לא לגמול רעה תחת טובה – פרשת האזינו
לאדם יש טבע קצת מוזר, שפעמים רבות כאשר מנסים לעזור לו ולעשות לו טוב, הוא לא מעריך ובטוח שזוהי חובת העולם להתייחס אליו כך. האם יש ילד שמעריך מכל הלב את הוריו שדואגים לו לבית, אוכל וכל שאר הצרכים? האם יש בעל שכל היום מודה לאשתו על עזרתה המרובה? האם אנו מקפידים לעשות טוב לכל מי שעוזר לנו?
בדרך כלל הדבר לא יהיה כל כך מצוי וכאשר אנו מתרגלים לקבל, אז יהיה קשה לנו להעריך את זה. אנו לומדים להתרגל לכל מצב ומרגישים שזהו המצב הטבעי שצריך להיות ולכן לא מעריכים את הדברים הטובים שהתרגלנו אליהם כל עוד הם נמצאים.
אנחנו מתחילים להעריך דברים רק כאשר הם בורחים מאיתנו. כאשר יש קיצוצים בתנאים אליהם הורגלנו, אנחנו מבינים שלפני כן היה לנו דווקא טוב. אך כאשר הכל מתנהל בצורה תקינה, אנחנו דואגים לטרדות ולשאיפות שלנו מבלי לייחס חשיבות לכל הטוב שסביבנו. כל זה מתרחש כמובן רק כאשר האדם לא מודע לעצמו ולא עושה עבודה עצמית כדי לשנות את הטבע.
בפרשת האזינו מתואר איך הקדוש ברוך הוא נושא אותנו כנשר על אברתו, איך אנו מקבלים את כל מה שאנו צריכים ואז "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב', פסוק טו'). אחרי שאנו משמינים ומקבלים את מה שאנו רוצים מתוך שפע וטוב, אז אנחנו פשוט בועטים. וכמו איזו פחית קולה שבועטים בה לאחר שהיא נגמרת.
כאשר אנו בועטים, אנו הופכים כפויי טובה לקדוש ברוך הוא שנתן לנו את כל השפע. כדי להוציא אותנו מהמצב הזה ולהחזיר אותנו למוטב, הקדוש ברוך הוא מקצץ לנו את התנאים ומביא לנו ייסורים חס ושלום כמו שאומר פסוק כ': "אסתירה פני מהם". הסתר הפנים של השם יתברך זהו הסתר השפע והטוב שאנו מקבלים ממנו ללא הפסקה, ואז מתחילות כל הצרות שלנו.
בכל מקום בו היינו והתחלנו להרגיש בו בנוח, ללא רצון להתקדם, התחילו פרעות וסבל. כי אסור לנו לשכוח את השם יתברך ולהרגיש נוח במקום בו אנו נמצאים, אנו מוכרחים לשאוף ולהתקדם עוד ועוד.
לא מוכרחים לחוות את הדברים בצורה כזו. אנו יכולים לבחור להודות על הטוב מבלי לבעוט. כל מה שצריך לשם כך זה לפקוח את העיניים ולהתבונן. לראות את כל היופי שקיים בחיים שלנו ואת כל מה שכבר ממזמן התרגלנו אליו והפסקנו להתרגש ממנו.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו משפחה, ממון, הצלחה, שמחה, חיים ועוד אינספור דברים מיוחדים ונפלאים. לחלקנו יותר, לחלקנו פחות, אבל לכולם הוא נתן את זה במידה מסוימת ועוד הרבה מעבר לכך, למרות שהוא לא חייב לנו כלום.
גם אדם שחושב חס ושלום שאין לו ממון, חסר לו אוכל וכו', בכל זאת יסתכל על חייו ויראה שיש לו הרבה מאוד. יש הרבה מאוד דברים שכן יש לו, וכל מה שיש לו או שאי פעם היה לו זה מתנת חינם מהשם יתברך, אפילו שהוא לא חייב לו כלום.
אנשים חושבים שיש דברים בסיסיים שמגיעים להם ורק המותרות זה מתנות מהשם. אבל זה כלל לא כך. כי מצד הדין הקדוש ברוך הוא ברא אותנו, אנו שייכים לו והוא לא חייב לאף אחד דין וחשבון. הוא יכול לקחת אדם וחס ושלום לענות אותו בייסורי גיהינום קשים במשך מיליון שנה בלי שניה אחת של מנוחה, ואף אחד לא יוכל לפצות פה. אז אם היה לאדם רגע אחד קטן של מעט שמחה בכל החיים שלו, זה כבר משהו שצריך להודות עליו יום ולילה. על אחת כמה וכמה שלכל אחד מאיתנו בוודאי היו ויהיו רגעי נחת ושמחה מרובים.
גם האדם הנחות ביותר בעולם, שכל חייו סבל וייסורים מרים, מכל מקום קיבל שפע רב מהשם יתברך בתור מתנת חינם. ואם הוא לא מודע לכך, השם יתברך יכול לקחת לו גם את המעט שיש לו כדי שיבין זאת.
אז איך יתכן שנבעט? איך יתכן שרק נרצה עוד ועוד מבלי להודות על כל מה שכבר קיים בעולמנו? אדם שחושב על הדברים יכול לזכות לצאת מהמקום הנורא הזה של כפיות טובה.
מובא בספר "נפלאים מעשיך" מעשה מח’, על משפחה שגידלה בביתם יתום, שהשקיעו בו ודאגו לכל צרכיו. ופעם אחת הגיע עני לבקש צדקה, ונתנו לו סכום גדול, אז הוא שמח והלל ושיבח את בעל הבית בלי הפסקה. ואז אשתו לא הבינה, כיצד יתכן שאותו עני כל כך משבח ואסיר תודה, בזמן שאותו יתום קיבל הרבה יותר, שגידלו אותו ממש במשך שנים וביום אחד הוא מקבל כמו אותו סכום שנתנו לעני, ולמרות הכל אותו יתום לא משבח ולא מודה להם כלל.
ואז בעל הבית הרחיק את אותו יתום ונתן לו להסתדר לבד, ולאחר שלשה ימים של סבל איום בחיפוש אחר מזון, הוא החזיר אותו בחזרה. ואז הוא הודה לו על הכל בלי הפסקה. על האוכל, על הבית, על הבגדים, על כל מה שנתן לו.
כי כאשר רגילים לקבל, אז לא מבינים בכלל שאנו מקבלים. כאילו שזה מובן מאליו. שזה הכרח המציאות. אבל כאשר לוקחים לנו, אז מתחילים להבין כמה היה לנו ומה הפסדנו. לכן צריך להתבונן היטב ולהודות בכל רגע להשם יתברך.
מבין כל הברכות שאנו מברכים, היחידה שאנו מצווים עליה מהתורה היא ברכת המזון. לברך לפני האוכל או לברך אחרי משהו קטן שאכלנו זה אמנם דבר חשוב וטוב, אך באופן יחסי זה נחשב כקל. החכמה הגדולה יותר היא לברך את ברכת המזון. לאחר שאכלנו ושבענו, התמלאנו גאווה, הפכנו לעייפים, קיבלנו כבר את מה שרצינו, אז אנחנו צריכים להיזכר מי נתן לנו את הטובה הזו ולברך.
הרבה יותר קל לשלם על מוצר לפני שאנו קונים אותו, לפעמים אנו אפילו עושים זאת עם חיוך ובשמחה כי אנו מקבלים תמורת התשלום את המוצר. אך אם יתנו לנו מוצר ולאחר כחודש יבקשו מאיתנו לשלם עליו, זה יהיה הרבה יותר קשה. פתאום נרגיש שאנו סתם משלמים, שהעסקה לא משתלמת.
הקדוש ברוך הוא רוצה שנזכור אותו גם לאחר שקיבלנו את רצוננו, הוא רוצה להרגיל אותנו לחשוב טוב ולא להיות כפויי טובה. לא להשמין ולבעוט, אלא לזכור מי נתן לנו את השפע ולהודות לו. חשוב להתבונן על הדברים כדי לזכות להודות לקדוש ברוך הוא מכל הלב על כל מה שנתן לנו.
ובאמת העניין הזה עושה לנו המון חסימות בחיים. כיוון שהקדוש ברוך הוא רוצה לתת, לשמח אותנו, להשפיע לנו שפע רב, ואנחנו רק מתלוננים. כל המהות של נתינת השפע היא כדי שנתענג. אבל אם אנחנו לא מצליחים להעריך, אז ממילא אותו שפע לא עוזר לנו כלל.
לצורך משל, כאשר רוצים לשמח ילד אפשר לתת לו סוכרייה. אם הילד יהיה אסיר תודה וישמח מאוד, זה ייתן לנו חשק לתת לו עוד סוכריות בכל הזדמנות. אבל אם הוא לוקח את הסוכרייה עם פרצוף עצוב, ממלמל לעצמו "אני בכלל לא אוהב סוכריות", "מה הסוכרייה הזו תעזור לי בכלל", "למה לא הבאת יותר סוכריות" וכו’, אז זה יוריד את כל החשק לתת לו.
השם נתן לנו כל כך הרבה, ואנחנו בוכים על מה שאין, מסתכלים על החסרונות במה שיש, מתלוננים וכופרים בטובה. כאילו שהיינו יכולים להסתדר לבד. כאילו שלא טוב לנו עם השפע שהשם נותן לנו. וכל זה הוא עצמו חוסם אותנו מלקבל את השפע.
ולכן קל לראות בחוש שאנשים שרגילים להסתכל על הצד החיובי הם לא רק מאושרים יותר, אלא גם מקבלים יותר. שדברים הולכים להם יותר בקלות. אדם שחושב בצורה חיובית הוא מצליח יותר מאחרים, מקבל יותר שפע ויש לו יותר כוח לפעול.
ומאידך, אנשים שתמיד עצובים, שחושבים על הגרוע מכל, שחשים שהם מסכנים, הם אלו שהכי סובלים. לא רק בגלל המצב הראשוני שבגללו הם בכו, אלא בגלל המצב החדש שהכניסו את עצמם אליו. שבכל רגע הם מתחברים לשורשים לא טובים וגורמים לעצמם עוד ועוד נזקים נוספים.
וכמו שבחטא המרגלים כל העם בכו, והשם אמר להם שהם בכו בכייה לחינם והוא יקבע להם בכייה לדורות. שעצם הבכי והתלונות מביאים על האדם דברים לא טובים. וכמו שמובא באיוב, כאשר יגורתי יבוא לי.
ולכן צרות בדרך כלל באות בצרורות. ויש ימים כאלו לאדם, שמתחילים ברגל שמאל ואז כאילו הכל מסתבך ושום דבר לא הולך. נוחלים כישלון בעוד ועוד דברים, למרות שלכאורה הם לא קשורים זה לזה. כיוון שאנחנו בעצמנו מתחברים לשורשים לא טובים, וממילא הם אלו שמשפיעים עלינו.
לכן עלינו להתחזק, להודות להשם יתברך, להסתכל תמיד על הצד החיובי, להתמקד בטוב, לבחור בחיים, לפקוח את העיניים ולראות את השפע העצום שהשם יתברך מביא לחיינו. לא לקחת את הדברים כמובנים מאליהם, אלא להעריך, להתרגש, לשמוח ממש גם מהדברים הקטנים והשגרתיים. ודווקא זה מה שיחבר אותנו למקומות טובים יותר שישפיעו עלינו שפע עצום.
דוד המלך זכה להלל את הקדוש ברוך הוא על כל נשימה ונשימה בפרק קנ' בתהלים ("כל הנשמה תהלל… הללויה"). כי כל נשימה היא חסד חינם שעליו צריך להודות. שנזכה גם אנחנו בע"ה להודות לקדוש ברוך הוא על כל נשימה וכל פעולה קטנה שנראית פשוטה לכאורה, אך מכילה בתוכה אינסופיות אלוקית. מתוך כך בע"ה נזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה