מאיפה מקבלים חכמה? (פרשת וזאת הברכה)
הרבה אנשים מחפשים חכמה. לרוב כולנו מנסים פשוט ללמוד עוד ועוד כדי להחכים. אבל פרשת וזאת הברכה מלמדת אותנו דרך שונה לגמרי להשגת חכמה. ממש לפני סיום ספר התורה, פסוק רביעי לפני האחרון, התורה דואגת ללמד אותנו כיצד נוכל לקנות אותה ולהשיג את החכמה העצומה הטמונה בה.
הפסוק אומר “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו…” (דברים לד׳, ט׳). החכמה לא הגיעה מתוך לימוד בלתי פוסק או ניסיון רב במקצוע, אלא פשוט כי משה סמך את ידיו עליו.
כמובן שיהושע לא הגיע לכך במקרה. הוא השתדל ונתן את כל כולו לשם כך. התורה מספרת לנו שיהושע בן נון היה משרת את משה שהיה גדול הדור ולא זז ממנו לרגע. המדרשים מספרים לנו שהוא היה מסדר את הספסלים בבית המדרש. הוא עשה כל מה שהוא יכול למען התורה הקדושה. מסר את נפשו עליה והתבטל ביטול גמור. הוא לא חיפש גאווה וכבוד, לא להיות רב גדול, רק להתבטל ולהידבק בתורה הקדושה בכל מחיר.
סביר להניח שבין התלמידים של משה היו כאלו שהיו בקיאים יותר בחומר הנלמד. אפשר לנחש שהיו תלמידי חכמים מפולפלים יותר שבוודאי הניחו לעצמם שהם אלו שיירשו את כתר התורה ממשה רבינו. ואמנם ההשתדלות הגשמית היא הכרחית, אבל החכמה לא מגיעה בצורה טבעית בהתאם לאותה השתדלות.
וכך אפשר לראות ממקומות רבים. שלמשל מובא שהחסידים הראשונים היו שוהים שעה לפני התפילה ועוד שעה לאחריה, והתפילה עצמה גם הייתה לוקחת כשעה, ואם כן במשך תשע שעות ביום הם היו מתפללים. אז אם כך, כיצד היו מספיקים ללמוד?
אלא שכיוון שהם עצמם עשו השתדלות ומסירות נפש, ממילא הייתה להם סיעתא דשמייא להספיק יותר ולהבין את הלימוד, וכך היו מספיקים ללמוד הרבה בזמן מועט. וברור אם כן שזה לא יחס טבעי וישיר בין השתדלות לחכמה. שיכול להיות שמישהו שלומד יותר שעות, ביותר מאמץ ואפילו שבצורה טבעית הוא חכם וחריף יותר, ועם כל זה אדם פשוט עם רצון גדול להתעלות שמוסר את הנפש על התורה, יזכה להיות חכם יותר.
דווקא מי שמסר נפש ומי שהקריב מעצמו למען התורה, הוא זה שזוכה לירושה העצומה והנפלאה של התורה הקדושה. לכן לאחר שיהושע נבחר להיות היורש, הוא פשוט מקבל אותה במתנה. חינם לגמרי וללא השקעה של מאמץ ולימודים מפרכים. משה סומך את ידיו עליו וזהו.
אמנם את ההשתדלות הראשונית והמאמץ הרב הוא בוודאי כבר עשה. שהרי זה עצם המסירות נפש שהקריב כדי לזכות לזה. אבל בצורה טבעית אדם שמתאמץ בצורה כזו לא יכול להגיע לחכמה כזו. אלא שזה לא טבעי, שהכול בדרך של נס, שמשה סומך את ידו עליו ובלי שום מאמץ והשתדלות מצדו ברגע אחד הוא פתאום הופך להיות בעל חכמה עצומה ומופלאה.
וצריך לדעת שהתהליך עדין עובד בצורה כזו. הרבה פעמים רואים תלמידי ישיבות שמשקיעים ומתמידים, אבל אז פתאום רואים דווקא מישהו מהתחתית צומח מתוך כלום. הרבה גדולי עולם מספרים על עצמם שבצעירותם היו מהפחות מוצלחים בישיבה.
רבי עקיבא היה עם הארץ עד גיל ארבעים ואז הפך לענק שבענקים. בית שמאי היו מפולפלים וחריפים יותר מבית הלל, אבל למרות זאת נפסקה הלכה כבית הלל. להבדיל, גם מהצד השני צריך לזכור שקרח, ירבעם, דואג, אחיתופל ועוד רבים היו תלמידי חכמים גדולים, ולמרות זאת היו רחוקים מהאמת.
כמובן שכל זה לא אומר שלא צריך להשקיע בלימוד, אלא בדיוק להפך, דווקא לפי המאמץ ולפי מסירות הנפש בלימוד התורה נקבע כמה חכמה נקבל. אבל חשוב עוד יותר להשקיע ביראת שמיים, מידות טובות וחיבור להשם יתברך.
גם אם אדם רואה שאין לו הצלחה בלימוד, אסור לו להתייאש, שהרי ככל שיעשה יותר מסירות נפש על התורה, כך הוא יהפוך לראוי יותר ואז ברגע אחד השם יתברך יכול להפוך אותו לגדול הדור.
ומכאן כל אדם יוכל להתחזק ולהבין שהוא עצמו ממש יכול להיות אפילו גדול הדור. כי האדם לרוב עורך חישובים של כדאיות. שכל אדם מעריך את עצמו פחות או יותר מול אחרים, ואז ממילא מבין את המקום שלו.
יש את אלו שלומדים במהירות ובקלות, בהבנה מעמיקה, זוכרים את הלימוד והופכים לתלמידי חכמים מובילים. יש כאלו בינוניים, שדרושות להם הרבה יותר השקעה וחזרות, ואז ממילא הם מבינים שהם פחותים מאלו שזה בא להם בקלות, וכך הם מקבלים חלישות וכמעט לא מנסים להתאמץ להפוך להיות גדולים בתורה. ויש כאלו חלשים יותר, שצריכים טורח גדול מאוד בלימוד, שהם מיואשים כבר מההתחלה, שאפילו לא מנסים, שמראש יודעים שאין להם סיכוי.
וכך כל אחד עושה חישובים כאלו ביחס לעצמו. הוא מחשב לעצמו שבמשך שנתיים הוא הספיק ללמוד כך וכך, ואז מחשב שלפי ההספק הזה רק בעוד שבע מאות שנה אולי באמת ייצא ממנו משהו.
וכך אנשים רבים זונחים את לימוד התורה. ואם הם כבר לומדים, אז זה לא מתוך חשק, אלא מתוך ייאוש ומחשבה שאין להם סיכוי, ואז ממילא הלימוד ירוד והם לא מספיק פתוחים לקבל. ואם הם אנשים מוכשרים שבאמת מצליחים בלימוד בקלות, אז הם חושבים “כוחי ועוצם ידי” ומתגאים בלימוד שלהם. וכך נוצרים מההסתכלות הזו קלקולים רבים.
אבל התורה מראה לנו את ההסתכלות הנכונה. שבאמת זה לא משנה כמה כוח יש לאדם, זה לא משנה כמה הספק יש לו, זה לא משנה אם הוא מצליח לזכור גמרות שלמות בעל פה או שהוא בכל יום שוכח את מה שלמד אתמול. כל אחד יכול להצליח ולהיות גדול הדור ממש. כל מה שצריך זה רצון אמתי ומסירות נפש.
אז יכול להיות שאדם מנסה ללמוד שוב ושוב ולא מצליח להבין. יכול להיות שאדם מצליח להתקדם בצורה אטית מאוד שלא מספקת. יכול להיות שאדם לא מצליח לקיים מצווה כלשהי. יכול להיות שהוא משתדל מאוד ולא רואה שום התקדמות רוחנית.
הוא מנסה ומנסה, אבל כאילו לא מאפשרים לו, כאילו שמשהו חסום. הוא משקיע, הוא רוצה, הוא מתאמץ, אבל כלום לא הולך. ואז הוא מתחיל לחשוב שאין סיכוי. שאולי הוא טיפש מדי או מוגבל מדי. אז הוא מתייאש.
אבל אותו אדם לא יודע שאם ימשיך עם המאמץ שלו במסירות נפש, ישמור על הרצון שלו ויחזק את האמונה שלו שמשמיים יפתחו לו פתח, אז בסופו של דבר זה יקרה. שאדם יכול ללמוד וללמוד במשך עשרים שנה בלי שום סימן של הצלחה, ואז פתאום יפתחו לו את מעיינות החכמה או שיתנו לו הצלחה.
זה לא משנה כמה הספקנו עד עכשיו, זה לא הספק מול מאמץ, אלא שבשמיים נותנים לאדם ניסיונות, וכאשר רואים שהוא ראוי לכך, פותחים לו את השערים. ואז בזמן קצר הוא יכול להספיק מה שלא הספיק כל חייו. ברגע אחד הוא יכול לקבל חכמה עצומה מן השמיים.
ובאמת אם נתבונן בדברים נוכל להבין שזה מוכרח להיות כך. הרי החכמה היא מתנה. יש אדם שנולד יותר חכם ויש אדם שנולד פחות חכם. אבל מה זה קשור לאדם עצמו? מה זה קשור למעשים שלו? וכי הוא השתדל עבור זה? זה בסך הכל מתנה שהשם יתברך נתן לו. ואם השם יתברך נתן לו כמות מסוימת של חכמה במתנה, אז מדוע שיהיה איזה קושי לתת לו חכמה נוספת במתנה גמורה בלי שום מאמץ מצדו?
לאדם ניתנה נקודת פתיחה, אבל מכאן והלאה הכל תלוי בו. גם אם זה נראה שאין סיכוי ושאנחנו טיפשים מדי כדי להבין, זה רק עצה מצד היצר הרע שבתוכנו כדי שנתייאש, כי מצד האמת כל יהודי יכול להשקיע ולמסור נפש על התורה הקדושה, ואז לזכות בה בדרך על טבעית.
כדי לזכות בתורה צריך למסור נפש. צריך להתפלל בבכיות ולהתחנן להשם יתברך שיזכה אותנו ללמוד ולהבין. שיזכה אותנו לחכמת התורה הקדושה. צריך לעשות השתדלות, אבל לא רק מצד הלימוד עצמו, אלא גם מצד הרצון להידבק בהשם יתברך, מצד חיזוק האמונה ומצד העבודה על המידות. לעשות הכל בשביל התורה הקדושה בכל מחיר מתוך ביטול גמור. אדם שזוכה למעלה כזו עצומה של ביטול העצמיות וחיזוק הרצון להידבק בהשם יתברך ובתורתו, בוודאי יזכה לחכמה עצומה.
כשיראת שמיים קודמת לחכמה, שתיהן מתקיימות. כי מה שבאמת חשוב זה להיות ירא שמיים באמת. כאשר יש יראת שמיים טהורה ואמתית, החכמה כבר מגיעה לבד במתנה.
ומספרים שאת האר״י הקדוש היו מלמדים בשינה יותר ממה שהוא היה יכול ללמוד בזמן שהיה ער. את רבי שמעון בר יוחאי אליהו הנביא היה מלמד כאשר נגלה אליו במערה. שלמה המלך זכה להיות החכם באדם לאחר ששאל מהשם חכמה ואז השם יתברך נתן לו חכמה במתנה. אברהם אבינו למד את כל התורה עוד לפני שהיא ניתנה. כך גם רבים אחרים זכו למעלה עצומה, לדרגות גבוהות ולחכמה אדירה, כשהכול ניתן להם במתנה.
לכן המשנה באבות אומרת לנו שלא עלינו המלאכה לגמור, אבל אין לנו רשות להתבטל ממנה. אנחנו עושים את ההשתדלות והמאמץ שלנו ואז השם יתברך מביא לנו את הדברים במתנה. זו גם הכוונה בפתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם כפתחו של אולם. הפתח כחוד המחט הוא לא התוצאה שאנו רוצים, הוא רק בחינה של השתדלות ומסירות נפש. אבל כאשר אנו עושים זאת, אנו מקבלים מעל ומעבר, בלי שום יחס הגיוני, פי מיליארדים. רק צריך להשתדל.
מצד המציאות זה לא אנושי ללמוד כל כך הרבה חכמה. אם נחשב את הדברים, נראה שללמוד את כל הגמרא בעיון והעמקה ייקח לנו עשרות שנים, יחד עם כל הפוסקים הראשונים והאחרונים זה ייקח יותר, יחד עם לימוד מוסר ונושאים נוספים זה כבר ייקח לנו זמן של חיים שלמים ללא הפסקות.
אבל החישוב הזה מוטעה, כי אם נתחבר להשם יתברך ונעשה את ההשתדלות שלנו, אז נוכל לזכות בחכמה במתנה. הרי השם יתברך יכול להחדיר לנו את כל הידע העצום הזה (שצריך חיים שלמים כדי לרכוש אותו) ברגע אחד ללא כל מאמץ וטרחה מצדנו, הכל במתנה גמורה.
לכן צריך לדעת שאסור להתייאש. גם אם נראה לנו שאנו מבוגרים מדי, שאנו טיפשים מדי, שאנו עצלנים מדי, שאנו רחוקים מדי, שאנו לא מיושבים בדעתנו ושיש לנו הפרעות ריכוז שונות, כל זה רק שקרים שמתרצים למה זה בסדר כביכול לא להשקיע ולהתאמץ. זה תירוצים שכאילו מאשרים לנו שאנחנו בסדר. כמו אדם שאומר שהרצפה עקומה כדי שלא יאשימו אותו על זה שהוא כישלון.
אבל אם נשקיע בזה את כל הכוח, בוודאי שנוכל לזכות לחכמה עצומה. לא בצורה שכלית ומובנת כמו דרך העולם, אלא בצורה של חכמה מעל הטבע שניתנת לנו במתנה גמורה. כמו שמשה רבינו זכה שהתורה תינתן לו במתנה במשך ארבעים יום ולילה שלמד בשמיים מפי הגבורה, וכפי שסמך ידיו על יהושע לאחר מכן. כל אחד מאיתנו יכול גם לזכות לזה. אם נמסור נפש על התורה הקדושה, נזכה למתנה עצומה מהשמיים, לדעת עוד ועוד ולהחכים.
השם יתברך יזכה אותנו לעשות את ההשתדלות שלנו, נתחבר להשם יתברך, נזכה ללמוד תורה בשמחה, באהבה, בחשק ובהתמדה, ומתוך כך נזכה לקבל חכמה עצומה במתנה מהשם יתברך, הרבה מעבר למה שלמדנו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה