פרשת בהעלותך – השקר שבתאווה
הפרשה מספרת לנו על התאווה של עם ישראל: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאווה" (במדבר יא' פסוק ד'). הפסוק שלאחר מכן מסביר "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם", "את הקישואים ואת האבטיחים" וכו'.
אבל לכאורה קצת קשה להבין מה בדיוק הולך כאן. בני ישראל נמצאים במדבר עם נסים מופלאים בהשגחה פרטית, עשר מכות מצרים, קריעת ים סוף, ענני כבוד, באר מרים, מן יורד בכל יום מהשמיים, מעמד הר סיני, קבלת התורה והשכינה שלא זזה מהם, ואחרי כל זה מה שמעניין את העם זה קישואים ואבטיחים?
איך בכלל אפשר לרצות לחזור למצרים אחרי העבדות, הסבל הנוראי והגזירות הקשות שהיו שם? האם יעלה על הדעת שחזרה לשעבוד במצרים יכולה לעשות טוב למישהו? וכל זה בשביל לאכול דגים בחינם? קישואים ואבטיחים?
אלא שזה בדיוק כוחה של התאווה. כל השאלות והקושיות שיש לנו בעניין הזה באות מצד השכל. כשאדם שומע את הסיפורים ולומד על כך מבחוץ, אז הוא בטוח שהכול פשוט וקל. אבל כאשר האדם שוקע בתאווה כלשהי, כל השכל וההיגיון מושלך הצידה. הוא יכול לעשות דברים הפוכים מהשכל שנוגדים לחלוטין את הרצונות שלו, הכל מתוך תאווה.
לתאווה יש כוח לשקר ולגרום לנו לחשוב שאילו היה לנו משהו גשמי קטן וטיפשי, אז כאילו שכל החיים שלנו היו טובים יותר. אדם יכול לעשות דברים מטורפים ולהשתטות לחלוטין עבור תאווה. הוא מוכן להתבזות ולהגיע למקומות גרועים, ובלבד שאולי ישיג את התאווה שלו.
הרבה אנשים קוראים את הסיפורים על בני ישראל ומתקשים להבין כיצד אפשר להתלונן כל כך הרבה? איך אפשר לחטוא? כיצד יתכן שלא נצמדו בדבקות מוחלטת לתורה האלוקית לאחר כל הניסים המופלאים שראו? איך אפשר לחלוק על משה רבינו? איך אפשר לבוא בטענות כלפי שמיים?
והרבה פעמים אנשים מצהירים בלי פקפוק שאילו הם היו שם אז הם היו נוהגים בצורה שונה לחלוטין. כשמסתכלים על הדברים מבחוץ כולם גיבורים גדולים. כי הם לא מרגישים את התאוות, הלחץ ואת כל שאר הגורמים המשפיעים. הם רק מנסים להבין את הדברים בשכל. אבל כאשר הם עצמם נתקלים באיזו תאווה חסרת כל היגיון, הם עוזבים את הכל ורודפים אחריה.
כי אנחנו רואים את הדברים מבחוץ, בלי נגיעות ובלי תאוות. לכן גם קל לנו לשפוט אחרים, שאנחנו יכולים בקלות להאשים את ההוא או להתלונן על האחר. תמיד נראה לנו שאחרים לא בסדר, שאילו היינו במקומם היינו מתנהגים בצורה שונה לחלוטין. כי אנחנו מסתכלים על אחרים בצורה טכנית ושכלית, בלי לקחת בחשבון את הרגשות העזים שמתחוללים בתוכם.
אז אנשים כועסים על אחרים. חושבים שזה לא בסדר לעשות כך וכך. מבקרים כל מעשה שלא מוצא חן בעיניהם. ולא מבינים את הבחירות של האחר ששונות לגמרי משלהם ולכאורה כאילו תלושות מהמציאות. אבל כל זה בגלל שלאותם אנשים שרואים את הדברים מבחוץ אין את אותם תאוות. אבל בדברים שגם להם עצמם יש תאוות, הם מסוגלים להתנהג בצורה מטופשת וגרועה. וכאשר מעירים להם על כך, הם לא מצליחים כלל לראות שהם לא בסדר.
ישנם הרי דברים ברורים לנו שבכל זאת אנו הולכים נגדם. ישנו היגיון ברור ולמרות זאת אנו בוחרים לעשות דברים לא הגיוניים מתוך תאווה שתוקפת אותנו. כאשר אנו קוראים את הדברים על בני ישראל זה נראה לנו תמוה, לא הגיוני ורחוק מאיתנו, כאילו שאנחנו במקומם היינו נוהגים אחרת. אבל האמת היא שאנחנו נוהגים בדיוק באותה צורה, רק שמתוך ההרגל לתאוות שלנו אנחנו כלל לא מצליחים לראות שזה לא בסדר.
אנשים יכולים להקריב את כל מה שיקר וחשוב להם בחיים בשביל איזשהו שקר דמיוני שכאילו יעשה להם טוב. התאווה אומרת לנו לאכול אוכל מזיק ומלא שומנים, לעשן סיגריות שיקצרו את חיינו או לעבור על מצוות התורה כדי ליהנות, אבל כל אלו מזיקים לנו בזמן שאנו בטוחים שאנו עושים את הדבר הטוב ביותר עבורנו.
וכל אדם יכול להסתכל על סדר היום שלו ולבחון כיצד התקדם ואילו בחירות מועילות הוא בחר. לרוב נגלה שבמשך רוב היום אנו עסוקים בעשייה של דברים שכלל לא תורמים למטרות ולשאיפות שלנו. כי אנו מוסטים בקלות מהדרך מכל תאווה טיפשית שנראית לנו ברגע זה כאילו שזה הדבר החשוב והטוב ביותר כעת.
אנשים חושבים על דברים מועילים לעשות במשך היום, ואז בסוף היום לפני השינה הם משחזרים מה הספיקו לעשות, ופתאום מבינים שבמשך כל היום התעסקו עם שטויות. הם צפו בטלוויזיה, נחו, שוחחו קצת עם השכנים, מדי פעם בדקו לראות מה יש במקרר, קצת טלפון, קצת הודעות וכך לאט לאט העבירו את כל היום בדברים חסרי ערך. הם ידעו היטב מה הם צריכים לעשות, אבל התאוות סובבו אותם למקומות אחרים.
לא פעם נהיה מסוגלים לזרוק לפח דברים מהותיים וחשובים רק כדי להשיג איזו תאווה טיפשית שנראית לנו כדבר החשוב ביותר בעולם באותו הרגע. אנשים רבים שרפו עשרים שנות משפחה ונישואין בשביל רגע אחד של תאווה שלאחריו כל חייהם התפרקו. אנשים יושבים בכלא עשרות שנים בגלל רגע אחד של תאווה.
אנשים מוותרים בכל יום על הזדמנויות להתעלות רוחנית ולקיום תכלית חייהם, בשביל עוד קצת כסף, טלוויזיה, אוכל, בילויים ושאר תאוות מזדמנות שסוגרות לנו את כל היום כך שלא יישאר לנו רגע אחד לחשוב על מה שבאמת חשוב בחיים. אנו מוותרים על הדברים החשובים ביותר בחיינו בשביל דמיון מטופש, ממש כמו העם במדבר שרצה לוותר על ההשגחה הפרטית ולחזור לעבודת פרך במצרים כדי לאכול קישואים.
לחיים של כולנו ישנה משמעות עמוקה ובוודאי שכל אחד רוצה להגשים את עצמו ולהגיע לניצול מרבי של חייו. אך קל מאוד לראות שבשטח הדבר כמעט ואינו מצוי וכמעט שכולנו רודפים אחרי תאוות שקריות שמביאות אותנו לסטייה מוחלטת מניצול החיים.
אם נשאל את עצמנו כמה זמן הקדשנו בשבוע האחרון לצורך הגשמת המטרה של חיינו, כנראה שהתשובה תהיה זמן מועט ביותר (אם בכלל). לעומת זאת אם נשאל את עצמנו כמה זמן זכינו "להעביר בכיף", התשובה תהיה הרבה יותר זמן. נניח שנאמר שאנו מוכרחים לעבוד, לישון, לאכול ולעשות עוד דברים הכרחיים לצורך קיומנו ולכן הזמן הזה לא פנוי. אבל מה עם כל שאר הזמן שברשותנו?
איך יתכן שאנו מוצאים זמן לצפייה בטלוויזיה, לדיבורים על פוליטיקה וכדורגל, לקריאת עיתונים, לשיחות טלפון ארוכות, למשחקי מחשב, לבילויים שונים ולהסתובב עם חברים ומכרים, וכל זה בזמן שאנו מוכנים להישבע שאין לנו רגע אחד פנוי לשיעור תורה או לפחות להקדשת חמש דקות לחשבון נפש ומחשבה על תכלית חיינו?
כל אחד מאיתנו יודה שתכלית החיים היא בוודאי הדבר הכי חשוב בחיים. אבל הניסיון מוכיח שזהו אולי הדבר שמקבל הכי פחות תשומת לב מאיתנו. אם יש לנו כמה דקות פנויות, נעדיף "להעביר את הזמן" במקום לנצל אותו. במקום לנצל את הזמן היקר, אנו מבזבזים אותו ורוצים להעביר אותו. אבל כדאי לכל אחד מאיתנו לשנות את הגישה הזו ולצעוד לכיוון הניצול המרבי של החיים. במקום להתעמק בתאוות צריך להתעמק במה שבאמת חשוב ומועיל.
לפני כל מעשה כדאי להתרגל לשאול את עצמנו לאן אותו מעשה יביא אותנו? האם הוא יקדם אותנו בחיים? האם בעוד חודש או שנה נהיה שמחים מאותו מעשה שעשינו? הרי אף אחד מאיתנו לא נהנה מהתאוות של אתמול. אף אחד לא מאושר היום כי בחודש שעבר הוא צפה בסרט מוצלח, כי השוקולד לפני שבוע היה ממש טעים או כי לפני שנתיים הקבוצה שהוא אוהד לקחה את האליפות.
התאוות הן חולפות ואין להן שום טעם ומשמעות לאחר שחלפו. זה הכל שקר שנראה לנו חשוב באותו רגע, אבל לאחר זמן מתגלה כחסר ערך לחלוטין. האושר של היום בנוי על ההשגות שהשגנו ועל העבודה הפנימית שעברנו. על המקום הרוחני שאליו הגענו ועל הזיכוך שעשינו. לכן הדרך הטובה ביותר לשמור על עצמנו ולא להתפתות היא לזכור מה באמת חשוב בחיים ולנסות לראות מה יקרה בעתיד בחיינו בעקבות אותו מעשה.
התאווה עובדת בדיוק על הכיוון ההפוך, היא מביאה אותנו למצב של חוסר חשיבה וכך משתלטת עלינו ברגעי חולשה. אנו שוכחים את כל החיים, שמים בצד את כל הדברים החשובים ולא מצליחים לחשוב בהיגיון, אלא רק מרגישים את הרגש העז של אותה תאווה. אבל לאחר מכן הכל עובר ואנחנו לא שמחים ומאושרים מאותה בחירה בתאווה, כיוון שלא קידמה אותנו ולא הועילה לנו בדבר.
תארו לכם כמה דברים לא טובים היו נמנעים אילו היינו מתרגלים לחשוב לפני כל מעשה, שהרי כיצד ניתן לעשות דבר לא טוב ומזיק כאשר אנו רואים את ההשלכות של אותו המעשה לפנינו? על זה לימדו אותנו חז"ל שעלינו לחשב את השכר וההפסד שיוצא ממצווה ומעבירה. כך נוכל לעשות את הדבר הנכון והטוב עבורנו.
התאוות מביאות אותנו להפסדים עצומים של זמן ומשאבים שונים. את אותו הזמן ניתן לנצל כדי לחיות חיים טובים יותר, מאושרים יותר ומהותיים יותר. הכל מתוך מחשבה והתבוננות, מבלי לקחת את הדברים כמובנים מאליהם.
כדאי להקדיש לפחות מספר דקות ביום למחשבה מדוע הגענו לעולם ומה תפקידנו כאן כדי לדעת שאנו מתקדמים לכיוון הנכון. מה הטעם להעביר עוד יום ועוד יום ללא תכלית? כדאי לזכור תמיד שלכל מעשה יש השלכות, ואם לא ידוע לנו שאותו מעשה מועיל, אז כנראה שהוא מזיק. במקום לבזבז את הזמן ניתן לנצל אותו ללימוד התורה הקדושה, לימוד הפנימיות שלנו, לימוד החיים שלנו, לימוד התכלית, ומתוך כך נזכה בע"ה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה