נבואות בלעם – פרשת בלק

ראובן פיזנטי | י״א בתמוז ה׳תשע״ז | פרשת בלק

כאשר בלעם רצה לקלל, הקדוש ברוך הוא שם בפיו ברכות. וצריך לדעת שאמנם בלעם מצד עצמו היה רשע, אך אותן ברכות היו נבואות ממש, מתוך דברי השם יתברך. והדבר מובן שכל הנבואות האלו אמנם נאמרו על ידי מכשף גוי רשע, אבל יחד עם זאת נכתבו בתורה הקדושה, ומכאן שהן מיועדות אלינו.

לכן מן הראוי להסתכל בהן ולנסות להבין אותן, וכך לראות מה השם יתברך רומז לנו דרך אותן נבואות. ננסה בסיעתא דשמיא להביא פסוקי נבואה מהברכות שברך בלעם בעל כרחו, ולראות כיצד נוכל ללמוד מאותם פסוקים ולהכניס את הדברים אל חיינו.

בלעם אומר לבלק “מה אקוב לא קבה אל” (במדבר כג, ח). למרות שהוא יודע שיש לו כוח אדיר לקלל ולהחריב, עם כל זה הוא מבין שאם השם יתברך לא מקלל, אז אין לו שום כוח מצד עצמו לקלל. הוא יכול לעשות דברים רק אם זה מתאים לרצון השם.

וכך עלינו להתחזק בביטחון ולהבין שאם השם יתברך לא רוצה שיגיע רע למישהו, אז גם אם כולם ינסו לקלל אותו, להכשיל אותו ולעשות לו רע, זה לא יעזור להם כלל. רק השם מחליט והכל הולך לפי רצון השם.

לפעמים אנשים פוחדים מכאלו שרוצים להזיק להם, אבל עליהם להבין שהחשבון היחיד שיש להם זה רק עם השם יתברך, ואם הוא רוצה בטובתם, אז גם האויבים הכי גדולים שלהם לא יוכלו כלל להזיק, ואדרבה, הם גם יברכו אותם. כמו בלעם שברך את ישראל או כמו שרו של עשו שברך את יעקב וכו’.

“עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (שם, ט). בדרך הטבע נראה שיש עמים חזקים מאיתנו. נראה שאנו תלויים בעמים אחרים. תמיד חשוב לנו שבכל העולם יחשבו עלינו דברים טובים. חשוב לנו להיראות טוב. חשוב לקבל עזרה ממדינות אחרות וכו’. ובאמת אמנם בוודאי שאין כל רע בהשתדלות, אבל רק צריך לשים לב שזה לא בא על חשבון התורה הקדושה.

כי באמת מי שמחליט זה רק השם יתברך. לכן אסור לעשות שיקולים של התחשבות בגויים על חשבון התורה. אסור לעשות שלום בתמורה לפשרות על דרך החיים שהתורה הכתיבה לנו. אסור לוותר על ערכים כדי להתאים לסביבה. אסור לנו להידמות לכולם. אנחנו עם שונה שיושב לבדו ולא מתחשב בגויים.

ובאמת אפשר לראות שככל שאנו מנסים להתחשב בעמים אחרים, להיות נחמדים וטובים לאחרים, כך רק דורכים עלינו יותר. במקום להעריך את המאמצים שלנו, את ההתחשבות שלנו, את היושר והרגש שלנו, את הוותרנות והסלחנות, את העדינות, את החמלה, את הלב הרחב, במקום זה הם לוקחים את הכל לרעתנו ומשתמשים בזה נגדנו.

ומכאן אולי אפשר לראות רמז בפסוק, שאם עם לבדד ישכון, שאם נשמור על עצמנו סגורים לבדנו בלי להתערב עם עמים אחרים, אז בגויים לא יתחשב, שנהיה חזקים יותר מכל העמים ולא נצטרך כלל להתחשב בהם. וכך באמת היה באותה תקופה מיציאת מצרים ועד לאחר כיבוש הארץ.

אלא שלפי זה אפשר להבין שאם ח”ו העם לא ישכון לבדד, אז הוא ייאלץ כן להתחשב בגויים כי כבר לא יהיה לו את החוזק שלו. ואולי מכאן בלעם יעץ לבלק את העצה לבסוף, שישלח את בנות מואב ומדין לזנות עם ישראל. כי זו נקודת החולשה של עם ישראל, שכאשר יש פתחים לתרבויות אחרות ותערובת עם עמים אחרים, אז אין את החוזק של העם וכך עמים אחרים יכולים לשלוט בו. אבל אם עם ישראל שומר על עצמו כעם יהודי ונבדל, אז אף אחד בעולם לא יכול להזיק כלל.

מכל זה נבין כמה חשוב לשמור על עצמנו כעם מאוחד, ולא להתערב כלל עם עמים אחרים. כך נשמור על החוזק שלנו ונקבל סיוע עצום מהשמיים שלא נזדקק להתחשב באף אחד ולא נהיה תלויים באף אחד. אסור לפתוח פתח לתרבויות זרות, אלא רק דרך התורה הקדושה היא שלנו.

“תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו” (שם, י). גם הרשעים שמתעסקים בהבלי העולם הזה, יודעים שבסופו של דבר יגיע יום המוות. הם אמנם חיים חיי הפקרות ונשלטים על ידי התאוות, ההרגלים והכללים של החברה, וכך הם מנסים ליהנות מהרגע וכאילו להדחיק את העניין שגם הם ימותו יום אחד, אבל בתוך תוכם הם מפוחדים ואין להם שמץ של מושג מה שהולך לקרות איתם.

אז כדי להתמודד עם הפחדים הם משקרים לעצמם. הם אומרים לעצמם שאפשר לרדוף אחרי תאוות ולעשות עברות, שחס ושלום אין דין ואין דיין, והם בטוחים שלבסוף השם יסלח להם והכל יהיה טוב. הם חושבים שבגלל שהשם יתברך רחמן אז הוא ירחם עליהם למרות שהם הולכים נגד תורתו.

לכן אנשים רחוקים מנסים להימנע משיחות על עניין הפטירה, משתדלים לא לדעת מה קורה אחרי המוות ומתרחקים ככל שאפשר מרגעי מחשבה וחשבון נפש. כל זה משום שהם פוחדים מאותם רגעים כי אז האמת מתחילה להתגלות. הם פוחדים להיות לבד עם עצמם כי הם מבינים שהדרך שלהם אינה נכונה.

הדבר דומה למישהו שמשקר לאחרים ואז הוא משתדל להתרחק מהם ומתחמק משיחות איתם כדי להימנע ממבוכה שלא יגלו את השקרים שלו. כך אותם אנשים מתחמקים מעצמם ומקיפים את עצמם בסביבה רועשת, מכשירים בידוריים, עיסוקים וכל דבר אפשרי, רק לא להיות לבד להתמודד עם האמת. אבל בפנים כולם יודעים שהכול זמני ואי אפשר להתחמק מאותו יום גורלי.

לכן בלעם שהכיר את הבורא וידע מהעניינים העליונים ומהדין שיהיה עליו לתת בסופו של דבר על מעשיו, רצה למות מות ישרים ולהיות באחריתו כמו עם ישראל. אלא שהוא לא הסכים לוותר על התאוות שלו ולהתגייר, אלא רצה לחיות כמו גוי מופקר בתאוות ויצרים, ועם זאת למות כמו יהודי שאחריתו בעולם הבא.

אבל באמת הדבר מובן שרק מי שחי בצורה ישרה, יכול למות מות ישרים. רק מי שחי כיהודי יכול למות כיהודי. אנשים רבים רוצים להחזיק בעברות שלהם, אבל עם זאת רוצים לקבל שכר גדול. הם בזים לערכים ולמצוות ואז כשמגיעים עליהם ייסורים הם שואלים מדוע זה מגיע דווקא להם. הם רומסים את התורה הקדושה ואז לא מבינים למה השם לא עוזר להם. לכן צריך לדעת שכדי שהאחרית תהיה טובה, מוכרחים לעשות את ההשתדלות לפני כן.

ואולי מה שנאמר בתחילת אותו פסוק “מי מנה עפר יעקב” מדבר על אותו עניין. שכאשר הם בעפר, כלומר לאחר המיתה, אז אי אפשר למנות את השכר העצום שלהם. ולכן התאווה בלעם לשכר עצום שכזה ורצה אחרית כזו. אבל עם כל זה לא שינה את דרכו, וחשב שעם כל הגדלות שלו אולי יוכל לקבל את אותו שכר גם בלי לשנות את דרכו. מיותר לציין שזו הייתה מחשבה כוזבת ולכן מובא בפרק חלק שהוא מאותם שאין להם כלל חלק לעולם הבא.

“לא הביט און ביעקב… השם אלוקיו עמו…” (שם, כא). השם יתברך אוהב אותנו ונמצא עמנו. הוא כביכול מעלים עין מדברים שאנו לא בסדר בהם, אם הוא רואה שיש השתדלות ואנו מנסים לעשות תשובה. הוא איתנו ודואג לנו. ממש כמו אב שדואג לבנו וחושב תמיד לטובתו.

השם יתברך לא בא בטרוניה עם בריותיו. הוא לא מחפש להכשיל אותנו ולא מחכה לתפוס אותנו על חם בשעת הנפילות שלנו. הוא רוצה את הרצון שלנו, שנלך בדרך טובה ונעשה השתדלות מרבית להשתפר ולהתחזק עוד ועוד. ואם יש נפילות פה ושם, אבל הרצון להתחבר אליו ולעשות את רצונו הוא טוב וטהור, אז השם יתברך מעלים עין מאותן נפילות.

ובאמת צריך להחדיר לתוכנו ולזכור את הדברים האלו, כיוון שהרבה אנשים יודעים את זה, אבל בכל זאת נחלשים כשרואים את המציאות של החיים. שכשמסתכלים על המציאות, אז רואים שדברים לא מסתדרים כמו שרצינו, שפעמים שאנו מתפללים ולא נענים, שדברים לא טובים מתרחשים וכו’.

ואז אפשר ח”ו לחשוב שכאילו השם יתברך לא אוהב אותנו, שאולי הוא מחפש להכשיל אותנו ומדקדק איתנו בכל פרט, ואולי הוא רוצה ח”ו ברעתנו ולכן הוא עושה דברים שנראים שהם נגדנו. אבל באמת השם איתנו תמיד, דואג לנו כמו אב לבן. ואם נאמר שגם יותר מדי קרבה זה לא טוב, שהרי מרוב קרבה מדקדקים על כל הדברים הקטנים וכל שטות קטנה עלולה לעלות לנו ביוקר, אז על זה נאמר לא הביט און, שכביכול השם מעלים עין.

“כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל” ( שם, כג). לעם ישראל יש את הכוח החזק ביותר, שזה הקרבה להשם יתברך. בלעם היה קוסם, וכך היו רבים מאומות העולם שהיו בקיאים בכשפים ומעשי פלא. כך היה פרעה, כך היה בלק, כך היו השרים שהוא שלח לבלעם, ובלעם היה הגדול מבין כולם. ועם כל זה, בלעם משבח את ישראל שאין בהם ניחושים וקסמים.

ולכאורה אם נשאל מה השבח כאן, שהרי זהו סוג של כוח שאין אותו בישראל ולכן זה נראה לכאורה כמו חיסרון ולא שבח? אלא שישראל לא זקוקים לכל זה כיוון שהם מחוברים ישירות למקור של כל הכוחות. שבלעם שהיה הקוסם הגדול ביותר שקם אי פעם מנסה להזיק לישראל והוא לא יכול כיוון שהשם לא מאפשר לו. יוצא שעם ישראל לא צריכים לעשות כשפים נגד או קסמים לצורך הגנה וכו’, אלא שבלי לעשות דבר הם מוגנים כיוון שהשם שומר עליהם.

לכן זהו שבח עצום, שלא צריך ניחושים וקסמים בישראל, כי השם נמצא איתם ושומר עליהם גם בלי שום מאמץ והשתדלות מצדם. עם ישראל לא צריך להילחם בקסמים, כיוון שאותם קסמים כלל לא חלים עליו.

לכן נבין כמה חשוב ללכת בדרך ישרה בלי התחכמויות. אנשים מחפשים דברים מיסטיים, קיצורי דרך, תיקונים, סגולות, נסים על טבעיים, דברים מופלאים, ריגושים וכו’. אבל זו כלל לא הדרך, ואדרבה, כל אלו מרחיקים אותנו ומחלישים אותנו. אדם מתעסק עם דברים שכאילו יסדרו לו את החיים אבל אלו מביאים עליו המון צרות חדשות.

ככל שאדם מתעסק עם קסמים שכאלו, כך הוא נחלש מדרך השם. ככל שהוא מאמין בכוחות מיסטיים, כך הוא פחות מאמין במקור של כל הכוחות. ככל שהוא נשאב לכוחות טומאה, כך הוא מתרחק מדרך השם הישרה והופך לפגיע יותר.

וכך יש הרבה איסורים שנוגעים בזה, כמו לדרוש אל המתים, לעשות כשפים, לנחש וכו’. כי כל אלו מחלישים את האמונה ומרחיקים אותנו מדרך השם, וכך הופכים אותנו לפגיעים יותר. וגם בדברים המותרים צריך לשים גבולות רבים, כיוון שבכך נותנים כוח לדברים חיצוניים ופחות מצליחים להאמין שהשם יתברך הוא הכוח היחיד שקיים. כי החוזק האמתי הוא להיות מחוברים להשם וכך הוא עצמו שומר עלינו, מגן עלינו ודואג לנו לכל מה שצריך.

“מה טובו אהליך יעקב” (כד, ה). בלעם היה בקיא ביותר בעין הרע ובעשיית נזקים, ואולי מכאן הוא קורא לעצמו “שתום העין” (שם, ג). אבל כאשר ניסה להזיק לישראל, הוא לא הצליח כלל. על כן הוא משבח את ישראל על האוהלים שלהם, שאין פתח האחד מכוון כנגד הפתח של האחר. ויש כאן שני צדדים, שגם מהצד הטכני הברכה שורה על הסמוי מן העין ואי אפשר לעשות עין הרע למה שלא רואים, וגם מהצד הרוחני יותר השם יתברך שומר עלינו כאשר המחנה הוא קדוש ומתנהג בצניעות.

אי אפשר לעשות עין הרע כאשר כל אחד מתעסק בעניינים שלו ושומר על הצניעות כך שאף אחד אחר לא יתערב. הרי כל המהות של עין הרע זה להסתכל על האחר ולקנא וכך לעשות נזק, אבל אם לא רואים כלל את האחר ששומר על צניעותו, אז אין כאן פתח לעין הרע.

ומכאן נלמד על החשיבות הגדולה של הצניעות, בין בענייני הצניעות שבין גברים ונשים, ובין בענייני הענווה שאדם צריך לסגל לעצמו. כדי שהברכה תחול, מוכרחים לשמור על צניעות, וזה עיקר מה שמביא את הברכה.

אדם נושא אישה ובכך שניהם הופכים לאדם אחד. אבל ברגע שהאישה נוהגת שלא בצניעות, אז היא מתרחקת בכך מבעלה ומפקירה עצמה לאחרים שיסתכלו על היופי שלה, שיקנאו ויעשו עין הרע וכו’. הדבר גורם לנזק עצום בשלום הבית בלי שבני הזוג בכלל מבינים מאיפה זה בא.

כך גם לגבי הבעל, שכאשר הוא מסתכל על נשים, פוגם בברית, נמצא במקומות מעורבים וכו’, אז הוא מביא נזק עצום. ככל שמוציאים את שלום הבית החוצה, מחפשים דברים בחוץ ומחצינים את היחסים של בני הזוג, כך הפנימיות של היחסים נפגמת.

ובאמת שלום הבית הגדול ביותר הוא רק כאשר שומרים על השלום בתוך הבית. לא צריך להוציא את שלום הבית החוצה, להראות לכולם כמה בני הזוג אוהבים ולגרום לאחרים לקנא. לא צריך להראות לאחרים כמה בני הזוג מאושרים ביחד וכמה כיף להם. כמובן שגם לא צריך להראות את ההפך, אלא פשוט להימנע מפרסום של דברים שצריכים להישאר בצניעות בתוך מסגרת המשפחה.

בכלל, אף אחד לא צריך לדעת מה קורה בין בני הזוג. לא צריך לספר לאף אחד ובטח שלא לערב אחרים. ההורים לא צריכים לפתור את הבעיות של בני הזוג, החברים לא צריכים לייעץ עצות והילדים לא צריכים להכריע מי צודק. אף אחד מלבד בני הזוג עצמם לא צריך להתערב ולדעת מה קורה ביניהם.

ככל ששומרים על ענייני הבית בתוך הבית בלי להוציא אותם החוצה, כך נמנעים מהרבה צרות, עין הרע, קנאה ועגמת נפש רבה שמביאה לקלקול גדול בשלום הבית. ככל ששומרים על צניעות, כך מביאים ברכה מרובה ושמחה פנימית גדולה.

“אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב” (שם, יז). השבח, הגדולה והאושר של ישראל נמצא ממש, אלא שלא עתה זה הזמן שלו. ובאמת אפשר להבין שכך היא כל המהות של ישראל בעולם הזה, להתאמץ ולעבוד כדי לזכות לשכר גדול לעתיד לבוא.

וכך גם רואים את המשך הפסוקים הבאים, שם הוא מתנבא על מואב, אדום, עמלק ושאר האומות, שכל אלו הולכים לאבדון. שאמנם באותו רגע הם חושבים שהם נהנים, היו רגעים שבהם הם היו חזקים, אבל בסופו של דבר הם אובדים מהעולם.

מי שמחפש תשלום מזומן על העבודה שלו, אינו יכול לעבוד את השם באמת. כשמחפשים שטחיות, אז אפשר למצוא תאוות ודברים מזדמנים שנראים כאילו עושים לנו טוב, אך באמת הדבר ברור שאלו דברים שיביאו לנזקים ורק יתנו לנו הרגשה טובה לאותו הרגע.

ולא מדובר רק על השקעה בעולם הזה כדי ליהנות בעולם הבא. כי אמנם בוודאי שגם זה נכון ושייך, אבל עם זאת נוכל לראות שגם כדי ליהנות בעולם הזה הנאה אמתית, עלינו להשקיע תחילה בעבודה.

וזו למשל הסיבה שאדם הולך לעבוד. כי רוב האנשים לא נהנים מהעבודה עד כדי כך שהיו מוכנים לעבוד גם אילו לא היו משלמים להם. אלא שאדם יודע שהוא מוכן להתאמץ, לעבוד קשה, להשקיע, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, ואז בסוף החודש הוא יקבל את המשכורת.

כך גם אדם מוכן להשקיע בחינוך הילדים, ששולחים אותם ללמוד במשך שתיים עשרה שנה או אפילו יותר, משקיעים זמן, כסף, מאמץ, וגם הילדים עצמם לא כל כך נהנים מזה, אבל יודעים שזה יביא פירות לעתיד לבוא.

וכך אדם יוכל לראות בכל תחום בחיים. שאם הוא משקיע בדבר כלשהו, עובד על פרויקט כלשהו, נותן מעצמו לזולת וכו׳, הוא מרוויח מכך. אם הוא מונע מעצמו תאוות כמו אכילה מופרזת, בזבוז כסף, כעס וכו׳, אז באותו רגע הוא עלול להרגיש כאילו שהוא מפסיד, אבל לאחר זמן מה הוא יודה לעצמו וישמח מאוד מכך.

ומצד שני אם אדם ישקיע בדברים חולפים, בתאוות ויצרים שונים, הוא אולי ייהנה באותו הרגע, אבל לאחר זמן מה הוא יבין שזה רק החליש אותו. הוא בזבז זמן יקר, מאמץ, כסף ומשאבים שונים, וכך הוא מגלה שהוא משלם על זה ביוקר.

אדם יכול לקנות רכב מפואר, אבל בסופו של דבר הכסף יירד לו מהחשבון. הוא יכול לקנות אוכל משמין וטעים, אבל זה יבוא על חשבון הבריאות. לכל דבר יש מחיר. השאלה היא אם זה באמת שווה את זה.

בלעם מלמד אותנו את האפסיות של העולם הזה. שהוא השקיע והתעלה והפך להיות הגדול שבגדולים שבאומות העולם. היה לו הכל. מהצד הגשמי היה לו כסף וזהב וכולם נתנו לו כבוד רב. מהצד הרוחני הוא היה יודע דעת עליון וממש דיבר עם הקדוש ברוך הוא. אבל עם כל זה הוא הגיע לתחתית של התחתית, מתוך השקעה בתאוות חולפות ויצרים.

השם יתברך יזכה אותנו להבין את הערך של המעשים שלנו, ויכוון אותנו אל המטרה האמתית של החיים. נזכה לחיות כיהודים בקדושה וטהרה, לעשות רצון השם ולהתחבר אליו, וכך נוכל לזכות להרוויח את כל הקופה, גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.