עולים מהתחתית – פרשת ויחי

ראובן פיזנטי | י״ג בטבת ה׳תשע״ו | פרשת ויחי

בפרשת ויחי יעקב אבינו מברך את השבטים ומדריך אותם כל אחד לפי דרכו. כאשר הוא מגיע ליהודה, הוא אומר ״מטרף בני עלית״ (בראשית מט, פסוק ט) כשהוא רומז לו בכך על מכירת יוסף שיהודה אמר עליו טרוף טורף.

ידוע שמכירת יוסף הייתה דבר שלילי ביותר ליעקב אביו, והוא היה בצער רב והיה שרוי באבל במשך עשרים ושתיים שנה. אז צריך לשאול כיצד יתכן שיעקב אבינו מציין את זה כעת בתור שבח ליהודה?

מכאן אפשר ללמוד דבר עצום על עבודת השם שלנו ועל הדרך בה ניתן להתקדם. כאשר אדם נמצא בתחתית, זה המקום הטוב ביותר בשבילו כדי לעלות. הקדוש ברוך הוא מגביה שפלים. כל מה שנדרש זה מאמץ קטן יחסית והרבה רצון לשינוי וכך אפשר להגיע לגבהים עצומים.

לכל אדם יש עליות וירידות בחיים. אפשר לצייר את זה כמו גלים שעולים ויורדים. כאשר אדם נמצא בעלייה, אז גם אם הוא יצליח לאזור כוחות, להתאמץ ולעלות, אז אולי הוא יהיה מעט יותר גבוה מהמקום בו היה קודם לכן, אבל העלייה לא תהיה משמעותית והקושי יהיה רב. אבל כאשר אדם נמצא בירידה, יש לו הרבה יותר מקום לעלייה וכך הוא יכול בדברים קטנים יחסית לעשות קפיצה גדולה מאוד.

אבל זה לא מסתיים בזה, כי כמו כל גל, לאחר הירידה מגיעה עלייה, אלא שכאן לאחר שהוא כבר הספיק לעלות בכוחות עצמו, אז הגל הבא שיעלה אותו ייקח אותו למקום הרבה יותר גבוה ממה שהוא יכול לתאר לעצמו.

לצורך משל, אם אדם ינסה לקפוץ בצורה זקופה יהיה לו קשה מאוד לעשות את זה. הוא יוכל לקפוץ לגובה נמוך מאוד אם לא יכופף את ברכיו קודם לכן. אבל אם הוא יתכופף מעט לפני הקפיצה, אז הוא יוכל לזנק למקום הרבה יותר גבוה. כמו קפיץ שמכווצים אותו ודווקא משם הוא קופץ גבוה. כי דווקא מתוך המקומות הנמוכים יותר קל לקפוץ למקום גבוה.

אנשים לא אוהבים להיות במקומות נמוכים, הם לא אוהבים להרגיש לא מוצלחים, לא אוהבים כישלונות ובטח שלא אוהבים ניסיונות או ייסורים שונים. אבל צריך לדעת שכאשר אדם נמצא במקומות נמוכים, יש לו יותר מקום להרים את עצמו ולצמוח גבוה יותר.

כך למשל יוסף שעמד בניסיונות השונים בזמני השפל יצא מתוך בית הסוהר במצרים והפך למלך שליט על כל העולם. גם כל עניין יציאת מצרים נובע מכאן, שדווקא העינויים של מצרים שהיו בשפל של התחתית, הם שהביאו לצעקה הגדולה שהביאה ליציאה משם ולהתהוות עם ישראל וקבלת התורה הקדושה.

גם הגאולה מבוססת על העניין הזה. כל המתאבל על ירושלים זוכה לראות בשמחתה. כי כאשר אדם עובד את השם יתברך מתוך המקומות הנמוכים, כאשר הוא יושב בצער ומתאבל על בית המקדש שנחרב, אז אותו אדם יזכה בהמשך לראות בשמחת ירושלים ויהיה לו חלק בגאולה, כי הוא עצמו עזר להביא אותה ממש. אם בזמני הצער והכאב האדם השתתף באבל, אז כאשר תגיע העליה לזמן השמחה, אותו אדם יעלה ביחד עם כולם.

כך גם רבותינו מלמדים אותנו שיש עניין להרגיש כמו עניים בעת התפילה, כי התפילה של העני מקובלת יותר וכך אפשר להתחבר לשכינה הקדושה. בהמשך הדרך, כאשר השכינה תעלה, אותו יהודי שהנמיך את עצמו יזכה לעלות ביחד איתה. כך גם אדם חי בעולם הזה בניסיונות ועל פי ההשתדלות שלו כאן בזמנים הקשים יקבל שכר בעולם הבא שכולו טוב. כך גם בימות המשיח כבר לא יקבלו גרים וכבר לא יהיה ניתן לעשות תשובה, כי הכל הולך לפי ההשתדלות שעשה האדם מתוך הקושי והניסיונות. מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.

העניין הוא שאם נצליח לעבוד את השם יתברך בזמנים הקשים שלנו, נוכל להתעלות למקומות גבוהים ביותר לאחר מכן בזמנים הטובים יותר. ככל שיש לאדם צרות וקשיים זה נראה לו מצב גרוע יותר, אבל האמת היא שדווקא ככל שיש צרות כך האפשרות להתעלות ולהתעצם היא גדולה יותר.

הקושי הגדול הוא היצר הרע, שהרי גם היצר הרע יודע את המעלה העצומה שיש בעבודת השם מתוך דלות, עניות, צער ושפלות. הוא יודע את השפע העצום שאנו יכולים לקבל אם נצליח. הוא יודע כמה אנו יכולים להרוויח מכך והוא מבחינתו רוצה לגנוב לנו את השפע ולהכשיל אותנו. לכן היצר הרע משתדל לא לאפשר לנו כלל לעבוד את השם בזמנים הקשים. הוא גורם לנו לייאוש ועצבות וכך אנו מחמיצים את ההזדמנויות הגדולות להתעלות.

לכן בין המעלות הגבוהות ביותר שאפשר להגיע אליהן הן שהאדם מקבל ייסורים בשמחה או שומע בזיונו ושותק וכו’. כי כאשר האדם נמצא בשפל, ובכל זאת הוא מצליח לעבוד את השם ולשמור על אמונה מתוך הנקודה הזו, אז הוא יכול להגיע למקומות הגבוהים ביותר.

אדם שנמצא בצום פעמים רבות לא מצליח לחשוב על עבודת השם ורק חושב על אוכל. ואם נשאל את הציבור מהי התפילה החשובה והמשמעותית ביותר בכל השנה, כולם יענו ללא ספק שתפילת נעילה של יום הכיפורים היא החשובה מכולם. יוצא שדווקא כשצריך להתפלל מכל הלב ביום הכיפורים, מתוך כוונה והשתוקקות להשם יתברך, האדם נמצא בזמן הכי מבולבל שלו, בשיא התענית, עם כאבי ראש וסחרחורות, לאחר שהתענה יום שלם, וממש רגעים ספורים לפני סיום הצום. האדם חושב במשך כל התפילה רק על הארוחה שיערוך בצאת הצום ולא מצליח להתרכז.

אדם שיש לו צרות ובעיות כמעט ולא מתבונן בהשגחה הפרטית ורק רואה את הכל שחור וחסר סיכוי. אדם שיש לו עניות חושב כל היום כיצד להשיג פרנסה עד שאין לו יישוב הדעת כדי להתפלל לישועה. אדם שקשה לו רק מרגיש עצבות ויש לו דחף לשמוע שירי דיכאון, לעזוב את הכל ולשכב לישון. הוא לא רוצה לפעול ולעשות דברים, אין לו זמן וכוח לעבוד את השם יתברך, אלא הוא רוצה לצלול עמוק יותר.

ככל שיש צרות וניסיונות לאדם, כך יש לו פחות יישוב הדעת כדי לצאת מהם. הגמרא אומרת שהחש בראשו יעסוק בתורה, וכן חש בכל מקום בגופו. אלא שברגע האמת זה הדבר הכי קשה. אדם שיש לו כאב ראש, כאב שיניים, כאב גרון, כאב בטן או כל כאב אחר, ישר חושב לסגור את הגמרא וללכת לנוח. גם אם ישאיר את הספר פתוח מכל מקום אין לו יישוב הדעת כדי ללמוד. אלא שלפום צערא אגרא ודווקא מתוך הקושי מתעלים למקומות הגבוהים ביותר.

יוצא שכמעט בכל חוסר שיש לאדם, הוא מרגיש יצרים שמשפיעים עליו ומביאים אותו להתעסק בדברים שוליים ולעזוב את האמונה העיקרית. כי היצר הרע לא מוכן בשום אופן לתת לנו להתקדם ולהתעצם כל כך בקלות. הוא יעשה הכל כדי למנוע מאיתנו להגיע להצלחה כל כך עצומה.

כי באמת זהו סוד עצום שיכול להביא את האדם למקומות נשגבים. שדווקא בזמנים הקשים אפשר להתעלות גבוה יותר בקלות יחסית. רק צריך לעבוד את השם מתוך אותו מקום נמוך. אדם עני שיעבוד את השם מכל הלב עם אמונה שלמה, יגיע לדרגות עצומות. אם למשל הוא ייתן צדקה למישהו למרות העניות שלו, זה יעשה רעש עצום בשמיים. גם אם אדם ממוצע ייתן חצי מהמשכורת שלו לצדקה זה כנראה לא ייחשב כמו שקל אחד שנתן עני חסר כל לחברו.

אם אדם עייף שהעיניים נעצמות לו והוא מוכרח ללכת לישון יתגבר על עצמו ויחזיק את עצמו ער לעוד עשר דקות שבהן ילמד תורה, זה יעיף אותו למקומות עצומים. זה עשר דקות ששוות כמו עשרות שעות של לימוד תורה שבאות בקלות. אם אדם רעב מתאפק עוד קצת לפני האוכל כדי להתפלל לפני כן או לקיים מצווה כלשהי בכוונה גדולה, הוא יקבל על זה שכר עצום. אם אדם שמבזים אותו בוחר בשתיקה למרות שיש לו יכולת להגיב בקלות, הוא הופך לקדוש עליון.

השורש של כל הדברים האלו זה מסירות נפש. לעשות דברים נגד הטבע. לקום למרות הנפילה. לעבוד את השם למרות הייאוש. להתאמץ. כשאדם נמצא לאחר סעודת ליל שבת הוא כבר מרגיש בעננים ומחפש איפה להניח את הראש להירדם. הדבר הטבעי הוא ללכת לישון כשעייפים, אבל אדם יכול לבחור ללכת נגד הטבע ולעשות מסירות נפש. לקחת ספר וללמוד תורה למרות העייפות הנוראה. אם העיניים נעצמות שיקום וילמד בעמידה, שילך ללמוד עם חבר, שישתה קפה או שיעשה כל דבר אחר שיעזור לו. שילחם ביצר הרע ולא ייכנע. אחרי מסירות נפש כזו מגיעה עלייה רצינית וגדולה ביותר. לפי גודל ההקרבה וההשתדלות כך גודל השכר. עדיף אחת בצער ממאה שלא בצער. כשאדם עושה דברים עבור השם יתברך נגד הטבע, אז מידה כנגד מידה גם השם יתברך עושה עבורו דברים נגד הטבע.

חשוב לדעת שבאותו רגע של עשייה ומסירות נפש ייתכן ולא נרגיש כלל עלייה, כיוון שעדיין נהיה במקום תחתון. צריך לזכור את זה כדי לא להתאכזב ולהתייאש. אדם שנלחם ביצר שלו לא מרגיש את ההצלחה והניצחון באותו רגע. אם הוא רצה תאווה מסוימת ועצר את עצמו, אותה תאווה לא תיעלם לה פתאום ברגע. אם הוא היה עייף אז הוא ימשיך להיות עייף וכל הלימוד שלו יהיה מתוך עייפות. אם הוא הרגיש בושה וביזיון, הוא ימשיך להרגיש את זה גם לאחר שהתגבר ושתק ושום דבר לא יעבור ברגע אחד. מסירות נפש זה לא משהו שעושים בשנייה אחת ואז מקבלים שכר בלי סוף, אלא צריך לעבור דרך מסוימת ואז בסופו של דבר כמו כל גל, גם כאן תגיע העלייה. אבל כאשר היא תגיע זה לא יהיה רגיל, אלא שהעלייה תהיה גדולה הרבה יותר ותקפיץ אותנו לגבהים עצומים.

כשאדם עושה השתדלות גדולה ומאמץ לקיים מצווה כלשהי, להימנע מאיסור כלשהו או לעשות נחת רוח להשם יתברך בכל דרך, אז אולי הוא לא מרגיש שהוא עשה משהו מהותי באותו רגע, וכך הוא חושב שהכול רגיל. אבל באמת הוא עשה דבר עצום ששינה את כל מציאות העולם. לאחר מכן כאשר תגיע התחנה הקרובה בה השכינה הקדושה תעלה למרומים, היא תיקח את מסירות הנפש הזו איתה ואותו אדם יתעלה למקומות גבוהים ביותר.

יוסף היה בכלא במצרים במשך שתיים עשרה שנה לאחר שהאשימו אותו על אונס שכלל לא עשה, וכל זה לאחר שהאחים שלו מכרו אותו להיות עבד, כך שגם אם הוא ייצא משם, אין לו לאן ללכת או למה לצפות. זה אומר שבמשך יותר מארבעת אלפים ימים הוא היה צריך להתמודד עם התנאים הכי קשים ועם מצב נפשי ירוד ביותר.

יום אחרי יום והכל נראה חסר תקווה ומייאש. אבל לא רק שהוא לא התייאש, ולא רק שהחזיק מעמד שם, אלא שהוא שמח ורקד שם, עבד את השם והאמין באמונה שלמה שהכול לטובה. בסופו של דבר לאחר שתיים עשרה שנה, הוא עלה למעלה, אבל לא סתם למעלה בחזרה להיות עבד או אפילו איש חופשי פשוט, אלא עלה למקום הגבוה ביותר להיות השליט על כל העולם.

יהודה היה במקום גרוע לכאורה. כשיהודה ראה את תגובת אביו להיעלמות יוסף הוא הבין את הטעות הגדולה במכירת יוסף. הוא הבין שהוא אשם בכל זה. התורה אומרת שהוא ירד מאת אחיו. התרחק למקום אחר כדי לברוח מהצער. כל כך פשוט להמשיך לרדת ולהידרדר במצבים כאלו.

הרי כולנו יודעים שכאשר אדם נמצא במקום ירוד הוא יורד יותר ויותר לתחתית בכל רגע. אדם שגדל בשכונת מצוקה עם הורים בעייתיים מפתח הפרעות נפשיות שרק מפילות אותו עוד יותר. אדם בדיכאון מביא על עצמו עוד ועוד צרות בכל רגע. משם בקלות אפשר להיגרר לאלכוהול, פשע והידרדרות חזקה.

יהודה היה בצער גדול מכל מה שקרה. אז גם הגיע המעשה של תמר שהוריד אותו עוד יותר לתחתית. כל כך קל היה להתייאש ולעזוב את הכל. לתת לחיים לסחוף למקומות נמוכים יותר. לא להתאמץ ולא להילחם. לתת לתמר להישרף מבלי להודות בשום דבר. לתת לרעב לחלוף בלי להיות ערב לבנימין. לתת לבנימין להישאר עבד במצרים בלית ברירה בלי להילחם מול המלך החזק המושל בכל מצרים. להיכנע לכל צרה שבאה.

אבל יהודה לא ויתר. הוא החליט להיות אמתי ולעבוד את השם יתברך בכל מחיר. לא היה אכפת לו לבייש את עצמו עם תמר ולסכן את חייו ואת כל העולם הבא שלו עם הערבות לבנימין כדי ללכת בדרך האמת. ודווקא זה מה שהעלה אותו למקום הגבוה ביותר. הכל התחיל מהתחתית שהיה בה לאחר מכירת יוסף ומשם עלה לגדולה. יעקב אומר לו ״מטרף בני עלית״. דווקא מהתחתית זה המקום הטוב ביותר לעלות ולצמוח ממנו. משם הוא צמח להיות מלך השבטים שממנו יוצא מלך המשיח.

השם יתברך יזכה אותנו לצמוח למקומות גבוהים מתוך שמחה ורווח. ישלח לנו ברכה והצלחה ויגאל אותנו גאולה שלמה ואמתית במהרה בימינו אמן.