איך להוכיח אנשים – פרשת דברים
אחת המצוות החביבות ביותר על אנשים היא מצוות התוכחה. אנחנו אוהבים להוכיח אנשים, להסביר לכולם שהם טועים ולהראות לכולם שאנחנו אלו שצודקים, במיוחד אם אפשר לומר שאנו עושים את זה כביכול “בשם התורה”.
אבל צריך לדעת שלהוכיח אנשים זה לא דבר כל כך פשוט וחשוב לשים לב היטב כיצד עושים זאת, כי כשעושים זאת בצורה לא נכונה, אפשר בקלות להחריב עולמות ולהגיע לחטאים ענקיים במקום אותה מצווה שאנו חושבים שאנו עושים.
כדי ללמוד איך להוכיח בצורה ראויה, אפשר להתבונן בפרשת דברים שפותחת את ספר משנה תורה בו משה רבינו דורש לבני ישראל ומוכיח אותם לפני מותו. משה רבינו לא הוכיח את בני ישראל בחייו, אלא חיכה לזמן הנכון לפני מותו מפני כבודם, כדי שלא ייפגעו ממנו. תארו לכם שמישהו אומר לנו שאנחנו לא בסדר ומראה לנו דברים לא טובים שבאמת עשינו. כאשר ניתקל באותו אדם בפעם הבאה נרגיש צורך לקבור את עצמנו מרוב בושה. משה רבינו חיכה לימיו האחרונים כדי שאף אחד לא יתקל בו לאחר התוכחות וכך הם לא יתביישו.
משה רבינו מוכיח את בני ישראל בדרך רמז. הוא רומז להם על המקומות בהם חטאו ונותן להם להבין לבד שהיו לא בסדר ואיך לתקן לפעמים הבאות. הוא לא צועק או כועס עליהם, אלא מתייחס אליהם בכבוד ונותן להם להבין את הטעויות של עצמם. לא רק שהוא לא מבזה אותם על החטאים שלהם, אלא שהוא אפילו מברך אותם תוך כדי הדברים “יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם…” (דברים א’, יא’).
התוכחה של משה רבינו בכלל לא נשמעת כמו תוכחה. אף אחד לא נעלב או מתבזה והכבוד של כולם נשמר במקומו. כל אחד מאיתנו צריך ללמוד מתוך דבריו כיצד תוכחה צריכה באמת להיראות.
לפעמים אנו מגיעים למצבים בהם אנשים מסביבנו נוהגים לא כראוי. המצבים האלו בדרך כלל מקפיצים אותנו וגורמים לנו לרצות להעמיד אותם במקום. אנשים רבים מתפרצים, צועקים, כועסים ומבזים את האחרים כדי שילמדו כיצד להתנהג. אבל מעשים כאלו מביאים בדיוק את ההפך, כי אף אחד לא שומע כאשר תוקפים אותו וכל אחד יכול לראות זאת היטב על עצמו.
כאשר תוקפים אותנו, אנו נכנסים למצב של מגננה וכך או שנתקוף בחזרה בצעקות וכעסים, או שפשוט ניפגע בתוכנו ונשנא בלבנו את אותו אדם שתקף אותנו. בכל מקרה, את התוכחה עצמה, גם אם היא מאוד טובה לנו, אין סיכוי שנשמע.
לא פעם אנשים בבית הכנסת למשל צועקים בכעס אחד על השני על שהחזן ממהר מדי, על שהבעל קורא לא קרא נכון את הפסוק, על שאחד המתפללים לא יודע להגביה את ספר התורה וכל אחד צועק על השני שיפסיק לדבר בבית הכנסת בזמן שהוא עצמו לא מפסיק לצעוק על כולם בזמן התפילה. אמנם בהחלט חשוב ללמד את ההלכות כדי לדעת את הדברים ובוודאי שמחובתנו לשמור על קדושת בית הכנסת, אבל אסור לנו לבזות אנשים או להעליב אותם כדי ללמד אותם את ההלכות האלו.
ברוב המקרים עדיף כלל לא להוכיח את האנשים. אנחנו לא השומרים של כל העולם ולא עלינו מוטלת האחריות לדאוג שכולם יתנהגו כראוי. לפעמים ישנם הלכות רבות שאנו כלל לא יודעים שיכולות לשנות את כל התמונה וגם אם נראה לנו שמישהו עשה עבירה או שהוא נוהג לא כראוי, יתכן שיש לו סיבות טובות לכך, ואולי אם היינו במצב שלו היינו נוהגים בדיוק כמוהו. לכן עלינו לדון כל אדם לכף זכות.
אנחנו יכולים לצעוק על מישהו שנוסע בשבת, אבל עם קצת בירורים אפשר למצוא שעקב פיקוח נפש הוא היה מוכרח לנסוע לבית חולים. אנחנו יכולים לכעוס על מישהו שלא רוצה לתת צדקה, אבל לאחר בירורים אפשר לגלות שהוא תורם הרבה יותר מאיתנו למקומות שונים בסתר. וגם אם אדם באמת עבר עבירה, אנו לא יודעים מה הרקע שלו, שהרי אולי הוא עבר דברים קשים בחייו או שיש לו קשיים נפשיים או פיזיים שאנו לא מודעים אליהם. אולי הוא קיבל מהשמיים יצר רע חזק מאוד ויש לו מעט מאוד כוח להתגבר עליו. כל אדם הוא שונה ואי אפשר לדון אף אחד.
אבל גם אם יצא שאכן אותו אדם זקוק לתוכחה מעבר לכל צל של ספק, מכל מקום צריך לבדוק היטב האם אנחנו ראויים מספיק כדי להוכיח אותו. הרי אם נתבונן בתוכנו, נגלה שגם אנחנו לא בדיוק שולחן ערוך מהלך. גם אנחנו לפעמים עושים טעויות, גם לנו יש נפילות פה ושם, התאוות מתגברות לפעמים וכו’. אצל כל אדם יש יצרים מעט שונים, לאחר למשל קשה לקום בבוקר אבל הוא לומד כל היום, והאחר קם בארבע אבל לא מצליח ללמוד כמעט. אז קל לנו לשפוט אחרים בדברים שקלים לנו, אבל צריך להבין שזו מתנה שקיבלנו משמיים ואחרים לא קיבלו אותה.
כדי להוכיח אדם צריך להיות נקיים לגמרי. לא לעשות זאת מתוך אינטרסים שונים או מתוך רגשות נקמה וכדומה. אסור להוכיח כדי לנפח את האגו שלנו או כדי להרגיש עליונות על אותו אדם. התוכחה חייבת לבוא ממקום נקי בו אנו רוצים בטובת האחר.
אם אנחנו מכירים אותו ויודעים שהוא ייפגע ויתבייש מאיתנו, אסור להוכיח אותו וצריך לחשוב על דרך יצירתית שלא תפגע בו. אם אנחנו זרים לו אז גם צריך להימנע מהתוכחה, שהרי הוא בוודאי ייפגע מאיתנו שכך סתם מישהו זר שהוא לא מכיר אומר לו שהוא לא בסדר. התוכחה מתבצעת רק במקרים בודדים בהם אנו יודעים בוודאות שאותו אדם לא ייפגע מאיתנו כלל ובאמת זה חשוב ונחוץ להסביר לו על עניין מסוים שעליו אנו יודעים היטב את ההלכה ואותו אדם לא יודע אותה.
אך גם אם בסופו של דבר הגענו למסקנה שאנחנו באמת צריכים להעיר לאותו אדם, עדין צריך לשים לב היטב כיצד אנו עושים זאת. כדי להוכיח צריך לרמוז על הדבר בלי להגיד ישירות. לעשות את הכל בנחת ובשלווה תוך כדי שיבוח האדם כך שירגיש קרוב אלינו ושלא חס ושלום ייעלב וייפגע. עלינו לדבר אתו בדרכי נועם, להסביר לו על העניין כאילו בדרך אגב, כאילו שאנחנו בכלל מדברים בכלליות וכאילו שכלל לא שמנו לב שהוא לא בסדר. אפשר לתת לאדם את ההרגשה הכי טובה בעולם ואז הוא יבין מעצמו שהוא לא בסדר וירצה לשנות את הדברים. זוהי התוכחה הטובה ביותר.
זה כמו ההבדל בין המורה בלימודים או המנהל בעבודה שאומרים לנו שאנחנו צריכים לנהוג בצורה מסוימת לבין חבר טוב שמייעץ לנו בנחת עצה טובה שאנו שמחים לקבל.
אם אנחנו מתנהגים כמו מלך שנותן פקודות למשרתים שלו מתוך גאווה ושחצנות, אז עלינו לדעת שאף אחד לא אוהב את תפקיד המשרת ואף אחד לא אוהב שמתנשאים עליו כמו מלכים, וכך אף אחד לא יקבל את התוכחות שלנו. אבל אם אנחנו מנמיכים את עצמנו ומתנהגים כמו היועצים שמשרתים את המלך ורוצים בטובתו, אז כולם ירצו לקבל את התוכחות שלנו כי כולם אוהבים להרגיש כמו מלכים שמקבלים עצות טובות מהיועצים שלהם.
ככל שנעיר לאנשים ונתעקש שכולם טועים מסביב, כך אנשים ירצו להתרחק מאיתנו ולא יקבלו את התוכחות שלנו. רק כאשר נהפוך את האנשים סביבנו למלכים עם יחס ראוי והולם, אז ישמחו לקבל מאיתנו את התוכחות. משה רבינו שהיה העניו באדם ידע היטב איך לתת יחס כזה של כבוד לאחרים מתוך הנמכת עצמו. בכל זאת הוא נזהר היטב לא להוכיח את העם עד לפני מותו וגם אז עשה זאת בזהירות רבה. על אחת כמה וכמה שאנחנו שקצת פחות ענווים צריכים להיזהר כאשר אנו מוכיחים את האחרים.
השם יתברך יזכה אותנו ואת כל הסביבה שלנו ללכת בדרך השם בלי צורך להוכיח אף אחד. אם בכל זאת יזדמן לנו מצב בו נדרשת תוכחה מצדנו, השם יזכה אותנו להוכיח בדרכי נעם מתוך ענווה ויראת שמיים. מתוך הכבוד ההדדי נזכה לתקן את שנאת החינם מבינינו וכך נזכה לראות בבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה