חשבון נפש ויישור התפיסה – פרשת האזינו
פרשת האזינו מורכבת מתוכחות שאומר משה רבינו לדורות הבאים שעתידים חס ושלום למרוד בהשם יתברך ועד לדור האחרון. הדבר צפוי וידוע שההרגלים עושים את שלהם, השגרה אוטמת את הלב, ההתלהבות יורדת, הרצון נשחק, ההתאמצות נמאסת, הטוב מוסתר, הקלקול בולט וכל זה מביא חס ושלום לפרוק עול שמיים ולמרוד. לכן משה רבינו מביא עצה שתוכל לעזור לכל הדורות, ועד הדור האחרון והקשה שבכולם.
משה רבינו מוכיח את עם ישראל שיעשו חשבון וינסו להתבונן מעט בצורה רחבה יותר, להבין על מה בכלל מדובר ולהיכנס טיפה לפרופורציות נכונות. הרי זה טבע האדם להתרגל לכל הטובות שעושים עמו ולהיות בטוח שזה מגיע לו. שאם אדם מתרגל לקבל משהו, אז אם פעם אחת ייתנו לו דבר פחות טוב, הוא יכעס ויחוש כפיות טובה. במקום להסתכל על הטוב והחסד שעושים אתו, למרות שלא חייבים לו דבר, הוא מעדיף להרגיש שחייבים לו ולבעוט.
אפשר לראות את זה בצורה הברורה ביותר ביחסי הורים וילדים. שההורים מוכנים להקריב את כל החיים שלהם למען ילדיהם, הם ישקיעו בהם כל ממון שבעולם, יתאמצו ויעשו הכל בשבילם. אבל הילדים לא רואים את כל זה ולא מרגישים חייבים כלל. הם לא מעריכים, לא אומרים תודה בכל פעם, לא מכירים טובה. הם בטוחים שההורים חייבים להתאמץ בשבילם ושהכול מגיע להם ביושר.
ואם לעומת זאת פעם אחת ההורים עושים משהו שנראה לא בסדר, אז הילדים מיד כועסים וחשים שיש להם הורים רעים. הם לא חושבים על כל החסד העצום שעשו למענם, אלא רק על הדברים שלא מוצאים חן בעיניהם.
וזה כך בכל יחסי בני אדם, בעל ואשתו, אחים ואחיות, חברים ומכרים, עניים שמקבלים צדקה וכו’. אם מישהו עושה טובה למישהו אחר פעם אחת ויחידה, הוא מעריך את זה מאוד. אבל כאשר הוא עושה לו טובות שוב ושוב, הוא כבר מתרגל ומרגיש שחייבים לו. כבר אין הערכה כלל.
לפעמים רואים איך אדם משתדל ונותן את כולו כדי לעזור לאחר, ולאט לאט כשהאחר מתרגל לקבל אז הוא לא מרגיש הכרת הטוב כלפי אותו אדם שעוזר לו. לאט לאט הוא מתחיל לפתח אפילו כפיות טובה וגומל רעה תחת טובה.
כשרואים את הדברים מהצד מתחשק לתת לאותו אדם סטירת לחי כדי לעורר אותו ולהחזיר אותו למציאות. תפקח את העיניים. תסתכל מי זה שעוזר לך ומחזיק אותך. תראה מי הרים אותך. תתבונן כמה השתדלו בשבילך למרות שלא חייבים לך כלום. לפחות תגיד תודה. אבל כל זה רק כשמסתכלים מהצד, אבל האדם עצמו הוא נגוע ומוקף ברגשות ויצרים שלא נותנים לו לראות את התמונה האמתית.
התורה הקדושה מסבירה לנו לדורות איך אפשר לצאת מתוך המקום הצר והמצומצם הזה, ולהעריך את הטובה שעושים לנו, ובמיוחד את הטובות האינסופיות שהשם יתברך עושה לנו בכל רגע. כל מה שצריך זה להתבונן לעומק ולחשוב על הדברים בתמונה הרחבה יותר. מהם הפרטים המדויקים של העניין? מה באמת קרה? מהן העובדות היבשות? מי נגד מי? איך התנהגו איתנו ואיך התנהגנו אנחנו? וכו’.
ככל שנסתכל על הפרטים והעובדות של הדברים, ננסה לצאת מתוך הרגש המושפע מההרגל ולתפוס את המציאות האמתית כפי שהיא, כך נוכל להבין את הטעות שלנו ואת ההערכה הרבה שצריכה להיות לנו כלפי השם יתברך.
משה רבינו רומז על השם יתברך, “הצור תמים פעלו” (דברים לב פסוק ד). ורש”י מסביר שאפילו שיש לו כוח אדיר (כמשל לצור שהוא חזק), עם כל זה כשצריך להביא פורענות על עוברי רצונו, לא בשטף הוא מביא כי אם בדין, כי תמים פעלו. יוצא שלמרות שיש לו כוח אינסופי ולא מוגבל, הוא ממתן אותו ונוהג בנו ברכות מתוך רחמים.
“אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא“. שהכול נעשה מידה כנגד מידה ואף אחד לא סובל אפילו טיפה יותר ממה שהוא צריך על פי דין ויושר. ועם זאת אל אמונה מרמז על הטובה שהוא מביא גם ללא דין. יוצא שהשם יתברך רחמן ומביא לנו הרבה יותר טוב ממה שמגיע לנו.
“שיחת לו לא בניו מומם“. שאותה השחתה שמשחיתים הבנים שלו, היא המום שלהם. יוצא שכאשר הם עוברים על רצונו, הם עושים רע לעצמם והם עצמם אלו שמביאים עליהם את המומים, הייסורים והדברים הרעים. כמו למשל אדם שמנסה לעשות נזק לרכוש של חברו ובסוף מתברר לו שאותו רכוש היה בכלל שלו. יוצא שהוא זה שהזיק לעצמו.
כמו שיש אנשים שכאשר הם כועסים ומתעצבנים הם מתחילים לשבור דברים, לבעוט בחפצים או לדפוק את הראש בקיר. וכי הם מזיקים למישהו בזה? הרי הם היחידים שיסבלו מזה. אחר כך הם ימצאו שהחפצים שלהם שבורים ושהרגל והראש כואבים. הם לא משיגים בזה כלום ורק מביאים נזק לעצמם.
“דור עיקש ופתלתול“. שלפעמים מרוב עקשנות ומרוב ניסיונות למצוא דרכים עקיפות, אנחנו שוכחים את האמת ולא מצליחים לראות את הדרך הישרה והדברים הברורים שנמצאים לנו מול העיניים. שיש דרך ישרה וקלה שבה אפשר לצעוד מתוך אושר ושמחה. אפשר להשיג את הכל, גם את העולם הזה וגם את העולם הבא. ובכל זאת האדם מתחכם והוא יעשה הכל כדי להתחמק ולנסות למצוא פרצות ומעקפים.
במקום לקיים מצוות בפשטות, הוא מחפש איך להיות כאילו חכם יותר מהתורה. הוא מחפש איך לעשות קיצורי דרך ולהשיג את הרצונות שלו בלי הרבה מאמץ. וכך הוא מתעקש על דרך מפותלת וארוכה שהוא יוצר לעצמו.
“הלהשם תגמלו זאת עם נבל ולא חכם“. האם אנחנו מבינים עם מי בכלל יש לנו פה עסק? האם אנחנו מודעים למה שאנחנו אומרים? וכי זה מה שאנו גומלים להשם יתברך? מי שעושה כך הוא עם נבל, שמתנהג בצורה לא ישרה וגומל רעה תחת טובה. ולא חכם, שאם היה עושה חשבון אמתי כראוי, היה מבין שראוי לדבוק בדרך הישרה. הרי הוא היחיד שמפסיד מכפיות הטובה שלו.
“הלא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך“. שהכול ממנו. הוא אבינו שהביא אותנו לעולם ודואג לנו. הוא קנה אותנו, שאנחנו שייכים אליו כמו הקניין שלו, שהוא יכול לעשות איתנו כרצונו. הוא עשה אותנו והוא העמיד אותנו. כל מה שיש לנו זה ממנו ואנחנו עצמנו זה ממנו. אז איך יתכן למרוד?
יוצא מכאן שמי שמתבונן לעומק יכול למצוא את כל הסיבות האפשריות להידבק בהשם יתברך. שמצד הכרת הטוב, הוא זה שברא אותנו והוא זה שנתן לנו את הכל. מצד הרגש, הוא אבינו שאוהב אותנו. מצד היושר, הוא נוהג על פי דין ולא מביא שום רע על אף אחד שלא מגיע לו. מצד היראה, אין חזק ממנו והוא שולט עלינו ויכול לעשות בנו כרצונו.
מצד השכר והעונש, אנחנו אלו שמביאים על עצמנו את הדברים הטובים או הלא טובים בהתאם לדרך שאנו בוחרים בה. ומצד המציאות, זה לא משנה לאן נברח או מה נבחר לעשות, בסופו של דבר אנחנו הקניין שלו והוא זה שמחליט עלינו ויכול לעשות כרצונו בעל כורחנו. אז אחרי כל הסיבות האלו, איך אפשר למרוד?
אלא שאנשים רבים לא חושבים לעומק על כל הדברים האלו. הם פשוט בוחרים להתעלם ולהמשיך לנהוג כרצונם. כאשר משהו לא מוצא חן בעיניהם או שיש להם איזו שאלה לא פתורה, אז הם פשוט מורדים. הם חושבים כאילו “להעניש” חס ושלום את הקדוש ברוך הוא. שאם משהו לא מסתדר להם כרצונם אז הם מחליטים למרוד, כאילו בתור נקמה חס ושלום להשם יתברך שהביא עליהם את אותו עניין שלא הסתדר להם.
אבל כל זה מראה שאותם אנשים הם לא חכמים. הם לא התבוננו מספיק. הרי אי אפשר להעניש את הקדוש ברוך הוא וכל דבר שנעשה לכאורה לרעתו יזיק רק לנו. אנחנו היחידים שסובלים מעשיית עוונות או מאי קיום מצוות. השם יתברך הוא מושלם ולא חסר כלום, אנחנו משפיעים רק על עצמנו ומזיקים לעצמנו.
מעבר לזה השם יתברך אוהב אותנו ועושה איתנו טובות וחסדים עצומים בכל רגע. אז אם אנו מורדים אנו מציגים כפיות טובה נוראה מצדנו וגומלים רעה תחת טובה. וגם לאנשים רשעים שאין להם כל טיפת עניין בגמילות חסדים או הכרת הטוב, מכל מקום צריך להבין מול מי הם נלחמים. כמו דור הפלגה שניסו להילחם בהשם יתברך וחשבו להתחכם. וכי אפשר להתחכם מול השם יתברך? וכי מישהו יכול לנצח אותו? וכי מישהו יכול בכלל לנסות להילחם אתו? וכי הוא בכלל בהשגה ובתפיסה שלנו?
הרי הוא בכלל לא צריך להילחם, שהרי הוא נותן לנו את מקור החיים שלנו ושל כל הסביבה שלנו, והוא יכול להפסיק את החיות בכל רגע. הוא שולט על הכל ויכול לעשות כרצונו. אילו היה רוצה בכך, הוא יכול היה לתת לאדם לסבול ייסורי גיהינום בלתי פוסקים בגוף ובנפש לנצח נצחים בלי לתת שום דין וחשבון לאף אחד. הוא לא חייב לאף אחד שום דבר. ובכל זאת הוא מרחם עלינו ואוהב אותנו, אבל איך אפשר בכלל להעלות על הדעת לרצות להילחם בו?
יש הרבה אנשים שבאו מתוך מקומות הרוסים ומתוך חוסר אנושיות נוראה. יש כאלו שבאו מהשואה הארורה, יש כאלו שעברו התעללויות מצד המשפחה, יש כאלו שגדלו עם לחצים גדולים, יש כאלו שעברו טראומות קשות, יש כאלו משכונות מצוקה, יש כאלו שבאו מסביבה מחלישה ורחוקה מתורה ומצוות, ויש כאלו שסתם לא העמיקו בעניין התורה הקדושה כדי לזכות להבין מהי בכלל.
אז בוודאי שאי אפשר לדון את האנשים האלו כלל לאור הדברים שעברו, ובכלל אי אפשר לדון גם אף אחד אחר. כיוון שלכל אדם ניתנו כלים מסוימים משלו, כוחות מסוימים, ניסיונות מסוימים ואין אף אדם שיכול להבין באמת מה האחר עובר. לכן מובן הדבר שאי אפשר להאשים אותם כיוון שמי יודע איפה היינו אנחנו אילו היו לנו הניסיונות שלהם.
אבל יחד עם זאת, התורה הקדושה נתנה לנו עצה, לחשוב בצורה חכמה והגיונית. לעשות חשבון נפש, ולא לחינם זה קרוי “חשבון”, כיוון שעלינו ממש לעשות חישובים שכליים כדי להגיע למסקנות אמתיות. לא לפעול סתם מתוך הרגלים, לא להיות כפויי טובה, לא לעשות לפי הרגש המזדמן, לא להרוס לעצמנו את החיים בגלל שכל המשפחה, החברים והמכרים מסביבנו הורסים לעצמם.
כל אלו נובעים מתוך חוסר מחשבה. עלינו לחשוב ברצינות, להיות אמתיים עם עצמנו. ליישר את התפיסה. איך לתפוס את העולם. באיזו דרך אנו נמצאים ולאן אנחנו רוצים להגיע.
ימי התשובה הם ימים של חשבון נפש. לעשות חשבונות עם עצמנו וליישב את הדעת, ומתוך כך לשנות את הדרך לכיוון הנכון. זוהי בעצם התשובה. שאנו משנים את הדרך שבמקום להתרחק מהשם יתברך אנו שבים ומתקרבים אליו. אנשים חושבים שהם עושים “טובה” להשם שהם חוזרים אליו בתשובה, אבל באמת השם יתברך לא צריך את זה כלל. זה רק בשבילנו, כדי ליישר אותנו, להיות אמתיים עם עצמנו ולהביא לעצמנו חיים טובים יותר בעולם הזה ובעולם הבא. אדם שעושה תשובה עושה טובה לעצמו.
השם יתברך יזכה אותנו לשוב אליו באהבה, ליישר את דרכנו ולזכות לאור העצום של התורה הקדושה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה