פרשת מטות – מתי נקמה נחשבת לדבר טוב?
הקדוש ברוך הוא מצווה את משה בפרשה “נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים”, והדבר מוביל למלחמה שמחסלת את החשבונות עם מלכי מדיין ובפרט עם בלעם שהחטיא את ישראל.
אלא שידוע שהתורה אוסרת על נקימה ונטירה, כמו שנאמר בפרשת קדושים “לא תיקום ולא תיטור”. ואמנם התורה אסרה דווקא נקמה בישראל, כמו שהמשך הפסוק מזכיר “את בני עמך”, אך מבלי להיכנס לפרטי ההלכות מה מותר ומה אסור בנקמה, בכל אופן ברור לכולנו שדרך הנקמה היא לא טובה, וגם אם ישנם מצבים בהם הנקמה מותרת, היא בוודאי לא מצווה גדולה ונראית כביכול כקטנונית. אז איך בכל זאת הקדוש ברוך הוא מצווה את משה לנקום במדיינים?
לכן צריך לחלק בין שני סוגי נקמות. הסוג הראשון הוא הנקמה האישית שחושפת את חוסר האמונה שבתוכנו ומגבירה את השנאה שלנו לאחרים. נקמה כזו מגיעה מתוך מחשבה שחס ושלום נעשה אי צדק בעולם ועשו לנו עוול למרות שלא מגיע לנו, לכן אנחנו לוקחים את המושכות לידיים וכביכול מביאים את הצדק בעצמנו באמצעות הנקמה. אדם שמתאזר באמונה מבין שיש משגיח על הבריאה שיודע בבירור מהו הצדק האמתי ורק הוא זה שדואג לאזן את החשבונות עם כולם. יוצא שכאשר אנו לוקחים את עשיית הצדק לידיים שלנו זה נובע מחוסר אמונה, ולכן הנקמה במקרה כזה איננה טובה.
אך ישנו הסוג השני ששם הנקמה היא ביטוי לאמונה שלנו, כאשר הנקמה באה להגן על כבוד שמיים. נקמה שכזו עושה קידוש השם בעולם ומעלה את ישראל. לכן נקמה שכזו היא לא רק מותרת, אלא היא מצווה חשובה של קידוש השם. כאשר עם כלשהו פוגע בנו ומחטיא אותנו, נוצר זלזול בנציגי השם בעולם ולכן יש מצווה להגן על כבוד שמיים ולנקום, כך שכל העולם יראה את כוח השם.
אם מישהו משפיל את התורה חס ושלום ובועט בערכיה, צריך לעשות נקמה כדי לקדש את השם. בצורה שכזו אנו מרוממים ומפארים את כוח השם בעיני העולם, בדומה למה שעשה אברהם אבינו שנלחם בעבודת האלילים למרות שהיה איש חסד.
כאשר מישהו פוגע בנו, עלינו להפגין אמונה, להצדיק את הדין ולקבל את הייסורים באהבה. וכמו דוד המלך שקיבל באהבה את הקללות של שמעי בן גרא ולא הגיב כלל, למרות שיכל להגיב, וכך זכה להיות רגל רביעית במרכבה.
אבל כאשר מישהו פוגע בכבוד שמיים, מחובתנו למחות ולצאת להגן על הכבוד. אמנם “כבוד” זה דבר שראוי להתרחק ממנו, אבל כל זה ביחס אלינו. בחפצי שמיים אדרבה, יש עניין בכמה שיותר פאר וכבוד. כי השם יתברך הוא מלך הכבוד ורק לו הכבוד. נקמה שכזו אינה באה בעבורנו באופן אישי והיא מחויבת.
חשוב להביא את הדברים גם לתוך החיים שלנו וללמוד כיצד עלינו לנהוג במקרים של פגיעה בכבוד שמיים. בדרך כלל כאשר פוגעים בנו בצורה כלשהי אנו לוקחים את הדברים בצורה אישית והדבר יכול להעסיק אותנו במשך כל היום. אך כאשר אנו שומעים מישהו מזלזל ברבנים גדולים או לועג לתורה הקדושה, זה לרוב נשכח ונסלח די מהר ואפילו לא מטריד אותנו כל כך.
ואמנם בוודאי שאין הכוונה להתנקם בכל מי שפוגע בכבוד התורה, שהרי אף אחד לא עושה זאת מרוע אלא פשוט מחוסר ידיעה. אותם אנשים הם מסכנים שלא יודעים את דרך האמת וצריך לנסות לקרב אותם באהבה. מה גם שנקמה תביא להשחתת המידות שלנו, לשנאת חינם ולחילול השם. אך יחד עם זאת בוודאי שאי אפשר להמשיך כרגיל בסדר היום ולהתעלם ממה שקרה.
כאשר אנו רואים חילול השם מול עינינו, אי אפשר לעבור לסדר היום בלי להתייחס למה שקרה. עלינו להגיב בצורה כלשהי ולמחות. אם אפשר להוכיח בנועם ולהסביר בצורה יפה בלי לפגוע, זה הטוב ביותר. ואם זה לא מתאפשר, אז לפחות נקיים את מצוות התוכחה לעצמנו. נזכיר לנו שזה אסור, שזה לא בסדר, שאנחנו מוחים על מה שהתרחש.
צריך להבין שאם לא נתייחס לזה, אז לאט לאט נשלים עם זה ונדרדר גם את עצמנו לזה. כי אם כולם מחללים שבת מסביבנו, אז גם לנו זה לא ייראה כל כך נורא. אם כולן לא צנועות, אז גם אנחנו נתיר לעצמנו להתלבש לא צנוע במקרים שונים, למשל כשחם בחוץ או כשיש איזה אירוע משפתי. לאט לאט נפרק בדרך הזו את כל הגבולות והקווים האדומים שלנו.
לפעמים למשל אדם הולך ברחוב ושומע מלים רדודות, שפה זולה, לשון הרע וכו’. ואמנם הוא עצמו לא שייך לכל זה, אבל הוא לא רואה צורך ממשי למחות בזה. הרי מחאה בוודאי לא תעזור, שהרי אותם נערים פוחזים בוודאי לא יקשיבו לו (אלא אם כן הוא מכיר אותם שבאו מבית טוב וכו’), וגם הדבר עלול להביא לעימותים, לחילול השם וכו’. לכן הוא מתעלם וממשיך בדרכו.
אלא שאותו אדם לא לוקח בחשבון שהוא עצמו מושפע ממה שהתרחש שם. הרי אם עכשיו הוא ישמע את הדבר בעוד מקומות, וגם ממכרים שונים, חברים, בני משפחה וכו’, אז בכל פעם זה ייראה לו פחות חמור. הוא יבין שיש אנשים שמדברים כך וכאילו שזה בסדר. ואם ממש יתרגל לזה, אז לא רחוק היום שבו הוא עצמו יתחיל לדבר בצורה כזו.
וכך מוכח ממה שאנשים התרגלו לדבר לשון הרע, ואפילו לא רואים בזה סוג של איסור. שיש אנשים יראי שמיים, שאפילו בתוך בית הכנסת מדברים על דברים אסורים, ובכלל לא מבינים שיש בזה בעיה. כי ההרגל בעבירות הוא האויב שלנו.
לכן מחובתנו להגיב בצורה כלשהי כאשר ישנו חילול השם. וכך אותו אדם ששמע דברים לא טובים, ביזוי של רבנים, דברי איסור, זלזול בתורה וכדומה, לכל הפחות מוכרח להוכיח את עצמו. שייתן לעצמו מוסר, שיביע מחאה בינו לבין עצמו, שיאמר לעצמו שאסור להתנהג כך וכו’.
וכך בכל עניין שבו תלוי כבוד שמיים. שאסור להתעלם כלל. מחובתנו לעשות מה שאפשר כדי להגן על הכבוד. אלא שצריך להיזהר בזה מאוד, שלא יהיו לנו נגיעות אישיות, וגם שהכול יהיה בדרך התורה, על פי כללי התורה, בטהרת הקודש ובלי לעבור שום איסור בדרך.
וצריך לדעת שיש אנשים רבים שלוקחים את החוק לידיים ואז מחליטים לנקום באופנים שונים שאסורים על פי התורה. שהם עוברים על איסורים ממש, וכאילו “בשם התורה” כדי להגן על כבודה. וכך הם עושים את ההפך. זה מביא לחילול השם נורא.
וכן אנשים שנגועים בדבר, שכאילו רוצים להגן על התורה, אבל הם עצמם מרוויחים מזה, כי הם עצמם כועסים על אדם כלשהו ורוצים להוכיח אותו ולצאת נגדו. אז הם מנצלים את המחאה נגדו לצרכם, וכאילו שזה בשביל התורה.
לכן צריך לבדוק היטב את הפרטים ולדקדק בתגובות שלנו. אלא שמכל מקום מחובתנו להגיב, ולפחות תגובה קטנה בתוכנו, כך שנדע שאנו לא חלק מהדבר השלילי הזה שחלף לידנו.
כאשר ישנה פגיעה בכבוד שמיים, אנו מוכרחים לפחות להבין בעצמנו שמה שקרה הוא לא דבר טבעי ורגיל, ושאסור לנו להשלים עם מציאות שכזו. כאשר פוגעים בנו לעומת זאת, שם אפשר להיות הרבה יותר סלחניים במקום לקחת את הדברים בצורה קשה.
לכן בני ישראל היו צריכים להלחם במדיין ולנקום, כדי להכניס ללבם שאין אפשרות לחלל את שם השם ולצאת נקיים. אם מדיין פגעו בכבוד השם והחטיאו את ישראל, הם צריכים לשלם על כך. מי שפוגע בכבוד השם מוכרח לחטוף.
שנזכה לשמור ולהגן על כבוד התורה, ולעשות נקמות אך ורק בשונאי ישראל ולשם שמיים. שנתקרב לקדוש ברוך הוא ונקרב את הגאולה השלמה ואת בניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה