להכיר טובה לצינור שמביא לנו שפע – פרשת ויצא
כאשר יעקב נמצא אצל לבן, כל ביתו מתברך בזכות הצדיק. ואמנם לבן יודע זאת היטב, שהוא עצמו אומר "ניחשתי ויברכני השם בגללך" (בראשית ל, כז). אבל עם כל זה לבן עושה ליעקב צרות רבות, מענה אותו ולבסוף אף מצהיר בלי בושה (בראשית לא, מג) שהבנות, הבנים, הצאן וכל מה שיש ליעקב בעצם שייך לו.
ובאמת היסוד הזה חוזר על עצמו לאורך כל הדורות. שהצדיקים נותנים שפע וברכה לסביבתם ולכל העולם. אבל במקום להודות להם ולסייע, הסביבה בוחרת לבזות, להשפיל ולהצר להם.
וכך ראינו בפרשה הקודמת, שאבימלך גירש את יצחק כיוון שהתעצם מאוד. אבימלך היה בטוח שיצחק מתעשר על חשבונם ולוקח להם את כל השפע. וגם לאחר מכן רועי גרר רבו עם רועי יצחק ולא נתנו להם שקט. אבל לאחר שיצחק הלך מאיתם, אבימלך ראה שכל השפע ירד וכבר לא הייתה ברכה. אז הוא הבין שיצחק לא חי על חשבונם, אלא להפך, שהם אלו שחיו על חשבונו. ואז הלך בלית ברירה ליצחק כדי לעשות אתו שלום.
וכך גם מובא בפרשיות הבאות שיעקב ירד למצרים ופרעה ראה שהארץ מתברכת בזכותו, וגם יוסף הביא ברכה מרובה למצרים, ולכן מאוחר יותר המצרים לא רצו לשחרר את בני ישראל, כדי שתהיה להם ברכה בארץ. אלא שזה לא הפריע להם לשעבד את בני ישראל ולהתעלל בהם בצורה אכזרית. הם לא הרגישו צורך להוקיר טובה על הברכה שמביאים להם, אלא עינו אותם בצורה מזעזעת.
כך גם הגמרא בתענית מביאה על רבי חנינא בן דוסא שכל העולם ניזון בזכותו, והוא די לו בקב של חרובים מערב שבת לערב שבת. ומובא שלא היה לו בבית אפילו חלות לשבת ומשפחתו חיה בעוני מוחלט. ולא ראינו שזה הפריע לאנשים סביבו, שהיו ניזונים בזכותו, לישון טוב בלילה. הרי היו יכולים לעזור לו, לספק אוכל למשפחתו כדי שלא יהיה לו טרדות וכך יוכל ללמוד טוב יותר וישפיע שפע רב יותר לכל העולם. אבל הם בחרו להתעסק בעצמם ולזלזל בצדיק שבזכותו הם ניזונים. לחשוב שהם אלו שמביאים לעצמם את השפע. וכפי שמרומז שהשכנה שלהם ידעה שהם עניים, ובמקום לנסות לעזור מעט או לכל הפחות לשתוק ולא לעשות דבר, היא בחרה לצער את אשתו ולנסות להקניט אותה.
וכך עשו הגויים ליהודים בכל הדורות, שהצרו לנו ועינו אותנו באכזריות נוראה. שכל השפע מגיע לעולם בזכות ישראל, ודווקא בגלל זה כולם מחפשים סיבות לשנוא אותנו. וכך החריבו את בית המקדש, שהיה נותן שפע וברכה לעולם. שהם כרתו את הענף שישבו עליו וירקו לבאר ששתו ממנה. שכאשר בית המקדש היה קיים היו מתפללים על שפע לכל העולם וכך כל אומות העולם היו זוכים לברכה. וכעת הם עצמם קלקלו את הדבר גם לעצמם.
וכך עושים עד היום ללומדי התורה. שכל העולם מתקיים בשביל התורה הקדושה, ותלמידי חכמים הם אלו שמחזיקים את העולם ומשפיעים לו שפע, ולמרות הכל אנשים רבים יעשו הכל כדי לבזות אותם ולהצר להם. ובצורה אירונית מתייחסים ללומדי התורה כאילו הם חיים על חשבון אחרים, עושקים את הסביבה, מתעלקים, אוכלי חינם וכו’. בדיוק כמו שאנשי גרר התייחסו ליצחק וכמו שלבן התייחס ליעקב. הם לא מבינים שבזכות ההתמדה של אותם אנשים שהם מבזים ושונאים יש להם ברכה ושפע.
במקום לתת ללומדי התורה כבוד ותפארת, להודות להם על השפע, על השכינה הקדושה שמצויה בינינו, לתת להם הרחבת הדעת כדי שילמדו כמה שיותר ויזכו אותנו כמה שיותר, במקום כל זה מבזים ומכלימים אותם בכל הזדמנות.
ובאמת כולם יודעים שהשפע מגיע בזכותם. שהרי כאשר האדם זקוק לישועה הוא מיד הולך לאחד הרבנים שהוא מכיר. כאשר הוא נמצא בצרה הוא פותח ספר תהלים. כולם מעריכים את הרבנים הגדולים, אלא שקשה להם להעריך את תלמיד הישיבה הפשוט שגר ממולו, קשה לתת כבוד לאיזה אברך לא מוכר שהוא רואה ברחוב. אלא שצריך לזכור שכל הרבנים הגדולים ביותר, היו בתחילת דרכם גם הם אברכים פשוטים ולא מוכרים.
וזה מה שהיה עם הלל, שהיה עני מרוד ובכל יום היה מרוויח סכום מועט ונותן חצי ממנו כדי להיכנס לבית המדרש. והגמרא בסוטה כא. מביאה שהיה לו אח עשיר בשם שבנא, אבל הוא לא היה עוזר לו כלל. כנראה שהיה אומר לו שילך לעבוד ולא יחיה על חשבונו. לימים נעשה הלל הזקן הנשיא, בזכות מסירות הנפש שלו הוא הפך להיות גדול הדור, מכובד ועשיר. ואז בא אותו אח ורצה לתת לו חצי מנכסיו כדי להשתתף בזכויות המרובות של הלל. אבל מובן שזה לא שווה כלום, כי הלל כבר לא היה זקוק לזה. איפה הוא היה כאשר הלל היה בתחילת דרכו וזקוק לעזרתו?
אילו אדם היה יודע מה מעלתו של אדם שלומד תורה, היה זורק הכל כדי ללמוד כל היום וכל הלילה בעצמו, והיה בוודאי מתייחס בכבוד ללומדי התורה. ולכל הפחות אם לא לכבד, אז לכל הפחות לא היה מצער אותם ומונע מהם לעסוק בתורה הקדושה.
להעריך ולא לנצל
ויש אנשים שכן מבינים את המעלה הגדולה של בן תורה, אז הם מנצלים אותם לצרכים שלהם ומזלזלים. כמו לבן הארמי שידע שכל השפע שלו הגיע בזכות יעקב, אבל יחד עם זאת עשה לו צרות בלי בושה. לא היה אכפת לו מיעקב, אבל מצד שני הוא כן הכיר בגדולתו ורצה לקבל ברכה ושפע בזכותו. לכן הוא לא רצה להניח לו לעזוב, כי ידע שהוא מביא לו ברכה גדולה.
ורואים למשל שיש כאלו שמחפשים רק חתן צדיק לבת שלהם, אבל אז לא נותנים לו שלווה כלל. מכתיבים לו מה לעשות, מקבלים החלטות בשבילו, מחייבים אותו לצאת לעבוד, כופים עליו מנהגים לא טובים וכו’. בדיוק כמו לבן שרצה את יעקב כחתן, אבל ניסה בכל דרך להצר לו. הם יודעים שהשפע מגיע בזכות אותו צדיק, אבל מבזים אותו בכל הזדמנות אפשרית.
והדבר לא מוגבל רק במשפחה. יש אנשים שמחפשים לעשות עסקים עם אנשים יראי שמיים תמימים, שיודעים שיש להם ברכה ויודעים שהם בעלי מידות טובות, פוחדים מגזל ומשתדלים לא לצער אף אחד, ואז מנצלים אותם כדי לרמות ולעשות דברים שונים בלי שהם יגיבו כלל. הם רואים את התמימות של אנשים טובים ומנצלים את זה לרמאויות.
ויש אנשים שמרגישים חיבור לתורה, אז הם תורמים לאנשי תורה שילמדו בעבורם. אבל אז מרגישים בעלות על אותם לומדי תורה, שכאילו הם קנו את האנשים ויכולים לעשות בהם כרצונם. יש כאלו שעוזרים במשהו קטן, ואז מבקשים בתמורה דברים הרבה יותר גדולים. יש כאלו שמפרסמים לכולם כמה הם עוזרים ותורמים כדי לקבל כבוד וגדולה, ולא אכפת להם שהם גורמים לצער וביזיון לאלו שעזרו להם.
לכן אברהם אבינו לא רצה לקבל שום דבר ממלך סדום, כדי שלא יאמר שהוא העשיר את אברהם. כי טובות כאלו עדיף לא לקבל כלל. וכפי שמובא במסכת חגיגה דף ה. שאמר רבי ינאי לאחד שעשה צדקה וסיפר לכולם וכך בייש את המקבל, שעדיף שלא היה נותן כלל.
ואם נדקדק היטב, נוכל לראות שכך הוא טבע העולם. שפעמים רבות אדם מוסר נפש כדי לעזור למישהו, אלא שהוא לא מעריך את זה כלל. הוא מרגיש שכאילו חייבים לו, וכך הוא גומל רעה תחת טובה. מישהו עושה טובה לחברו באופן קבוע מתוך רצון טוב לעזור וללא שום תמורה, ואז אם פעם אחת לא יסתדר לו, הוא עוד יבוא אליו בטענות. במקום הכרת הטוב, רואים הכל כמובן מאליו ומתלוננים.
ואפשר לראות את זה בצורה בולטת ביחסי המשפחה. יחסים בין בני הזוג ובעיקר יחסים עם ההורים. שההורים משקיעים בילדים את כל כוחם. מוסרים נפש ונותנים כל מה שאפשר כדי לעזור להם ולתת להם שפע עצום שיהיה להם הכי טוב בעולם. אבל לילדים קשה להעריך. הם לא מבינים שההורים עובדים קשה כדי לתת לילדים את רצונם. הם חושבים שהם חייבים להם וגם באים בתלונות אם ההורים לא עושים את רצונם.
לכן התורה מצווה אותנו על כיבוד אב ואם. שלכאורה זה נראה כמו דבר מובן מאליו, אבל באמת זה קשה מאוד. כי אם האדם לא עשה עבודה עצמית, הוא יהיה בטוח שההורים שלו חייבים לו. הוא יכול להתחצף אליהם, להעליב, לבזות ולעשות להם רע, וכל זה בלי שירגיש שהוא עצמו זה שלא בסדר. הוא כופר בטובה ומשיב תחתיה רעה.
ניצול הצדיקים גם בעולם הרוחני
צריך לדעת שכפי שהדברים פועלים בעולם הזה, כך הדברים פועלים גם בעולמות העליונים. שגם החיצונים והקליפות מקבלים את חיותם מהקדושה. וככל שהאדם גדול יותר בתורה ומצוות, כך החיצונים יותר רוצים לינוק ממנו שפע. לכן כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
ולכאורה היינו חושבים שאם אותם כוחות טומאה של סטרא אחרא יונקים מהתורה והמצוות של הצדיקים, אז צריך להיות להם עניין לעזור לאותם צדיקים להרבות תורה ומצוות כך שיהיה להם שפע רב יותר. הרי יש להם מטרה משותפת והם יכולים להועיל בכך לעצמם.
אבל במציאות הדבר הפוך. שאפילו שהתורה והמצוות נותנים גם לחיצוניים את החיות, ובלי התורה והמצוות אין להם קיום כלל, מכל מקום הם משקיעים את כל כוחם בניסיונות להחטיא את האדם, לקלקל ולגרור אותו לעבירות ולטומאה. הם מוכנים להפסיד ולאבד את עולמם, ובלבד שיוכלו להצר ולהחטיא.
ובאמת כל זה נשמע אבסורד לחלוטין. כאילו שהעולם השתבש וכולם כמו משוגעים. אלא שלא לחינם זה כך. כי כל זה בא ללמד אותנו על עצמנו. שאם נתבונן היטב, נוכל לראות שכך בדיוק אנחנו בעצמנו מתנהגים. שהשם יתברך ברא אותנו, הוא נותן לנו שפע עצום ומחייה אותנו בכל רגע. ולמרות הכל אנחנו כופרים ובועטים חס ושלום.
שכל השפע בעולם מגיע רק מהקדוש ברוך הוא ברוב חסדיו. ואנחנו לא מעריכים כלל, באים בטענות, מבזים וכו’. במקום לומר תודה בלי הפסקה מהבוקר ועד הערב, אנחנו בוחרים להתעלם מכל הדברים הטובים שהוא נותן לנו, מכל הנסים המופלאים שהוא עושה לנו, ורק להתעסק עם הדברים השליליים, לתת ביקורת ולהתלונן.
פעם אחר פעם אנחנו מזלזלים. מוותרים על מצוות בשביל תאוות טיפשיות, מוותרים על כל מה שמצריך מאיתנו מעט מאמץ ומתעסקים בהבלי העולם הזה. אנו זורקים מצוות וערכים שנותנים לנו חיות. עושים עבירות שכורתות את הענף שאנו יושבים עליו. יורקים לתוך הבאר שאנו שותים ממנה, שאין מים אלא תורה והיא הבאר שלנו. אנו מואסים חס ושלום בכל הטוב שמחייה אותנו וכופרים בטובה ובחסדים המרובים שעושה איתנו השם יתברך בכל רגע.
לכן עלינו להשתדל להבין מהו מקור כל השפע שאנו מקבלים, לחקור היטב ולבדוק מי מטיב לנו וכך נדע לא להשיב רעה תחת טובה. נוכל להשקיע במה שמביא לנו ברכה ולא נזלזל חס ושלום. אנחנו אלו שנרוויח מכל זה, שהרי אנו מסירים בכך את החסימות לקבלת השפע.
השם יתברך יזכה אותנו ללכת בתמימות ובישרות, להיות מהנעלבים ואינם עולבים, מאנשי האמת שגומלים טובה תחת טובה ומעריכים את מי שעוזר להם וכך זוכים גם להכיר בבוראם. מתוך כך נוכל לזכות בשפע עצום שיגיע מצינורות מתוקנים ושלמים.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה