ירידה לצורך עליה – פרשת יתרו

ראובן פיזנטי | כ׳ בשבט ה׳תשע״ז | פרשת יתרו

לפני מעמד הר סיני העצום, הקדוש ברוך הוא קורא למשה לעלות לראש ההר, אלא שלאחר שמשה עולה הוא אומר לו לרדת להעיד בעם. ואז כשמשה לא מבין את הציווי, שהרי כבר העיד בעם, השם יתברך אומר לו "לך רד ועלית". ואז דווקא כאשר הוא למטה לפני שהספיק לעלות, השם מתגלה לעיני כל ישראל במעמד העצום.

ולכאורה כל זה נראה תמוה מאוד. שאם צריך שמשה יהיה למטה, אז מדוע קרא לו לעלות? ואם הוא רוצה שיהיה למעלה, אז מדוע אמר לו לרדת? ואם הוא רוצה שירד ואז יעלה, אז מדוע לא חיכה שיעלה והתגלה דווקא כאשר היה למטה לפני שהספיק לעלות?

אלא שכל זה יכול לרמז לנו כלל גדול בעבודת השם. שכאשר אנו שואפים להגיע למקום גבוה, טבע האדם מושך אותו להתקרב למעלה ככל שאפשר. אלא שאז הוא הופך למוגבל ואין לו אפשרות להתרומם גבוה יותר. ודווקא כאשר ירד למטה וינמיך את עצמו, תהיה לו האפשרות להתעלות למקומות גבוהים באמת, הרבה יותר מאלו שיכול היה להגיע אליהם לפני כן.

את הדבר התמוה הזה אפשר ללמוד גם מחוקי הפיזיקה. שכאשר מנסים להעיף קפיץ למקום רחוק, אז ככל שנכופף אותו למטה, כך הוא יעוף רחוק יותר. כך גם כאשר אדם רוצה לקפוץ למקום גבוה, ככל שיתכופף נמוך יותר, כך תהיה לו תנופה גדולה יותר. אם אדם ינסה לקפוץ בלי להתכופף לפני כן, יהיה לו קשה מאוד והוא לא יגיע גבוה כלל. הוא עלול לחשוב שעדיף להימתח ולעמוד על קצות האצבעות כדי להתחיל מנקודת פתיחה טובה יותר, אבל בדיוק ההפך יתרחש והוא לא יצליח לקפוץ בכלל. דווקא הירידה למטה היא שמביאה לנו את התנופה והאפשרות להגיע גבוה.

וזהו כלל רוחני עצום שצריך לזכור אותו תמיד. שכאשר אדם מנמיך ומכופף את עצמו, יש לו פוטנציאל אדיר להתעלות גבוה ביותר. שמתוך ענווה ושפלות מגיעים לדרגות הגבוהות ביותר. ודווקא מתוך גבהות הלב וגאווה, שחושבים שכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, אז מגיעים מתוך זה אל התחתית.

ובאמת משה רבינו היה העניו מכל האדם. וגם הר סיני היה בין ההרים הנמוכים. וכל זה היה מצוי במדבר שהוא מקום שומם ולא חשוב. ודווקא בתנאים האלו ניתנה לנו התורה הקדושה, שהמעמד העצום ביותר שהתרחש אי פעם בעולם היה שם.

ועד היום אנשים רודפים אחרי הגאווה והכבוד. מנסים להתעלות בכוחות עצמם כמה שיותר גבוה. מנסים לבלוט כדי לעשות רושם. מנסים לדרוך על אחרים כדי שלא יפריעו להם. כך הם סוברים שיצליחו להשיג הצלחה ולהגיע גבוה יותר מהמקום שלהם. אלא שזהו ההפך הגמור, שכל זה מביא אותם לתחתית.

אדם שרוצה להגיע גבוה מוכרח להנמיך את עצמו. זהו תנאי הכרחי ואין אפשרות להתעלות בלי זה. התפילה המקובלת ביותר היא תפילה לעני. ודווקא דוד המלך התפלל אותה, שהיה מלך עשיר. כי הוא עשה עצמו עני והרגיש את השפלות מול השם יתברך. ודווקא זה מה שהעלה אותו ביותר. היו הרבה מאוד מלכים, אבל כמעט כולם הרגישו על הגובה ולאחר מכן סיימו בתחתית. דווקא דוד המלך שהרגיש נמוך הוא זה שהתעלה יותר מכולם.

אדם מוכרח לסגל לעצמו ענווה, כניעה וביטול עצמי מול השם יתברך. אנשים חושבים על המושגים האלו כדברים לא טובים. חושבים על אנשים שסולחים ומוותרים כ"פריירים”, חושבים על אנשים פשוטים שלא מחפשים שיעריכו אותם כמסכנים וחלשים, חושבים על אנשים ביישנים ושקטים כמשעממים ונחותים. אבל הקדוש ברוך הוא לא כך. הוא בוחר את האנשים שינהיגו את העם לפי התכונות האלו, כי אלו האנשים הנעלים ביותר.

אדם מטבעו מנסה להתבלט ככל שאפשר, רוצה שכולם יעריכו אותו ורוצה להיות במקום גבוה יותר מכולם. הוא רוצה להראות לכולם שהוא זה ששולט. אבל אז הוא מתפלא למה השם לא אתו. מבחינה טכנית הוא יכול להגיע להצלחות גשמיות ולחשוב שהוא במקום גבוה, אבל הצרות יגדלו פי כמה והריקנות בפנים לא תיתן מנוח. כי מרוב שהוא מנפח את עצמו הוא לא נותן מקום להשם יתברך להיכנס.

דווקא אדם שמנמיך את עצמו ומתכופף מתוך הבנה שהשם יתברך הוא זה ששולט, הוא עם הפוטנציאל הכי אדיר להתעלות באמת. מתוך אותה כניעה להשם הוא מתמלא ומקבל השגחה פרטית נפלאה בכל מעשיו. הוא העבד של השם יתברך. מצד אחד הוא עבד שאין לו כלום מצד עצמו, אבל מצד שני הוא עבד של מלך מלכי המלכים, הוא נמצא בארמון המלך, אוכל משולחן המלך, מקורב למלכות ויכול להשיג את כל מה שהוא רוצה.

וכמעט כל אדם חווה את זה לפחות פעם בחייו. שדווקא מתוך איזו ירידה שהייתה לו, מתוך זמן של שפלות, דווקא משם הוא הצליח לצמוח ולקבל הארה גדולה. השינויים הגדולים שערכנו בחיים הגיעו לרוב מתוך נקודת חולשה שהייתה לנו, מתוך מקום של חוסר או זמן של עצבות. אנשים רבים עשו שינוי משמעותי בחייהם דווקא לאחר פיטורים מהעבודה, מחלה, חוויה לא נעימה וכו'. אז פתאום חושבים בבהירות ומחפשים משמעות אמתית לחיים. כשנמצאים על הגובה אז מקבלים סחרור ושוכחים מי אנחנו ולאן אנו מנסים להגיע. אבל דווקא כשיורדים למטה פתאום זוכים להארות גבוהות.

לאדם יש זמנים מסוימים של קשיים וחולשה, שהוא מרגיש עצבות וקושי מתוך נפילה. אותם זמנים נתפסים כלא טובים ואנו משתדלים להתרחק מהם. אלא שאפשר לנצל אותם, שדווקא מתוך אותו כיפוף למטה אנו יכולים לקחת תנופה ולקפוץ גבוה. כל מה שצריך זה להתבטל מול השם ולתת לו להרים אותנו למעלה.

אדם שדברים לא מסתדרים בחייו יכול לנצל את הזמן הזה לתפילה בכוונת הלב וחיזוק רוחני של האמונה והקרבה להשם. הרי כשהכול בסדר קשה לאדם להתפלל בכוונה. דווקא כשיש איזה מישהו חולה, כשחסרה פרנסה או כשיש קשיים שונים, אז פתאום אפשר להתפלל אל השם בבכייה מתוך כוונה אמתית. דווקא אז אפשר להתחזק ברוחניות מכל הלב.

לפעמים כשאדם חושב שהוא נמצא במקום גבוה, אז השם יתברך מנמיך אותו רק כדי שיתעורר ויבין את המקום האמתי שלו. שיתחיל לטפל בעצמו ויתקדם לעבר מה שבאמת חשוב בחיים. אז אותו אדם חושב לעצמו למה השם עושה לו את זה. הוא כועס ומתעצב ולא מבין מה השם רוצה ממנו. אלא שהשם רוצה לכוון אותו לדרך הנכונה ומנסה להכניע אותו, כך שיוכל להתקדם, לקפוץ גבוה מתוך הכניעה ולהשיג השגות גבוהות יותר.

ובאמת אם נחשוב עם עצמנו על כל החיים שלנו, נגלה שאת כל ההשגות הגבוהות באמת השגנו בזכות איזשהו חוסר שהיה לנו קודם לכן. שהרי כאשר אין חוסרים והכל טוב, אין למה לשאוף והאדם תקוע במקום. מתוך הרגשה של חוסר האדם מונע להתקדם, ואז פתאום הוא מגיע למקומות גבוהים יותר שלא הכיר לפני כן. כמו תינוק קטן שדווקא מתוך המאמץ שלו לנוע, לזחול, לעמוד וכו’, הוא מחזק את עצמו ומגיע למדרגות גבוהות יותר שכלל לא הכיר לפני כן. כך היא בעצם כל ההתפתחות שלנו בעולם. תמיד יש לאן לשאוף ומקומות גבוהים יותר להגיע אליהם. אלא שצריך לרדת לפני כן למקום נמוך יותר כדי להגיע לאותם מקומות.

וכאן טמונה עצה גדולה לחיים. שתפקיד האדם הוא להתקדם ולהתעלות כמה שיותר קרוב להשם, ואת התפקיד הזה על האדם לבצע בכל מקרה. אלא שיש שתי אפשרויות להגיע לזה. או שהאדם יתכופף וייכנע לפני השם יתברך, וכך השם יתברך מגביה שפלים והוא ירים אותו למקום גבוה. או שאם האדם יתעקש להישאר גבוה, אז יהיה צורך לתת חס ושלום נפילה לאדם כדי לעורר אותו לצמוח ממקום נמוך.

וצריך לדעת שגם לאחר הנפילה, אם אדם לא מתבטל להשם מתוכה אז ימשיכו לכוון אותו מהשמיים, לטובתו, וכך יהיו חס ושלום עוד נפילות נוספות עד שיתעורר. כך למשל מסופר בספר מלכים על חיאל בית האלי שבנה את יריחו למרות החרם של יהושע, ובכל שלב בעשייה היה קובר את אחד הבנים שלו עד לבן האחרון שקבר בסיום בניית העיר. אילו לא היה בונה את יריחו, הוא לא היה צריך לקבור את בניו כלל. ואילו היה מתעורר אחרי שקבר את הבן הראשון או השני, אז לא היה צריך לקבור את השאר. אלא שהוא לא התעורר כלל למרות האיתותים מהשמיים ולכן הביא על עצמו את הרעה.

מכאן כל אדם יבין כמה חשוב לעשות עצמו כעני ושפל. שכאשר האדם מרגיש ביטול וכניעה מול השם יתברך, אז אין צורך כלל להוריד ולהשפיל אותו. אם הוא מתעורר מעצמו עוד לפני הנפילה, אז אין שום צורך להפיל אותו. אדם שעושה עצמו עני מול השם יתברך יכול להיות האדם העשיר בעולם, אלא שהוא מבין שרק השם יתברך נותן לו את כל העושר ואין לו שום דבר מצד עצמו. ואם הוא מוריד את עצמו מול השם, אז אין צורך שהשם יוריד אותו.

אדם שחושב את עצמו לדבר חשוב הוא מועד לפורענות. כמו פרעה שעשה את עצמו אליל והשם עשה לו קרקס. לפעמים השם מוריד אותנו לתחתית כדי שנראה כמה אנחנו קטנים ועלובים. יש אנשים שמרגישים מנופחים מול כל העולם ושכולם צריכים להשתחוות להם. ובחוש אפשר לראות איך כל האנשים האלו לבסוף נופלים ומסיימים במקומות גרועים. אותו אליל חוזר הביתה ואז מבין כמה חוסר יש לו וכמה ריקים החיים שלו. הוא פתאום מבין כמה הוא עלוב, בודד ולא מוצלח.

משה רבינו עלה להר סיני כי היה צורך בעליה רוחנית. אלא שלאחר שהגיע לראש ההר כבר אין לאן לעלות, ולכן השם יתברך אמר לו לרדת. וכאן היה דבר לא ברור בציווי של השם, שאם המטרה היא לעלות, אז למה צריך לרדת לאחר שכבר הגיע לפסגה? לכן השם מסביר לו "לך רד ועלית", אותה ירידה היא זמנית לצורך עליה גבוהה יותר, וכאשר האדם יורד מעצמו אז אין צורך להפיל אותו.

ובאמת כאשר הוא ירד, התרחש המעמד העצום שהעלה אותו הרבה יותר גבוה ממה שאפשר לדמיין. ודווקא כאשר היה למטה במקום נמוך, אז יכול היה להכיל את המעמד העצום שממנו אפשר להתעלות. אותו עניין התעצם הרבה יותר כאשר משה היה למטה ביחד עם העם, וכך הכל קיבל משמעות הרבה יותר גדולה.

מתוך שאדם מנמיך עצמו הוא יכול לזכות להארות גבוהות ולגילוי שכינה שיאיר לו את הדרך. אם מחפשים הארה בחיים אין טעם לעשות עצמנו גבוהים, שזה רק ירחיק אותה. אלא צריך להתכופף ולרדת ומשם השם ייקח אותנו למקומות גבוהים. השם יתברך יזכה את כולנו להנמיך את עצמנו מולו, ומתוך כך הוא יעלה אותנו בעצמו מעלה מעלה שנגיע כמה שיותר קרוב אליו.