חיזוק האמונה מתוך המעשים – פרשת בהר
מי מאיתנו לא מחפש לחזק את האמונה. כל אחד היה רוצה להיות שלם באמונתו בקדוש ברוך הוא ובתורתו ולחיות מתוך בהירות ויישוב הדעת, ללא בלבולים וספקות. ובאמת אנו משתדלים ומנסים להתקרב ולחזק את האמונה, אבל כאילו שלא בשליטתנו, הספקות חודרים לתוכנו ומחלישים אותנו בכל פעם מחדש.
המציאות מוכיחה לנו שגם אם נאמר לעצמנו דברים חיוביים, גם אם נחשוב לעצמנו שאנחנו רוצים להאמין, גם אם נתאמץ לעבוד על האמונה ובמשך כל היום רק נחשוב לעצמנו כמה אנחנו אוהבים את השם, בכל זאת ההרהורים הלא טובים ימצאו את דרכם אלינו.
כי המציאות בשטח היא שאדם רוצה להתחזק ולעשות התקדמות רוחנית, אבל אין לו שמץ של מושג איך לעבוד על האמונות, על המידות ועל הפנימיות שלו. אלו דברים רוחניים שהאדם לא יודע כיצד בכלל להכיל את המונחים האלו. אי אפשר להגדיר את זה ואין תוכנית עבודה שתראה לנו כיצד להגיע לשם. אז איך בכל זאת נצליח לחזק את האמונה בצורה מנצחת?
פרשת בהר מציגה לנו את מצוות השמיטה והיובל שנראות תמוהות במקצת. אנו מצווים על שביתת הארץ, אלא שצריך לשאול: וכי האדמה צריכה לנוח ולשבות? בשביל מה הארץ צריכה מנוחה? ביובל כל איש מישראל חוזר אל אחוזתו, אבל מדוע צריך להחזיר למישהו אדמה שקנינו ממנו בכספנו?
הפרשה ממשיכה ומדברת על איסור אונאה ועל איך להתייחס לעבדים, ואז כשמתבוננים בדברים אפשר לראות איך שהכול מתחבר יחד. כל המצוות האלו מלמדות אותנו אמונה. אבל לא סתם אמונה תאורטית כזו שעוברת לנו מדי פעם במחשבות מזדמנות, אלא אמונה מעשית מכל הלב שכל אחד יכול להכניס לחייו.
וזה הפתרון הנפלא שהתורה מביאה לנו לחיזוק האמונה. שעל האדם לקיים מצוות מעשיות, בצורה טכנית וזמינה, ואז ממילא עם הזמן אלו ישפיעו גם על לבו. אילו התורה הייתה אומרת לנו לא לכעוס, להאמין, להיות אנשים טובים יותר וכו’, אז אמנם היינו רוצים לקיים את כל זה, אבל לא היינו יודעים כיצד להגיע לשם.
אי אפשר לתת לאדם מצווה רוחנית שהוא בכלל לא מבין ולא יודע כיצד לקיים. לפעמים למשל רואים אדם בשעת כעס, שכרגע הוא פועל מתוך לחץ והכל מתוח, ואז אומרים לו “אל תכעס”. כשהוא שומע את המלים האלו זה מכעיס אותו עוד יותר. אמנם הוא יודע שהכעס הוא לא דבר טוב, אבל כעת הוא פקעת עצבים והוא בכלל לא חושב בהיגיון. אין לו איזה כפתור שילחץ עליו כדי שהכעס ייפסק.
לכן התורה הביאה לנו את המצוות, שהן שייכות כאן לעולם הזה הגשמי. וזוהי הדרך שלנו להגיע אל הרוחניות הנכספת. דרך מעשים גשמיים אפשר להגיע לעולם רוחני. ולכן אדם שרוצה להתחבר לרוחניות, אבל מרגיש קשיים וחוסר הצלחה, צריך פשוט לקיים מצוות.
המצוות עצמן הן ברות ביצוע, מובנות, לא מסובכות ונתפסות. זה בסך הכל מעשה טכני שאדם צריך ללמוד כיצד לבצע אותו ולאחר מכן הוא עושה אותו בפשיטות. לא צריך להתחבר אליהן, לאהוב אותן או לחוש איזשהו רגש אחר. לא מוכרחים להבין את המהות שלהן או מהיכן הן נובעות, לא צריך להרגיש “בשלים” כדי לקיים אותן או להגיע לרמה רוחנית מסוימת, אלא פשוט לעשות אותן וזהו. ואז עצם העשייה מביאה אותנו לעלייה רוחנית וחיבור.
אדם ששומר שמיטה עושה מעשה טכני וחיצוני לגמרי. אף אחד לא ביקש ממנו לאהוב את המעשה, לערב רגשות ולעשות את זה מכל הלב. כל מה שצריך הוא לא לעשות עבודות בשדה. אך מתוך המעשה החיצוני הוא מעיד על האמונה במי שציווה על המעשה וכך הוא מחזק בתוכו את האמונה.
ויבוא אדם אחר ויאמר שעיקר האמונה היא בלב. אז הוא יסתגר לבדו ויתאמץ לחזק את האמונה שלו, הוא יחשוב לעצמו שעכשיו הוא מתחזק באמונה, אבל בפועל הוא לא ישמור שמיטה וימשיך לעשות עבודה בשדה כהרגלו. מובן הדבר שמתוך המעשים הסותרים, גם אמונה בלב לא תישאר לו.
אבל כאשר האדם שומר שמיטה כראוי, בכל דקדוקי הפרטים של ההלכה, ממילא האמונה שלו מתעצמת, גם אם לפני כן האמונה שלו הייתה חלשה מאוד. הוא עושה מעשה טכני בלבד בצורה גשמית, אבל אותו מעשה משפיע ומחלחל פנימה עד שמביא לו רוחניות עצומה.
יבוא אדם וישאל מדוע הוא לא עובד בשדה? מדוע הוא לא זורע וחורש? הרי יש לו שדה שהוא יכול להרוויח ממנה המון. אין שום סיבה גשמית להפסיק לעבוד בשדה ולתת לאדמה לנוח. וכי מי הטיפש שפעם בשבע שנים יעזוב את הכל ויוותר על פרנסת ביתו? זה נגד ההיגיון הבריא.
הדבר היחיד שמונע ממנו את העבודה בשדה הוא הציווי האלוקי. הרי אותה אדמה היא כלל לא שלו, אלא של הקדוש ברוך הוא שציווה לא לעבוד אותה. הוא זה שנותן פרנסה והוא זה שקובע מתי נעבוד ומתי לא. מתוך כך אותו יהודי מחדיר לעצמו אמונה. אבל זו לא אמונה חד פעמית מתוך מעשה כלשהו. אלא אמונה יומיומית שהוא מחדיר לעצמו בכל רגע במשך שנה שלמה של שמיטת הארץ. בכל רגע ורגע האדמה שלו שובתת והוא מקבל מכך אמונה.
תארו לכם שלמשך שנה שלמה אדם מפסיק לעבוד ולא מקבל משכורת. מי מאיתנו יכול היה להסתדר בצורה כזו? אם אדם מקיים את הציווי האלוקי הזה הוא משפיע על עצמו אמונה עצומה שיכולה לנצח הכל. אותו אדם מבין שהפרנסה שלו לא תלויה בהשתדלות שלו, היא לא תלויה בבשר ודם, במקריות או בנסיבות שבטבע, אלא תלויה בקדוש ברוך הוא שיכול לתת לנו פרנסה גם בלי שנעבוד את האדמה.
הקדוש ברוך הוא מבטיח שלא יחסר לנו ושבשנה השישית יהיה לנו מספיק יבול שימלא גם את החוסר של שנת השמיטה. אדם שהולך בעקבות הציווי מחדיר לעצמו אמונה עצומה. אותו אדם מבין שהקדוש ברוך הוא שולט על כל הבריאה. הפרנסה לא מגיעה מהמעסיק שלנו או מהיבול בקרקע, אלא מהקדוש ברוך הוא.
לאחר שאדם מכניס את המצווה הזו לחייו, חי לפיה ומשנה את מעשיו, הכל נכנס פנימה והופך לאמונה טהורה. גם אם מבחינה שכלית ורגשית הוא לא האמין בזה לגמרי בהתחלה ולא היה שלם עם ההחלטה, בכל יום שעובר והוא שומר את השמיטה הוא רק מחזק את האמונה יותר ויותר.
כך גם מצוות היובל מביאה אותנו לאמונה חזקה וגדולה. כי שנת היובל מחזירה את כל האדמות לבעלים המקוריים שלהם על פי הנחלה שכל אחד קיבל בחלוקת הארץ. מה שמוכיח לנו שאין לנו שליטה ובעלות על הקרקעות והכל שייך לקדוש ברוך הוא. רק הבורא הוא שקובע למי שייכת הקרקע ואף אחד בעולם לא יוכל לקחת את הקרקע לבעלותו.
כך גם איסור אונאה והיחס לעבדים. הכל מראה לנו שאין לנו בעלות על שום דבר שנמצא כאן. הממון לא שייך לנו, אנשים הם לא בשליטתנו ואפילו לעבדים שלנו לא נוכל לעשות מה שנרצה, כי כלום לא שלנו. הכל של השם יתברך ורק הוא שמחליט.
מתוך המצוות הטכניות הללו אפשר לזכות לאמונה שלמה. המצוות האלו מעידות בנו שאין לנו כלום ושהכול של השם יתברך. המצוות האלו מחלישות את רגש הבעלות שלנו על העולם, מורידות את הגאווה ונותנות לנו להבין שהקדוש ברוך הוא שולט בכל ואנו נכנעים לפניו. כל זה מעצים את הביטחון שלנו בקדוש ברוך הוא ומחזק את האמונה בו.
לחזק את האמונה בלב זה קשה, אבל לעשות דברים טכניים שיעשו את זה בשבילנו זה יותר אפשרי. לוותר על שנה שלמה של עבודה בשדה או לוותר על הקרקע שרכשנו בכספנו זה דברים טכניים שכל אחד יכול לבחור לעשות, ועצם העשייה תחזק לנו את האמונה.
לא רק המצוות האלו מחזקות בנו את האמונה, אלא כל מצווה מחזקת אותנו בדרך כזו או אחרת. לפעמים נראה לנו שאנחנו מתאמצים כדי להתחזק, אבל מרגישים שזה לא הולך. הספקות באים, אין לנו ביטחון בהשם, אנו לא מאמינים בצורה שלמה ודברים רבים נראים לא מובנים. מנסים לחזק את הביטחון בהשם אבל זה לא הולך. רוצים לחזק את האמונה ולהתקרב להשם, אבל לא מצליחים להרגיש כלום. אבל כל זה מתוך המעשים שלנו.
כאשר אדם עושה עבירות אז קשה מאוד להתחזק. אדם לא יכול לשבת במועדון מלא פריצות עם חברים רחוקים מתורה שלועגים לתלמידי חכמים, לדבר איתם על ניאוף ותאוות ויחד עם זאת לרצות לעבוד על האמונה ולצפות שהיא תתחזק. והרבה אנשים נכנעים ללחצי החברה ועושים דברים כאלו ממש, אבל הדבר ברור שעצם המעשים הגרועים האלו הם שמרחיקים ומחלישים את האמונה.
כי עצם המעשים הטכניים משפיעים עלינו וחודרים לתוכנו בין אם אנחנו רוצים בכך או לא. אנשים חושבים שהם גיבורים גדולים, שיש להם חסינות. אז הם מרשים לעצמם לצפות בתכנים בטלוויזיה, להיות במקומות של חוסר צניעות, להיות מוקפים בסביבה רחוקה מתורה ומצוות, להסתובב ללא כיסוי ראש, לאכול בלי לברך וכו’. והם בטוחים שיחד עם כל זה הם יוכלו לחזק את האמונה בלבם.
אז יוצא שבמשך כמה דקות ביום הם חושבים על השם יתברך ורוצים לחזק את האמונה ולהתקרב אליו. אבל במשך כל שאר היום הם עושים את ההפך הגמור, מסתירים את ההשגחה, חיים מתוך תחושה שאין דין ואין דיין, מחלישים את האמונה ומתרחקים ממנו. אז איך יצליחו לחזק את האמונה בצורה שכזו? הם כאילו הופכים להיות האויבים של עצמם ושמים לעצמם מכשולים בדרך.
ואז אותם אנשים נכשלים ונופלים שוב ושוב, והם לא מבינים מה הם עושים לא בסדר ומדוע הם לא מצליחים להתחזק. הם שכחו שלפני שעה הם ראו סרטים של כפירה והפקרות, אכלו אוכל לא כשר, רקדו ריקודים מעורבים ועשו את כל העבירות האפשריות. כאילו שעשו את הכל כדי למרוד בהשם יתברך ולהסיר מהם כל טיפת אמונה. וכעת לאחר כל העבירות הם רוצים לשכוח מהכול ולהרגיש אמונה. אבל זה לא עובד כך.
צריך זמן והשקעה מרובים כדי להשכיח את המראות שראינו, להוציא את הטומאה שאכלנו ולהכניס לתוכנו קדושה ורוחניות. זה לא דבר שמגיע ברגע ללא השקעה. ככל שנכניס את השם יתברך לחיינו, שנזכור אותו בכל רגע ורגע, שנעשה את המעשים שהוא ציווה עליהם שמזכירים לנו מי הבורא, כך נוכל להחדיר את האמונה לתוכנו.
כאשר אדם בכל רגע מחייו עושה מצוות ולומד תורה, אז בוודאי שהדברים הופכים להיות לאט לאט לשם שמיים והאמונה מתחזקת. אדם שמקיים מצוות משריש בלבו את האמונה גם בלי שיעשה דברים מיוחדים שיביאו אותה. אמונה זה לא משהו שאפשר להביא מתוך מחשבה טובה בלבד. אמונה זה משהו שרוכשים על ידי מעשים טובים ומצוות שגורמים לנו להבין שהשם יתברך הוא השולט בעולם.
לא פעם שומעים על יהודים שהולכים לשיעורי תורה ומתחזקים באמונה. למרבה הפלא, כשמתבוננים בתוכן השיעור קשה מאוד להבין את הקשר. השיעור בכלל מדבר על הלכות, על סיפורים בגמרא או על דיני נזיקין. מדברים למשל על כיצד צריך לבצע נטילת ידיים, או מתי שומר חינם יהיה צריך לשלם. לכאורה אין לזה שום קשר לחיזוק האמונה. אבל בכל זאת אותם יהודים מתחזקים באמונה על אף שאף אחד לא דיבר בשיעור על עניינים של אמונה. כי עצם ההתעסקות במצוות ובלימוד התורה זה מה שנותן לנו כוח, ביטחון ואמונה.
אדם יכול לקיים מצווה מסוימת בעקשנות ואז יזכה לאמונה, למרות שאותה המצווה לכאורה כלל לא עוסקת בענייני אמונה. לעומתו אדם שחושב שהוא מאמין בלב ובינתיים מניח לעצמו לעשות את כל העבירות האפשריות, הוא אדם שמשקר לעצמו. כי אי אפשר להאמין בלי מעשים. האמונה והמעשים תלויים זה בזה.
מתוך המעשים שלנו אנו נבנים והם אלו שיקבעו מה ייכנס ללב שלנו. קיום המצוות ולימוד התורה מכניסים לנו אמונה בלב, כך שכל יהודי שיעשה זאת בעקשנות, במסירות ובהתמדה יוכל לזכות לאמונה שלמה גם בלי לעשות דברים ישירים שלכאורה צריכים להביא את אותה אמונה.
אדם יכול לנסות לעבוד על עצמו, להכניס רוחניות, להכניס רגש, לשלוט על המחשבות, לרצות שינוי, להתחזק ולתקן את המידות, אך בסופו של דבר הוא יבין שזה כמעט בלתי אפשרי לשנות את התפיסה הרוחנית שלנו. אין לנו שליטה ישירה על מה שמתחולל בתוכנו פנימה.
אך ברגע שעושים את המעשים המתאימים ועובדים על הצד הטכני, אפשר לראות שעם הזמן התפיסה הנכונה והרוחניות המיוחלת מגיעות ללא כל מאמץ. השם יזכה אותנו לעשות את המעשים הנכונים שיביאו אותנו לאמונה שלמה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה