ברית כרותה לשפתיים – פרשת ויצא

ראובן פיזנטי | א׳ בכסלו ה׳תשע״ד | פרשת ויצא

פרשת ויצא מספרת לנו על הכוח העצום שיש למלים שאנו מוציאים מהפה. לפעמים אנחנו מתבטאים בצורה לא מדויקת, מדברים בסלנג, בהגזמות, בצחוק, בשפה זולה וללא הקפדה מיוחדת על מה שאנו אומרים, בלי לחשוב על כך שיש משמעות למלים.

צריך לדעת ולזכור שכוח הדיבור הוא כל כך גדול, עד כדי כך שגם אם כלל לא נשים לב למה שהוצאנו מהפה, וגם אם זה בצחוק וללא כוונה אמתית, זה לא יפריע למציאות להגשים את מה שאמרנו. כי הדיבור שלנו בורא את המציאות ממש.

כאשר לבן רודף אחרי יעקב ומאשים אותו בגנבת האלילים, יעקב בטוח שלבן מאשים אותו לשווא. לכן הוא אומר: “עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה” (בראשית לא’ פסוק לב). הוא לא העלה על דעתו שרחל לקחה את הטרפים מבית אביה. אבל רש”י מפרש שלכן רחל מתה מאוחר יותר בדרך. למרות שיעקב אבינו בוודאי לא התכוון לכך שרחל לא תחיה, עצם הדיבור נתן לדבר כוח לצאת לפועל, ברית כרותה לשפתיים.

הפרשה מתארת אירועים נוספים שמחזקים את עניין כוח הדיבור. בתחילת הפרשה למשל יעקב אבינו נודר נדר, שמאוחר יותר בפרשה הקדוש ברוך הוא מזכיר לו בחלום שעליו לקיים את נדרו ויש עליו טענה על כך. לאחר שהוציא את הדברים בפיו, כעת הוא מחויב לקיים את מה שאמר.

גם כשיעקב עונה ללבן מדוע ברח בלי להודיע, הוא עונה לו תשובה מורכבת: “כי יראתי כי אמרתי” (בראשית לא’ פסוק לא). כלומר הוא לא התיירא מהמציאות, אלא ממה שאמר. לאחר שאמר שלבן יגזול את בנותיו ממנו (את נשיו של יעקב), הוא התיירא שהדבר יצא לפועל לאחר שהוציא את המלים מפיו. הפרשה מלמדת אותנו כמה חשוב להיזהר בכל מילה שאנו מוציאים מהפה.

גם למציאות של היום כדאי לזכור את הכלל הזה של “ברית כרותה לשפתיים”. אם נשים לב לשפה היומיומית שלנו, נגלה שבמשך היום אנו מדברים כל כך הרבה, כאשר בדרך כלל לפחות חצי מהדברים הם שטויות, דברי הבל, שקרים, לשון הרע, משפטים שליליים או דברים ריקים מתוכן.

אנשים לא מייחסים לזה חשיבות ולא רואים כלל את ההשפעה של הדבר, אבל שום דבר לא הולך לריק והכל מתגשם בעולם. הם התרגלו לדבר בצורה שכזו, רואים איזה חבר וזורקים כמה קללות לאוויר על זה שלא ענה להם לטלפון, למרות שהם אוהבים אותו ואומרים את הדברים בצחוק, אבל הם מביאים כך דברים לא טובים לעולם.

אנשים מוציאים בקלות רבה מדי לשון של שבועה בילדים שלהם או בסבתא שלהם. נשבעים בצדיקים ונודרים דברים, ובכלל לא מבינים שיש לזה השלכות. הם מוציאים כמה מלים מהפה, ואחרי כמה שניות שוכחים מזה וממשיכים הלאה. וחז”ל למדו אותנו דברים נוראים ועונשים חמורים למי שנשבע לשווא או נודר ולא מקיים.

גם שפת הרחוב ששגורה בפינו היא נוראה. הסלנג שאנו משתמשים בו לפעמים מביע דברים שונים לגמרי ממה שאנו מתכוונים אליהם. יתכן שהחברים והמשפחה מבינים את מה שאנו מנסים לומר, אבל עצם הדיבור הלא טוב פוגם ועלול לגרום למציאות לא רצויה להתגשם.

למלים יש כוח אדיר של השפעה. אפשר לקחת את זה לכיוון חיובי ולדבר דברי תורה, דברים מחזקים ומלים חיוביות ומעודדות, או שאפשר חס ושלום להשתמש בזה לשלילה ולהביא למציאות לא רצויה. הבחירה נמצאת אצלנו כיצד להשתמש בכוח העצום הזה של הדיבור.

וצריך לזכור כלל חשוב, שעלינו לחשוב היטב לפני כל דבר שאנו מוציאים מהפה ולבחון את הדברים שאנו רוצים לומר. האם אלו דברי תורה או דברים נצרכים? האם הדברים חיוביים? האם זה יביא תועלת? האם אף אחד לא ייפגע או יינזק מזה אפילו בעקיפין בשום צורה?

אם אנו רואים שבאמת יש הכרח גדול לומר את הדברים, אז נאמר אותם. אבל ברוב המקרים נגלה שהדברים נאמרים מתוך תאווה, רוח שטות, לחץ, הרגל או סתם יצר לשתף ולרכל, כאילו להיות חלק מהסביבה. ובמקרה כזה יוצאים מאותו דיבור נזקים גדולים.

לכן נאמר בפרקי אבות “לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה”. וזה למרות ש”כל ימי גדלתי בין החכמים”. הדבר ברור שבין החכמים אין לשון הרע ורכילות, דברי כפירה, דברי תאווה או שאר דברים שאסור לשמוע. החכמים מדברים דברי תורה וגם דברי החול שלהם מכילים עומקים גבוהים ביותר. ולמרות הכל, הוא לא מצא לגוף טוב אלא שתיקה. מכאן נבין כמה חשוב להיזהר בדיבור.

עלינו לשים לב היטב למלים שאנו מוציאים מהפה. נשתדל לומר דברים חיוביים ולדבר בצורה אופטימית וכך בוודאי שנמשוך לחיינו מציאות טובה יותר. השם יזכה אותנו לדבר דברי תורה ודיבורים חיוביים שימשכו לחיינו שפע וטוב.