להתרחק מהגדולה – פרשת ויגש

ראובן פיזנטי | ב׳ בטבת ה׳תשע״ח | פרשת ויגש

לאחר שבני ישראל הגיעו למצרים, יוסף צריך ללכת לספר לפרעה שמשפחתו הגיעה. אלא שהוא דואג לפני כן להסביר לאחיו כיצד לנהוג ומה לומר לפרעה. הוא לוקח רק חמישה אנשים מתוך האחים, מהפחות גיבורים שבהם, ואומר להם שיאמרו שהם רועי צאן, כיוון שזו תועבת מצרים וכך פרעה ירחיק אותם ממנו.

ולכאורה כל זה נראה מיותר. מדוע התורה צריכה להאריך ולתאר כיצד יוסף הדריך אותם מה לומר לפרעה? הרי בכל אופן התורה מספרת לנו לאחר מכן שהאחים אמרו את אותם הדברים לפני פרעה ואם כן למה לכפול את הדברים? ומדוע הוא בחר דווקא את האנשים הפחות גיבורים באחים? ומדוע הדגיש שצריך לומר לפני פרעה שהם רועי צאן כאשר זה הדבר השנוא ביותר על המצרים?

בני ישראל הקדושים אינם כמו שאר האומות. הם צריכים לשבת במקום מבודד, לא להתערב עם עמים אחרים ורק ללמוד תורה בשקט. הדבר ידוע שכאשר משקיעים בחיצוניות, זה בא על חשבון הפנימיות. כאשר אנשים מתעסקים בחומר, זה בא על חשבון הרוח.

ובני ישראל ידעו את הדברים ורצו להתרחק מזה. אלא שהיו גיבורים ומוצלחים, ופרעה בוודאי היה רוצה אנשים כאלו שיהיו בין השרים ומנהיגי העם. לכן היו צריכים עצות מיוסף שהכיר את התנהלות הדברים מבפנים, שילמד אותם תחבולות כיצד להתחמק מפרעה, ובכך להתרחק מהחומר והטומאה של מצרים.

והתורה מדגישה את הדברים עבורנו, כיוון שאותן תחבולות לא נועדו רק כדי לברוח מפרעה באותה תקופה, אלא כדי לחלץ כל אחד מאיתנו מרשתו של היצר הרע גם היום. באופן טבעי האדם נמשך לתאוות ולחיצוניות. הוא רוצה כבוד וגדולה ומחפש שיעריכו ויאהבו אותו. לכן הדבר כל כך קשה להתרחק מכל זה ואנו מוכרחים להשתמש בתחבולות כדי להצליח להתגבר.

האדם מחפש תשומת לב ורוצה לקבל אהדה מהסביבה. קשה לו לעמוד לפני מלך עצמתי שמשבח אותו ורוצה לגדל אותו ולסרב לגדולה. תארו לכם שהיו מציעים לכם משרה של יועץ בכיר של המלך או שר צבא חשוב, עם משכורת גבוהה, כבוד וכל התנאים הטובים שמסביב. האם מישהו היה מצליח לסרב בטענה שהוא רוצה לשבת בצד וללמוד תורה?

ואמנם הרבה אנשים מזלזלים בזה וחושבים שברור להם שהם היו מעדיפים ללמוד תורה. יש כאלו שמצהירים בקלות שהם לא יעזבו את התורה בעד שום הון שבעולם. אבל בפועל כאשר נמצאים בניסיון כזה, הבחירה היא הרבה יותר קשה משחושבים. כאשר הניסיון רחוק מאיתנו אז באופן יחסי זה קל, אבל כאשר הדבר מוחשי, שבאמת יש לנו אפשרות ממשית לגדולה, עושר, הצלחה, תאווה וכו’, ועוד שהסביבה לוחצת אותנו לכך, אז קשה מאוד לוותר על כל זה ומתחילים להתבלבל.

אם מלך גדול היה משבח אדם כלשהו לפני כל שריו ועבדיו, האם אותו אדם היה יכול להכריז לפני כולם שהוא חלש והוא כלל לא מתאים לכל אותם השבחים? האם הוא יכול היה לומר שהוא רוצה להישאר רועה צאן פשוט?

לכן יוסף מוכרח לתת להם את העצה. שידגישו שהם רועי צאן, שזוהי תועבת מצרים, ואז פרעה עצמו כבר לא ירצה בהם וירחיק אותם ממנו. עדיף לא להגיע לניסיונות כלל. וכך הם יוכלו להידבק בפנימיות ולהישאר אנשי אמת.

כאשר מראש שוללים את הדברים עוד לפני שמגיע הניסיון, אז הרבה יותר קל להתמודד. הרבה יותר קל לא להיכנס בכלל לעניין הגדולה, לשלול מראש את האפשרות להיות מכובדים, עשירים ומצליחים, מאשר להיכנס לזה ואז לנסות לשים את זה בצד וללמוד תורה בשקט.

הדבר דומה לבעל עסק גדול ומצליח, או לדמות אהודה שכולם אוהבים, שכעת יתמודדו עם בחירה לעזוב את הכל ולהיות אנשים פשוטים. לאחר שכבר התרגלו לשבחים ולכבוד, קשה מאוד לעזוב את זה.

וכך גם בעניין התאוות. שיש אנשים שרוצים רק לטעום מתאווה מסוימת, אבל לאחר מכן אי אפשר לעצור. אדם משיג מאה ורוצה מאתיים, משיג מאתיים ורוצה ארבע מאות. וזה לא נגמר. ואנשים רבים נשאבים לזה. שאוחזים באיזה מנהג גרוע ולא יכולים להפסיק, שמחזיקים בטלפונים חכמים עם תכנים הרסניים ואז לא מסוגלים להתנתק מהם, שמתרגלים לדבר עבירה ולאט לאט זה הופך להיות גדול מהם ואין להם שליטה.

לכן אחי יוסף היו מוכרחים לשים לזה סוף עוד לפני שזה התחיל. לשלול את הדברים עוד לפני שפרעה הציע להם. לשים לזה מכשול כך שפרעה ישנא את מעשיהם וירצה להרחיק אותם ממנו כדי שלא ישמעו שבחים ופיתויים וכך לא יגיעו כלל לניסיון.

ואדם שיהיה כנה עם עצמו יוכל להבין שאותה מחלת גדלות עולה ביוקר. שהרבה אנשים הופכים להיות מכובדים, מקבלים מעמד, כסף, גדולה, גאווה מנופחת, תאוות והרבה הערצה מהסביבה, אבל כל זה לא מחזיק כלל. שיחד עם זה באות צרות רבות, שלרוב אותם אנשים הופכים להיות ירודים ומושחתים, מסתבכים בפרשיות שונות ולבסוף נופלים. וככל שהאדם היה יותר בגובה, כך הנפילה יותר כואבת.

והדבר ידוע שכאשר האדם מוצלח ונמצא במרכז העניינים, אז כך גם כוחות הסטרא אחרא רודפים אחריו. שהוא גורר אחריו עין הרע ומזיקים, שכולם מקנאים בו ומנסים להכשילו, שאנשים רודפי בצע נמשכים אחריו וכו’. יוצא שאנשים רבים נמשכים אחר הגדולה ומתאווים לכל מה שנראה נוצץ, אבל בפועל זה כבור ללא תחתית.

ולעומת זאת חז"ל מלמדים אותנו שהעולם עומד על ל"ו צדיקים נסתרים. שיש אנשים פשוטים מפוזרים בכל דור, שהעולם לא מכיר בגדולתם כלל והם אלו שמחזיקים את כל העולם כולו. הם אלו שגוזרים גזרות והם אלו שבאמת מחליטים מה קורה.

שאותם אנשים תופסים להם פינה שקטה בצד, בלי שאף אחד שם לב, ומתוך אותה פינה לומדים ומתפללים ומתחברים לעולמות העליונים. אותם אנשים מסתובבים בינינו בשקט. אולי רואים אחד מהם עושה קניות בסופר בלי שאף אחד חושד שהוא צדיק. יכול להיות שהשכן שלו מציק לו בלי לדעת בכלל שזה גדול הדור. יכול להיות שאנשים מרחמים עליו כי חושבים שהוא מסכן ולא מוצלח. אבל הוא זה שמחזיק את העולם.

והם אלו שזוכים לשפע האמתי. לשמחה גדולה ולשליטה. שהם גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים. שהשם יתברך הופך את כל העולם כדי לעשות את רצונם. הם בכלל חיים בעולמות העליונים בלי שאף אחד יודע מכך.

לצערנו רוב האנשים מתמקדים בחיצוניות וחושבים שזה מה שהם רוצים. אבל הם לא מודעים לכך שהם משלמים על זה בפנימיות. שאדם משקיע ביחסי הציבור שלו בחוץ, אבל אז חוזר לבעיות בשלום בית ומשפחה מפורקת. שנשים מנסות להשיג תשומת לב ומחמאות מהסביבה, אבל הורסות לעצמן את היחסים עם הבעלים שלהן. שאנשים מתגאים בעצמם ומראים כמה הם מוצלחים, ואז חוזרים לבדידות וריקנות ולא מבינים איך זה שיש להם הכל ובכל זאת החיים שלהם חסרי משמעות.

כי העולם הפנימי של האדם הוא העולם האמתי. וכל אדם יכול לראות את זה על עצמו. שהוא יכול להיות באמצע המקום הכי שמח בעולם, שכולם שמחים ורוקדים, אבל כאשר יש לו בעיות כלשהן שהוא לא מצליח להסיח דעתו מהן אז הוא אומלל. הוא יכול לרקוד ולעשות כאילו הוא מחייך, אבל הוא מסכן ועצוב.

וכך גם להפך, שאדם יכול להיות חסר כל, זרוק בלי כסף ורכוש, בלי משפחה וחברים ובלי כלום, ואז פתאום הוא ייזכר באיזה דבר משמח שקרה וישמח באמת ממש. וכולם יכולים להתפלא, שאיך הוא שמח אם אין לו כלום בחיים, אבל בעולם הפנימי שלו כרגע יש שמחה.

וזה מה שממלא באמת את עולמו של האדם. ולכן ברור מדוע רוב האנשים שנמצאים בדיכאון, שהולכים באופן קבוע לטיפולים פסיכולוגיים, שזקוקים לכדורים ותרופות לבריאות הנפש ולחיזוק השמחה, שמתדרדרים למקומות לא טובים, להתמכרויות, לסמים ואפילו חס ושלום לשים קץ לחייהם, הם דווקא אותם אנשים שכולם חושבים שהם מצליחים. אותם אנשים מהעשירון העליון, משכונות יוקרה שלא חסר להם כלום לכאורה.

כי אמנם לא חסר להם שום דבר גשמי, אבל חסר להם עולם שלם בפנימיות. מבפנים הם ריקים. הם צריכים תורה, אמונה ורוחניות, והכי גרוע שהם אפילו לא יודעים שהם זקוקים לזה. הם מחפשים משהו שימלא אותם, אבל מחפשים במקומות הלא נכונים. הם פונים לדברים גשמיים ולא מבינים מדוע יש להם הכל ובכל זאת אין להם כלום.

ובאמת הניסיון קשה מאוד, והתאווה מסנוורת ולא מאפשרת לראות את האמת. לכן היה כל כך חשוב לשים לזה סוף עוד לפני שזה התחיל. לכן האחים היו צריכים לגרום לפרעה לסלוד מהם ולהרחיק אותם ממנו כדי שלא יקרב אותם אליו ויגדל אותם.

וכך כל אדם צריך לדעת על עצמו, שככל שישקיע בחיצוניות, כך ייתן כוח לקליפות ויחליש את הפנימיות שבו. וככל שישקיע בפנימיות, כך יהיה מלא יותר וירגיש סיפוק ושמחה. וזה מה שאמרו חז"ל, שעלינו לשנוא את הרבנות. להתרחק מהשררה. להישאר אנשים פשוטים ורק לחזק את עניין התורה והרוחניות. כי זה העולם האמתי של האדם.

השם יתברך יזכה אותנו לדבוק בו ולמלא את עולמנו בתורה ומצוות, כך שנהיה גדושים ומלאים ברוחניות ופנימיות.