רואים מול עינינו ממש את תחיית המתים. ואז מתוך העץ הקשה צומחים להם פירות עסיסיים וצבעוניים, שלא ברור כלל כיצד הצליחו לצמוח מתוך אותה חתיכת עץ קשה ויבשה.
וכך בכל מקום שמסתכלים רואים את הפלא העצום. שהיינו מצפים לתוהו ובוהו, לבלבול וחוסר סדר, אבל הכל פועל בצורה מדויקת ומופלאה. ואם כן מובן הדבר שיש פה חכמה עצומה ומישהו סידר את הדברים שיפעלו בצורה שהם פועלים. מישהו נתן את כל החוקיות המופלאה והגביל את הדברים במסלולים קבועים ובתכונות ידועות.
ומוכרח הדבר שכל זה נוצר ביחד, שהרי אילו כל פרט היה נוצר בנפרד בתקופה אחרת בזמן, אז לא היו יחסי הגומלין בין הפרטים השונים. וכמו למשל שאילו היו נוצרים צמחים ללא בעלי חיים, אז לא היה מזון ותנאי קיום לאותם צמחים. כל פרט הרי תלוי בגורמים אחרים שבלעדיהם אין לו קיום כלל, וזוהי שרשרת המזון שכל אחד משפיע על האחר ואם אין איזון אז אין אפשרות קיום.
ומכאן מובן שהבריאה לא יכולה הייתה להתקיים בדרך שמכנים “אבולוציה”, שהדברים כאילו נוצרו בהדרגה במשך מליארדי שנים, שהרי כיצד יתכן שיהיה קיום למין כלשהו כאשר מין אחר שהוא תלוי בו עדיין לא קיים? ואיך למשל יש קיום של זכרים ונקבות, שהרי אם היה בתחילה רק זכר בלי נקבה, אז איך המשיך להתרבות ולהתקיים במשך אלפי או מיליוני שנים עד להיווצרות הנקבה?
אלא שמובן שכל הדברים תלויים האחד בשני, וישנו כוח עליון מופלא ולא מוסבר, בעל חכמה מופלאה ובלתי מושגת, שאינו תלוי בשום דבר, שלא מוגבל ואינו פועל לפי חוקיות מסוימת, שהוא שברא את הכל והוא שנותן קיום לכל בכל רגע. ולאותו כוח שהוא נותן בעולם אנו קוראים בשם “טבע”.
וכל אלו ועוד הרבה אחרים, הם רמזים שנועדו בשבילנו כך שנגלה עוד ועוד על המהות שלנו. שאחרי מאה ועשרים האדם יכול לבוא בטענות ולטעון שלא ידע ולא ראה, ואילו היה רואה במו עיניו נסים גלויים, אז מיד היה חוזר בתשובה. אבל כעת הוא לא יכול לטעון את זה, כיוון שיראו לו שאילו היה מתבונן אז הוא כן היה מגיע לתובנות. רק שלא טרח ולא רצה להתאמץ. כי היה לו נוח לחיות בשקר בלי לשאול שאלות. אבל הכל פרוס מולנו ורק מחכים שנפקח את עינינו ונתבונן.
הגאולה השלמה
וצריך לדעת שגאולת ישראל ממצרים מרמזת גם על הגאולה העתידה לבוא. שכך תהיה התרחשות הדברים. שבתחילה יהיו הנסים מוסתרים, ואמנם למרות ההסתרה שלהם, מכל מקום יהיה יתרון לאותם נסים כך שתהיה אפשרות לגלות את האמת. שהסתכלות שטחית לא תביא לשום תובנה והאדם יישאר בקלקולים שלו. אבל התבוננות עמוקה בדברים, חיפוש, מאמץ והסקת מסקנות, יביאו לגילויים.
אנשים יכולים לבוז לתורה וכאילו לבטל את הכל בהינף יד. הם לא באמת בוחנים את הדברים ומנסים להבין. הם לא מסתכלים בצורה מעמיקה על הטבע שנמצא מולם. הם לא מנסים לחקור כיצד הדברים פועלים. כפי שפרעה לא התרגש מכל אותם נסים שהתרחשו מול עיניו, כיוון שבכללות גם החרטומים יכלו לעשותם, והוא לא טרח להתבונן בפרטים הקטנים שעושים את ההבדל העצום.
וכך בשלב ההתחלתי רק מעט יזכו להאמין. אבל לאט לאט ככל שהנסים יתחזקו, כך יאמינו יותר ויותר. אלא שמובן הדבר שככל שהאדם זכה לשוב אל השם מוקדם יותר ובצורה חזקה יותר, אז כך גם המקום שלו יהיה גבוה יותר. ואם נזכה כולנו לשוב אל השם, אז נוכל לזכות לגאולה ברחמים ללא צורך בייסורים.
ועם זאת, תמיד יהיו את אלו שלא מוכנים להתבונן והם רוצים גילויים מופלאים וברורים והוכחות חותכות. ולכן ככל שהזמן יעבור, כך הגילויים יהיו חזקים יותר. בין מהצד הפנימי של האדם עצמו, ההתעוררות והסקרנות, ובין מהצד החיצוני, שרבים יעשו תשובה וכן הניסים יהיו גלויים יותר. ואמנם הדרגה של אלו שישובו אל השם יתברך באותה תקופה פחותה ממי שזכה להכיר את בוראו מעצמו גם בלי זה, אבל מכל מקום גם אותם אנשים יזכו לקחת חלק בגאולה.
ויש את סוג האנשים האחרון, שלא משנה מה יעבור עליו, ולא משנה כמה נסים גלויים הוא ייראה מול עיניו, תמיד הוא ינסה לכסות את הכל ולתרץ את הדברים כ”טבע” סתמי. כאילו שאין שום חכמה, אין שום נסים, אין שום בריאה, אין כוח מקיים ואין שום דבר.
וזוהי בחינת פרעה שלא חזר בתשובה גם לאחר כל הנסים העצומים, שאמר “לי יאורי ואני עשיתיני”, שעשה את עצמו אלוה והיה בטוח שכאילו הוא ברא את עצמו ולכן לא הייתה לו שום הכרת הטוב כלפי אף אחד אחר. הוא רואה נסים מופלאים ואין לו שום דרך להסביר אותם, הוא חוטף מכות קשות, אבל מכל מקום הוא דבק בעקשנות שלו ומתעלם מהכול.
לכן כל אדם ייקח את הדברים לתשומת לבו וינסה להשקיע מעט יותר בגילוי האמת. שאנשים משקיעים בכל כך הרבה דברים, ואמנם הכל חשוב, אבל דווקא בדברים החשובים ביותר, תכלית העולם, קיום האנושות, המהות הפנימית וכל השאלות המהותיות, דווקא בהם מזלזלים וזונחים אותם.
אדם לא צריך לקבל את התורה ולהאמין בהשם יתברך רק בגלל שכך אמרו לו, בגלל שהוא פוחד או שהוא פתי. אלא שאדם צריך להיות אמתי עם עצמו, לעשות חשבון נפש לבדו ולנסות לחקור את האמת. להתחיל להתבונן במציאות, לבחון את הדברים מתחת לפני השטח, לשאול שאלות ולא לקבל את ההרגלים כמובנים מאליהם.
ואם אדם יעשה את זה בצורה אמתית, הוא כבר יוכל להגיע למסקנות הנכונות. השם יתברך יכוון אותו לאמת והוא יגיע לתובנות. ומתוך הזמנים השקטים האלו בינו לבין עצמו הוא יגיע לגילויים מרעישים. הוא רק ירוויח מכל זה ויכוון את כל החיים שלו למקום טוב יותר ואמתי יותר. וזהו היתרון הגדול של האדם המתבונן.
השם יתברך יזכה את כולנו להתבונן היטב ולראות את חסדי השם המופלאים, להכיר את בוראנו ולעשות נחת רוח ליוצרנו. נזכה לגאולה השלמה ברחמים במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה