פרשת וילך – מי אשם?

ראובן פיזנטי | ד׳ בתשרי ה׳תשע״ג | פרשת וילך

הקדוש ברוך הוא מודיע למשה שהוא עומד למות, ובפרק לא, פס’ טז’-יח’ הוא מספר לו מה עתיד להתרחש בהמשך הדרך לאחר מותו. “וקם העם הזה וזנה אחרי אלוהי נכר הארץ… ועזבני והפר את בריתי”.

כתגובה למה שיעשה העם, הקדוש ברוך הוא מספר לו על העונש: “וחרה אפי… ועזבתים והסתרתי פני מהם… ומצאוהו רעות רבות וצרות”. שכיוון שהעם יעזוב את דרך השם ויפר את הברית, יבוא עליו עונש של הסתר פנים.

לאחר מכן הוא מספר מה תהיה תגובת העם לאותו הסתר פנים: “הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה”. יוצא מכאן שהעם מאשים את הקדוש ברוך הוא בכל הצרות. שכאילו ח”ו הקדוש ברוך הוא לא נמצא בקרבם.

ואז הפסוק ממשיך וחוזר שוב: “ואנכי הסתר אסתיר פני… על כל הרעה אשר עשה”, כלומר הסתר הפנים ימשיך. את הסתר הפנים הזה לצערנו אנחנו רואים היום, אבל אולי בתוך הפסוקים הללו ניתן לנו גם הפתרון ליציאה מהמצב הזה לגילוי ולאור.

הסיבה להסתר הפנים כבר קיימת ואת הנעשה אין להשיב. לא בוכים על חלב שנשפך ולא יעזור לנו לחשוב שאם היינו עושים כך וכך אז היום היה לנו טוב. כדי לצאת מהמצב אנחנו צריכים להתבונן במצב הנוכחי ולראות מה אפשר לעשות כעת כדי לשפר אותו ולתקן את המשך הדרך.

ובאמת צריך להתבונן בפסוקים הללו. שלכאורה יש כאן חזרה על הדברים. שכבר נאמר שהקדוש ברוך הוא יסתיר פניו כעונש, ואז מובא מה תהיה תגובת העם, ואז שוב מובא שהקדוש ברוך הוא יסתיר פניו כעונש. ואם כן צריך להבין מדוע צריך לחזור שוב על כך שיהיה הסתר פנים?

אלא שאם נשים לב, נוכל לראות שאלו שני עונשים שונים. האחד הוא כתגובה על כך שזנו, עזבו והפרו את הברית, והשני הוא כתגובה למחשבה המתמשכת ש”אין אלוקי בקרבי”. שכאילו העם בסדר גמור, וכאילו מאשימים את הקדוש ברוך הוא שלא נמצא בקרבם.

הקדוש ברוך הוא אומר למשה שלאחר שיבואו הרעות הרבות והצרות, התגובה שלנו תהיה להאשים את הקדוש ברוך הוא בכל הצרות שלנו. לכן הפסוק הבא ממשיך “ואנכי הסתר אסתיר פני”.

כי אם אנחנו תולים את כל הרע אצל השם יתברך, מתחמקים מאחריות ולא מודים באשמה, אז אנו רחוקים מהתשובה ומראים שאנו לא מתחרטים כלל ושלא עשינו שום דבר לא בסדר.

ויוצא שהכול תלוי בזה. שמתוך שאנו מפנים את האשמה כלפי מעלה, ובטוחים שאנחנו בסדר גמור, אז יש הסתר פנים כתגובה לכך. אבל מכאן נבין שאם נשנה את הגישה שלנו, נגלה את האלוקות שבקרבנו, נתחרט על המעשים הרעים, נעשה תשובה שלמה ונבין שאנחנו אלו שהבאנו על עצמנו את כל הצרות מתוך החטאים שלנו, אז אולי נוכל להסיר סוף סוף את אותו הסתר פנים.

מאז ומתמיד זו הייתה הבעיה העיקרית שלנו. קשה לנו להודות בטעויות ואנו מעדיפים לגלגל את האשמה כדי לחשוב שאנו יוצאים נקיים. אדם הראשון האשים את האישה שהשם נתן לו, והיא האשימה את הנחש. אף אחד לא רוצה לקבל אחריות. אולי אם מישהו היה קם ומודה באשמה ומביע חרטה, אז הכל היה יכול להסתיים אחרת. קורה שטועים, אבל צריך להתמודד ולקבל אחריות לאותן טעויות.

לכן עם ישראל הוא קשה עורף. כי הוא נמשך בעקשנות אחרי המחשבה שהוא צודק. כולם טועים מסביבנו וכולם אשמים, רק אנחנו בסדר. לכל דבר אפשר למצוא תירוץ וכל דבר אפשר לראות מצד מסוים של המטבע בו אנחנו צודקים. אלא שגם אם אנחנו צודקים, זה לא יעזור לנו להתקדם לשום מקום.

השם יתברך לא מצפה שנהיה מלאכים ולא נחטא לעולם, אלא הוא רוצה שנקבל אחריות למעשים ואם כבר נפלנו, אז נודה באשמה, נתחרט ונשוב אליו. לכן יהודה הוא מלך השבטים, שהוא הודה בטעויות שעשה ולקח אחריות מלאה למרות ההשלכות. לכן ממנו יוצא משיח בן דוד שיתקן את כל הקשיות עורף הזו ויביא את התיקון השלם לעולם.

וכך אנשים מאשימים את הקדוש ברוך הוא בכל הצרות שלהם. במקום לקחת אחריות, להבין שאנחנו לא בסדר, להודות בטעויות, לקבל על עצמנו להתחזק יותר, במקום כל זה פשוט מרחיקים מאיתנו את האשמה וכאילו מפנים אצבע מאשימה כלפי מעלה.

אנשים עושים עברות חמורות, רחוקים מדרך התורה והמצוות, ואז כשקורה איזה אסון הם באים בטענות. שואלים למה דווקא להם? איפה אלוקים? מדוע לא עוזר להם? הם לרגע לא חושבים שהם עצמם לא בסדר. הם בטוחים שהם אנשים טובים שכאילו סתם נטפלו אליהם משמיים והביאו להם ייסורים.

אנשים חושבים ששמירת שבת למשל זו הנהגה טובה או המלצה לחיים רוחניים יותר. הם לא מבינים שזה איסור כרת. שאדם שמחלל שבת במזיד אפילו פעם אחת חייב סקילה. אז הם מחללים שבת בלי נקיפות מצפון, מתוך מחשבה שהשם יסלח להם, אבל כשבא העונש, הם באים בטענות. איך יתכן שהשם עשה להם דבר שכזה?

וכך אנשים רבים כאילו שואלים “איפה אלוקים היה בשואה?” ועוד שאלות מתריסות. הם לא באמת שואלים כדי לשמוע תשובה, אלא שואלים כדי להפנות אצבע מאשימה.

ואמנם בוודאי שאי אפשר לדון את אותם אנשים כלל. שזה בוודאי לא דבר פשוט לחוות ייסורים קשים או אבדן נפש. אלא שכל אדם צריך להסתכל על עצמו ולבדוק היכן הוא נמצא בתמונה. האם הוא מודע למעשים שלו? או שגם הוא בוחר להפנות אצבע מאשימה כלפי שמיים?

תארו לכם אב שמעניש את בנו על שלא התנהג כמו שצריך ואוסר עליו לצאת מחדרו. הבן מצדו כועס על אביו שבגללו הוא סובל בחדר ומאשים את אביו בכל הצער שלו. האב שרואה שבנו לא למד דבר מהעונש, כנראה ייתן לו לשהות זמן נוסף בחדר, עד שיתחרט על מעשיו ויבין שהוא לא היה בסדר. ואם הבן ימשיך בעקשנות להאשים אחרים ולא להודות באשמה, אז העונש רק יגדל ויוחמר.

הקדוש ברוך הוא מסתיר את פניו מאיתנו כעונש על מעשינו. התגובה שלנו היא להאשים אותו בכל הצרות שלנו. “למה השם עושה לי את זה?”, “למה כל הרע בעולם?”, “איך השם נותן לדברים לא טובים לקרות?”. אף אחד לא עוצר להסתכל על עצמו. אף אחד לא חושב על החטאים שהוא עושה שמחריבים עולמות. מבחינתו אצלו הכל בסדר וזה רק השם ח”ו שרוצה להזיק לנו.

יש גם כאלו שפוחדים להאשים את השם, אז הם מאשימים אנשים אחרים. שזה בגלל כל הכופרים בעולם, שזו הממשלה או בגלל הגויים. אבל בצורה כזו אף אחד לא מקבל אחריות על עצמו. התוצאה של התגובה הזו היא המשך הסתר הפנים כפי שכתוב בפרשה.

אלא שישנה דרך אחרת. הקדוש ברוך הוא אומר “וחרה אפי בו ביום ההוא” וזה מה שמביא בהמשך את הסתר הפנים. הקדוש ברוך הוא מציג את עצמו ככועס כביכול, כפי שהוא אומר “וחרה אפי”, ודווקא “ביום ההוא”. בוודאי שהקדוש ברוך הוא לא כועס באמת, אלא שזה בא ללמד אותנו משהו בהנהגה כלפינו.

להבדיל, כאשר אדם כועס, הוא לא חושב בבהירות ולכן אומר ועושה דברים פזיזים. לאחר מכן כאשר הוא חוזר ליישוב הדעת, ניתן לדבר אתו והוא יכול לחזור בו מדבריו ומעשיו. הדבר מלמד אותנו שכאשר הקדוש ברוך הוא אומר לנו שהוא כביכול “כועס”, זה אומר שלאחר מכן ניתן יהיה לרצות אותו והגזירה תתבטל.

לכן זהו כעס זמני בלבד, שאפשר לתקן אותו לאחר מכן. ודווקא בגלל זה הפרשה חוזרת ואומרת שהקדוש ברוך הוא יסתיר פניו. כי לפי התגובה המאשימה של עם ישראל לאותו הסתר פנים, נדרש הסתר פנים נוסף גם לאחר שהכעס כבר עבר.

כמו אב שכועס על בנו למרות אהבתו העזה אליו ורחמיו המרובים. אין באותו כעס ממשות והאב מבחינתו רק רוצה לפנק את בנו. כל מה שהבן צריך זה להודות בטעות, לבקש סליחה ומיד האב יסלח לו. במקום למרוד באביו ולהחריף את המצב, הוא יכול פשוט לתת חיבוק לאביו ולהתנצל.

במקום להיות כמו הבן שמאשים את אביו על העונש שנתן, אנחנו יכולים להפוך לבן שמאשים את עצמו על מעשיו הרעים שהביאו עליו את העונש. פשוט להבין שאנחנו אשמים, שכל הצרות שלנו מגיעות אך ורק בגללנו, להתחרט ולחזור בתשובה.

אם קשה לנו להתפרנס, לא מוצאים זיווג, יש בעיות שלום בית, מחלות שונות או כל שאר ייסורים שבאים לא עלינו, אז במקום לבוא בטענות לקדוש ברוך הוא אפשר להבין שהמעשים שלנו קלקלו לנו את השפע וכעת לחזור בתשובה ולתקן.

פסוק כ’ אומר “ונאצוני”, כי אנחנו מנאצים חס ושלום את השם יתברך, אך הפסוק הבא אחריו מביא את דרך התיקון: “והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות וענתה השירה הזאת לפניו לעד”.

למרות כל מה שעשינו, אחרי כל העבירות והעונשים, אנחנו צריכים לשיר לקדוש ברוך הוא. לא להאשים אותו אלא להפך, להודות לו ולשבח אותו, להבין שאנחנו אשמים ולא הוא. הוא עושה הכל לטובתנו ואנחנו כפויי הטובה שמאשימים אותו ופועלים כנגדו.

במקום להיות כפויי טובה נשיר ונודה לו, כמו בן ששר לאביו ומשבח אותו עד שהאב נמס מתוך התרגשות ורחמים. ואז הקדוש ברוך אומר “כי ידעתי את יצרו”, כלומר השם יתברך יודע מה מתחולל בתוכנו, הוא יודע שהוא נתן לנו יצר הרע שמונע אותנו מלעשות את רצונו. זה שאנחנו לא מקיימים מצוות בצורה מושלמת זה יכול להיות בגלל הרבה סיבות, אבל זה יכול להיות מובן שהרי יש לנו יצר. על זה אפשר להתגבר ואפשר לסלוח.

אבל לאחר שאנחנו מקבלים את העונש, אסור לנו לחשוב על השם יתברך דברים רעים, שהרי העונש הוא התיקון שלנו שמחזיר את הנשמה שלנו למצב שהיה לפני שחטאנו. העונש הוא פרס בשבילנו כדי להחזיר אותנו למוטב ולתקן אותנו.

היחידים שאנו צריכים להאשים הם אנחנו. מי שהביא את כל הצרות זה אנחנו על עצמנו. אם נתבונן על התמונה כך, נוכל להבין שהשם יתברך עושה את הדברים למעננו, ואז נודה, נשיר ונזמר לו כהוקרת הטוב, וזה מה שיוכל להביא לסוף של הסתר הפנים.

שנזכה לשים קץ להסתר הפנים, נזכה לראות באורו הגדול של השם יתברך, ונחתם כולנו לשנה טובה ומבורכת של שפע וגאולה.