להפסיק לחיות באשליות – פרשת ניצבים
המציאות היא מוחלטת. יש חוקים, הנהגות וכללים שאותם הקדוש ברוך הוא חקק בבריאה. כשאנחנו מסתכלים על אחרים, קל מאוד לראות את החוקים ואת הסיבה והתוצאה שמקבלים. לכן קל להאשים אחרים ולבוא בביקורת על איך שכולם לא בסדר. אבל מטבע הדברים, כאשר זה נוגע אלינו, אנו מרגישים שכל חוקי הבריאה הם שונים.
האדם קרוב אצל עצמו. כשמסתכלים על אחרים, אז דנים אותם על פי השכל ולכן קשה לדון אחרים לכף זכות. אבל כאשר אנו מסתכלים על עצמנו, אז תמיד נהיה נוחים וקלים עם עצמנו, תמיד נהיה רגישים ונתחבר לתחושות בלב, וכך נהפוך לסלחנים יותר.
גם האדם הרשע ביותר מגדיר את עצמו כאדם טוב בפנים. גם לעבירות הקשות ביותר אפשר למצוא את התירוצים הטובים ביותר. כשאדם חושב על העבירות שהוא עושה, הוא חושב לעצמו שאין לו ברירה, שהחיים הובילו אותו לכך, שההורים או החברים שלו הם האשמים, שהוא עושה בצדק או שאפילו טוב לעשות את העבירות האלו כי הן עוזרות באופן כלשהו. אבל כשהוא בוחן אחרים הוא תמיד שופט אותם על פי השכל מבלי לחשוב שאולי הייתה להם סיבה טובה לעשות מה שהם עשו.
כלפי עצמנו אנחנו משוחדים. אדם לא רואה נגעי עצמו. לכן תמיד אדם חושב "לי זה לא יקרה". כי קל לראות דברים אצל אחרים. כשרואים אדם עני ברחוב, אז אולי מרחמים קצת וזורקים לו שקל. כששומעים על טרגדיה נוראה שהתרחשה, אז אולי לשנייה הופכים לעצובים ואז חוזרים לשגרה. כך בכל מה שקשור לאחרים אין לנו חיבור ממשי לדברים. אין לנו רגש שמציף אותנו. הכל מתנהל בשכל קר.
אדם יכול אפילו להיות בבית אבלים ולהוציא מהפה כמה שהוא משתתף בצער המשפחה, אבל הוא יושב שם וחושב על מה שהוא הולך לאכול בארוחת הערב ועל הטיול שהוא מתכנן לצאת אליו בשבוע הבא. הוא לא באמת מתחבר לדברים.
לא צריך להרגיש רע עם עצמנו על כך, שהרי כך הוא טבע האדם. אי אפשר להתחבר לכל ולהתרגש מכל דבר. שהרי בכל רגע תינוקות נולדים, אנשים נפטרים, זוגות מתחתנים ומתרחשים דברים מרגשים נוספים בעולם, ומובן הדבר שאין מקום באדם להכיל את הכל. לכן הוא מתרגל ומתרגש רק מהדברים הקרובים אליו ממש.
אבל יחד עם זאת, חשוב לשים לב לעצמנו כדי לדעת שאנחנו הולכים בדרך האמת. אדם יכול לחיות באשליות מתוקות ולחשוב תמיד שלו זה אף פעם לא יקרה, הוא יכול להקל על עצמו ולחשוב שזה לא נורא לעשות עבירות, הוא יכול לחשוב שהשם יתברך כבר יסלח לו על הכל, אבל כל זה לא ישנה את המציאות.
משה רבינו מזהיר אותנו בפרשת ניצבים לא לחיות באשליות ובחלומות. צריך לרדת למציאות. הוא מזהיר שאם מישהו רוצה ללכת בדרך לא טובה, שלא יחשוב שיהיה בסדר. "והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמור שלום יהיה לי" (דברים כט׳, פסוק יח׳).
אחרי שהוא שומע את הקללות בספר התורה, שלא יגיד לעצמו שהכול טוב, שהוא מבורך ושיהיה לו שלום. שלא יחשוב לעצמו שאין מה לדאוג או שהשם כבר יסלח לו. הוא יכול להשלות את עצמו, אבל לבסוף המציאות תכה על פניו.
אם אדם ישמע על גיהינום, הוא יאמר לעצמו שזה לא נורא. הרי הוא לא רואה את זה מול העיניים, אז הוא חושב לעצמו שהכול בסדר. אם יספרו לאדם שהוא יקבל עונש על המעשים הלא טובים, הוא יחשוב שהוא כבר יסתדר. כבר יסלחו לו או שהדברים יסתדרו איכשהו. הוא חי בהכחשה והדחקה של הדברים. הוא בטוח שהכול אצלו בסדר.
וכך הוא כאילו מתיר לעצמו להמשיך לעשות עבירות ולהתרחק מעבודת השם, וכאילו שזה בסדר ואין בכך שום פסול. אנשים היום מסתובבים ברחוב בשבת, רואים אנשים נוסעים בשבת, מדליקים סיגריה וכדומה, וחושבים לעצמם שכאילו זה בסדר. יש כאלו ששומרים שבת ויש כאלו שלא. זה לא מזעזע אותם.
הרי אם היה מישהו שמצית את עצמו באש באמצע הרחוב, כולם היו מזדעזעים. היו צורחים ומזעיקים עזרה, וגם עושים את הכל כדי לכבות את האש. וגם אם אותו אדם היה אומר שהוא רוצה בכך, שהוא מעוניין לשרוף את עצמו, אף אחד לא היה מניח לו לעשות זאת. בעל כורחו היו כולאים אותו כדי שלא יזיק לעצמו.
אבל לכאורה מה ההבדל? מדוע אדם שמחלל שבת שמתחייב סקילה זה דבר שכאילו ניתן לבחירה? היה כבר עדיף שישרוף את עצמו בעולם הזה מאשר שיבעיר לעצמו את אש הגיהינום גם לעולם הבא. אבל מרוב אשליות, מדחיקים את זה וכאילו הופכים את זה לדבר של מה בכך. מי שרוצה שומר שבת ומי שלא רוצה לא שומר שבת. הם לא מבינים שהם מאבדים את עולמם בכך.
הרבה אנשים חיים את חייהם עם זיקה ליהדות ולשמירת המסורת, אבל שומרים רק חלק מהמצוות. הם שומרים רק על חצי מהלכות שבת ומקלים לעצמם לעשות עבירות שכולם עושים פה ושם. אותם אנשים חושבים שהם בסדר גמור. לא צריך להיות כבדים וקיצוניים כל כך, מספיק לעשות חצי.
אבל כאשר דברים לא מסתדרים כמו שרצו, הם לא מסתפקים בחצי. אם דברים לא טובים מתרחשים, הם מיד מפנים אצבע מאשימה לשמיים ומתלוננים מדוע זה מגיע להם. הרי הם אנשים טובים בסך הכל. הם לא מרוצים כשבשמיים מביאים להם רק חצי טוב. הם רוצים לעשות חצי ולקבל שכר שלם.
לא מספיק להם שיתנו להם חצי גוף או חצי חיים, הם לא רוצים שיישארו להם חצי מהחברים והמשפחה, הם לא מסתפקים בחצי משכורת, את הדברים הגשמיים הם רוצים בשלמות. אבל ברוחניות כולם בטוחים שכאילו השם מוותר ולא צריך להקפיד יותר מדי. כאילו שמספיק לעשות מצווה אחת או שתיים ודי בזה.
לפעמים אנשים לא מודעים לכך שהם עוברים על עבירות חמורות ביותר בלי לשים לב. אנשים רבים למשל אוכלים מזון נגוע בחרקים ותולעים בלי לשים לב ועוברים על איסורי תורה. יש ירקות עלים כמו חסה למשל ששם מצויים מאות חרקים קטנים על כל עלה ואנשים כלל לא מודעים לכך שמוכרחים לנקות היטב בצורה מיוחדת כל עלה או לקנות מגידולים מיוחדים. סתם שטיפה בכלל לא עוזרת.
נערים מסתובבים עם נערות ולא מבינים בכלל שהם נוגעים באיסור כרת רחמנא ליצלן. אנשים מחללים שבת ומתחייבים סקילה חס ושלום. מרוב ההרגלים ומרוב שאנחנו רואים שכולם מסביב עושים את זה, אז נראה לנו שהכול מותר ושהשם יסלח על הכל. אבל הדברים לא עובדים בצורה כזו.
אמנם הרבה יותר נוח להזכיר את המצוות שאנו עושים, והרבה יותר נחמד לעשות תשובה רק מתוך אהבה ובלי פחד, בצורה כיפית וללא כפייה, אבל מצד שני צריך לדעת את הדברים. אם יש חדר עם קרינה רדיואקטיבית, אז צריך לשים שלט גדול שכולם ידעו. אם יש סכנת התחשמלות אז מוכרחים להודיע לכולם. אם יש סכנה או דברים לא טובים שעלולים להתרחש אז אנו מוכרחים לדעת מכך כדי שנוכל להיזהר ולהישמר. לא נבוא בטענות למה מפחידים אותנו, אלא נשמח שהזהירו אותנו ונדע לשמור על עצמנו כראוי ולהתרחק מסכנה.
אנשים מנסים להדחיק. לחשוב שכשנגיע לגשר נחצה אותו ושעדיף לא לחשוב על זה. אבל זו גישה מוטעית, כי כך אנחנו לא מתמודדים עם האמת ובינתיים אנו עלולים לקלקל ולפגום בצורה נוראה. זה כמו שחולה במחלה מסוכנת יעדיף לא ללכת לרופא כדי שיוכל להמשיך לאכול מזון שומני ולהעלות את לחץ הדם, הכולסטרול וכל שאר הדברים המזיקים מבלי לדעת שהוא מזיק לעצמו. זה הדבר הגרוע ביותר.
כשאדם חולה הוא מוכרח להתמודד עם הבעיה. הוא צריך ללכת לרופא ולקבל את התרופה שהוא נותן. גם אם זה לא נעים וגם אם צריך לוותר על תענוגות, זה שווה את זה. כך הוא מקבל את החיים שלו. אז על אחת כמה וכמה שאדם צריך להתמודד ולוותר על העבירות כדי לקבל את החיים האמתיים שהתורה הבטיחה.
אם נחייה בשקרים ונרמה את עצמנו זה בוודאי לא יעזור. הדבר הראשון שעלינו לעשות זה להתעורר. פרשת ניצבים מגיעה תמיד לפני ראש השנה שהוא יום הדין. רגע לפני שאנו נכנסים למשפט על החיים שלנו, אנו מתייצבים כולם כשעדיין חודש הרחמים והסליחות ועדיין אפשר לתקן. כל מה שצריך זה להתעורר. אחר כך נוכל לחקור, ללמוד ולראות כיצד להתפתח מבחינה רוחנית. אבל קודם כל צריך להסתכל איפה אנחנו נמצאים. לחזור למציאות. לנפץ את האשליות שהחדרנו לעצמנו. לפרוץ את ההרגלים שחוסמים אותנו ומראים לנו שאם כולם מסביב עושים את זה אז כאילו זה בסדר. להתחיל לחשוב.
אם נזכה להתעורר בימים האלו, נקבל יתרון משמעותי ביותר במשפט בראש השנה. יסתכלו עלינו אחרת לגמרי כאנשים חדשים שרוצים להשתנות ולעשות את רצון השם. אפילו רק הרהור תשובה, רק איזו מחשבה קטנה על רצון להתקרב להשם יתברך, יכולים להטות את הדין ולהוציא אותנו זכאים במשפט. השם יתברך יזכה את כולנו לעשות תשובה וללכת בדרכו. ישלח לנו ולכל ישראל שנה טובה ומבורכת, שנה של הצלחה, שמחה, יראת שמיים, אמונה וגאולה שלמה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה