שואבים כוח מתוך אהבה – פרשת ויצא

ראובן פיזנטי | ז׳ בכסלו ה׳תשע״ז | פרשת ויצא

כשיעקב מגיע לבאר הוא רואה את העדרים עומדים ומחכים כדי שכולם יגיעו ויוכלו להזיז את האבן שמכסה את פי הבאר. אותה אבן הייתה כבדה מאוד וצריך היה שכל העדרים ביחד יתאחדו כדי להצליח להרים אותה. אלא שכאשר יעקב רואה את רחל באה עם הצאן, הוא מיד מרים את האבן הענקית הזו לבדו ללא כל מאמץ.

וצריך להבין מדוע הפסוק משמיע לנו שזה קרה "כאשר ראה יעקב את רחל" (בראשית כט, י)? הרי כבר סיפרו לנו בפסוקים הקודמים ש"הנה רחל בתו באה עם הצאן" (פסוק ו), אז מדוע צריך לחזור על זה ואיך זה קשור לכך שהוא הצליח להרים את האבן כל כך בקלות?

מכאן מובן שעצם הראייה של רחל נתנה כוח ועצמה ליעקב אבינו. שכאשר ראה אותה קיבל כוחות גדולים יותר והצליח בקלות להסיר את האבן מעל פי הבאר. וכך גם אפשר להבין מהמשך הפרשה, שמספרת שיעקב עבד אצל לבן שבע שנים בתמורה לרחל בתו, וזה היה בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה. שהאהבה נתנה לו כוחות לעבוד במשך שבע שנים בלי להרגיש קושי.

ולכאורה זה יכול להישמע תמוה, שאיך דבר רוחני כמו ראייה או רגש חיבה כלפי אדם כלשהו יכול להביא לכוח פיזי ממשי? אבל באמת זה לא תמוה כלל וכל אחד יכול לראות איך זה מתרחש ממש בחייו הפרטיים באופן יומיומי. כולנו מכירים את זה על עצמנו, וכולנו חווינו את זה באופן אישי פעמים רבות.

כולנו הרי מכירים את ההרגשה הנפלאה של קבלת חיבה ממישהו. מישהו מפרגן, נותן איזו מחמאה, משבח אותנו או אפילו סתם מחייך אלינו, ואז אנו מקבלים מרץ לעשות דברים. אם חושבים עלינו שאנחנו מוצלחים בתחום מסוים, נרצה להשקיע בתחום הזה עוד ועוד. ואפשר אולי לטעות ולחשוב שבכל מקרה היינו משקיעים או שהיה לנו כוח גם ללא אותם שבחים שקיבלנו, אבל כולנו יודעים היטב שכאשר מעליבים אותנו או שחושבים עלינו דברים לא טובים, זה מוציא את כל הכוח והאנרגיות שלנו, וכל מה שאנחנו רוצים זה רק לשכב לישון.

לפעמים אנחנו כבר כל כך עייפים ואין לנו כוח לעשות שום דבר. העיניים נעצמות לנו ואנו מרגישים תשושים. ואז פתאום באים אלינו חברים או שמשכנעים אותנו לצאת איתם לאיזה מקום. ופתאום אנחנו שוכחים מכל העייפות ומתפקדים בצורה טובה עד מאוחר בלילה בלי להרגיש. הסביבה נותנת לנו כוח.

כשאדם מקבל אהבה מהסביבה הוא מקבל כוחות שהופכים אותו למוצלח יותר. ומכאן נבין שני דברים חשובים ביותר לחיים איכותיים יותר.

הדבר האחד הוא שעלינו לעשות את מרב ההשתדלות להקיף את עצמנו באנשים תומכים ואוהבים שיעזרו לנו לפרוח. פחות כדאי להימצא בסביבה של אנשים שלא אוהבים לפרגן, בעלי עין צרה או שסתם אוהבים לחשוב בצורה שלילית.

הדבר השני הוא שעלינו להפוך את עצמנו לטובי עין כלפי הסביבה, להפוך למפרגנים יותר, לאוהבים יותר, למחייכים יותר ולהרבה יותר תומכים. כמו שאנו רוצים לקבל חיזוקים מהסביבה, כך אנו צריכים לרצות לתת לאחרים חיזוקים כדי לעזור גם להם.

כל בעל יודע שכשאשתו מחמיאה לו על שתיקן לה משהו בבית, זה נותן לו כוחות להפוך לשיפוצניק רציני למרות שהוא לא מבין בזה כלום. כל אישה יודעת שכשבעלה מחמיא לה על הבישולים שלה, היא כל כך שמחה שיש לה פתאום רצון עז להכין לבעלה את המעדנים הטעימים ביותר. כולם יודעים שמילים מעודדות לילד קטן יכולות להביא אותו להצלחה עצומה. כולם יודעים שטלפון קטן להורים ואיזו מחמאה נחמדה יהפכו אותם למאושרים ברגע. אבל איפשהו משהו תמיד משתבש. רוצים לחייך ולפרגן, אבל אז דברים משתבשים ואיכשהו בסוף מסיימים עם הרבה תלונות וטענות שמביאות בדיוק את ההפך ממה שרצינו.

פעמים רבות אנו רוצים לתמוך ולהחמיא לאחרים, אבל מתקשים מאוד בכך. אנו מרגישים כאילו שזה מאבד מערכנו. כאילו שאם אנו משבחים את האחר, אז זה מקטין באופן כלשהו את עצמנו. אנחנו מרגישים תמיד בתחרות עם כולם. רוצים להיות מספר אחד. לכן אנו רוצים לחסל את כל המתחרים ולהראות לכולם שאנחנו הטובים ביותר.

אלא שאז אנו מפסידים מכל הכיוונים. שאנו מחלישים את האנשים שאנו אוהבים, ובאופן אוטומטי זה גורם להם להחליש אותנו. כאשר הסביבה חלשה אז גם הכוחות שלנו נחלשים. ואז כולם מפסידים מזה. כאשר כולם בתחרות וכל אחד רוצה להפיל את השני כדי להצליח יותר ממנו, אז ההישגים של כולם הם גרועים.

דור המבול הושמד כולו במבול חוץ מנח ומשפחתו בגלל עוון גזל שהיה בידם. אבל לאחר מכן הגיע דור הפלגה ששם רצו להילחם כביכול בהשם, ולמרות הכל השם רק בלל את שפתם ולא השמיד אותם. רבותינו אומרים שדור הפלגה הצליח להינצל כיוון שהם היו מאוחדים. אמנם העבירות שעשו היו חמורות ביותר, אבל הם אהבו אחד את השני והיו מאוחדים. לעומת זאת בדור המבול הם גזלו אחד מהשני וכך מובן שלא הייתה שם הרבה אהבה, לכן לא נשאר מהם כל זכר.

מכאן אפשר להבין את הכוח העצום שטמון בכל אחד מאיתנו. כל אחד יכול לפרגן ולעזור לאחרים, לחייך ולהראות אהבה, לחשוב בצורה חיובית יותר ולעודד להצלחה. כל זה יביא לאנשים סביבנו להיות מסוגלים להרבה יותר ממה שנראה להם. וזה לא מסתיים כאן, כיוון שאותם אנשים יקרינו בחזרה גם עלינו, וכך אנחנו וכל הסביבה שלנו ביחד נוכל להמריא למקומות גבוהים יותר.

כשאדם לומד תורה יש לזה עצמה גדולה וכוח מיוחד. כשהוא לומד עם חברותא הוא מצליח להתרכז טוב יותר ומקבל מדי פעם הברקות שכנראה לא היו עולות לו לראש אילו היה לומד לבד, וכך כל הלימוד שלו מתעלה. אבל כל זה כמעט כלום לעומת מי שמעביר שיעור לרבים.

כל מי שזכה להעביר שיעור תורה לציבור מסוים שמפרגן ורוצה באמת לשמוע, יודע היטב שמקבלים שם כוחות על טבעיים עצומים שאי אפשר לקבל במקומות אחרים. זו עצמה יוצאת דופן שמרגישים כמו רוח הקודש ששורה עלינו. לאחר שמעבירים את השיעור פתאום מבינים שאפילו אנחנו בעצמנו לא ידענו לפני כן את הדברים שאמרנו. משחזרים אחורה ולא מבינים מאיפה הגיעו כל התובנות האלו. כי כוח הציבור הוא עצום ובזכות אותו ציבור אנו זוכים לכוחות אדירים.

וכך זה עובד בכל עניין ציבורי. כאשר מישהו עושה מתוך אהבה שליחות ציבורית כלשהי, הוא מרגיש בצורה ממשית את הסיוע העצום שהוא מקבל מהשמיים. יש לו כוחות אדירים לעזור לנזקקים, יש לו סיעתא דשמייא לומר את העצות הנכונות לאנשים הנצרכים, יש לו חכמה לעשות את הדברים הנכונים. דברים שהוא לא חלם שהוא יצליח לעשות פתאום הופכים לפשוטים ונגישים. אבל כל זה מתרחש רק כאשר קיימת אהבה שהיא הבסיס לכוח העצום הזה שאנו מקבלים.

לכן יש עניין גדול להתפלל בציבור, ויש עניין עוד יותר גדול לא להקפיד על האנשים בציבור ולאהוב את כולם. לכן יש עניין לקבל על עצמנו לפני תפילת שחרית את מצוות ״ואהבת לרעך כמוך״ (וזה נדפס בחלק מהסידורים לפני תפילת שחרית). לכן יש עניין להיות מאוחדים תמיד בכוח הערבות ההדדית של כל ישראל. לכן תפילת ציבור לעולם נשמעת ועולה ולכן יש עניין להתאחד בתפילה וכך אפשר לבטל את כל הגזרות מעלינו.

ככל שנפרגן, נעזור ונשלח אהבה לסביבה שלנו, כך נוכל לחזק אותה. ככל שנשמור על עצמנו בסביבה טובה ואוהבת, כך נוכל לחזק את עצמנו. השם יתברך יזכה אותנו להתאחד כל ישראל ובזכות אהבה אמתית נקרב את הגאולה השלמה ונביא לבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.