פרשת מקץ – לזכור מי הוא בעל הכוח האמתי
לאחר שנים שהיה בבית הסוהר המצרי, ליוסף ניתנת הזדמנות פז. הוא עומד מול מלך מצרים, שהייתה המעצמה הגדולה ביותר בעולם, וכעת הוא צריך להוכיח את עצמו כדי לצאת מבית הסוהר. אם מלך מצרים יתרשם ממנו לטובה, לא רק שהוא יוציא אותו מבית הסוהר, אלא אולי הוא אף יזכה לשכר גדולו או לתפקיד טוב שיסדר אותו. אך אם הוא לא ימצא חן בעיני פרעה, הוא עלול להירקב בבית הסוהר עד סוף ימיו, או אפילו לקבל גזר דין מוות.
נקודת ההתחלה שלו מצוינת, שהרי פרעה התרשם ממנו ואמר "ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו". מהרגע הזה יוסף יכול להרשים את כולם ולהראות לכל מצרים שהוא קדוש וחכם כך שיעלו אותו לגדולה. אפשר הרי לתאר לעצמנו כיצד היינו מגיבים אילו אדם שאנו רוצים להרשים היה משבח אותנו כך. בוודאי היינו מקבלים גאווה עד לשמיים ומספרים שאנו יכולים לפתור את כל בעיות העולם.
וכך יוסף יכול היה לעשות את מה שכולנו עושים בכל פגישה בה אנו רוצים להרשים אדם אחר, להתגאות ולפאר את עצמו שכולם יראו את הכוח והחשיבות שלו. אך למרבה הפלא יוסף עונה לו את התשובה ההפוכה בדיוק: "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה". במלים פשוטות יותר, יוסף אומר לפרעה שהוא סתם מיותר ולא נצרך, מי שבאמת יעזור לפרעה זה אלוקים.
ולכאורה כל הפרשנים היו יכולים לומר שזו טעות ענקית ושכעת הוא איבד את ההזדמנות שלו לצאת מבית הסוהר. שכדי להצליח מוכרחים לדחוף לכיוון ההצלחה. אבל מי שבאמת מסובב את העולם זהו השם יתברך, לכן לא פלא שיוסף מוצא חן בעיני כל מצרים ומהר מאוד הוא הופך להיות השליט על כולם.
ויוסף כבר למד היטב את העניין הזה לפני כן על בשרו, שהרי לאחר שאמר לשר המשקים לזכור אותו ולהזכיר אותו בפני פרעה, הקדוש ברוך הוא גלגל ששר המשקים ישכח אותו. כך יוסף נשאר עוד שנתיים בבית הסוהר. יוסף הבין היטב שבשר ודם לא יכול לעזור בכלום. רק השם יתברך יכול להושיע אותנו.
כאשר ישנה אינטראקציה בינינו לבין אנשים אחרים, אנו נעשה הכל כדי להעלות את ערכנו בפניהם. חשוב לנו שיאהבו אותנו, שיחשבו עלינו דברים טובים, שיעריכו ויעריצו, שיקנאו וירצו להיות כמונו, שנהיה מעל כולם. אבל באופן מפתיע חז"ל מספרים לנו שהרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח ממנו. זה עובד בדיוק הפוך.
כאשר האדם מתגאה זהו סוג של כפירה בקדוש ברוך הוא. הרי על מה בכלל יש לנו להתגאות? אם אנו מצליחים יותר מאחרים, זה כי השם נתן לנו הצלחה. אם אנו יפים יותר, זה כי השם נתן לנו יופי. כוח, חכמה, עושר או כל דבר אחר, הכל בידי השם יתברך. אז אם השם החליט שזה יהיה חכם וההוא יהיה טיפש, האם יש לנו בכלל במה להתגאות או לחשוב שאנחנו מעל האחרים?
עלינו לזכור תמיד את מקומנו ולזכור שאת הכוח שלנו אנו מקבלים מהשם יתברך. עלינו לזכור שהוא בעל הכוח האמתי ורק אליו צריכים להגיע כל השבחים. רק הוא עושה את הכל וכל מה שיש בעולם מגיע אך ורק ממנו. אין לאף אחד כוח מלבדו.
ואמנם בדרך הטבע נראה שאותם אנשים שמתגאים ומפארים את עצמם הם מצליחים יותר. אבל כל זה רק נראה לחוץ בצורה שטחית ביותר. בפנימיות אין שם הצלחה כלל. אותם אנשים שנראים מצליחים יודעים את זה היטב. הם יודעים שהכול רקוב, הם מרגישים אומללים, מלאים פחדים ובמוקדם או במאוחר הם יודעים שייפלו, ואז הכל יתגלה והנפילה היא כואבת מאוד.
ורק כאשר האדם בוטח בהשם יתברך, הוא זוכה לשפע אמתי שבאמת שייך לו. דווקא כאשר האדם מבין שהוא אינו חשוב לכלום, שמתמלא בענווה ובורח מהכבוד, אז הכבוד רודף אחריו והוא מקבל שפע עצום.
לכן אפשר לראות שדווקא משה שהיה העניו מכל האדם הוא הענק שבענקים, גדול הנביאים שמעולם לא הגיע אדם לדרגת נבואתו. וכך גם אברהם אבינו שאמר שהוא עפר ואפר זכה לעושר וכבוד ולהיות ראש לעם ישראל ולשאר אומות העולם.
ולעומת זאת אם נסתכל על כאלו שלקחו את הכבוד לעצמם, נוכל לראות כמה בזים להם. שאולי זה נראה מבחוץ שהם היו על הגובה. אבל אף אחד לא מעריך אותם באמת. וכמו למשל שיש אדם טוב לב שאהוב על כולם, שאנשים נהנים להיות בסביבתו ומספרים עליו דברים טובים. אבל יש אדם אחר שרודף כבוד ומתגאה, ואז אף אחד לא יכול לסבול אותו. אז מכבדים אותו כלפי חוץ, משבחים אותו ומתחנפים אליו, אבל הכל בשביל הכסף, הכבוד והמעמד שלו. אף אחד לא באמת אוהב אותו.
לכן יוסף בז לגדולה בעולם הזה כי הוא יודע שזה שקר. הוא בורח מהכבוד כי הוא יודע שרק להשם יתברך שייך הכבוד. אלא שדווקא אותה בריחה מביאה את הכבוד לרדוף אחריו ולהשיג אותו.
השם בקלות יכול לסובב את העולם כך שאותו יוסף שהיה בבית האסורים של המקום הטמא ביותר עלי אדמות באשמת אונס כעבד עברי בזוי, יהפוך להיות מלך ושליט על כל מצרים ועל כל העולם. הוא גם בקלות יכול לסובב את העולם לכיוון ההפוך בו האדם המצליח שכולם מעריצים מאבד הכל ומסיים זרוק ליד פחי זבל. הוא היחיד ששולט ורק לו הכבוד.
כל מה ששייך לנו, שייך למעשה לקדוש ברוך הוא וניתן לנו בהשאלה. לכן יוסף זוכר זאת ומתוך ענווה אומר לפרעה ועבדיו שכל השבחים שלהם אינם מגיעים לו, אלא לאלוקים, שהוא בעל הכוח האמתי. דווקא אותה ענווה מתוך אמונה בבורא יתברך היא זו שמביאה את הגאולה של יוסף, ומאוחר יותר גם של כל משפחתו שבאה למצרים בשנות הרעב.
השם יזכה אותנו לזכור שהוא בעל הכוח האמתי ואת כל מבוקשנו נפנה אך ורק אליו, וכך בוודאי נזכה שהוא יעזור לנו וישלח לנו ישועות גדולות.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה