להעמיק ולהחדיר אל הלב – פרשת ויחי
לאחר פטירת יעקב, אחי יוסף נופלים לפניו ומוכנים להיות לו לעבדים, מתוך שהם חושבים שירצה לנקום בהם ואולי אפילו להרוג אותם. אבל יוסף מסביר להם שזה הכל היה מסובב מהשם ושאין להם מה לדאוג כלל, כי הוא לא כועס עליהם והוא ידאג להם ויכלכל אותם ואת משפחתם.
בנוסף הוא מנחם אותם ומדבר אל לבם. ומובא במסכת מגילה טז שאמר להם דברים המתקבלים על הלב. ולמשל מה עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, היאך יכול נר אחד לכבות עשרה נרות?
והמדרשים מאריכים עוד יותר עם דברים שונים המתקבלים על הלב שאמר להם. שהם הראש והוא הגוף, ומה יועיל הגוף ללא ראש? שהם נמשלו כעפר וככוכבים, ואיך יצליח לעשות מלחמה מולם? שאיך ילך נגד אביו, שאביו מוליד והוא קובר? שכמו שיש י”ב שעות, י”ב חודשים, י”ב מזלות, כך יש י”ב שבטים ואיך יבטל את זה?
גם אמר שעד לפני שהגיעו, המצרים היו חושבים שהוא עבד. אבל מאז שהגיעו, הבינו שהוא מיוחס. וכעת אם יהרוג אותם, יחשבו שסתם ראה קבוצת בחורים, אמר שהם האחים שלו ואז הרג אותם, ואם כן כיצד יוכל להרוג אותם? גם אמר שהמצרים יגידו שאם על האחים שלו לא חס, אז על אחת כמה וכמה על המצרים, ואיך יוכל להרוג אותם?
ולכאורה נראה שיש פה אריכות גדולה, וכי בשביל מה בכלל צריך את כל זה? האם לא הספיק ליוסף לומר לאחים שלו שהוא אוהב אותם וישמור עליהם ושאין להם מה לדאוג וזהו? וכי בשביל מה היה צריך להפליג ולחשוב על עוד ועוד דוגמאות שידברו על לבם?
מעבר לכך, כל הדברים האלו נשמעים כתירוצים בלבד. וכי היה אכפת ליוסף מה המצרים יחשבו עליו? וכי באמת לא יכל להזיק לאחים אם היה רוצה בכך? וכי אם לא היו כל הסיבות הטכניות האלו אז כן היה הורג אותם? הרי זה מובן שכל אלו רק תירוצים, ואם כן מדוע הוא כל כך טורח למצוא ולומר אותם לאחים?
אלא שיוסף הרגיש צורך לשכנע אותם ממש. שאמנם הוא ידע את האמת, שהוא כלל לא רוצה נקמה, ואדרבה, הוא מעריך את האחים ורוצה בטובתם. אבל האחים לא ידעו מה יש בלבו. לכן רצה להוכיח להם בצורה הכי ברורה שהוא לא מתכוון כלל לפגוע בהם.
כל החיים של האחים יכולים להפוך להיות חיי סבל נוראים אם לא ידעו את מה שבלבו של יוסף. הם יכולים לחשוב שאולי יוסף עושה הצגה, אולי הוא כן מקפיד, אולי הוא טומן להם פח, אולי בכל רגע יקרה משהו גרוע לא צפוי. מי יודע מה הוא מתכנן עליהם?
ואמנם הוא יכול היה להגיד להם את הדברים בצורה פשוטה. אבל עדיין זה לא מספיק חזק. הם היו רואים שהוא מתייחס אליהם בצורה טובה, אבל מכל מקום הוא לא היו יודעים מה יש בפנים. ואי אפשר שלא לחיות בפחד שאולי הכל זה מלכודת.
לכן יוסף היה צריך לשכנע אותם, לא רק לומר את הדברים אלא ליישב את הדברים בלבם. והדרך לעשות זאת היא על ידי משלים, דוגמאות, ראיות, לימוד קל וחומר, הוכחות וכו’. להיכנס לעומק הדבר ולא רק לזרוק איזה משפט סתמי. וכך אפשר לגעת בנקודות העמוקות יותר, ברגש ובהכרה הפנימית יותר.
להחדיר את הרגש על פי האמת
ומשם נוכל ללמוד גם לעצמנו. הרבה פעמים אנו חושבים בדרך מסוימת, ויודעים שזו האמת, אבל יחד עם זאת אנו לא משתכנעים ממנה לחלוטין. כי גם כשאדם יודע שדבר מסוים הוא הנכון, מכל מקום קשה להחדיר את הדבר לתוכנו. יש תאוות שמרחיקות, יש ניסיונות, יש שקרים שמפתים, יש יצרים וכו’. ולכן צריך לפתוח במסעות שכנוע.
ובעיקר בענייני התורה והאמונה, שאנו יודעים מהי האמת, אבל יחד עם זאת אנו רחוקים מלחיות בצורה שכזו. אדם יכול לדקלם משפטים, אין עוד מלבדו, הכל מלמעלה, השגחה פרטית, רק השם קובע, התורה היא החיים וכו’. אבל יחד עם כל המשפטים שהוא מדקלם, הוא מתנהג בצורה הפוכה לחלוטין.
הוא מסתכל על כל הסובבים אותו, שההוא שיקר, ההוא רימה, ההוא הכעיס, ההוא גנב וכו’. הוא מסתכל על כל הנסיבות, למה חסר לו כך וכך, למה דווקא הוא וכו’. וכך הוא חי בוויכוחים, כעס, עצבות, גאווה, תחרות, קנאה וכו’.
הוא מלא ביצרים ותאוות שמושכים אותו לעשיית עבירות, ומלא בעצלות שגורמת לו לא לקיים מצוות, וכך הוא נוהג בדיוק הפוך מהתפיסה שלו. הוא מאמין גדול ויודע שהתורה אמת, אבל כאילו שחי בצורה הפוכה.
אבל אז נשאל את אותו אדם איך זה יתכן? הרי הכל מלמעלה ואין עוד מלבדו? ואיך יתכן שמישהו אחר הצליח להזיק או לצער אותו באופן כלשהו? איך יתכן שהבלי העולם הזה מושכים אותו? איך הוא יכול להתגאות בהצלחה של השם שכאילו זה הוא עשה? איך יתכן שהוא כועס או עצוב מנסיבות החיים שהשם יתברך נתן לו אותם בהשגחה פרטית?
אלא שמובן הדבר שכאשר אדם אומר שזה ברור שאין עוד מלבדו, או שהוא המאמין מספר אחת וכדומה, זה סתם משפט חסר משמעות. כי חסר החיבור לאותו משפט. חסר השכנוע העמוק שיגרום לאדם להתחבר למשפט ולהתחיל לחיות את חייו על פיו.
סוד החיבור
ישנם שלושה סוגים של חיבור לדיבור או מעשה כלשהו שהאדם עושה. ישנה בחינה של אחד בפה ואחד בלב, שהאדם עושה משהו או אומר משהו בצורה חיצונית, אבל בפנים לא מאמין בזה כלל. וזוהי בחינה של פירוד ממש.
ישנה בחינה יותר גבוהה, שבה האדם מאמין במה שהוא עושה, אבל יחד עם זאת הוא לא מחובר. וכמו למשל שאדם מתעורר בבוקר, אומר מודה אני ועושה נטילת ידיים. מצד אחד הוא בוודאי עושה זאת מתוך אמונה, שהרי הוא בחר לחיות בצורה שכזו.
אבל מצד שני, פעמים רבות הוא לא חושב על מה שהוא עושה, הוא אומר מודה אני בלי לחשוב שהוא באמת מודה להשם שהחזיר לו את הנשמה. הוא עושה נטילת ידיים והראש שלו בכלל מונח במקום אחר. הוא עושה את הדברים באופן אוטומטי בלי לשים לב, כמצוות אנשים מלומדה.
וישנה הבחינה הגבוהה ביותר, שזהו חיבור ממש. שהאדם אומר מודה אני, ובאמת חושב ומרגיש הכרת הטוב לבורא על כך שהנשמה שלו שהייתה בעולמות העליונים חזרה אליו לתוך הגוף. הוא עושה נטילת ידיים ובאמת מרגיש ומתחבר לתחושה הזו של היטהרות. ולחיבור מסוג כזה קשה יותר להגיע.
לכן כאשר אדם אומר לעצמו שהכול מלמעלה, הוא לא באמת מתכוון לומר שהוא חושב שממש הכל כולל הכל מלמעלה. כי הוא רואה את הגשמיות סביבו וחי אותה, מתעצבן מדברים שלא מסתדרים או מאנשים שמטרידים אותו וכו’.
אלא שהוא רוצה לומר שהוא מבין שעל פי האמת הכל מלמעלה, למרות שהוא עצמו רחוק מאוד מלהרגיש את זה. וזוהי הבחינה השנייה שתוארה, שהוא כן מאמין בנכונות הדברים, אבל הוא לא מתחבר אליהם.
יש אנשים שישבו בשיעורי תורה רבים, שבאו מישיבות, שיכולים לדקלם גמרות שלמות, שמכירים את כל סיפורי הצדיקים הקיימים, אבל יחד עם זאת אין להם כמעט שום נגיעה ביהדות. כי הם נגעו רק בחיצוניות הדברים ולא ניסו להתחבר אליהם.
ולפעמים רוצים לקחת מישהו לשיעור תורה, אז הוא אומר שכבר שמע את השיעור הזה. רוצים לספר לו סיפור מחזק, אבל הוא כבר מכיר. רוצים לדבר אתו על אמונה, אבל אי אפשר לחדש לו שום דבר. הוא מכיר כבר הכל, אבל יחד עם זאת לא מכיר כלום.
וזה הכי גרוע, שהוא חושב שהוא מכיר ונהיה אטום וכך לא מוכן לקבל. אבל יחד עם זאת הוא רחוק מהכרת הדברים באמת. כי הוא מעולם לא חווה את הדברים, מעולם לא התחבר אליהם, רק שמע בחצי אוזן ואז חושב שהוא כבר יודע ומכיר.
הדבר דומה למישהו שראה מאכלים רבים מכל העדות השונות, אבל יחד עם זאת מעולם לא טעם שום דבר חוץ מפת יבשה. אז בכל פעם מישהו מציע לו משהו, והוא מיד אומר שהוא כבר מכיר את המאכל. כי הוא באמת כבר ראה אותו בעבר, אפילו ראה איך מכינים ואילו חומרים מכניסים. אלא שאותו אדם רק ראה את המאכל מבחוץ, ואם כן, יוצא שהוא לא יודע כמעט כלום.
הוא חושב שהוא מבין יותר מכולם. כי הוא כבר ראה את כל השפים הגדולים שמכינים את כל סוגי המאכלים שאף אחד כמעט לא מכיר. אבל יחד עם זאת הוא בור, כי ישנם אנשים שבקושי מכירים כמה מאכלים בודדים, אבל הם זכו לטעום אותם.
כמובן שזהו משל דמיוני לעניין האוכל, אבל זה כך ממש לכל העניינים. זה לא מספיק לגעת ברבדים החיצוניים של הדבר ואז להצהיר שכאילו הכל ברור. צריך לטעום את הדבר, להכניס אותו לתוכנו, להרגיש אותו. אפשר לדבר במשך אלף שנה על עניין מסוים, אבל כאשר האדם חווה את אותו עניין, זה כבר אחרת לגמרי, וזה הרבה יותר חזק מכל האלף שנה שעברו.
טעמו וראו כי טוב השם
וכל זה יסביר לנו קושיות גדולות. שפעמים רבות מדברים בשבחה של תורה. שכל מי שמתעסק בה זוכה לכך ולכך. ולכאורה היה אפשר להקשות שאנו לא רואים שזה מתקיים? וכן מובא בתהלים טעמו וראו כי טוב השם, ולכאורה יש הרבה שטעמו ולא ראו, ואם כן איך זה מסתדר?
אלא שכעת הדבר יהיה מובן יותר. שאדם יכול לקיים את כל המצוות עם כל הדקדוקים, להיות לבוש כחרדי ולשבת כל היום בבית המדרש ללמוד תורה. אבל יחד עם זאת, הכוונה שלו נמצאת במקום אחר לחלוטין. ואז אמנם מבחינה טכנית זה נחשב לו שהוא מקיים מצוות והוא גם יקבל על זה שכר, אבל מבחינת הלב הוא לא מתקדם לשום מקום.
ואז לאט לאט הוא יכול להימצא בהפסקת קפה, טלפון וסיגריה יותר ממה שהוא נמצא בתוך בית המדרש עצמו. משם הוא פוזל לענייני העולם למצוא לו עסקאות מזדמנות שהוא יכול לעשות, משם הוא כבר עובר לעבודה של יום שלם עם איזה שיעור תורה קטן בסוף היום, ועד מהרה גם השיעור הזה נעלם לו ואתו גם מעט המצוות שהוא עוד מקיים.
ואז כולם מסתכלים על אדם כזה וחושבים שאדם שהיה בן תורה גדול “חזר בשאלה”. ואז הוא מספר על כל הדברים הטכניים שכאילו לקויים בעולם התורה, על הרבנים ה”מאיימים”, על המצוות הקשות לביצוע, על האיסורים המגבילים וכו’. וכולם רואים את זה וחושבים שבאמת תלמיד חכם גדול וירא שמיים, כאילו עזב את הכל והפך להיות מה שקרוי “חילוני”. וכל זה מביא לחילול השם עצום.
אבל האמת היא שהכול בדוי. כיוון שאותו בן תורה גדול, תלמיד חכם ירא שמיים, הוא מעולם לא היה קשור לתורה וליראת שמיים. כי הכל היה חיצוני. הוא למד בישיבות, ישב בבתי מדרש, קיים מצוות, אבל הכל בצורה טכנית חיצונית. מעולם לא היה לו חיבור אמתי. כי אילו היה באמת מרגיש רגע אחד של יראת שמיים אמתית, לעולם לא היה מסוגל לעזוב את זה.
וכך גם להפך. זה גם הסוד הגדול של הצימאון שקיים בעולם לתורה ומצוות. שלפעמים יש אנשים מנותקים ורחוקים, שכל הסביבה שלהם רחוקה מתורה ומצוות, אבל הם עצמם כל כך משתוקקים ורוצים להתחזק. ולא תמיד זה אפשרי מבחינתם, כי הם צריכים לעזוב את כל ההרגלים, את המשפחה, את החברים ואת כל העולם החיצוני שלהם לשם כך. אבל מכל מקום הם משתוקקים לכך בתוכם.
כי אותם אנשים בדרך כלל חוו איזו חוויה קטנה של יראת שמיים. הרגישו משהו שקשור לקדושה. ולאחר שהרגש חדר, זה כבר הופך להיות דבר עצום, עד שהכול מאבד טעם ליד זה. ואמנם אם יזניחו את זה, אז לאט לאט זה עלול להידחק לפינה, אבל מכל מקום אותו רגש נפלא קיים בתוכם לעולם, ואם יתחברו אליו, שיהיה למשל דבר כלשהו שיזכיר להם את החוויה, אז מיד הם ירגישו את העצמה הגדולה.
לכן נאמר טעמו וראו כי טוב השם. כי אדם שמסתכל על הדברים מבחוץ לא יכול להבין. אי אפשר לצפות שאנשים ישמעו על האיסורים הרבים שיש בשבת ויחשבו בלבם כמה זה נשמע כיף. הרי בצורה טכנית זה בוודאי לא מושך. אבל כאשר טועמים את הדבר, זה כבר שונה לחלוטין. מספיק שבת אחת אצל איזו משפחה חרדית נחמדה שמארחת כדי להבין שכל השבתות שחיללנו היו גיהינום בעולם הזה.
לנסות להגיע לפנימיות
וכל זה נוגע לכולנו. שפעמים רבות כל כך משקיעים ברבדים החיצוניים וזונחים כמעט לחלוטין את הפנימיות של הדברים. שמודדים את יראת השמיים של האדם על פי מספר הגמרות שסיים או עניינים טכניים אחרים. ואמנם זה בוודאי חשוב וטוב לסיים כמה שיותר גמרות, אבל השאלה היותר חשובה היא כמה יראת שמיים הצליח לשאוב מתוך אותה גמרא שלמד.
לצורך העניין צריך לזכור שישנם אנשים רשעים שלומדים גמרא במטרה למצוא בה כאילו טעויות וסתירות כדי לטעון דברים נגד התורה ולנסות לבזות ולהתריס. יש כאלו שהולכים לשיעורי תורה כדי לכתוב דברי נאצה נגד תוכן השיעור ששמעו או נגד אותו רב שהעביר אותו. וכי יעלה על הדעת שכל אלו ייחשב להם שלמדו תורה בזמן הזה? הרי מובן הדבר שהכול הולך לפי הכוונה של האדם.
אנשים רואים שכולם בבית הכנסת מתפללים ומתנועעים, וכך כל אחד מחקה את השני. ואז יוצא שיכול להיות אדם שמתנועע בכבדות, בעצימת עיניים עם ידיים על הלב וחיוך של דבקות על השפתיים, אבל בפנים אין כלום. שהוא בדיוק חושב על מה שהחבר אמר קודם או מה הוא רוצה לאכול בערב.
אנשים תופסים שהעיקר זה להספיק כמה שיותר, להרבות תורה, להרבות מצוות, להרבות חסדים וכדומה. ואמנם בוודאי שכל אלו חשובים ביותר. אבל הדבר העיקרי עוד יותר הוא להיכנס לעומק ולהחדיר אל הלב. להתחבר לדברים ולחיות אותם.
וזה מה שאמרו חז”ל שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמיים. שהעיקר זה לעשות מתוך כוונה, מתוך חיבור. אמנם ישנם גם עניינים טכניים, צריך לקיים מצוות בצורה מעשית מדויקת, יש הלכות, יש דקדוקים רבים, אבל כל אלו באים כדי לכוון אותנו למקום הנכון עם הכלים הנכונים שנוכל להתחבר להשם. וזה העיקר שצריך לקחת משם.
ויוצא שמעבר למעשים ולדיבורים, ישנו החלק של הכוונה שהוא החשוב ביותר, ודווקא שם צריך להשקיע את רוב הכוח. שלא משנה כמה פעמים כבר שמענו את הסיפור, למדנו את הגמרא או קיימנו את המצווה, מה שחשוב הוא איך נצליח להתחבר לדברים כעת בצורה עמוקה וחזקה יותר.
איך יוצרים חיבור?
אלא שעניין החיבור הוא לא פשוט. זה לא דבר של מה בכך שאפשר לעשות בצורה טכנית וזהו. אלא דבר שמצריך מחשבה ותכנון, שדורש סבלנות ורצון גדול להיכנס לעומק. ולכן יוסף מלמד אותנו כיצד נוכל לנסות להתחבר לדברים.
כאשר אנו רוצים להחדיר לתוכנו דבר כלשהו, עלינו לעשות מסעי שכנוע אמתיים. כמו שיוסף מצא תירוצים רבים שיוכיחו לאחים בצורה ברורה שאין סיכוי שינקום בהם, כך אנחנו צריכים למצוא תירוצים רבים וחזקים לעצמנו.
אז במקום לומר משפט סתמי כמו “הכל לטובה” ולהתעלם לחלוטין מהתוכן הפנימי שלו, צריך לנסות באמת למצוא את הדברים בצורה מוחשית. לשכנע את עצמנו להאמין בזה. להסתכל על אירוע שקרה ולראות איך זה היה לטובה מנקודות מסוימות, לחשוב על גדלות השם ואיך שהוא מתכנן את הכל וכו’.
אפשר לקרוא איזה ספר בנושא, להעמיק, לחשוב עם עצמנו על התנהלות הדברים וכו’. זה דורש הרבה השקעה, תרגול, סבלנות וכו’, אבל בסופו של דבר זה מביא לנו משהו אמתי ולא סתם משפט שאפשר לומר עשרות אלפי פעמים בלי להבין חצי דבר ממנו.
אדם צריך לחשוב כמו אנשי מכירות. שכאשר הם רוצים להשפיע על אחרים לקנות את המוצר שלהם, הם חושבים כיצד להציג אותו בצורה הטובה ביותר. לתת לו צבעים יפים, עטיפה מושכת את העין, כותרת מסקרנת וכו’. הם עושים תרגילים רבים כדי להשפיע על הרגש, מנסים להתחבב ולהפוך פגישה עסקית לאישית יותר וכו’.
ולכאורה, מדוע שלא יציעו את המוצר וזהו? בשביל מה צריך את כל התרגילים האלו? אלא שהם רוצים לחדור לתוך הרגש שלנו, כך שנתחבר לאותו מוצר ונרצה לרכוש אותו. ואמנם בוודאי שאנו לא מעודדים אנשי מכירות, ובטח שלא תרגילים ומניפולציות על אחרים, אבל יחד עם זאת נוכל ללמוד מהם לעצמנו.
שבצורה דומה אנו צריכים להשקיע בשכנוע עצמי. לא להסתפק באמירה סתמית, לא לומר לעצמנו שאנחנו כבר יודעים ומכירים, אלא לנסות לחקור ולחשוב על הדברים היטב, עד שנחדיר אותם לעצמנו.
וזה מה שאנשים רחוקים מתורה ומצוות טוענים לגבי חוסר ההתקדמות שלהם. שהם עדיין לא מרגישים מוכנים, שזה לא בא להם מהלב, שהם פוחדים לעשות את הצעד וכו’. ואמנם הם צודקים במובן מסוים, אבל גם אם יחכו עוד אלף שנה זה לא יבוא מהלב והפחד יישאר כפי שהוא. אבל אם ישכנעו את עצמם, אז זה יבוא הרבה יותר מהר ממה שהם חושבים לעצמם.
ויוצא שאדם צריך לעשות חושבים עם עצמו, מה נכון, מה טוב ומהי האמת. כל זה ללא נגיעות אישיות מצד עצמו, אלא רק מצד השכל. ולאחר שהוא הסיק את המסקנות הנכונות, כעת ינסה לחקור ולהעמיק ככל שאפשר באותם עניינים כדי לשכנע את עצמו. ואז ממילא הוא יתחבר לדבר וגם הרגש יגיע.
וזה עובד לגבי כל עניין בחיים. ולמשל יש אנשים שפוחדים מדברים מסוימים מעבר לנורמה, וכמו פחד מכלבים, עכברים, ג’וקים, מהחושך, מגבהים וכו’. והדבר מצוי שאומרים לאותם אנשים שאין להם ממה לפחד. ובעיקר אומרים את זה לילדים. אבל ברור לכולם שלא עשו בזה דבר.
וכי כעת זה ירגיע אותם? וכי כעת הם יפסיקו לפחד? הרי זה משפט סתמי וחסר משמעות מבחינתם מול עולם שלם של רגשות ופחדים ממשיים. כשאומרים למישהו לא לפחד הוא מפחד עוד יותר. אין כפתור שאפשר ללחוץ עליו כדי להפסיק לפחד. זה לא משהו טכני.
זה גם לא ידע שכלי שחסר בתמונה, שהרי כולם מבינים שהג’וק לא יטרוף את הבן אדם, אבל יחד עם זאת ישנו אינסטינקט להירתע. זה לא שעד עכשיו היו בטוחים שעכברים אוכלים אנשים וכעת שהכריזו שאין ממה לפחד, אז כולם יכולים להירגע. כולם כבר יודעים שאין ממה לפחד, ולכן זה לא יעזור לומר את זה. זה לא מרגיע אף אחד.
אין פה היגיון, אלא רגש. ולכן צריך לשכנע ממש ולהעמיק, כדי לגעת ברגש. צריך לחשוב על הדברים לעומק, להביא דוגמאות, להמחיש, לרדת לפרטים, וכך לנסות ליישב את הדברים על הלב בצורה משכנעת.
להתחבר אל הטוב
ולפי זה נוכל ללמוד כיצד לזמן שפע וטוב לחיים שלנו. שכאשר האדם מסתכל על הטוב, הוא מתחבר אליו. וכאשר הוא מחובר אליו, אז ממילא הוא יכול לקבל ממנו עוד ועוד. וזה מה שעשה יוסף שתמיד ניסה להתחבר לטוב, גם כשמכרו אותו האחים, גם כשאשת פוטיפר ניסתה להכשיל אותו, גם כשהיה בבית הסוהר, בכל מצב אפשרי. ומשם זכה לשפע עצום שאין כדוגמתו, שהיה משפיע שפע לכל העולם בזכות הצדקות שלו.
ובאמת תמיד יש דברים טובים שאפשר להסתכל עליהם כדי ליישב את הלב. גם לאדם שנמצא במקום הכי גרוע ועצוב, יש המון ממה לשמוח. זה לא עניין של שקר שצריך להמציא, אלא דברים אמתיים שלפעמים האדם מדחיק ולא שם לב אליהם.
פעמים רבות אדם מסתכל על התמונה השחורה. רואה את הגרוע מכל. חושב על דברים לא טובים ומעלים את כל הטוב שיש לו. ואז הוא חושב לעצמו איך יצליח לשקר לעצמו? וכך למשל רוצים לפעמים לעודד ילד מופרע כדי לחנך אותו, אבל מצד שני אי אפשר לשקר לו ולומר כמה הוא עוזר ומתנהג יפה כאשר הוא רומס את הערכים. אז איך ישקרו לאותו ילד?
אלא שבאמת לא צריך לשקר כלל. תמיד יש טוב, ורק שמעלימים אותו. וזו הבחינה של המן שהעלים את כל הטוב שהיה לו, שהיה המשנה למלך, ורק הסתכל על כך שמרדכי לא משתחווה לפניו. אבל אם אדם יחליט להסתכל על הטוב, הוא יצליח למצוא אותו, כמו יוסף הצדיק.
ואז ינסה לשכנע את עצמו, לספר סיפורים, לחשוב, לדמיין ולעשות כל מה שאפשר כדי להתחבר לאותו טוב. ומתוך שהוא מחובר לטוב, הוא מושפע ממנו ומקבל עוד ועוד טוב ממשיים. תמיד אפשר לשנות זווית ראיה ולהסתכל על הטוב, גם במקומות הגרועים ביותר שאדם מגיע אליהם.
וזה מה שיוסף עשה כעת לאחים. הוא הראה להם נקודה של טוב. שהם רצו למכור אותו, אבל השם כיוון את הדבר לטובה. וכדי לשכנע אותם, הוא השתמש בכל הדוגמאות שיכול היה למצוא. להוכיח להם את הדבר ממש. לא סתם משפט חסר משמעות שהוא אומר בלי כוונה, אלא משהו אמתי ומוכח שהוא מתחבר אליו.
השם יתברך יזכה אותנו להתחבר אליו ממש, למצוא את הדרכים אל הלב שיחברו אותנו לעולמות העליונים כך שנוכל לחיות באמת בחיבור עצמתי ובלתי פוסק ביראת שמיים, באמונה גדולה ובדבקות עצומה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה