על מי הדתיים עובדים?! (פרשת מצורע)

ראובן פיזנטי | כ״ט בניסן ה׳תשע״ג | פרשת מצורע

האם פעם שאלתם את עצמכם איך יתכן שרב אחד פוסק הלכה מסוימת בעוד שרב אחר סותר את דבריו לחלוטין? איך יכול להיות שהתורה אסרה משהו ופתאום בא רב גדול ומתיר את זה באופן מסוים? מאיפה הגיע בכלל כל הכוח הזה שיש לרבנים לפסוק הלכות?

לפעמים נראה שכל העניין קצת תמוה, שהרי אם למשל התורה אסרה על הדלקת האור בשבת משום הבערה, אז כיצד באו רבנים והתירו להשתמש בשעון שבת שידליק את האור? אם יש מאכל הנחשב כשר ליוצאי ארצות אשכנז, אז כיצד יתכן שהוא אסור לאכילה ליוצאי עדות המזרח (או להפך)? אם כמה רבנים מחזיקים בדעות הסותרות זו את זו, אז כיצד יתכן שכולם צודקים? על מי בעצם מנסים לעבוד פה? האם זו לא הערמה שעושים כדי לעשות ח”ו מה שנוח להם?

התשובה לכל השאלות האלו נמצאת בין הפסוקים למי שמתבונן בפרשה. מסתבר שהתורה נתנה הרבה כוח של פסיקה הלכתית, עד כדי כך שאותה פסיקה יכולה לשנות מציאות ממש. כאשר פוסק מסוים שלמד היטב וקיבל סמכות לכך מכריע הלכה מסוימת, אז בשמיים פוסקים כמוהו ומשנים את כל המציאות בהתאם לכך.

פרשת מצורע מתארת סוגי נגעים שונים. מי שקובע האם אותו נגע הוא טמא או טהור זהו הכהן. התורה נתנה כוח רב לכהן לפסוק אם הנגע טמא או טהור ובהתאם לפסיקה שלו, כך תהיה גם המציאות. ברור שהכהן לא יכול להחליט שהנגע טהור סתם כך כי הוא רוצה לעזור לחבר שלו, אלא שהתורה נתנה כללים ברורים, ועל פי הכללים הללו הכהן צריך לפסוק.

אך עדיין הכוח שלו עצום, שהרי יתכן שהנגע לא יהיה ברור כל כך ולכהן יש את הכוח להפעיל שיקול דעת ולטמא או לטהר. יוצא מכאן שיתכן מצב בו כהן אחד יאמר שזה טהור בעוד שאילו כהן אחר היה רואה את הנגע, הוא היה מכריע שזה טמא. ועל פי הקביעה של אותו כהן שראה את הנגע, כך נפסקת ההלכה וכך היא המציאות ממש.

אבל כל זה רק ההתחלה והכוח העצום של הכהן לא מסתיים כאן. כי עד כאן היינו יכולים לחשוב שאולי התורה נתנה כוח לכהן, ומשמיים כבר יכוונו אותו להגיע לאמת. שיתנו בלבו לומר על טהור שהוא טהור ועל טמא שהוא טמא. כך יוצא שלא מוכרח שהוא קובע את המציאות, אלא שיתכן שהמציאות היא מוחלטת ורק נותנים לו את הכוח והחכמה לדעת אותה.

אבל הפרשה ממשיכה בתיאור הכוח העצום של הכהן. כאשר יש נגע בבית, הכהן צריך לבוא אל הבית לראות אותו ולהחליט אם הוא טמא או טהור. התורה אומרת שהכהן צריך לצוות לפני כניסתו לבית לפנות את כל תכולתו. התורה גם מציינת את הסיבה לפינוי הזה: “ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית” (ויקרא יד, פס’ לו’). כלומר התורה לא רוצה שהכלים והחפצים הנמצאים בבית ייטמאו ולכן מצווה להוציא אותם לפני שהכהן מטמא את הבית.

אבל כאן העניין הופך למאוד תמוה, שהרי אם קראו לכהן לראות נגע בבית, זה אומר שהנגע כבר היה קיים לפני שהכהן הגיע. ואם באמת הכהן יכריז שאותו נגע הוא טמא, זה אומר שכל הכלים כבר נטמאו קודם לכן. שהרי הן היו בתוך הבית בזמן שהנגע היה קיים רק שהכהן עוד לא הכריז על הבית כטמא. המציאות לא השתנתה כלל, אלא רק ההכרזה של הכהן. אז אם כך לא מובן מדוע אותם כלים שהוצאו מהבית לפני הכרזת הכהן נחשבים לטהורים?

לצורך דוגמה להמחשת הדברים, זה כמו שאדם ישתמש בממרח כלשהו להכנת כריכים ואז יטעם ממנו ויגלה שהוא מקולקל. אז הדבר ברור שכל אותם כריכים שהכין גם הם מקולקלים. מובן שאי אפשר לומר שרק מאותו רגע של הטעימה הממרח התקלקל. האם יש איזשהו היגיון לומר שכל אותם כריכים שהכין הם טובים למאכל כי הם הוכנו לפני הטעימה מהממרח?

כך גם אפשר לתאר אדם שחולה כבר במשך כמה ימים ומצוי בין אנשים רבים, ואז הרופא בודק אותו ואומר לו שיש לו מחלה מאוד מדבקת. האם יתכן לומר שכל אותם אנשים שהיו בסביבתו לא צריכים לחשוש כלל שאולי נדבקו כיוון שהם היו בסביבתו לפני שהרופא הכריז על המחלה? האם ההידבקות במחלה קשורה בכלל למה שהרופא אומר? האם הרופא עצמו הוא שקובע את המציאות ואם היה אומר שאותו אדם הוא בריא אז המציאות הייתה שונה?

צריך להבין שזה פחות או יותר מה שקורה כאן עם הנגע. הרי הסיבה לכך שהוציאו את החפצים מלכתחילה היא מחשש שהבית טמא, מה שאומר שכבר מההתחלה היה חשד לומר שהבית טמא. לכן אם הכהן פוסק שהוא באמת טמא, אז מובן שהוא היה טמא גם לפני כן כאשר החפצים היו בתוכו, אז מה זה עוזר להוציא את החפצים מתוך הבית? אם הבית טמא, אז גם כל החפצים שהיו בו צריכים להיות טמאים, בין אם הוציאו אותם לפני אמירת הכהן או לא. מה זה משנה בכלל אם הכהן הוציא את המילה “טמא” מפיו או לא?

אך זהו בדיוק הכוח שניתן לכהן. לפני שהכהן ראה את הבית, הוא כלל לא היה טמא, למרות שחששו לכך ולכן קראו לכהן לראות, למרות שמצד המציאות לא נראה ששום דבר השתנה ברגעים האלו, ואפילו שלאחר מכן הכהן טימא את הבית ואנו מבינים שאותו נגע שראינו הוא טמא. למרות הכל, אותו נגע לא היה טמא עד לפסיקה של הכהן. הבית נחשב לטהור באותו רגע לפני הפסיקה ורק מאותו הרגע שהכהן פסק הוא הפך לטמא, שאז כבר כל הכלים היו מחוץ לבית ולא נטמאו.

לכאורה זה נראה כמו הערמה. אם הבית מטמא, אז החפצים שהיו בתוכו צריכים להיות טמאים, ואם הוא טהור, אז לא צריך להוציא את החפצים בכלל. זה כאילו שאנו מנסים לרמות חס ושלום את הקדוש ברוך הוא. אך צריך להבין שהתורה עצמה מצווה אותנו על כך. הקדוש ברוך הוא שגזר על טומאה וטהרה החליט שרק כאשר הכהן אומר טמא הבית נטמא. הכהן לא רק “קולע” למציאות הנכונה, אלא שהוא זה שקובע את המציאות ממש. ואפילו אם נרחיק ונאמר שטעה בפסיקה שלו, מכל מקום המציאות עצמה תשתנה בהתאם למה שפסק.

התורה נתנה כוח רב לחכמים וציוותה אותנו ללכת בדרך של פוסקי הדור הגדולים. מהרגע שהתורה ירדה לעולם היא נמצאת בידי חכמי התורה ו”לא בשמיים היא” (על פי הגמרא בבא מציעא נט: שם הדבר מבואר באריכות).

יש לנו תורה שבעל פה, כללי פסיקה ומסורת העוברים מדור לדור ונשמרים היטב בידי חכמי ישראל. כעת אנו נתקלים במצבים שונים פה ושם בהם אנו מהרהרים לעצמנו האם גדולי הדור פסקו נכון? או איך זה שההלכה הזו לא כתובה בתורה? התשובה לכל זה היא שהתורה נתנה לחכמי התורה את כוח הפסיקה. שהמציאות נקבעת על ידם.

כאשר גדולי הדור פוסקים הלכות על פי ההוראות שקיבלו ומתוך השתדלות מרבית להגיע לאמת, כל המציאות משתנה על פי הפסיקה שלהם. אז כאשר גדולי הדור פוסקים שדבר מסוים הוא אסור, אז הוא הופך להיות איסור גמור גם אם לפני כן הוא היה מותר.

כאשר למשל גדולי הדור הספרדים פוסקים שבשר מסוים הוא טריפה, אז הוא באמת הופך לטרף למרות שבשביל יוצאי אשכנז הוא יכול להיות כשר. ואנשים מתפלאים על כך, וכי התורה מתפרשת לשני פנים? הרי או שזה כשר לכולם או שזה טרף לכולם. איך יתכן שבשביל יהודי מסוים זה כשר וליהודי אחר זה טרף? אבל כך גדולי הדור קבעו את המציאות.

לכן כל אדם צריך ללכת על פי רבותיו ומנהגי אבותיו, ולפי זה נקבעת כל המציאות שלו. גם אם הדבר נראה נגד השכל וההיגיון, גם אם אומרים לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל, למרות הכל אנו מוכרחים להקשיב לרבנים שלנו וללכת על פיהם.

כדאי להבין שהקדוש ברוך הוא לא רוצה שנסבול, אלא להפך, הכל קורה לטובתנו. התורה נתנה פתח לחכמים כך שיוכלו למצוא היתרים שונים. כל הפטנטים שהרבנים הגדולים מוצאים הם אולי נחשבים כהערמה, אך הקדוש ברוך הוא בעצמו רוצה בכך. הוא רוצה לומר “נצחוני בני” (הגמרא שם) ולתת לנו לקבוע את המציאות של עצמנו.

הוא לא רוצה שנשב בחושך בשבת כמו הקראים, אלא שנהנה, נשמח ונתענג בשבת ואפילו נברך על הדלקת הנרות. הוא רוצה שנמצא דרכים עוקפות כדי שנרגיש כמו מלכים ונהיה שמחים. שנפלפל היטב בתורה ובזכות התורה שלנו נמצא התרים הלכתיים ונשנה את מציאות העולם לטובה. לכן כוח דהתירא עדיף.

הקדוש ברוך הוא בעצמו מצווה אותנו להוציא את התכולה של כל הבית שיש בו נגע כדי שאם הכהן יאמר “טמא” אז לפחות נישאר עם חפצים טהורים. מסיבות עליונות נגזר על אותו בית להיות טמא, אבל יחד עם זאת השם יתברך רוצה שנמצא את ההיתרים כדי להשאיר את הכלים טהורים.

השם יתברך אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, ולכן פתח לנו את הפתח לשנות את המציאות על פינו, כל עוד שאנו הולכים על פי הכללים. אם רק נצליח להכניס ללבנו ונבין עד כמה השם יתברך אוהב אותנו ורוצה שיהיה לנו טוב, כל החיים שלנו יוכלו להיראות יפים יותר. ואם נבין את הכוח הטמון בתוכנו, ובמיוחד באלו העוסקים בתורה יומם ולילה בהתמדה גדולה, נוכל להבין כיצד אפשר לשנות מציאות ממש.