מה באמת חשוב בחיים? (פרשת וישלח)
רחל אמנו הקדושה והטהורה מתקשה בלידתה. ואז המיילדת מרגיעה אותה, ובצורה מפתיעה אומרת לה “אל תראי כי גם זה לך בן” (בראשית לה’, פסוק יז’). וצריך להבין מה בעצם ניסתה המיילדת לומר לה.
איך הדבר יכול לעזור לה? הרי אם ישנם סיבוכים בלידה, אז מה כל כך מרגיע בכך שיש לה בן? למה שרחל אמנו תרגיש טוב יותר ולא תירא, אם היא מבינה שהיא הולכת למות? האם ברגעים שלפני המיתה זה באמת משנה אם התינוק שנולד הוא בן או בת?
כדי לענות על כך צריך תחילה להבין את הרקע לדברים. רחל אמנו הייתה עקרה וראתה את לאה אמנו, אחותה, יולדת בנים שעתידים לבנות את עם ישראל ולהיות השבטים הקדושים. היא עצמה לא הצליחה ללדת, למרות שרחל הייתה זו שנועדה להינשא ליעקב ולבנות עמו את עם ישראל לבדה, כך שכל שבטי ישראל יצאו רק ממנה. אבל למרות זאת הדברים התגלגלו כך שלאה והשפחות ילדו בנים ליעקב בזמן שרחל הייתה עקרה.
הדבר היה בוודאי צער נורא עבורה. רחל אמנו היא אמא במהות, רחל עקרת הבית שהיא הסמל של האמהות. ותארו לכם שהיא לא מצליחה להגשים את המהות הפנימית ביותר שלה. שהדבר שהכי עיקרי וחשוב לה בחיים רחוק ממנה. היא בוודאי הייתה מוכנה לעשות הכל. למסור נפש על הדבר, ובלבד שתזכה להוליד לפחות חלק מהשבטים הקדושים. לכן אמרה ליעקב שאם הוא לא יביא לה בנים היא תמות.
צריך לזכור שהאבות והאימהות היו בדרגת נבואה ודיברו עם השכינה, הם ידעו שהשבטים הקדושים הם הבסיס והגרעין של עם ישראל. בכל לידה אמנם יש כיסופים רבים, ציפייה ואהבה לוולד, אבל כאן זה הרבה מעבר ללידה רגילה. כאן כל לידה מייצגת שבט שלם שיבנה את ישראל.
האימהות ידעו שיעקב עתיד להוליד שניים עשר שבטים. לאחר שלאה אמנו כבר ילדה שישה בנים, והשפחות ילדו כל אחת שני בנים, נותרו רק עוד שני שבטים. כאשר לאה נפקדה בפעם השביעית, היא התפללה שזו תהיה בת, כי היא ידעה שנשארו רק עוד שני שבטים להביא ורצתה שרחל אחותה תזכה להביא אותם.
כאשר השם יתברך פתח את רחמה של רחל, זו הייתה שמחה גדולה עבורה. היא קראה לבן שלה יוסף כדי לסמל את רצונה ותפילתה, כמו שהכתוב אומר “יוסף השם לי בן אחר”. היא כל כך רצתה עוד בן שיהיה חלק מהשבטים, עוד בן שישלים את החלק הקטן שלה מעם ישראל.
היא כבר ויתרה על עשרה שבטים מכוח הנתינה העצום שהיה לה שהרי נתנה את הסימנים ללאה שתינשא ליעקב ובכך ויתרה על האפשרות שהייתה לה ללדת את כל השבטים ורק רצתה עוד בן אחד, שיהיה לה את החלק הקטן שלה, לפחות כמו השפחות, שני בנים שישתתפו בבניית עם ישראל.
אחרי כל זה רחל הגיעה ללידה נוספת. ובאותם זמנים לא היו בדיקות שיוכלו לומר מה יש לה בבטן, אלא מוכרחים לחכות עד לרגע הלידה. ואז בשיא המתח, כאשר רחל מחכה לראות אם תפילותיה נענו ואם השם יתברך זיכה אותה להגשים את משאלתה הגדולה ביותר, היא פתאום מבינה שהיא בסכנת חיים. היא מתקשה בלידתה וכעת היא מבינה שלא תהיה הזדמנות נוספת.
לא באמת אכפת לה מעצמה, אבל היא מבינה שאם היא תמות בלידה וזו תהיה בת, זה אומר שהשבט הנוסף לא יגיע דרכה, ולכן היא דואגת מאוד. ואז המיילדת מרגיעה אותה שלא תירא, כי היא קיבלה את הבן הנוסף אליו כל כך חיכתה והתפללה. היא אמנם עדיין נמצאת על סף מוות, אבל היא יכולה להיות שקטה שהגשימה את השאיפה שלה בחיים. השבט האחרון שנשאר להשתתף בבניית עם ישראל הוא שלה.
מכאן אפשר להבין את ההסתכלות האחרת על הדברים שהייתה לרחל אמנו בפרט ולכל האבות והאימהות בכלל. הם לא חשבו על עצמם, על מה שנוח לאותו רגע או על התאוות שלהם. הם חשבו על עם ישראל לדורות וניסו כל מה שהיה ביכולתם לקיים את התכלית שלשמה הגיעו לעולם.
רחל ידעה שיש לה תכלית היא הבינה שהיא צריכה לקחת חלק בבניין עם ישראל. כאשר היא רואה שהיא לא מצליחה ללדת, היא אומרת ליעקב שיביא לה בנים “ואם אין מתה אנוכי” (בראשית ל’, פסוק א’). היא מבינה שאם היא לא תביא בנים שיבנו את עם ישראל, היא לא תצליח להשיג את תכלית החיים שלה, ואז מה שווים כל החיים האלו? אם היא לא תוכל לקיים את התכלית שלה, אז היא נחשבת למתה, שהרי החיים נועדו כדי שנגיע לתכלית וללא זה אין להם שום חשיבות.
התכלית של כל דבר זה הסיבה לדבר והייעוד שלו. אין לשום דבר משמעות ללא התכלית. אם נגר יבנה כיסא שאי אפשר לשבת עליו, לא יהיה לו שום טעם. אם מהנדס ימציא סוללה חדשה שלא נותנת כלל חשמל, היא תהיה חסרת תועלת לחלוטין. לכל דבר יש תפקיד ואם הוא לא מבצע את התפקיד שלו ולא מגיע לתכלית, אז אין לו שום ערך.
כאשר המיילדת אומרת לרחל שזה בן, רחל מבינה שהגיעה לתכלית החיים שלה. כבר לא אכפת לה למות, שהרי השיגה את מה שהייתה צריכה להשיג בחייה. לאחר שהגיעה ליעד, היא יכולה להיות רגועה ושקטה. כאשר אנו מגיעים לתחנה שלנו באוטובוס, אנו יורדים ממנו כי אנו לא זקוקים לו יותר, כך גם כאשר רחל כבר השיגה את התכלית וקיבלה את שני השבטים אליהם התפללה, היא כבר לא הייתה זקוקה יותר לחיים.
לפעמים אנחנו קצת שוכחים שיש לנו תכלית לחיים. מרוב עיסוקים וטרדות שאליהם אנו מקדישים את כל תשומת הלב שלנו, אנו מאבדים את התכלית והעיקר שלשמם הגענו בכלל לחיות בעולם הזה. אנשים נוהגים לומר “העיקר הבריאות”, או “העיקר ליהנות”. אמנם ברור שגם הדברים האלו חשובים, אבל צריך לדעת את סדר העדיפויות. אדם יכול להיות בריא כמו שור, ליהנות מכל רגע ולחיות חיים טובים וארוכים, אבל עם כל זה הוא הולך נגד התורה ולא מגשים את התכלית שלו ויוצא שכל החיים שלו לא שווים כלום.
הרי כל מי שיחשוב מעט על מישהו שנפטר לפני מאתיים שנה, יגלה שזה לא באמת משנה כעת אם הוא חי חיים ארוכים וטובים של עונג ושמחה מתוך עושר גדול ושפע רב, או אם הוא חי חיי צער ומסכנות גדולים ונפטר בקיצור ימים ושנים. הרי כעת הוא בכל אופן לא כאן.
בבית העלמין כולם נראים אותו הדבר ואף אחד לא זוכר את הבריאות, השמחה וההנאה הגדולה שהייתה לחלקם לפני מאתיים שנה. הדבר היחיד שנשאר זה ההשגות שהשיגו. אם קיימו תורה ומצוות, אם חיברו ספרים, אם חינכו את הבנים בדרך התורה כך שעד היום ממשיכים את דרכם, אם זיכו את הרבים, אם העמידו תלמידים וכו’.
אנשים נזכרים בכאלו שנפטרו בקיצור ימים וחושבים “איך זה יתכן?”. הם מרחמים עליהם וחושבים כמה הם מסכנים. אבל זה בכלל לא מה שחשוב, שהרי כולם נפטרים בסוף, בין אם זה בשיבה טובה ובין אם זה קודם לכן. מה שבאמת חשוב זה מה הצליחו להשיג ואיפה הם נמצאים כעת בעולם העליון.
גם אם נניח שיכול להיות מישהו שחי עד גיל מאה וחמישים ונהנה מכל רגע בחיים עם שפע עצום וללא שום צער וסבל מעולם, בכל אופן אם עשה עבירות והוא כעת נמצא במקום גרוע למעלה, אז מה זה עוזר לו?
הדבר דומה לאדם עשיר גדול שהיה לו הכל בחיים, ואז פתאום קיבל מכה שהורידה אותו מכל נכסיו, אשתו עזבה אותו, הילדים לא מדברים אתו, אין לו איפה לגור וכבר שבוע שבקושי הכניס משהו לפה. אז תארו לכם שכעת אנשים רואים אותו ואומרים “איזה כיף לו, הוא היה עשיר גדול”. הרי ברור שאף אחד לא יגיב כך, כי לאף אחד לא אכפת מה היה פעם ואף אחד לא זוכר את כל השפע בזמן החוסר. אלא ירחמו עליו, כי הוא סובל ייסורי מוות ולא אכפת לו כלל מאותו עושר שהיה לו.
כך הדבר גם כאן. כאשר מגיעים לעולם העליון לא אכפת לאף אחד מכל התאוות שהשיג, מהעושר שהיה לו, מהכבוד שנתנו לו, מהשמחה הגדולה שחש, מהבריאות האיתנה ומכל שאר הדברים. אם עשה עוונות וחטאים ולא עשה עליהם תשובה הוא מסכן. הוא עשיר שנפל עד לפת לחם.
ומצד שני אם אדם נפטר לאחר שהיה דבק בתורה ובמצוות, אז גם אם כל החיים שלו היו בצער גדול, גם אם היה עני מרוד וגם אם היו לו חוליים קשים, מכל מקום כעת הוא שמח ומאושר. כדמיון לאדם עני ושפל שצלח לו המזל והתעלה והצליח. אדם אוחז במקום שהוא נמצא בו כעת וזה העיקר.
והדבר ברור שהמצב התמידי של האדם הוא העולם העליון. ששם זהו עולם הנצח, וכפי המעלה שהשיג על ידי התורה, המצוות וההתגברות על קשיים באמונה, כך נקבע כיצד ייראו חייו האמתיים לנצח נצחים. אז מובן הדבר שהוא בוודאי לא עצוב על חיי עוני או חולי או מיתה בגיל צעיר, והוא גם לא שמח מעושר ותאוות שהשיג. רק ההשגות הרוחניות שלו הן שקובעות וחשובות לו.
הרבה ענקי תורה ורבנים מקובלים (האר”י הקדוש, הרמח”ל ועוד הרבה) נפטרו מהעולם בקיצור ימים בסביבות גיל ארבעים, ועם כל זה השאירו לנו ספרים מרובים ותורה שעל פיה אנו חיים. גדולי הדורות הקודמים סבלו ייסורים נוראיים בחייהם שכללו מסעות שמד ומגפות קשות, ועם כל זה עסקו בתכלית החיים בצורה יוצאת דופן. כי זה מה שבאמת חשוב.
אמנם ברור שהכי טוב להגיע לתכלית מתוך בריאות והנאה וללא ייסורים וקשיים. אבל אם צריך לבחור בין התכלית לבין הנאה רגעית, אז מובן שהכי חשוב זה התכלית. ראוי לכולנו ללמוד ולחקור מעט יותר על מהות החיים שלנו ומה בכלל התפקיד שלנו כאן. הרי מה זה שווה לעבור חיים שלמים אם איבדנו את המטרה העיקרית שלהם?
כל יהודי שנברא הוא בעל תפקיד נעלה. לכל יהודי יש את הייחודיות שלו ואת התועלת שהוא צריך להביא לעולם. אנשים מחפשים איך לשרוף את הזמן או איך לבלות. אבל שוכחים שהזמן זה אחד הדברים היקרים ביותר ובלאי (כשמבלים את הזמן הופכים אותו לבלאי) זה דבר שצריך להתרחק ממנו.
במקום טלוויזיה, עיתונים, סלולרי, ריכולים, מסעדות, טיולים ושאר דברים שסתם יעבירו לנו את הזמן (ולא בטוח שבנעימים) במקרה הטוב ויביאו עלינו הרבה עוונות וחטאים במקרים הגרועים יותר, עלינו להתרכז בדברים החשובים יותר. אלו שבאמת יקדמו אותנו בחיים. אלו שיביאו לנו סיפוק רוחני. אלו שמהווים את המטרה שלנו.
השם יתברך יזכה אותנו להבין מה באמת חשוב בחיים האלו, ידריך אותנו בדרך טובה ויוביל אותנו בכיוון הנכון לקיים את המטרה והתכלית שלנו בעולם.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה