ישנם דברים שעדיף לא לשתף – פרשת וישב

ראובן פיזנטי | כ״ג בכסלו ה׳תשע״ג | פרשת וישב

האחים של יוסף קנאו בו מאוד כיוון שראו את היחס המועדף שהוא מקבל מאביהם. הם ראו שיעקב אהב את יוסף יותר, הם ראו את כתונת הפסים שעשה לו וכל זה הביא אותם לחשוב דברים לא טובים עליו. כאשר יוסף סיפר להם על החלומות שאומרים שהוא ימלוך עליהם, זה בוודאי רק הוסיף לקנאה, לשנאה ולמחלוקת.

תארו לכם שאילו הדברים היו נעשים בצורה שקטה יותר ולא מורגשת, מבלי להבליט את הייחודיות של יוסף על פני האחים, אולי כלל לא הייתה שנאה ביניהם. מכל זה אפשר ללמוד שלפעמים צריך לעשות דברים בשקט, ולא כל דבר צריך להוציא החוצה.

אנשים אוהבים להחצין דברים. אם הם חושבים על משהו מעניין, מיד הם רוצים לשתף את כולם גם אם זה לא יעניין אף אחד אחר. אם הם מתלהבים ממשהו הם ירצו לספר לכולם, ואם הם עצובים או כועסים הם ידאגו לעשות פרצוף חמוץ כך שכולם מסביב ישאלו אותם מה קרה כדי שהם יוכלו לשפוך את הלב.

אבל כל אדם צריך לחשוב היטב לפני שהוא מוציא דברים מפיו, האם זה באמת כדאי? צריך גם לחשוב עם מי לשתף את הדברים, האם אותו אדם רוצה בטובתו? וכך להמשיך ולנסות לחקור לפני שהדבר מאבד שליטה, האם שיתוף הדברים יביא לאיזו תועלת? האם זה יקדם אותנו?

רוב הדברים שאנשים מתעסקים בהם הם דברים סתמיים וחסרי כל ערך. יש לאדם מטרות וערכים, ומדי פעם הוא מתעסק בהם, אבל את רוב הזמן הוא סתם מעביר בלי הרבה מחשבה. לכן אם אדם ממוצע יבחן את כל הדברים שאמר במשך יום שלם, הוא יגלה שרובם היו סתם דברים בטלים ללא כל תועלת.

אדם פוגש את השכן שלו ואומר לו שלום, אבל הוא מרגיש קצת לא נעים לשתוק לידו אז הוא מתחיל לחפש נושאים לדבר עליהם. אז הוא מתחיל ממזג האוויר, עובר לאט לאט לחדשות וענייני היום, משם הדרך קצרה מאוד לרכילות ולשון הרע, עד שבסופו של דבר הוא מעדכן את השכן בכל מה שעבר על כל אנשי השכונה מיום היווסדה.

וכך זה לא רק עם השכן. אנשים פוגשים אנשים ברחוב ומתחילים לבכות על הצרות שלהם, להתגאות בהישגים שלהם, ולספר על כל דבר אפשרי. אם הם עשו איזה מעשה חסד, אז מיד הם מוכרחים ליידע את כולם כדי שיעריכו וישבחו אותם. אם קרה להם דבר לא נעים, מיד כולם צריכים לדעת כדי להשתתף בצער שלהם ולהאשים את מי שעשה להם את זה. הם מוכרחים לספר על כל דבר שמתרחש ולא מסוגלים לשמור לעצמם שום דבר.

והיום עם התקדמות הטכנולוגיה, אנשים הפכו תלותיים לחלוטין ולא מסוגלים לזוז צעד אחד בלי שכל המכרים שלהם ידעו מכך. אנשים מתכתבים, שולחים תמונות וסרטונים ומציגים את כל החיים שלהם בפומבי. ההוא מעלה תמונה של האוכל שהוא הזמין במסעדה וההיא מעלה תמונה שהיא משחקת עם הכלב שלה. ואז הם מקבלים כמה מאות תגובות וחיזוקים מכל המכרים כאילו שעשו איזה מעשה גבורה אצילי. הכל רדוד וחסר תוכן, וכאילו שאין לאנשים במה להתעסק, שהם משקיעים את כל החיים שלהם בשטויות.

האימא נמצאת כל היום בעבודה ומזניחה את הילדים שלה שיסתדרו עם הילדה של השכנים שתשמור עליהם ויאכלו אוכל מוכן לחימום במיקרוגל. ואז פעם בחודש היא מחליטה לספר לילד סיפור לפני השינה או לבשל משהו, אז היא מעצבת את כל החדר לשם כך ומצלמת כמה עשרות תמונות, ואז בוחרת את התמונה המוצלחת ביותר ושולחת לכל המכרים. ואז כולם נמסים ושולחים לה תגובות שהיא האימא הכי טובה בעולם.

כך אנשים מתעסקים בחיצוניות והבלים, וזונחים את הפנימיות והעיקר. לפני שבאים אורחים אז מסדרים ומנקים את הבית. כי לא הלכלוך וחוסר הסדר הם שמפריעים להם, אלא מה יגידו אחרים. מה יחשבו עלינו? איך יסתכלו עלינו? הכל חיצוניות ושטחיות.

כך אנשים מרגישים צורך עז לשתף כל דבר שעובר עליהם. למרות שזה לא יביא שום תועלת ושאין לזה שום עניין. הם רוצים להוציא לפועל כל מחשבה ורגש שעוברים להם בראש. כאילו בלי שליטה, מוכרחים להוציא החוצה ולשתף את כולם.

אם ננסה לחשוב על ההבדל העיקרי בין האנשים היושבים בבתי הסוהר או במוסדות לחולי נפש לבין שאר האנשים הנחשבים כ"נורמליים", נגלה שזה עניין השליטה העצמית.

אין אדם שאף פעם לא עברה לו איזו מחשבה מטורפת בראש. כולם חושבים לפעמים על דברים מופרעים ומדמיינים דברים טיפשיים. אדם נורמלי מבין שזה לא משהו שצריך לצאת החוצה ושוכח מזה. אדם מאמין מבין שהוא מורכב מגוף ונשמה שמושכים לכיוונים הפוכים, ובנוסף יש יצרים חיצוניים שמתלבשים על האדם ולכן הוא יודע שצריך להגביל את עצמו.

אבל ישנם אנשים שמוציאים את הדברים החוצה כאילו בלי שום בחירה ובלי להבחין אם זה טוב או לא. כל מחשבה שעוברת להם בראש הם מנסים להוציא לפועל ללא כל שיקול דעת, גם אם היא שלילית לגמרי וגם אם אין קשר בינה לבין המציאות.

לכן אדם מוכרח לשים לב לעצמו ולהיכנס לשליטה. לשים רסן ומעצורים בדברים שהוא מוציא החוצה. לסנן ולבדוק מה באמת חשוב להוציא ולשתף ומה צריך להישאר בפנים.

לפעמים מתחוללת בתוכנו סערת רגשות. אנחנו אוהבים כל כך, שונאים כל כך, שמחים, כועסים או מרגישים רגשות עזים נוספים בצורה חזקה וכאילו מוכרחים לשתף את כל העולם ברגשות שלנו. אך לפני שאנו מתחילים לשתף את כולם, כדאי לחשוב מעט, האם השיתוף הזה יוליד טוב? אולי הדבר שאנו רוצים לספר הוא בגדר לשון הרע? אולי אם נספר על הדברים שאנו רואים כטובים זה יגרום לקנאה של אחרים (מה שעלול להביא גם עין הרע)? אולי אם נספר על הדברים שאנו רואים כלא טובים זה ירגיל אותנו לפסימיות ולמבט שלילי על החיים?

אם נתבונן בדברים שאנו משתפים, נגלה שרובם לא מועילים לנו במקרה הטוב, ועלולים להזיק לנו (ישירות או בעקיפין) במקרה הפחות טוב. כמובן שחשוב להדגיש שישנם דברים שטוב וחשוב לשתף עם אחרים, רק שצריך לחשוב היטב על מה אנו משתפים ועם מי אנו משתפים.

כדי להבין את הדברים בצורה מוחשית, ננסה לחשוב על מה שאחרים מספרים לנו. אם מישהו יאמר לנו למשל שיש לו הרבה כסף או שהוא אדם מצליח מאוד, ברוב המקרים לצערנו נחייך כלפי חוץ בזמן שבפנים נחשוב לעצמנו כמה הוא שחצן. הקנאה לפעמים תגרום לנו לחשוב "למה דווקא לו מגיע כל השפע הזה"? לרוב אנשים לא אוהבים לשמוע דברים כאלו וחושבים על אותו אדם דברים לא טובים, ורק כלפי חוץ מציגים נחמדות מתוך חוסר נעימות.

אבל אם אנחנו מבינים שכך היא תגובתנו, אז מדוע כשאנו קונים רכב חדש אנו רוצים שכולם ייראו אותו ויחשבו כמה אנחנו עשירים ומצליחים? הרי אנו יודעים שזה רק מזיק, וכעת כולם יחשבו עלינו שאנו שחצנים ושלא מגיע לנו, אז מדוע בכל זאת אנו מתעקשים לשתף את כולם? האם אנו באמת חושבים שאנשים ישמחו בשבילנו או יאהבו אותנו יותר לאחר שיידעו שקנינו רכב יוקרתי?

האם מישהו אי פעם שמח באמת מכל הלב כשהוא שמע על אדם אחר שזכה בלוטו? הרי תמיד הוא יחשוב מה הוא עצמו מרוויח מכל העניין ואם אין לו רווח, אז בפנים הוא יחשוב דברים שליליים על אותו אדם. אז מדוע אנו רוצים לשתף אחרים בחוויות שלנו כאשר אנו יודעים שהם לא ישמחו בשבילנו?

רוב הדברים שאנו אומרים גורמים לנו להפוך לפגיעים. כמו מוקשים שאנו שולחים לאוויר. כעת כשהמידע יצא החוצה, כולם יכולים לגשת אליו ולעשות בו כרצונם. מכאן מתחילות המחלוקות למיניהן, מכאן מתחיל עין הרע, מכאן הגאווה והשחצנות, מכאן ההקפדות השונות על האדם וכל שאר הדברים שעלולים להזיק לנו בעקבות הדברים שנאמרו.

אם קרה לנו דבר משמח, נוכל לשמור על השמחה בפנים או לשתף את הקרובים טובי העין שאוהבים אותנו. אין שום סיבה לשתף את כל העולם בשמחה שלנו, שהרי זה רק יגרע מאותה שמחה. כך גם בהפך, בדברים הפחות משמחים, לא כל העולם צריך לדעת את התיק הרפואי שלנו או את הצרות והייסורים חס ושלום. כל זה יציג אותנו כמסכנים וחלשים, וגם יגרום לנו עצמנו לחשוב בצורה שלילית ויחליש את האמונה שאפשר להתגבר על אותן בעיות.

יש אנשים שהולכים ברחוב ומחפשים את מי לשתף בכל הצרות שלהם. כל אדם שהם פוגשים מקבל צרורות של מטענים ופסימיות ולא יודע איך לברוח מהם. אדם צריך ללמוד לשמור על הדברים לעצמו, לשתף רק את מי שהכרחי ובמה שהכרחי ולבדוק היטב שמי שאנו משתפים אותו ראוי לכך, שהוא טוב עין שרוצה בטובתנו ושמח בשבילנו. נבדוק גם שהדרך בה אנו מספרים היא טובה, בלי הגזמות ושחצנות, ובלי גלישה מעבר למה שצריך והכרחי לומר.

חז"ל לימדו אותנו ש"סייג לחכמה שתיקה", שבקלות אדם יכול להגיע לנזקים מתוך הדיבור. גם קל מאוד ליפול בלשון הרע ולמילים יש כוח עצום במובנים רבים. לכן לפני שאנו מוציאים משהו מהפה כדאי לחשוב היטב, האם זה באמת יועיל? האם כדאי לנו בכלל להוציא את מה שאנו חושבים החוצה לעולם?

היצר בתוכנו יתעקש להוציא את הדברים מבלי לחשוב בכלל, אך אם נתעקש גם אנחנו ונהיה מספיק חזקים, נוכל ללמוד איך לשמור את הכוח שלנו בתוכנו ולהתמקד בפנימיות הדברים במקום לשתף את הדברים בחיצוניות שתפגום ותזיק. מתוך ההתמקדות בפנימיות הזו נזכה בע"ה לצמוח ולפתח את האישיות האמתית שלנו בצורה טובה ויעילה יותר.