לא לתת ליצר פתח להיכנס – פרשת ויגש

ראובן פיזנטי | א׳ בטבת ה׳תשע״ד | פרשת ויגש

כאשר הרעב מגיע לשיאו, יוסף עושה פעולות שונות שנראות מאוד תמוהות לכאורה. בהתחלה הוא מוכר את אוצרות המזון למצרים הרעבים בכסף רב שהולך לבית פרעה. וגם לאחר שתם הכסף במצרים הוא גובה מהמצרים את המקנה שלהם, ולבסוף כשלא נשאר להם כבר כלום, הוא קונה את אדמתם ואפילו אותם, כך שכולם יהיו עבדים של פרעה.

ולכאורה הדבר לא מובן כלל. שהרי יוסף היה בעל מידות טובות ובעל חסד גדול, ואם כן כיצד יתכן שלא ריחם על כל אותם אנשים רעבים ומסכנים שבאו אליו בשנות הרעב? מדוע לא נתן להם את המזון בחינם או בשווי מועט כך שיוכלו להמשיך להתקיים? והדבר עוד יותר תמוה שהרי כל העושר הזה הלך לפרעה. ואם כן מה יוסף ניסה להרוויח כאן? וכי יש לו איזה אינטרס שפרעה יתעשר ויתחזק? וכי יש לו יתרון שכל הרכוש והאדמות של המצרים יהיו בידי פרעה וכולם יהיו עבדיו?

והעניין הופך להיות תמוה יותר מרגע לרגע, כאשר אנו רואים שאת כל המצרים הוא הפך לעבדים של פרעה, אבל בצורה מפתיעה, דווקא את הכוהנים הוא השאיר חופשיים בלי לגעת בהם. “רק אדמת הכהנים לא קנה כי חק לכהנים מאת פרעה…” (בראשית מז’ פסוק כב’).

ידוע שאותם כוהנים אלו כמרים לעבודה זרה שהיו בשיא הטומאה. ואם כן התמיהה גוברת, מדוע יוסף הצדיק דואג לכוהנים של מצרים שהיו עובדי עבודה זרה בעמקי הקליפות? הרי הם הראשונים שהיינו רוצים להתעלל בהם וללמד אותם לקח. הם הראשונים שהיינו רוצים להרעיב למוות. אז מדוע יוסף כל כך מכבד כמרים טמאים עובדי עבודה זרה?

רבותינו מלמדים אותנו שכל זה בוודאי לא נעשה לחינם. יוסף היה מחושב ביותר ועשה את הכל מתוך חכמה עצומה. הוא ידע את ההבטחה האלוקית שניתנה לסבא רבה שלו אברהם אבינו, בברית בין הבתרים. הוא ידע שעם ישראל הולך לרדת לעבדות קשה ומרה במצרים, וגם הבין שכעת זו תחילת הדרך לגלות הזו. כעת בתור השליט על מצרים, מתוך עמדת כוח זמנית, הוא ידע שיש לו אפשרות לנסות לעזור איכשהו להפחית את הסבל לעתיד לבוא, ולכן חשב על תוכנית.

יוסף הוביל את העניינים לידי כך שהמצרים יהפכו לעבדים ואז חקק חוק, כפי שסוף הפרשה מתארת לנו “וישם אותה יוסף לחוק…” (בראשית מז’, פסוק כו’). החוק אומר שאפילו פרעה לא יכול לגעת בכוהנים במצרים. כל מי שהוא כהן, כלומר שעבודתו היא דת ורוחניות, הוא בלתי פגיע ואי אפשר לקנות אותו או להפוך אותו לעבד לעולם.

ובאמת זו הייתה תוכנית גאונית. ששנים לאחר פטירתו של יוסף, פרעה רצה להעביד את בני ישראל בפרך. אבל הוא נתקל בבעיה קשה, שהרי כל בני ישראל לומדים תורה ומוגדרים ככוהנים העובדים עבודה רוחנית, אז לפי החוק במצרים הוא לא יכול היה להפוך אותם לעבדים ואסור היה לו לגעת בהם. זה כבר הפך לחוק ידוע ומפורסם במצרים שאי אפשר לשנות.

לכן פרעה אומר בתחילת פרשת שמות “הבה נתחכמה לו”, שהרי בצורה רגילה הוא לא יכול ללכת נגד החוק הזה, פרעה מוכרח להתחכם ולמצוא פתרון עקיף כדי להצליח לשעבד את בני ישראל.

ובאמת פרעה מצא את הדרך להתחכם ולעקוף את החוק. בתחילה פרעה נתן לבני ישראל עבודות קלות מאוד ותמורתן הציע להם כסף רב והרבה הטבות. מספרים שגם פרעה עצמו הלך לעבוד איתם כדי שייראו שאם אפילו המלך בכבודו ובעצמו עובד, אז כל שכן שהאנשים הפשוטים צריכים לעבוד.

בני ישראל התפתו להצעות והחליטו לנצל את ההזדמנות לעבוד קצת ולהרוויח הרבה מאוד. מי לא היה רוצה משכורת שמנה עבור עבודה קלה ופשוטה? אלא שלאט לאט פרעה הכביד את העבודה והוריד את השכר בהדרגה, עד שבני ישראל הפכו לעבדים שעובדים עבודות פרך ולא מקבלים כלום בתמורה.

ואז מיד כולם הפכו לחכמים ואמרו שהם עובדים עבודה רוחנית, שהם רוצים ללמוד תורה, שיש חוק שאוסר להעביד את הכוהנים. אבל כעת החוק כבר לא עזר להם, שהרי החוק אומר שאי אפשר להפוך לעבדים מי שעובד אך ורק עבודה רוחנית, ואילו בני ישראל כן עבדו גם עבודות אחרות שפרעה נתן להם לעשות תמורת כסף רב. לכן לא יכלו לבוא בטענות, כי מי שעובד בשביל כסף, יכול גם להיות עבד.

עם זאת, ידוע ששבט לוי לא היה משועבד במצרים. הסיבה לכך היא ששבט לוי עבד עבודה רוחנית ולמד תורה במשרה מלאה. כאשר פרעה הציע הרבה כסף תמורת עבודה קלה מאוד, שבט לוי סירב והמשיך בלימוד. שבט לוי לא עזב את התורה והרוחניות לרגע, לכן פרעה לא יכול היה לגעת בהם, שהרי אלו היו כמו כוהנים אמתיים שאין להם עסק חוץ מתורה ורוחניות.

כל זה מלמד אותנו לגבי העבודה הרוחנית שלנו. כאשר אנו עושים את העבודה הרוחנית בשלמות וללא חורים, אף אחד לא יכול לפגוע בנו. אבל כאשר אנו נותנים גם קצת פתח לדברים זרים, אז הפתח מנוצל וגורר דברים לא רצויים לתוך חיינו. לאט לאט הדברים יוצאים משליטה עד שקם מלך חדש שלא מכיר את יוסף.

בפנימיות הדברים, ידוע שפרעה מייצג את היצר הרע. כמו פרעה, כך גם היצר משתמש בשיטה הזו כדי להשתלט עלינו. יוסף היה חכם וראה את הנולד. הוא הבין מה הולך לקרות ולכן נתן פתח מילוט למי שירצה להשקיע את כולו בלימוד התורה כך שיוכל להתחמק מעבדות במצרים.

אבל השיטה של יוסף יכולה לעבוד רק אם משקיעים את הכל, בלי לתת פתח לפרעה. רוב האנשים לא מצליחים לראות שהעבדות הולכת להגיע ולא שמים לב שהם לאט לאט משתעבדים. כך היצר מנסה לשעבד אותנו לעבודות פרך. הוא מפתה אותנו כך שנעזוב את מה שבאמת חשוב לטובת תאוות שנראות מושכות, אבל מתפקדות בתור מלכודת שתתפוס אותנו עד שלא נוכל להשתחרר.

וכך קורה ממש במציאות היום יום. שרוצים ללכת ללמוד תורה, אבל אז יש טלפונים שמסיחים את הדעת, יש דברים שצריך לטפל בהם, יש תאוות שמסתובבות בראש, יש יצר הרע לדבר עם חברים או להעביר את הזמן עם קפה וסיגריה וכו’. וכך לאט לאט משמיים מכבידים עלינו את העבודה, שיש תאוות גדולות יותר, יש סידורים חשובים יותר וכו’, עד שלבסוף אדם מגיע ללמוד פעם בכמה חודשים.

וכך זה בכל עניין ולאו דווקא בלימוד התורה. שאדם אומר שהוא ישחק קצת במחשב לחמש דקות, ואז זה מביא אותו לשעתיים של בזבוז זמן, מה שמביא גם למעבר לאינטרנט לקריאת החדשות ובסופו של דבר האדם מוצא את עצמו שכבר חודשים הוא לא עושה כלום עם עצמו ומגיע למקומות גרועים ולעבירות חמורות.

והיום אנשים הפכו את הטלפון שלהם למחשב זמין בכל רגע. שמשפחה שלמה יכולה לשבת באותו מקום בלי להחליף מילה. כל אחד שקוע במסך הפרטי שלו. עם משחקים, לשון הרע ורכילות, הודעות, תמונות לא צנועות, תאוות ושאר דברים הרסניים. במקרה הטוב האדם מבזבז את הזמן היקר שלו לחינם, אבל ברוב המקרים הוא מגיע למקומות הרבה יותר גרועים שהורסים לו את כל יראת השמיים.

לא פעם אנו רודפים אחרי תאוות שנראות כל כך מפתות, כאילו שאותן תאוות יכולות לסדר לנו את כל החיים. אבל אותן תאוות הן בדיוק כמו העבודות הקלות עם השכר הגבוה שפרעה הציע לבני ישראל. זה אולי נראה מפתה, אבל זה מוקש שאנו עלולים לשלם עליו ביוקר.

אדם קונה טלוויזיה וחושב לעצמו שרק יראה חדשות. אבל אז בחדשות מכניסים אותו לדיכאון רציני עם המצב בעולם, אז הוא מתעודד עם איזו תכנית מצחיקה, ואז נגרר לכמה פרסומות וסרטים עד שהוא מבין שלא זז מהכורסה במשך כל החודש. במשך הזמן הזה החדירו לו מחשבות ורגשות לתת המודע שגרמו לו לשנות את כל התפיסה שלו בחיים ולהשתעבד ליצרים ותאוות. אותו אדם הפך לעבד בלי לשים לב.

ואז הוא מתאווה לדברים שצפה בהם, הוא מעריץ את המראה החיצוני של השחקנים, הוא אוהב את מה שמציגים לו בפרסומות, הוא חושב כמו שלימדו אותו לחשוב כתבי החדשות, וכך הוא הפך להיות עבד של המסך. ואז אותו אדם יאמר שזה הכל רצונות שלו, שאף אחד לא הכריח אותו לשום דבר והוא מעצמו אוהב את הדברים האלו, אבל זה כמו נרקומן שמכור לדבר ולא יכול להתנתק, ולא מצליח לראות שמשחקים לו עם המחשבות והרגשות שלו.

האם זה באמת יתכן שכולם אוהבים להתלבש בצורה דומה? שכולם במקרה אוהבים בדיוק את אותה התספורת? שכל הילדים אוהבים בדיוק את אותם צעצועים בתקופות מסוימות? הרי דבר מסוים נכנס לאופנה ואז כולם מתמכרים. וכל אחד חושב שהוא אוהב את זה וזה הרצון שלו, אבל זה בכלל לא בא ממנו, אלא הלבישו לו את הרצון הזה מבחוץ.

אסור לנו לתת פתח ליצר להיכנס, כי אם ניתן לו פתח קטן, הוא ינצל אותו ויגדיל אותו עוד ועוד עד שתיווצר מפלצת ענקית שאי אפשר לעצור. כבר בהתחלה אנו מוכרחים לעצור את הכל כך שלא יהיה שום מקום ליצר להתפתח ולגדול. אסור לנו לומר ש”רק” האיסור הזה זה לא נורא, ו”רק” העבירה הזו לא תזיק הרבה, משום שאם אנו נותנים ליצר פתח קטן, סופו להתחזק ולגדול.

ואפשר לראות את זה בצורה ברורה אצל אנשים מעשנים. שהדבר ברור שסיגריה היא לא דבר כיף למי שלא רגיל לעשן. זה חונק, מלא עשן ומביא לשיעול מעצבן וזה בוודאי לא מהנה. והדבר מפליא, שהרי כל אדם מעשן התחיל בזמן כלשהו עם סיגריה ראשונה כאשר לפני כן לא עישן כלל. ואם כן יוצא שהוא עישן אותה וזה לא היה לו כיף. אז כיצד יתכן שהמשיך לעשן?

אלא שמתוך לחצי הסביבה, מתוך הרצון להשתייך, מתוך הרצונות שמחדירים לנו מבחוץ, מתוך פרסומות, מתוך דמיונות, אנחנו חושבים שאנחנו רוצים משהו, למרות שבפנימיות אין לנו שום קשר לרצון הזה. אותו אדם עישן פעם, פעמיים וגם חמש ועשר פעמים, ועדיין זה לא היה לו באמת דבר מהנה שאי אפשר לוותר עליו. אבל הוא היה מוכרח להרשים את החברים שלו, אז עשה הצגות כאילו זה כיף. וכך הוא עשה שוב ושוב עד שזה כבר נהיה מאוחר מדי. שהוא כבר נהיה מכור וכעת צריך הרבה יותר מאמץ, ייסורים והשקעה כדי לצאת מזה.

כמו שבט לוי, כך גם אנחנו יכולים להישאר חזקים ועקשנים. ללכת עד הסוף עם ההחלטות שלנו ולא לחזור אחורה. אם החלטנו שאנו מתקדמים לכיוון מסוים או שקיבלנו על עצמנו קבלה מסוימת, אז אסור לנו להזניח את זה. מוכרחים לזכור תמיד את המטרה ולהמשיך קדימה גם כשקשה וגם כשיש דברים נוצצים בחוץ.

גם אם יום אחד לא בא לנו ללכת לשיעור התורה הקבוע שלנו, גם אם פעם אחת אין לנו כוח לקום מוקדם להניח תפילין, גם אם אנו בטוחים שלפספס רק תפילה אחת זה לא נורא, וגם אם אנו בטוחים שהנפילה הקטנה היא חד פעמית ולא תחזור על עצמה בשנית, אסור לנו לוותר על הקביעות וההתמדה ואנו מוכרחים להשקיע את כל הכוח כך שנשמור על מה שהשגנו. אין דבר כזה “רק” פעם אחת. כי אם ניתן ליצר להיכנס “רק” פעם אחת, אז אפשר להיות בטוחים שכבר תגיע גם הפעם הבאה בקרוב ומכאן כבר הדרך למטה קצרה מאוד.

ובאמת החוק של יוסף נחקק לא רק במצרים, אלא גם בעבודה הרוחנית. שאם אדם הולך עד הסוף עם האמונה שלו, מתוך דבקות ועקשנות, אז הוא יזכה להרבה הצלחה בעבודה הרוחנית שלו, ויראה נסים מופלאים בדרך.

ולכן אפשר לראות אברכים ובני תורה שמוסרים נפש על לימוד התורה הקדושה ומוותרים על התאוות ועל תענוגי העולם הזה. ולכאורה היינו חושבים שהם סובלים, אבל אפשר לראות אותם שמחים ומאושרים, שרים שירי שבת בשולחן עם כל המשפחה בשמחה, מביאים חידושים מופלאים וחיים מעל הטבע עם משכורת של פחות מאלפיים שקל למשפחה שלמה. אין לזה היגיון כלל, אבל השם עושה נסים מעל הטבע.

ולעומת זאת יש כאלו שפוזלים קצת לצדדים, ואז מנסים לשלב את חיי החומר. שמחליטים לשלב קצת עבודה, יוצאים מדי פעם מהסדר, מתפנקים מדי פעם במסעדות, אחר כך באים רק לחצי יום ועובדים בחצי השני, חולמים איך לגלגל מיליונים וכך לאט לאט הם עוזבים את הלימוד.

ואותם אנשים לא מבינים איך עדיין חסר להם. הרי הם עובדים ומרוויחים, ואולי יש להם גם דירה מרווחת יותר ויותר אפשרות להוציא כספים, אבל כאילו שהעיקר חסר. כאילו שאין ברכה, שתמיד רוצים יותר, שהצרות הפכו לגדולות יותר, שלא מצליחים להיות שמחים ומאושרים.

על זה אמרו חז”ל מרעיבו שבע ומשביעו רעב. מי שמרעיב את היצר שלו מתגבר עליו ומנצח אותו, וממילא כבר היצר לא יכול לו, אז אותו אדם מרגיש שבע. אבל מי שכל הזמן משביע את היצרים והתאוות שלו, הוא הופך אותם לגדולים יותר וזה הופך להיות קשה יותר ויותר להשתלט עליהם. זה כמו לעשות עבודות משתלמות ביחד עם פרעה תמורת שכר רב, ולאט לאט להישאב לזה עד שהופכים לעבדים.

אנשים לפעמים פוחדים ללכת על הכל, פוחדים מקיצוניות. אז הם מנסים לשלב, לעשות קצת מצוות וקצת עבירות, קצת לדאוג לעולם הבא וקצת לעולם הזה. אבל אותם אנשים הם אומללים. הסיוע משמיים מגיע למי שמוסר את הנפש, אבל מי שמנסה להסתדר ולא מוכן להקריב מעצמו אז נותנים לו להסתדר לבד.

ולכן אפשר לראות שהרבה אנשים רוצים לעשות תשובה, רק שאומרים שאחרי שיהיה כסף, אחרי הצבא, אחרי החגים, אחרי שיגדלו הילדים, אחרי שיצאו לפנסיה וכו’. אבל כך זה ממשיך עד שנהיה מאוחר מדי, וכך אותם אנשים נשארים בדיוק כפי שהיו.

אבל יש כאלו שהחליטו לקפוץ למים, לא להתרגש מהסחות הדעת, לא להסתנוור מתאוות נוצצות, רק לשבת וללמוד. ואז בשמיים מחשיבים את אותם אנשים ככוהנים שתורתם אמנותם ונותנים להם סיעתא דשמייא גדולה. בזמן שכולם משתעבדים לפרעה במצרים, אלו יושבים ללמוד חופשיים. כשכולם הפכו את התאוות והיצרים שלהם למפלצות גדולות, אלו נשארו פשוטים יחסית וחסרי דאגות.

בשמיים נותנים להם הכל, הם יקבלו את המזון והצרכים שלהם, וגם לא ייקחו את אדמתם בתמורה, ובטח שלא יהפכו אותם לעבדים. כי אי אפשר לגעת בהם, הם שייכים לעולמות העליונים ומשגיחים עליהם בכל פרט קטן. אלו הכוהנים של הקדוש ברוך הוא.

השם יתברך יחזק אותנו להיות איתנים ולשמור על עצמנו בלי שום פתח ליצר הרע ולמזיקים. נתגבר ונתמיד כך שנשמור על השלמות בעבודת השם שלנו עד שאף אחד לא יוכל להזיק לנו.