סוד הפשטות בעבודת השם (פרשת בהעלותך)

ראובן פיזנטי | י״ג בסיון ה׳תשע״ז | פרשת בהעלותך

הקדוש ברוך הוא אומר למשה לאסוף שבעים איש מזקני ישראל כדי להאציל עליהם מהרוח שעל משה. ואומרים המפרשים שהדבר דומה לנר שמדליק נרות רבים אחרים ולא נחסר ממנו דבר. ויוצא מכך שההצלחה של האחרים לא פוגעת כלל בנו, ואף אחד לא יכול להחסיר מאיתנו דבר.

מכל זה אפשר להבין כמה חשוב להיות טובי עין, שהרי אין כלל מה לקנא באחרים ולא צריך להתחרות באף אחד. ההשגות שלנו הן עניין פרטי שלנו מול השם יתברך. לא יעזור כלל לעשות השתדלות להצליח יותר מאחרים או חס ושלום להכשיל אותם. הטוב של האחר לא מגיע על חשבוננו.

לכל יהודי יש את המקום המיוחד שלו עם התפקיד האישי ועבודת השם הפרטית שעליו לעשות. אנשים חושבים שאם מישהו אחר מצליח, זה כאילו מוריד מערכם. הם בתחרות עם כל העולם, שמים לאחרים מרפקים כדי להתקדם ולא מצליחים להוציא מחמאה מפיהם או בכלל לחשוב טוב על אחרים. אלא שהתורה מלמדת אותנו שנר אחד יכול להדליק אינספור נרות אחרים וזה לא מחסיר ממנו מאום.

ובאמת בהמשך הפרשה, כאשר אלדד ומידד מתנבאים במחנה, יהושע אומר למשה "כלאם", אלא שמשה עונה לו "המקנא אתה לי ומי ייתן כל עם השם נביאים". כי משה רבינו הבין שזה לא בא על חשבונו ולא גורע ממנו דבר, ואדרבה, ככל שיש יותר אור של נבואה כך טוב יותר לעולם כולו.

ובאמת עלינו ללמוד לשמוח בשביל אחרים ולהיות טובי עין. כי מדוע שיפריע לנו שאחרים יהיו נביאים? למה מפריע לנו שאחרים יצליחו יותר מאיתנו? למה קשה לנו לקבל שאחרים יהיו הטובים ביותר, שיתקדמו ויתעלו, שיהיו עשירים ומבורכים, ושיהיה להם הכל. למה לקנא? למה לרצות שיכשלו? למה צרות עין? האם זה על חשבוננו? האם החוסר שלהם מוסיף משהו בשבילנו?

ואפשר לראות את הדבר בכל מקום לצערנו. כל עניין לשון הרע מתחיל מכאן. כל המריבות והמלחמות התחילו מכאן. אדם שרוצה להצליח צריך לעשות את העבודה האישית שלו, אבל מדוע להפיל אחרים לשם כך? שיעשה למשל השתדלות למשוך לקוחות אליו, אבל שלא יעשה השתדלות להרחיק אותם מהמתחרים. שיעשה השתדלות לקדם את עצמו, אבל שלא יכשיל את חבריו. ואם החבר הצליח יותר אז גם צריך לשמוח בשבילו, כי זה לא בא על חשבוננו.

מעבר לכל זה, עניין אותה האצלה מלמד אותנו בצורה ברורה ששום דבר לא באמת שלנו. גם ההצלחה שלנו היא לא שלנו. הרי אותם שבעים זקנים קיבלו נבואה ברגע אחד, רק בגלל שהשם החליט לתת להם. באותם רגעים לא היה איזשהו חידוש מצד כל אותם שבעים זקנים, אלא שהשם החליט לתת להם נבואה למרות שדקה לפני כן לא זכו לדרגה הזו. אז איך יתכן להתגאות בהצלחה שלנו ולעשות תחרות עם אחרים?

אותם זקנים בוודאי עמלו רבות במשך כל חייהם, אלא שלא הצליחו להגיע לאותה השגה רוחנית גבוהה. היה חסם כלשהו שלא בא מצדם, אלא שהשם יתברך מנע מהם את הנבואה. ואז ברגע אחד השם יתברך נתן להם מתנה והפך אותם לנביאים.

זה כלל לא קשור להשתדלות עצמה שעשו, כי בוודאי בתוך אותם שבעים היו כאלו שהשתדלו יותר וכאלו שפחות, ומכל מקום אף אחד לא התנבא עד לאותה שעה, ואז ברגע אחד כולם התנבאו בדרגה שווה. גם בעוד אלף שנה הם לא היו משיגים נבואה בכוחות עצמם אם השם לא היה משרה עליהם רוח נבואה. אלא שהשם יתברך החליט להאציל עליהם ואז ברגע אחד הכל השתנה. הכל מתנת חינם מהשם יתברך.

וזה אולי עניין שכדאי להתבונן בו והוא יוכל לחזק אותנו מאוד. כי אנשים רבים לומדים כל החיים שלהם ולא מצליחים להגיע לשום רמז קטן של איזו הארה רוחנית. וזה בוודאי עלול לייאש ולשבור את האדם לראות איך אנשים מתקדמים ומתעלים, ורק הוא לא מתקדם כלל, למרות ההשקעה המרובה שלו. אנשים עלולים לחשוב חס ושלום שאין פירות לעמל שלהם, שאולי חס ושלום כל הלימוד שלהם הוא לחינם.

אלא שמכאן לומדים שדווקא אלו שעמלים בעקביות ובהתמדה, בלי תחרות עם אף אחד ובלי להתרגש מאחרים, הם בסופו של דבר זוכים להארות עצומות. וגם אם במשך כל חייהם הם עמלו ומרגישים שלא הגיעו עדיין לשום השגה, כך הרי גם היו כל אותם זקנים שעמלו במשך כל חייהם, ואז ברגע אחד כשהשם יתברך החליט, הוא האציל עליהם רוח של נבואה.

ואולי אפילו אפשר להתבונן יותר ולראות שלא מוזכר למשל שיהושע היה בין אותם זקנים שהתנבאו. ואולי אדם אחר במקומו היה עלול להתייאש או לקבל חולשה מכך שאחרים מגיעים להארות רוחניות והוא לא. שהוא שימש את משה והיה צמוד לו, ולכאורה לא זכה למה שזכו אחרים. אלא שלבסוף הוא זה שזכה להתעלות יותר מכולם, שהרי הוא זה שהחליף את משה רבינו ולא אחד מהזקנים.

יוצא מכל זה שהדבר החשוב ביותר שמביא לתוצאות הטובות ביותר זה הדבקות וההתמדה. לא להסתכל על אחרים. לא לקנא. לא לצפות לשכר או לגדולה. לא לעשות השתדלות מופרזת כדי להצליח ובטח שלא להכשיל אחרים לשם כך. רק ללכת בפשטות ובתמימות ולהתמיד בעבודת השם מתוך המקום המיוחד שלנו, ומתוך המקום הזה נוכל לבסוף להמריא לשמיים.

ובאמת כאשר מסתכלים על הפרשיות הסמוכות, מגלים שזה סוד ההצלחה של כל מי שהצליח, ושם גם הייתה הנפילה של כל השאר. שדווקא מי שציפה לגדולה ורצה לקבל את שכר עמלו, גרם מכשול לעצמו ונפל. ודווקא כל אותם שלא חסו על כבוד עצמם, עשו לשם שמיים ולא ציפו לשכר, הם אלו שהתעלו וגדלו באמת.

העם שציפו לשכר ורצו לאכול בשר קיבלו עונש גדול בזמן שהזקנים התעלו וקיבלו רוח נבואה. המרגלים שהיו ראשי השבטים ולא רצו להיכנס לארץ כדי שלא ירדו מגדולתם לבסוף נפלו לתחתית, בעוד שיהושע וכלב שלא חששו לגדולה שלהם קיבלו את הגדולה האמתית. את קרח ועדתו שחלקו על משה כדי לקחת גדולה לעצמם בלעה האדמה, בעוד שמשה ואהרן הענווים נפלו על פניהם ולבסוף פרח מטה אהרן להוכיח לכולם שהגדולה אצלם.

בלק ובלעם עשו השתדלות מטורפת להזיק לעם ישראל וכל מה שיצא להם זה רק ברכות. זמרי בן סלוא לקח את המדינית לעיני כולם ובא בטענות למשה רבינו ולבסוף נדקר ברומח, ופינחס שמסר נפשו ולא חשש לעצמו זכה לגדולה עצומה ולברית שלום.

וכך ישנם עוד סיפורים רבים בפרשיות הללו, וכן גם במקומות אחרים רבים נוספים בתורה ובנביאים שמעידים על הדבר. שמי שעושה השתדלות גדולה להצליח בעצמו ולא חושש על מפלת אחרים, בסופו של דבר נופל. אבל דווקא מי שלא מחפש את הגדולה ועובד את השם בתמימות, הוא זה שמתעלה ומצליח כנגד כל הסיכויים.

היום הרבה אנשים רואים אנשים מצליחים ומנסים לחקות אותם, וגם אם דרכם נוגדת את הערכים, הם הולכים בעקבותיהם מתוך מחשבה שרק כך אפשר להצליח. אנשים משפילים אחרים ודורכים על כולם כדי להשיג את המטרות שלהם. הם מכשילים את כל מי שמפריע ובזים לכל מי שמצליח יותר מהם. הכל תחרותי וכולם מחפשים את הגדולה. אבל אותם אנשים לא מבינים שכל זה חס ושלום יביא אותנו לתחתית. זה רק יפיל אותנו ויכשיל אותנו בהמשך הדרך. גם אם נראה לנו שהצלחנו או שאחרים מצליחים בצורה הזו, זה זמני בלבד ולבסוף הנפילה תהיה מאוד כואבת.

אבל כאשר אנשים נוהגים בענווה, בלי לצפות לשכר וגדולה, רק לעשות את התפקיד הקטן והאישי שלהם בהתמדה ובצורה הפשוטה ביותר, אז מגיעות לבסוף התוצאות הכי טובות. וזה מה שמוזכר בתלמוד "לשם שמיים" ו"שלא על מנת לקבל פרס". לא עושים השתדלות בשביל טובות הנאה או הצלחה מסוימת, אלא כדי לבצע את התפקיד שלנו בצורה הטובה ביותר ולהתעלות מתוך המקום שלנו.

ולפעמים אדם יכול לבוא לבית המדרש יום אחר יום במשך עשרות שנים, הוא לומד ולומד, ואף אחד לא מעריך אותו, כולם מזלזלים בו, הוא לא זוכה לשום הארה רוחנית, לא רואה שום שכר לעמלו ויגיעו, סתם נשאר אדם פשוט שכאילו לא התקדם כלל במשך עשרים השנים האחרונות. ואז אותו אדם עלול להתייאש ולחשוב שאולי כדאי לוותר וללכת בדרך שבה אחרים הולכים ונראה שהם מצליחים בה.

ואז הוא רואה אנשים שכלל לא משקיעים בלימוד ובכל זאת מצליחים. הוא רואה שנותנים כבוד והערכה לרבנים שהם בכלל לא באמת רבנים. הוא רואה אנשים ללא יראת שמיים שמקבלים הרבה אהדה מהסביבה. הוא רואה רמאויות ודברים לא מוסריים שאנשים עושים וכך הם מרוויחים מזה. וכך לאט לאט הוא מקבל את הרושם שאולי חס ושלום אין שום טעם בלימוד שלו. הוא חושב שאולי משתלם יותר לעשות דברים בצורה עקומה כמו כולם ולא להיות הישר שתמיד יוצא הכי מקופח.

אבל אותו אדם לא יודע מה הוא עושה בעולמות העליונים, והוא לא יודע מה מצפה לו בהמשך. על אותם אנשים מעטים כל העולם עומד. הוא אולי לא יודע זאת כי כולם רואים אותו כאדם פשוט, אבל הוא בין האנשים הקרובים ביותר להשם יתברך. בתוך כל עולם השקר הוא נשאר אמתי. ברגע אחד השם יתברך יכול לקחת אותו ולהעלות אותו לשיא. ברגע אחד אפשר להגיע לנבואה. ברגע אחד אפשר להפוך להיות מנהיג. כמו כל אותם זקנים. וגם אם לא יגיע לזה כאן, בוודאי שיזכה לראות את מיקומו הגבוה והנצחי בעולם הבא.

ובאמת כל עבודת השם שלנו מיועדת להשם יתברך, ואדרבה, רק כך אפשר לדעת שאנו באמת עובדים את השם יתברך. כי אם אדם עובד את השם יתברך כדי להגיע לגדולה, להשיג חכמה או לקבל טובות הנאה שונות, אז זה כשלעצמו מוכיח בצורה ברורה שאותו אדם כלל לא עובד את השם, אלא את עצמו.

אדם צריך לעבוד את השם בכל מחיר. לא משנה מה נרוויח מכך. לעשות את ההשתדלות שלנו להגיע למרב מתוך המקום האישי שלנו. ומכאן והלאה זה ביד השם, הוא ייקח אותנו לאן שירצה והוא יוביל אותנו למקומות המתאימים בשבילנו.

השם יתברך יזכה אותנו לעבוד אותו בתמימות ופשטות, ולזכות לאור רוחני עצום שיחבר אותנו אליו בצורה הטובה ביותר.