מדוע צריך לפחד מהשם? (פרשת יתרו)
אנשים רבים נרתעים מעניין היראה בעבודת השם. שהרי נראה שצריך לעשות תשובה בצורה נעימה וטובה, מתוך מקום של כיסופים ואהבה, בצורה רגועה ונינוחה, ואם כן נראה לכאורה שאין מקום ליראה ופחד בעבודת השם.
ולכן אפשר לשמוע אנשים שכועסים ממש כאשר מזכירים עניינים שנשמעים מפחידים, שמדברים למשל על העולם הבא, על שכר ועונש, על גלגולי נשמות, על גיהינום, על עונשי מוות שהזכירה התורה וכו’. שלכאורה היה נראה שלכל אלו לא צריך להיות מקום כלל ביהדות ובתורה הקדושה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
אלא שהפרשה מספרת לנו על המעמד העצום והחשוב ביותר שהיה כנראה מאז ומעולם, הלא הוא מעמד הר סיני. ושם ניתן לראות שהיראה והפחד שיחקו תפקיד חשוב ביותר והכרחי. דווקא במתן תורה, כאשר התורה ירדה לעולם, היה צורך ממשי בהכנסת הפחד לעם ישראל.
זה התחיל מעניין הקולות והברקים והמראות האלוקיים המופלאים והמזעזעים. והגיע לשיא כאשר כולם שמעו את השם יתברך אומר “אנוכי השם אלוקיך” עד שפרחה נשמתם. הם ביקשו ממשה לאחר מכן שידבר איתם הוא ולא אלוקים, כי חששו שימותו מרוב הפחד.
ואם כן אפשר לראות בצורה ברורה שיש עניין גדול באותו פחד. שהרי אפשר היה להוריד את התורה בצורה יפה ונעימה, עם פרחים ורודים שיורדים מהשמיים, עם קולות שירה נעימים וכו’. אלא שהדרך שנבחרה היא דווקא בצורה של הפחדה.
וישנה קצת תמיהה לכאורה על הפסוק שבא לאחר מכן, שכאשר בני ישראל מבקשים שמשה ידבר איתם כדי שלא ימותו, משה עונה להם “אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” (שמות כ, יז).
והדבר לא מובן, שהוא אומר להם מצד אחד “אל תיראו”, ומצד שני הוא מסביר שכל זה כדי ש”תהיה יראתו על פניכם”. אז אם המטרה של כל זה היא שתהיה להם יראה, אז מדוע משה אומר להם “אל תיראו”? ואם באמת הוא רוצה שלא ייראו, אז מדוע הוא אומר “בעבור תהיה יראתו על פניכם”? ובכלל מדוע היו כל מעשי ההפחדה מלכתחילה?
אלא שהיראה והפחד, כמו כל דבר אחר, הם כלים שאפשר להשתמש בהם לטוב או להפך. שמצד אחד הפחד מניע את האדם וגורם לו לעשות דברים שלא היה עושה בלעדיו. אך מצד שני כאשר הפחד מופרז, הוא עלול לשתק ולהביא את ההפך.
לכן היה עניין גדול באותו פחד, שתהיה יראת השם על פני בני ישראל לדורות וכך יוכלו לפעול כדי להתקדם ברוחניות. אך מצד שני היה צריך לומר להם שלא ייראו ולהדגיש שאותו פחד הגיע אך ורק כדי לנסות וכדי לתת יראת שמיים, כדי שלא ייכנסו לפחדים חזקים, ללחץ ולעצבות. כאשר הפחד מגיע במידה המתאימה, אז אפשר להגיע למקומות הטובים והגבוהים ביותר.
וכאן בעצם נמצאת התשובה לשאלות רבות שמטרידות את האדם. שמדוע יש דברים שליליים בעולם? מדוע יש ניסיונות? מדוע יש חוסרים? אלא שכעת הדבר מובן, שכל הדברים השליליים נועדו כדי לקרב אותנו אל השם יתברך. שאותם חוסרים ודברים שליליים מניעים אותנו לפעול לעבודת השם.
שאילו הכל היה הולך לנו בצורה חלקה ובלי בעיות, אז אנשים היו עושים עבירות. ועל אחת כמה וכמה שאם לא היו עונשים ולא היה פחד, אז אנשים היו חס ושלום פורקים עול תורה ומצוות מעליהם. אם יש לאדם את כל מה שהוא רוצה בלי מאמץ, ואם אף אחד לא לוחץ עליו לשום דבר, אז מדוע שהוא יתאמץ להתקדם?
לא לפחד מהפחד
ויוצא שהפחד הוא דבר טוב. הוא מיישר את האדם ומוביל אותו לדרך הנכונה. ואם כן לא צריך לפחד מהפחד, אלא להפך, כל אדם צריך להכניס לעצמו פחד מהשם ויראת שמיים, ואותו פחד לא יהיה לו כעול כבד ומעיק, אלא כלי להתקדמות רוחנית.
הרבה אנשים אומרים שהיו רוצים להתקרב מתוך שמחה ולעשות מתוך אהבה, ולכן לא רוצים כלל שיפחידו אותם. שלא יספרו להם סיפורים על עונשים, שלא ידברו איתם על גיהינום, שלא יספרו שלמחלל שבת מגיע עונש סקילה וכו’. כי הם רוצים לחזור בתשובה “בכיף” מתוך אהבה.
אבל הדבר מוכח שברגע שמסירים את העול מהאדם וכבר אין לו מחויבות, אז הוא זורק את כל הערכים והולך לכל התאוות שלו. זה יפה לומר דברים אציליים כאלו, שצריך לחזור בתשובה מאהבה, אבל אפשר לראות בחוש שאנשים שאומרים את זה לרוב לא מתקרבים כלל. הם אולי עושים דברים שנחמדים להם, כמו קידוש בשבת או אכילת מצות בפסח, אבל לא מקבלים רתיעה מעוונות וחטאים ורצון להתרחק מעבירות. לכן לפעמים צריך משהו שיזעזע אותנו כדי שנתעורר.
הדבר דומה לילד קטן שההורים יסירו מעליו את הפחד והעונשים וייתנו לו לעשות כפי רצונו, בלי להכריח אותו לשום דבר. הרי אותו ילד יעדיף להישאר בבית ולשחק כל היום, או שיעשה שטויות ודברים מסוכנים עם חברים. כך הוא יגדל להיות חסר השכלה, חסר חינוך וחסר גבולות.
וכך רואים מתוך הכתובים, שלאורך כל הדורות היו עושים את הרע בעיני השם מתוך הרווחה, ואז השם העמיד על עם ישראל צרות וייסורים, ומתוך כך עשו תשובה ונושעו, ואז בדורות הבאים חזרו על אותו עניין שוב ושוב. וכך הוא בפרשיות השבוע, וכך בנוי כל ספר שופטים, וכך בתקופת הנביאים, וכך בכל הדורות עד לימינו.
ולכאורה צריך לשאול מדוע עשו הרע בעיני השם? למה לא התקרבו מתוך אהבה? הרי הייתה להם הרווחה ויכלו לעשות תשובה מתוך יישוב הדעת בצורה טובה ויפה, אז מדוע לא עשו זאת? אלא שהדבר ברור שכאשר הכל טוב, אז חס ושלום בועטים ולא מעריכים. במקום להוקיר טובה, לוקחים את הדברים כמובנים מאליהם ומנצלים את ההזדמנות לרדוף אחרי תאוות העולם.
וכך אפשר לראות שבדורות הקודמים, לפני כמה מאות שנים, היו מסעות שמד רבים וגזירות קשות, ועם כל זה היהודים היו עוסקים בתורה בצורה בלתי נתפסת. שהיו מסכנים את נפשם כדי ללמוד תורה. ובקושי היו להם ספרים, והכל היה ביוקר, וחיו בין הגויים שאסרו על היהודים ללמוד תורה, ששנאו ורק חיפשו הזדמנות לטבוח, ולמרות הכל הם שמרו באדיקות על התורה והמצוות, ולמדו תורה יומם ולילה.
אפשר לקרוא על הסיפורים של כל גדולי הדורות הקודמים, מרן הבית יוסף (מחבר השולחן ערוך), הרמב”ם, מהר”ם מרוטנבורג, הרא”ש, בעלי התוספות ועוד רבים, שהיו בגלויות קשות, נדדו בין ארצות ועמים עוינים, חיו בעוני, התמודדו עם מחלות קשות ורדיפות הגויים, כמעט ללא ספרים וללא שום דבר, ועם כל זה למדו תורה בהשתוקקות וחיברו ספרים עצומים ובלתי נתפסים.
והיום אנחנו נמצאים פה במדינה עצמאית משלנו, חופשיים מעול השעבוד, עם בתי מדרש בכל פינה, עם ספרים זמינים וזולים ממש, חיים ברווח גדול, ולכאורה כולם היו צריכים כעת להיות הצדיקים הכי גדולים ותלמידי חכמים עצומים. אבל הדבר מוכח שדווקא במצב כזה שהכול יפה וטוב, אז אנשים חס ושלום פורקים עול תורה ומצוות. רודפים אחרי עבירות ותאוות ולא מתקרבים לבתי המדרש.
הניסיונות באים כדי שלא נחטיא את המטרה של העולם. יש עניין גדול בעונשים, בלחץ, בפחדים ובשאר דברים כאלו, שכן אלו מיישרים אותנו ומביאים אותנו להתרחק מהרע. אדם רואה תאווה גדולה מול העיניים, אבל אז חושב על העונש, או שמתמלא בפחד, ואז הדבר יכול לעזור לו להחזיר אותו בתשובה ולהרחיק אותו מעוונות.
אפשר גם בלי פחד
הדבר ברור שהטוב ביותר היה אילו האדם היה חוזר בתשובה מעצמו, מתקרב אל השם מאהבה ומשתדל ללכת בדרך התורה והמצוות ככל שאפשר. ואז לא היה שום צורך באותם ניסיונות ופחדים. ולכן משה אומר לבני ישראל “אל תיראו”. כי כאשר מבינים את הטעם של כל זה, אז לא צריך להיכנס ללחצים ופחדים, אלא פשוט ללכת בדרך טובה יותר ואז ממילא לא יהיה קיום לכל אותו רע.
ובאמת כל אדם יכול להבין את זה. כי הרי בכל מקום אפשר לראות שלטים של “סכנה”, ולא ראינו מישהו שמתנגד לזה או שכועס שמנסים להפחיד אותו. הרי במקומות שונים ישנם כיתובים “סכנה כאן בונים”, “סכנת התחשמלות”, “סכנת טביעה”, “סכנת החלקה” וכו’. ועם זאת אפשר לראות אנשים עוברים ליד אותם שלטים רגועים לחלוטין וללא טיפת פחד.
וישנן עוד המון סכנות שלא כתובות, אבל עם זאת ידועות לכולם. וכמו למשל שיש שקעי חשמל בכל בית, גז דליק, סכנה של נפילה מגובה, סכנת חנק בשעת אכילה, סכנה בכבישים, סכנת שימוש בכלים חדים וכו’. ולא רק שאנו לא נכנסים להתקפי פחד, אלא אפילו מלמדים על הסכנות האלו את הילדים הקטנים ולא חוששים להפחיד אותם.
אז מדוע אותם אנשים לא פוחדים ולא כועסים על ניסיונות הפחדה? למה לא עושים הפגנות נגד הורים “אכזריים” שמפחידים את ילדיהם? אלא שמובן הדבר שכאשר אנשים לומדים על הסכנות, הם הופכים להיות מודעים אליהן, ואז משתדלים להתרחק מהן. במקום לפחד ולהילחץ מהסכנה, הם פשוט נזהרים למנוע עצמם ממנה.
וזו כנראה גם הייתה המטרה של אותו פחד שהגיע במעמד הר סיני. שהיה צורך לפחד, כמו אותם שלטים שמזהירים מהסכנה. כי ברגע שהאדם מודע לסכנות, אז הוא יכול להישמר ולהיזהר ולא להגיע אליהן כלל. אבל מצד שני בוודאי שאין צורך להיכנס לפחדים קשים וחרדות, ולכן משה אומר לעם ישראל “אל תיראו”.
כי לא צריך לפחד מסכנות שונות, אלא פשוט להיות חכמים ולדעת להתרחק מהן. צריך להפחיד את הילדים שלא ייגעו בשקע החשמל ושלא ישתוללו במקומות גבוהים, אבל מצד שני צריך להסביר להם שאם הם אכן שומרים על עצמם ומתרחקים מאותם דברים, אז אין להם כלל ממה לפחד.
אדם לא צריך לחיות בחרדות ודאגות, שיענישו אותו על העבירות או שיסבול בגיהינום וכו’. אלא צריך לקחת את עצמו בידיים ולעשות מה שצריך כדי לא להגיע לשם. ללכת בדרך השם בצורה פשוטה וכך יוכל להסיר פחד ודאגה מלבו.
וכך היה צריך להיות, שאדם יהיה מודע לכל העונשים הקשים ואז יתרחק מעבירות. שתהיה לו יראת שמיים ואז הוא יעשה את רצון השם. אלא שאנשים לקחו את זה למקום אחר לגמרי, ואז הם כועסים שמפחידים אותם מצד אחד, ועושים עבירות בלי לחשוב פעמיים מצד שני.
מי הוא הירא ורך הלבב?
ומכאן אולי נוכל להגיע לחילוק גדול בעניין הפחד. שאדם שהולך בדרך התורה והמצוות ומשתדל לעשות את רצון השם לא צריך לפחד. שהרי כל הפחד נועד כדי להביא אותנו לדרך השם ואם האדם הולך בדרך הזו, אז הוא יכול להיות רגוע והמצב שלו מצוין. לכן משה מרגיע אותו שלא יירא.
אבל אדם שלא הולך בדרך השם ורודף אחר תאוות ועבירות, הוא בוודאי צריך לפחד. שהרי יש דין ויש דיין. בסופו של דבר משלמים על הכל ובאמת יש עונשים קשים ומפחידים מאוד. ולכן נועדו כל אותן ההפחדות כדי להרתיע אותו שיתעורר, יעשה תשובה ויתחיל לפעול לשינוי.
ומכאן נבין עוד יותר מדוע אנשים רבים פוחדים לשמוע על עונשים, על גיהינום וכו’. כי אותם אנשים מבינים שזה נוגע להם. הם יודעים שהם עושים עבירות אבל חיים בהכחשה, שאולי הכל יהיה בסדר ויוותרו להם. ואז בא מישהו עם כיפה וזקן ומנפץ להם את הבועה שהם חיים בה. הוא אומר להם דברים שמזעזעים אותם והם לא מוכנים לשמוע, כי הם רוצים להכחיש הכל ולא לשמוע על האמת, אז הם משנים את נושא השיחה או בורחים, אבל לא מסוגלים להתמודד.
ועל הדרך הזו נוכל להבין מדוע חז”ל אמרו על הירא ורך הלבב שחוזר לביתו ואינו יוצא למלחמה (בפרשת שופטים), שזהו הירא מעבירות שבידו. שלכאורה מה הקשר בין היראה שלו מהמלחמה לבין העבירות שלו? אלא שבפנים הוא יודע שהעולם אינו הפקרות. ואמנם הוא עושה שטויות, אבל הוא יודע שסופו לשלם עליהן.
אדם שיש לו יראת שמיים מקבל פחד רצוי במידה המתאימה, כמו אותם שלטי אזהרה שרק מזהירים את האדם לא להתקרב לסכנה. אז הוא הולך רק בשבילים המסומנים ומתרחק ממקומות בעייתיים. כך הוא לא צריך להגיע כלל לפחדים וחרדות.
לכן אפשר לראות תלמידי חכמים לומדים גמרות וספרים שמתארים עונשים חמורים וכבדים, ועם זאת הם לא נתקפים בבהלה קשה. כי הם יודעים שהם הולכים בדרך טובה וכך נמצאים במקום אחר לגמרי ולכן לא צריכה להיות להם התעסקות עם אותו הפחד.
אבל אדם שאין לו יראת שמיים חי בבלבולים, שהוא נמצא במקומות של סכנה ואינו מודע לזה, אבל יחד עם זאת הוא מרגיש שמשהו לא כשורה. הוא רוצה להישאר שם מצד אחד, אבל יודע שמרחפת מעליו סכנה כלשהי מצד שני. אז הוא עוצם את עיניו כי הוא פוחד לראות פתאום איזה שלט שיאמר לו שהוא נמצא בשדה מוקשים. הוא כועס כאשר מישהו רוצה להזהיר אותו. שאף אחד לא יפחיד אותו.
טבע האדם מושך אותו לעבירות ותאוות וקשה לו לוותר. לכן הוא פורק מעצמו עול תורה. אבל מכל מקום המצפון נשאר והפחדים מחלחלים. כי בכל יהודי נשאר רושם ממתן תורה וכל אדם מרגיש בצורה כזו או אחרת את הפחד מהשם יתברך. הוא יכול לספר לכולם שזה לא מזיז לו ושהוא לא מפחד מכלום, הוא יכול להציג את עצמו כגיבור ולעשות הצגה שהוא חסר מצפון. אבל בפנים הוא נקרע.
כי גם הוא היה בהר סיני וגם הוא חווה את הפחד הגדול בדיבור השם שאמר “אנוכי השם אלוקיך”. ואמנם הדבר לא גלוי ואפילו הוא עצמו לא מבין ממה הוא מפחד, אבל הפחד קיים. הוא מנסה להשתיק אותו ועושה עוד עבירות, אבל ככל שהוא מתרחק, כך הפחדים גוברים יותר.
לכן מלחיץ אותו שאנשים מדברים על דברים כאלו. שאם יבוא איזה רב ויאמר בשיעור דבר מפחיד על עונש, גלגולי נשמות או שיזכיר גיהינום וכו’, אז מיד אותו אדם יתעצבן. כי איך יתכן שמפחידים אותו? מי נתן זכות לדבר על דברים מפחידים?
וכמו שאדם התרגל לאיזה מאכל אהוב, ופתאום מודיעים לכולם שאותו מאכל הוא רעיל ומסרטן. אבל הוא לא יכול להפסיק לאכול אותו, אז הוא פשוט מנסה לברוח מכל מקום שמזכירים את הסכנה של אותו מאכל. הוא מתעלם וכועס על מי שמדבר על זה. וכך אפשר לראות בחוש שמתנהגים אנשים רבים שמכורים לתאוות מסוימות, שהם יודעים שזה גרוע, אבל מתוך שלא יכולים להפסיק הם נותנים תירוצים שכאילו אין בזה שום סכנה.
אבל אדם שמנסה להיות אמתי עם עצמו, יבין שאין לו ממה לפחד, אלא שפשוט עליו לשנות את ההרגלים ולהתרחק מאותם מקומות של סכנה. במקום להתעקש לשחק במקום של סכנה ולפחד מהסכנה הקרובה לבוא, אפשר פשוט לבחור להתנהג בהתאם לכללי הזהירות וכך לא לפחד כלל.
ומכל זה הדבר ברור שלא צריך לפחד מעונשים, אלא רק ללכת בכיוון הטוב. אף אחד לא רוצה להלחיץ או לעשות לנו רע, ולא מחפשים אותנו על כל תקלה, אלא להפך, השם יתברך רחום וחנון, מעביר ראשון ראשון, מתרצה בקלות ומקבל את התשובה של כל אדם אם היא אמתית. רק שצריך לדאוג ללכת בדרך טובה.
אבל מי שלא רוצה להישמע לכללים ולא רוצה ללכת בדרך טובה, אז הוא כן צריך לפחד. המטרה העליונה היא שנתקרב להשם יתברך. אם זה מעצמנו ומתוך אהבה, מה טוב. אבל אם לא, אז ידאגו להביא אותנו לאותו מקום חס ושלום בדרכים אחרות.
להתעורר לפני שיעירו אותנו
ולכן יש דווקא עניין להזכיר את אותם עניינים מפחידים במקרים מסוימים. כי דווקא אלו שמעוררים את האדם. כי כבר בסיני זה נחקק אצלו, ורק שהתאוות משכיחות את זה. לכן צריך לעורר אצלו את ההרגשה הזו כדי שיוכל להציל את עצמו ולברוח מהסכנה.
וכמו שאדם שאהוב עלינו נמצא במקום סכנה גדולה. ואז נבוא להזהיר אותו ולהוציא אותו משם, אז הוא יאמר לנו שנעזוב אותו כי נחמד לו באותו מקום. באותו רגע הדבר ברור שאי אפשר להתחיל להסביר לו בנועם ובמתיקות על שעדיף לו לצאת משם, כי הוא בסכנה גדולה ומיידית. לכן נתפוס אותו בחוזקה, נאיים עליו ונפחיד אותו ונמשוך אותו בכוח, וכך אולי נצליח להציל אותו מהסכנה.
וברור שנחמד לעשות תשובה בצורה נעימה וטובה, ללא ייסורים ובלי דאגות. אבל כאשר הדבר לא מגיע מאיתנו, אז השם יתברך מעורר אותנו ואז יש עניין בפחד כדי להציל אותנו מהסכנה. הכל בסופו של דבר בא לטובתנו.
וכמו למשל שיש אזעקות מלחיצות כדי שאנשים ייכנסו מהר למקלטים. ולכאורה נשאל מדוע מפחידים את האנשים בצורה כל כך אכזרית? למה לא לעשות אזעקות שקטות יותר עם מנגינות נחמדות ונעימות לאוזן? אלא שכאשר צריך לעורר את האנשים באופן בהול ומיידי, אז צריך להפחיד כמה שיותר ורק כך אפשר להציל.
הכי טוב שלא תהיה סכנה כלל, שכולם ילכו בדרך הטובה ולא יהיה צורך בשום רע. אבל אם כבר מגיעים למצב בעייתי, אז כעת צריך לנסות להציל כמה שיותר. לכן במקום להתרעם על כך שהתורה מפחידה, האדם צריך להתרעם על עצמו שלא הלך בדרכיה מתוך אהבה ושמחה מעצמו. שאילו היה מעורר את עצמו ללכת בדרך הטובה, אז לא היה צורך באותו פחד.
המצב העדין של חוזרים בתשובה
דווקא כאשר האדם הוא רחוק, אז הדבר משפיע עליו ביותר. כי הוא חי בשקר. הוא רודף אחרי תאוות ומנסה להעלים עין מהעונש. ואז כאשר מישהו מזכיר לו את זה הוא נתקף בחרדה גדולה. אז מתחילים לדבר אתו על העולם הבא, על רוחות או על גלגולי נשמות ומיד הוא מעביר נושא בהיסטריה. הוא לא מבין שדווקא בגלל המקום שבו הוא נמצא יש לו את הפחד הזה.
כי אדם שמשתדל ללכת בכיוון הטוב ומשתדל להיות אמתי עם עצמו, כבר עובר את שלב הפחד. כי הוא מבין שהשם יתברך אוהב אותו ורק מכוון אותו למקום הטוב בשבילו. שהשם יתברך ברא את הדברים המפחידים כדי שנתרחק מהם ונתקרב אל הטוב.
לכן כל אדם מוכרח להתחיל מעניין היראה, כי אי אפשר להגיע לאהבת השם בלי יראת שמיים קודם לכן. כי היראה היא זו שמניעה אותנו לפעול. כאשר האדם שומע שיש עונשים, אז הוא מתחיל לחשוב עם עצמו ולעשות חשבון נפש. ואז הוא מגיע למסקנות, מתקרב לאט לאט עד שלבסוף הוא יכול להגיע לאהבת השם אמתית.
וכאן מגיעים למצב עדין מאוד ובעייתי שבו נמצאים הרבה אנשים שנמצאים בתהליך של תשובה. שבעברם הם היו עושים עבירות רבות, וכעת עשו עם עצמם חשבון נפש והחליטו להתקרב להשם יתברך. וכך יוצא שהם נתקעים בין שני העולמות, שהרי לא עושים תשובה ביום אחד וכל התהליך הופך להיות מבלבל.
שמצד אחד הם לומדים תורה ושומעים על העונשים הקשים ועל חומרת העבירות. ומצד שני פעמים רבות שהם עצמם עדיין אוחזים בחלק מאותן עבירות, שעדיין לא הצליחו להתגבר לחלוטין על כל העבירות שהרי הם בשלבי התהליך.
וגם אם הם עצמם כבר עברו את השלב הזה, מכל מקום יש להם יחסים שוטפים עם בני משפחה וחברים. שפעמים רבות האישה והילדים לא הולכים איתם באותה הדרך, ההורים עושים דברים הפוכים וכו’. וכך הם נכנסים לפחדים ולבלבולים גדולים. שכל דבר מלחיץ אותם, שהם מקפידים על כל דבר, שהם נכנסים למחלוקות עם בני המשפחה, וכך הם שרויים בפחדים ובחוסר שקט.
שאמנם אותו חוסר שקט מביא אותם לפעול ולהתקדם, אבל מצד שני הוא גם מביא אותם להילחץ מעבר לראוי ולפעמים עושה נזקים גדולים יותר. שפעמים רבות אנשים מגיעים למחלוקות, מפרקים את הבית, מתנתקים מבני משפחה וכו’. ולפעמים האדם עצמו כבר לא מסוגל יותר להתמודד ואז חס ושלום הוא עוזב את הכל ופורק עול.
וגם אצל בני תורה יראי שמיים, הדבר מצוי שיש כאלו שפוחדים ונלחצים מכל דבר. שאולי לא עשו את המצווה כראוי, ואולי לא כיוונו מספיק, ואולי לא דקדקו כראוי בקריאת האותיות, ואולי היו יכולים להשתדל יותר וכו’. והדבר ברור שזה מעיק ויכול אפילו להוציא מהדעת. אנשים הופכים ללא מיושבים ונתקפים בלחצים וכל זה בוודאי לא המצב הרצוי.
לכן צריך לדעת את האמת וללכת על פיה. שאמנם יש סיבה לפחד כדי שתהיה לנו יראת שמיים. אבל משה אמר לבני ישראל שלא ייראו כי כל המטרה של הפחד היא לקרב את האדם ולהביא אותו למקום טוב יותר, ואין שום עניין בפחד שמרחיק.
ובאמת לפי זה נוכל להבין שכאשר האדם עושה את ההשתדלות שלו ללכת בדרך השם, אז ממילא השם יתברך ידאג לו. וכמו שאמרו חז”ל שהבא להיטהר מסייעים בעדו. השם יתברך מוחל וסולח, והוא אוהב אותנו כמו אב לבניו.
כבר ברגע הראשון שהאדם עושה תשובה הכל נמחל לו. ואמנם האדם עדיין לא הזדכך לגמרי ויש לו המון פגמים, אבל השם יודע את זה ומבין, הוא יודע שכולנו בני אדם ורק רוצה לקרב אותנו, ואם אנו עושים את הצעדים הקטנים מעצמנו, אז ממילא הוא בוודאי לא רוצה להכשיל אותנו או לבוא חס ושלום לרעתנו.
כאשר האדם מבין מדוע השם נתן לנו יראה, אז הוא יכול להבין שבאמת אין לו ממה להתיירא. הוא רק צריך להתמיד ולהתקדם בדרך האמת. צעד אחר צעד, בלי לחץ ודאגות, בלי פחדים, רק להתקדם עוד ועוד, וכך השם יתברך ישמור עליו ויעזור לו.
ולכן מובן מדוע השם יתברך ברא את הגיהינום ואת כל שאר הדברים המפחידים בעולם. כי הוא רצה להרחיק אותנו מעבירות כך שלא נגיע לשם. כשאב מאיים על בנו שהולך בדרך לא טובה הוא בסך הכל רוצה שישנה את דרכו. אמנם אם ימשיך בדרכו הרעה ולא יהיה לו אכפת להכעיס את אביו, אז הוא באמת ייענש בצורה ממשית. אבל כל עוד שהוא מנסה ללכת בדרך הטובה, גם אם טעה פה ושם, בוודאי שאביו לא ירצה להעניש אותו.
לכן אם אדם עושה את ההשתדלות הראויה, אז אין לו כלל ממה לפחד. הוא נמצא במקום טוב ומתקדם למקום טוב עוד יותר. אלא שאם הוא לא רוצה להתאמץ ובוחר להתעצל, אז צריך להפחיד אותו. אם הוא חוזר בתשובה מעצמו מתוך אהבה, אז מצוין. אבל אם לא, אז לפחות שיעשה תשובה מתוך יראה.
השם יתברך יזכה אותנו לעשות תשובה שלמה מתוך אהבת השם, בלי פחדים ודאגות, בלי לחצים וטרדות, אלא רק מתוך כיסופים והשתוקקות לקדוש ברוך הוא.
תכנים נוספים דומים:
חזק