הגיע הזמן לסלוח – פרשת ויגש

ראובן פיזנטי | א׳ בטבת ה׳תשע״ב | פרשת ויגש

האחים של יוסף ניסו להרוג אותו, לבסוף מכרו אותו להיות עבד במצרים. שם העניינים הסתבכו והוא מצא את עצמו בבית הסוהר למשך שתיים עשרה שנה. אפשר לתאר לעצמנו מה עבר עליו במשך כל הזמן הזה וכמה צער גרמו לו האחים שלו. אבל מפתיע לראות שגם לאחר שהוא מתמנה למלך, שהוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו בלי שאף אחד יתנגד, בכל זאת לא רק שהוא לא נוקם באחיו, אלא שהוא אפילו לא כועס ואפילו לא שומר טינה קטנה בלב.

יוסף לא רוצה שהאחים יצטערו אפילו מעט. כאשר האחים נבהלים מפניו הוא מיד דואג להרגיע אותם ולבקש מהם "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם", הוא מסביר שהשם גלגל את העניינים ושלח אותו כדי שיוכלו לשרוד את שנות הרעב, הכל לטובה. לפי הסיפור של יוסף האחים בכלל לא אשמים ולא עשו שום דבר לא בסדר, את הכל השם עשה כך שיהיה טוב לכולם.

אפשר היה לחשוב שאולי זה מתוך רצון לעשות נחת לאביו, מתוך שלמרות הכל הם האחים שלו ולכן לא רצה לצער אותם. אבל אפשר לראות שיוסף משתדל לא להזיק גם לאף אחד אחר, וגם מחוץ למשפחתו וגם לכל מי שציער אותו לחינם בעבר.

יוסף פועל מתוך אמונה ומתייחס יפה וטוב לכולם. הוא דואג לכל מצרים למזון ומכבד את כולם. לא שמענו שהתנקם בשר המשקים ששכח אותו במשך שנתיים בבית הסוהר ושהזכיר אותו בלשון גנאי לפני פרעה. הוא אפילו לא נוקם באשת פוטיפר שעשתה לו תרגיל מלוכלך ורימתה את כולם כך שהוא ייכנס לבית הסוהר במצרים לשתיים עשרה שנה על לא עוול בכפיו.

הרי כשחושבים על הדברים, רואים שעכשיו הוא על הגובה והוא יכול לעשות לפוטיפר ולאשתו כל מה שהוא רוצה. הוא יכול להתנקם בכל מי שציער אותו וכל מי שעיכב אותו בדרך. אבל הוא בכלל לא מתעסק בזה. יוסף לא מחפש לסגור חשבונות ולעשות רע לאחרים, כי הוא מבין שמהשמיים כיוונו את הדברים. הוא מבין שלא היה בכלא בגלל אשת פוטיפר, אלא כי כך נגזר עליו מהשמיים.

אנשים רבים מחפשים לסדר את העניינים, מחפשים לעשות "צדק" ולסגור חשבונות ישנים. הם רוצים לנקום בכל מי שלא בסדר ו"להחזיר" למי שעשה להם רע כדי לא להישאר חייבים. כאשר עושים דבר לא נעים למישהו, מיד הוא מדמיין לעצמו איך שהגלגל יסתובב בעתיד והוא ינקום באותו אחד שהיה לא בסדר. הוא מייחל ליום הזה שיגיע שיהיה לו כוח ואמצעים וכך ילמד לקח את אותו אדם.

אבל צריך לדעת שככל שאדם מתמקד בדברים האלו, הוא גורם לעצמו צער ונתקע באותם מקומות. הוא תקוע בעבר ולא יכול להתקדם. כאשר האדם תקוע הוא חוסם לעצמו את השפע. הקדוש ברוך הוא הביא את האדם למקום שהוא נמצא בו כדי לקדם אותו. אבל במקום להמשיך להתקדם האדם נתקע בעבר, במקום להיות עם הראש לעבר המטרה הוא תקוע בנסיבות.

אבל יוסף לא נתקע בדברים. הוא נותן לקדוש ברוך הוא להוביל ורק מתקדם הלאה לאן שהשם יתברך לוקח אותו. לכן הוא סולח לכולם, כי אין טעם לפתוח חשבונות ישנים. הוא סולח על כל מה שהיה ופשוט מתרכז בהתקדמות הלאה אל המטרה.

אדם צריך להבין שכל התעסקות עם העבר ועם דברים שליליים מביאה אותו לשם. יש אנשים שעוברים חוויה לא נעימה ולאחר מכן במשך שנים הם נזכרים שוב ושוב באותה חוויה ומעלים בכל פעם מחדש את כל אותם רגשות שליליים שחשו בעבר. מלאים בכעסים, הם עוברים בין המכרים ועוצרים כל עובר אורח מזדמן כדי לשתף ולספר לכולם איך עשו להם דברים שכאלו.

במקום להתקדם הלאה ולנצל את הירידה שלהם כדי להגיע למקומות חדשים טובים יותר, הם פשוט נתקעים בעבר ומאמללים את עצמם. בכל פעם שמישהו ינסה לעודד אותם הם רק ירחמו על עצמם ויתחילו להסביר לו כמה המצב שלהם קשה ורע.

אנשים מסתובבים עם מטענים כבדים על עצמם. הם לוקחים על עצמם צער ועצבים שהצטברו אצלם במשך שנים וסוחבים אותם על הגב לכל מקום שהם הולכים. מרוב חולשה ועייפות כבר אין כוח לעשות כלום ומרגישים תשושים.

ואז בן אדם מדבר עם חבר שלו בתמימות ופתאום החבר מתפרץ וצועק עליו בלי שום סיבה נראית לעין. וכל זה בגלל שאשתו הכעיסה אותו בחודש שעבר, בגלל ששוטר תנועה עצר אותו לפני שנה או בגלל שהיה לו יום קשה בעבודה. הוא סוחב אתו את המטען הזה לכל מקום, והוא בכלל לא מבין שבגלל זה הוא כועס. הוא מוציא את האנרגיות השליליות על כל העולם בלי לשים לב.

וכך דברים מצטברים, עצבות, כעסים, חולשה, התמרמרות והרגשת חוסר צדק, ומיום ליום הוא מוסיף עוד ועוד למטען עד שהוא הופך לכבד מנשוא. כך אותו אדם כל היום כועס ורוטן, חושב שכל העולם נגדו, לא מבין מאיפה באו הרגשות האלו ולא יודע איך לצאת מזה.

לכן התורה מצווה אותנו לא לנקום ולא לנטור, אפילו לא בלב. הכעס לא יפתור שום בעיה. העצבות שלנו לא תהפוך את המצב לטוב יותר. כשאומרים לאנשים שאין להם על מה לכעוס, אז מיד הם ימצאו שלוש מאות תירוצים מדוע כן צריך לכעוס. אבל בכל התירוצים האלו אין אפילו סיבה אחת שיש לה תועלת.

כשאדם למשל כועס בגלל שחבר פגע בו, אז הוא מרגיש שהכעס מוצדק בגלל שבאמת הוא היה בסדר והחבר סתם פגע בו ללא כל סיבה. אבל גם אם נניח שבאמת הוא היה בסדר גמור והחבר היה רשע מוחלט, עדיין אין שום סיבה לכעוס, כיוון שאותו כעס לא יועיל בכלום.

הרי אותו כעס לא יחזיר את המצב לקדמותו ואותו כעס גם לא יעניש את החבר שלו. להפך, החבר שלו עכשיו יכול להסתובב חופשי ומאושר, ורק אותו אדם עצמו שכועס מעניש את עצמו בכך שהוא לא מתפקד רגיל וכל היום כועס ורוטן. הוא בעצמו זה שסובל מאותו כעס הכי הרבה.

אז אותו אדם יתרץ שהוא מוכרח לכעוס ושוב יספר לנו את הסיפור המצער שקרה ויאשים את החבר שלו, אולי גם יכריז שגם אנחנו היינו כועסים אם זה היה קורה לנו, אבל כל זה לא משנה את המצב. אם הוא חושב שהוא עצמו היה בסדר, אז בוודאי שהכעס לא צודק כי כעת הוא מעניש את עצמו ללא שום סיבה. אותו צער שיש לו לא מוסיף שום תועלת.

צריך לדעת שהכול מגיע מאת השם. לקדוש ברוך הוא יש שליחים רבים. אבל שום דבר לא פועל לבד מעצמו אם השם לא רוצה בכך. את כל זה אפשר לראות במיוחד בפרשיות האלו שעוסקות בסיפור יוסף והאחים. שדווקא אותם אחים שעשו השתדלות גדולה לגרום לחלומות שלו לא להתקיים, הם דווקא אלו שעזרו להם להתקיים בכך שהורידו אותו למצרים ששם הכל התגשם.

כי כשהשם מחליט משהו לא יעזור שום דבר. לכן אין שום סיבה לכעוס על אף אחד, כי כולם שליחים של השם. אם אדם בחר בחירה לא טובה, הוא ייתן על כך את הדין ויש לו עסק עם השם יתברך. אבל כל הנזק שעשה לאחרים הוא לא חשוב כלל מצדם, כיוון שאם הוא לא היה גורם את אותו נזק, אז השם יתברך היה מסובב שמישהו אחר יגרום את הנזק הזה. הכל מאת השם.

אמנם מחובתנו לעשות דין ולכן ישנם בתי דין עם דיינים יראי שמיים שתפקידם לעשות צדק ולהעניש במידת הצורך את מי שצריך. אבל כל זה מצד הראות הלקויה שלנו בלבד. וכפי שהגמרא מביאה שישנם המון דברים שעליהם נאמר פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים. שיש דברים שמצד האמת האדם חייב עליהם, אבל מכל מקום בית דין לא יוכלו לחייב אותו. כי בתי הדין עושים צדק עד איפה שאפשר על פי ראות עינינו. אבל הצדק האמתי נמצא רק בשמיים.

ישנם דברים שאנשים סוחבים מגלגולים קודמים, ישנם דברים שאנשים צריכים לעבור, ישנם דברים שבאים בתור ניסיונות וכו’. אי אפשר להבין חשבונות שמיים, אלא שאנחנו מסתכלים רק על המקום המצומצם שלנו.

ולכן אמנם צריך לעשות את ההשתדלות כדי למצות את הדין היכן שאפשר. אבל מעבר לכך זה כבר לא עסק שלנו. כאשר אנו יכולים לעשות משהו כדי להשיב את מה שנעשה, כמו למשל גנבה שאפשר להשיב לבעלים, או פיצויים על נזק כלשהו, אז כך צריך. אבל כאשר זה לא בשליטתנו, וההשתדלות שלנו לא תעזור לנו, אז אין עניין סתם לנקום כדי לעשות רע לאותו אדם. זה כבר חשבונות שמיים שהוא עצמו יצטרך להתמודד איתם.

כמה עבודה עצמית על המידות דרושה כדי להגיע למצב דומה לזה של יוסף. כל אחד מאיתנו שינסה לחשוב מעט על המכרים שלו יוכל להיזכר בנקודות לא כל כך טובות שמעט הכעיסו אותו. כל אחד יוכל להרגיש קצת כעס על דברים שונים שלא הסתדרו לו. כל אחד נושא מטען על אנשים שונים שקלקלו והרסו לו תכנונים שונים שיכלו להביא אותו למקום טוב יותר. אצל חלקנו הדבר מתבטא בכעסים חיצוניים וסכסוכים עם אנשים, אצל אחרים הדברים מופנמים יותר ונמצאים בעקיצות הקטנות שמתחת לפני השטח, לפעמים אנחנו אפילו יכולים להיות החברים הכי טובים של מישהו ובפנים לחוש טינה על משהו שעשה.

ונתאר לעצמנו אילו היו מעלים אותנו לגדולה, הופכים אותנו למלכים וכעת אותם אנשים שציערו אותנו היו בידיים שלנו, כמה היינו שמחים לנקום בהם. איך שהיינו רוצים ללמד אותם לקח. אבל יוסף לא היה כך. הוא ידע שהכול מאת השם ורק צריך להמשיך ולהתקדם. במקום לדאוג להביא רע על האחר, עדיף לדאוג להביא טוב על עצמנו.

ולפעמים זו עצמה הסיבה שמשמיים מונעים מהאדם שפע. שכאשר האדם מחפש לנקום ולעשות רע לאחרים, וגם אם זה מגיע להם, מכל מקום בשמיים מעדיפים למנוע ממנו שפע וכוח כדי שלא יזיק ויבוא להחריב את העולם.

כך ראינו אצל רבי שמעון ורבי אלעזר בנו, שכאשר יצאו מהמערה היו נותנים עיניהם באנשים שעוסקים בהבלי העולם והיו שורפים מה שבא לנגדם. אז יצאה בת קול ואמרה להם לחזור למערה. כי באמת הם צדקו בכך שהקפידו, באמת זה טיפשי להתעסק בהבלי העולם, באמת צריך רק לעסוק בתורה, אבל זו לא סיבה להחריב את העולם. גם אם זה צודק, מי אמר שאנחנו צריכים להיות צודקים?

לכן כאשר רואים בשמיים שאדם מסוים הוא צער עין, קפדן ונקמן, אז משמיים חוסמים לו את השפע כדי שלא ישתמש בו לרעה. וכך גם להפך, שכאשר האדם מעביר על מידותיו, מלמד זכות על ישראל ורוצה בטובת הזולת, אז משמיים נותנים לו שפע וכוח כדי שישפיע ממנו לאחרים. לכן טוב עין הוא יבורך, כי אם יש לו עין טובה, אז הופכים אותו לצינור להשפיע טוב לכולם.

וכך בדיוק היה יוסף, שלא רצה לצער אף אחד וניסה להשפיע טוב לכולם, ולכן התברך בשפע עצום, שהיה צינור לכלכל ולתת מזון לכל העולם. לכן יוסף מסמל את מידת היסוד שמשם יוצא כל השפע.

והדבר ידוע שיש המונים שבאים לתלמידי החכמים הצדיקים כדי להתברך. ותארו לכם שאותו צדיק היה רגזן, מקפיד על אחרים, דן לכף חובה, שומר טינה ולא מוכן לסלוח. אז כל מי שהיה מגיע אליו היה חוטף צרור של קללות. הרי אף אחד לא מושלם ותמיד אפשר למצוא דברים לא טובים באנשים. אז מתוך הקפידה על האדם הוא היה הופך למסכן ואומלל. לכן משמיים מונעים את הכוח והשפע הזה, ונותנים אותו רק לטובי עין, כדי שישתמשו בשפע הזה לטובה וישפיעו לאחרים.

כעת, מתוך התבוננות בגדולתו של יוסף, שעבד על מידותיו והגיע לדרגות גבוהות מאוד של קדושה, אנו יכולים ללמוד מכך ולחזק את עצמנו לעבוד על מידותינו ולסלוח בלב שלם לכל מי שאי פעם פגע בנו. לא סתם לומר שאנו סולחים, אלא באמת להתכוון לכך, שהרי הכל מכוון מאת השם יתברך. הכל נועד כדי לקדם אותנו למקום שאליו הגענו היום. אם נפתח את הדברים הישנים רק נישאב אליהם ונהיה תקועים בעבר. לא נוכל להתקדם הלאה בלי לסלוח. רק לאחר שנבין שאנו נמצאים במקום שאליו היינו צריכים להגיע, לאחר שנסלח לכולם ונדע בלב שלם שהקדוש ברוך הוא כיוון את הדברים והביא אותנו לכאן בלי שאף אחד יוכל להזיק לנו, אז נוכל להתקדם לשלבים הבאים ולהמשיך הלאה למקומות חדשים וטובים.

כל צער שאי פעם הרגשנו היה מכוון מאת השם, אז מה הטעם לכעוס על בשר ודם ולדמיין שהוא זה שאשם בכעס שלנו? כל אחד בטוח לעצמו שאפשר לסלוח על הכל חוץ מהמקרה הפרטי שלו, שהרי פה ההוא באמת לא היה בסדר אז איך אפשר לסלוח? אלא שצריך להתבונן על עומק הדברים ולהבין שאף אחד לא יכול לשנות את מה שהשם יתברך החליט בשבילנו. כל אותם אנשים ומצבים שנתקלנו בהם הם הדברים שהקדוש ברוך הוא מסובב כדי להביא אותנו אל המקום שאליו אנו צריכים להגיע. אבל הכל היה כבר מתוכנן מאת השם.

לא לחינם יוסף חלם את החלומות, שהרי כל אלו מראים בבירור שהדברים היו מוכרחים להתגלגל למקום הזה שיוסף שליט על מצרים והאחים באים לשבור אוכל. כל זה רק מחזק את עניין ההשגחה הפרטית וההבנה שרק השם יתברך מחליט על גורלנו מבלי שאף אחד יוכל להזיק.

יוסף הצדיק סלח על אף כל התלאות והייסורים שעבר בגלל האחים, כי הוא יודע שבאמת זה כלל לא בגלל האחים. כמו שהוא סלח על דבר כל כך מכעיס ופוגע, כך גם אנחנו צריכים לסלוח, ובע"ה אולי נזכה מתוך כך לאמונה חזקה כמו של יוסף הצדיק, שתרחיק אותנו מכל רע ותזכה אותנו להצלחה ולקרבת השם.