המציאות אינה מוחלטת – פרשת עקב

ראובן פיזנטי | י״ז באב ה׳תשע״ג | פרשת עקב

בתפיסת העולם שלנו, אנו רואים את המציאות מולנו כמשהו מוחלט ובלתי ניתן לערעור. אם מישהו יספר לנו על חמור מעופף או על עץ שאוהב לאכול סוכריות, מיד נקטלג את אותו אדם כמטורף. שהרי ברור לנו שהדברים האלו אינם מציאותיים בצורה ברורה וחד משמעית.

אך פרשת עקב מסבירה לנו את המציאות בצורה קצת שונה מזו הנתפסת אצלנו. אמנם השם קבע מציאות מסוימת בעולם שמוגבלת בטבע, בחוקים ובכללים מסוימים, אך כל זה רק מתוך שכך השם החליט לרגע זה. המציאות הזו אינה הכרח וניתנת לשינוי בכל רגע אם השם ירצה בכך.

הפרשה מביאה מהלך שמסביר לנו היטב שכל הטבע יכול להשתנות ואין לו שום הכרח. אנחנו אמנם התרגלנו מגיל אפס שישנם חוקי טבע שפועלים בעולם, ולכן קשה לנו להאמין אחרת. אבל הפרשה מסבירה לנו שהדבר אפשרי לחלוטין. כל יהודי יכול לבחור לחיות באמונה וכך לזכות לראות נסים גדולים מול עיניו.

הפרשה מצווה אותנו לזכור את תקופת המדבר: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך… ויענך וירעיבך ויאכילך את המן אשר לא ידעת… למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם".

השם יתברך עינה והרעיב את אבותינו במדבר כדי להחדיר להם אמונה. במצב של רעב כל אחד מאיתנו יעשה הכל בשביל להשיג איזו פת לחם קטנה להחיות את נפשו, אך השם יתברך לא נתן להם אוכל רגיל, אלא את המן "אשר לא ידעת". במקום להביא להם אוכל, הוא נתן להם משהו מוזר ולא מוכר שהם לא ידעו מה הוא, ועל זה הם חיו במשך כל תקופת המדבר.

כל זה כדי שנבין שאותו לחם שאנו מכירים, שהוא המזון הבסיסי ביותר המחיה את האדם, הוא בסך הכל כלי. לא הלחם הוא שנותן את החיים לאדם, אלא הוא כלי שדרכו השם יתברך מעביר חיות לאדם. לא מוכרחים לאכול לחם כדי לחיות.

לצורך משל, השם יתברך יכול לתת כוח חיות באיזו אבן ואז נאכל אותה ונחייה. אמנם במציאות שאנו מכירים היום זה לא אפשרי בדרך הטבע, אבל זה לא הכרח וכל הטבע יכול להשתנות. השם יתברך גם יכול להפוך את המציאות כך שלא נצטרך לאכול כלל, כמו משה רבינו שעלה להר סיני ולא אכל ולא שתה במשך ארבעים יום ולילה.

בכל רגע, אם השם ירצה בכך, הוא יכול לשנות את המציאות ולהמציא משהו חדש במקומו שיעביר חיות לאדם, כמו המן. כל המציאות השתנתה במדבר ולא היה צורך במזון רגיל, אלא אותו מן שהשם ברא הספיק כדי לתת חיים לאדם.

הפסוקים הבאים לאחר מכן ממשיכים לתאר את שינוי המציאות שהתרחש, "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה…" במשך ארבעים שנה לא היה צורך להחליף שמלות או לעשות כביסה, הכל נשאר כמו חדש למרות המסעות הארוכים במדבר. וכן לא היו כאבי רגליים מההליכה המרובה.

ניתן לראות שכל חוקי הטבע השתנו והכל הפך להיות נס מופלא לצורך שהיית בני ישראל במדבר. אין שום מוגבלות. אנשים כל כך מגבילים את השאיפות שלהם, מקבלים ייאוש ועצבות מכל מיני מצבים וכו’. אבל אפשר לחזק את האמונה, להתפלל להשם, וכך לשנות את כל המציאות בלי שום גבול.

אנשים חולים במחלות כרוניות, ומתפללים שיהיה מעט טוב יותר, אבל בטוחים שאין אפשרות שיתרפאו לחלוטין. שהרי זו מחלה ללא מרפא. רבים ניסו ולא נושעו, אז מדוע שהם יראו ישועות? אלא ששום דבר לא קשה להשם יתברך ואין שום גבול.

אנשים חיים בעוני, בבדידות, בכישלונות, בחוסר ידע, בחוסר כישורים וכו’. וכולם בטוחים שכפי שהיה עד עכשיו, כך זה יימשך. אם למשל אדם היה גרוע בציור במשך ארבעים שנה, אז איך יתכן שפתאום הוא יהיה טוב בזה? אם הוא לא הצליח להבין אפילו שורה בגמרא, אז איך הוא יצליח לסיים את הש"ס? אבל באמת הכל אפשרי, כי אין שום מוגבלות ממשית במציאות, מלבד המוגבלות שיוצר החוסר באמונה.

ולכאורה היינו שואלים את עצמנו, שאם כל המציאות ניתנת לשינוי והשם יתברך אוהב אותנו ורוצה להטיב לנו, אז מדוע לא לעשות כל הזמן נסים מופלאים שיאפשרו לנו לחיות בצורה הכי טובה שיש מבלי טרדות גשמיות וייסורים? מדוע לא להביא את הטוב המוחלט ללא ניסיונות ובלי קשיים?

אז התורה ממשיכה ואומרת: "וידעת… כי כאשר ייסר איש את בנו השם אלוקיך מיסרך". השם יתברך מייסר אותנו כמו אב שמחנך את בנו להגיע לדרך הטובה מתוך שאוהב אותו. לכן אם אנו רוצים להתרחק מהייסורים ולבטל את הטרדות הגשמיות נצטרך ללכת בדרך הטובה מעצמנו, כמו בן שהולך בדרך הטובה מעצמו ולא צריך לייסרו כדי לחנך אותו. ואז אביו נותן לו את כל רצונו.

לכן נאמר לאחר מכן "ושמרת את מצוות השם אלוקיך, ללכת בדרכיו…" כי אם נשמור את מצוות השם, נלך בדרכיו ונכניס יראת שמיים בלבנו, אז נעשה בכך את רצון השם ונבטל מעלינו ייסורים שצריכים להחזיר אותנו למוטב.

כעת הפרשה ממשיכה ולאחר כל העניינים התאורטיים והסברי המציאות, היא מביאה את מבחן המציאות המעשי. אתה רוצה לחיות בצורה הטובה ביותר? רוצה לחזור לנסים המופלאים שהיו במדבר? רוצה לחיות בצורה ניסית מעל הטבע? רוצה לשנות את כל המציאות? זה אפשרי גם היום!

ואם נשאל איך אפשר לעשות זאת, התורה ממשיכה את המהלך: "כי השם… מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים…", "ארץ חיטה ושעורה…", "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא תחסר כל בה… אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת".

הקדוש ברוך הוא מביא אותנו אל ארץ שיש בה הכל ולא חסר בה כלום. אבל כשמתרגלים לדברים, אז הכל הוא בגדר טבע ושם נמצא המבחן האמתי שלנו. שכל כך מתרגלים לדבר עד שבטוחים שזוהי המציאות היחידה שאפשרית. כאילו שאין שום אפשרות אחרת לחיות בה.

כי קל מאוד לומר "אני מאמין בהשם" או "הכל מלמעלה", אבל קשה יותר להכניס את הדברים למציאות החומרית והיומיומית שלנו. המבחן שלנו הוא להיות בארץ שיש בה הכל, להרגיש עשירים, להרגיש על גג העולם, להיות מובילים, מצליחים, שולטים, ואז מתוך כל זה לזכור שאין לנו בעצם כלום והכל זה מתנה מהקדוש ברוך הוא.

כשרואים נחלי מים ושותים לרוויה, כשקוצרים את החיטה והשעורה, כשרואים את השפע הגדול, אז הטבע נראה יותר ויותר מוחשי. ואז נראה כאילו שאנחנו אלו שפועלים פה. כאילו שהאוכל זה הכרח והעושר נקבע על פי טבע. כאן נמצא המבחן האמתי שלנו.

כעת מתוך כל הטבע שנראה כל כך מוחלט, עלינו לדעת בצורה ברורה שהשם יתברך הוא זה שעושה את הכל. לא האוכל משביע אותנו, לא המים מרווים אותנו, לא הזהב מעשיר אותנו, אלא רק השם יתברך. שום דבר לא מוחלט והכל רק ממנו.

לכן נאמר "ואכלת ושבעת וברכת את השם אלוקיך". כי אחרי שנאכל ונשבע, פתאום נרגיש כפויי טובה. כאילו שהיינו יכולים להסתדר גם לבדנו. הרי אנחנו אלו שעבדנו עבור הלחם הזה. זרענו, השקנו, קצרנו, לשנו, אפינו וכו’. אז מדוע לכאורה שנברך את הקדוש ברוך הוא שנתן לנו את הלחם הזה?

אלא שמתוך הטבע, עלינו לגלות את הקדוש ברוך הוא שמנהל את העולם מאחורי הקלעים. עלינו להבין שכל המציאות אינה מוחלטת כלל, אלא רק סיבוב של סיבות ומצבים כדי להתאים לניסיונות שעלינו לעבור בחיינו.

לא הלחם הוא זה שהשביע אותנו, אלא מוצא פי השם שהועבר אלינו דרך הכלי הזה שנקרא לחם. לא הארץ היא זו שמעשרת אותנו, אלא מוצא פי השם מעשר אותנו דרך הארץ שהיא הכלי. לא אנחנו הם אלו שמצליחים, אלא מוצא פי השם מצליח את דרכנו בזמן שאנו מתהדרים באותה הצלחה.

זהו המבחן האמתי בחיים, לראות את כל הנסיבות הגשמיות סביבנו ולהבין שאין להן כל משמעות, להבין שאין מהות ללחם שאנו אוכלים, אלא רק למוצא פי השם שמתלבש במציאות החומרית שאנו רואים מולנו.

האדם חי על הרוחניות שלו

מגיל צעיר אנו מורגלים לחשוב שרק הדברים החומריים מסביבנו מאפשרים את חיינו. אנו זקוקים לאוויר לנשימה, למים, למזון, לבריאות גופנית, לתפקוד תקין של מערכות הגוף ולכל שאר הדברים המחיים אותנו ובלעדיהם לא ניתן להתקיים. התורה מלמדת אותנו בפרשה שהאדם לא חי על הגשמיות הזו שאנו רואים מול העיניים, אלא על הרוחניות שהוא מקבל מאת השם יתברך.

מי היה יכול להאמין שאפשר להתקיים ללא לחם ומזון ולאכול כל היום רק משהו משונה ולא מוכר שיורד בכל יום מהשמיים? אלא שהפסוק אומר "למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם". האדם מקבל חיות מתוך מוצא פי השם. האדם חי מהרוחניות שהקדוש ברוך הוא נותן לו.

השם יתברך אמנם נתן כוח חיוני לגוף שנמצא בלחם ובמזון שלנו. זהו כוח רוחני שנותן לנו חיים. אך את אותו כוח הוא יכול לתת לנו גם בלי אותו לחם ומזון. הוא יכול להביא לנו את הכוח הרוחני שמחייה אותנו בצורה ישירה, כמו שהמלאכים לא צריכים לאכול, וכמו שמשה רבינו לא אכל ולא שתה במשך ארבעים יום ולילה רצופים.

כך גם כל שאר החומריות מסביבנו מקבלת את כוחה מהבורא. הדברים החומריים הם בסך הכל כלים שדרכם השם יתברך מתקשר איתנו, לא הם אלו שבאמת מועילים לנו, אלא השורש הרוחני ממנו הם שואבים את כוחם. הקדוש ברוך הוא נתן כוח רוחני בחמצן, במים ובשאר החומרים הנצרכים לנו, ואת אותן ניצוצות רוחניים אנו מקבלים דרכם. אבל לא הם עצמם הם אלו שמביאים לנו חיים.

לפעמים נדמה לנו שהדברים הגשמיים נותנים לנו להתקיים ואי אפשר בלעדיהם, עד כדי כך שאנו מזניחים את הרוחניות כדי להשקיע בהם. אך מאחורי הקלעים הרוחניות היא זו שעושה את כל העבודה ועיקר ההשקעה שלנו צריכה להיות דווקא בה.

ישנם צדיקים שעבדו על עצמם והגיעו למצב בו הם מסתפקים בשעה או שעתיים של שינה בכל לילה. הם לא צריכים לאכול הרבה ומסוגלים לצום מתחילת השבוע עד לשבת. ככל שאדם מקבל אורות רוחניים, כך הוא מקבל כוחות שנותנים לו חיות והוא פחות זקוק לדברים גשמיים מסביבו. אין הכוונה שהוא סובל מזה ומענה את עצמו, אלא שאין לו צורך באותם דברים גשמיים כיוון שהוא מקבל את האור הרוחני שבהם ממקומות אחרים.

אם ננסה להזמין אדם ממוצע ברחוב לשיעור תורה, הוא ישיב כנראה שאין לו זמן והוא מאוד עסוק עם העבודה, הלימודים, הסידורים השונים וכו'. אבל צריך להבין שאותו שיעור תורה מביא את החיות של האדם. ההצלחה של אותו אדם בכל אותם דברים גשמיים שעליהם הוא לא מוכן לוותר תלויה בחיות הרוחנית שלו. מאותו שיעור תורה הוא יכול להשיג דברים נשגבים וכוחות גדולים לעשייה גדולה יותר.

לפעמים זה נראה שאנו מוותרים על דברים בשביל הרוחניות, אבל זה רק למראית עין כדי שיהיה לנו ניסיון ובחירה. מה שנראה לנו כמו "ויתור" הוא מה שיביא לנו את ההצלחה המרבית.

אדם חושב לעצמו שבשביל מה ללמוד תורה אם אפשר "לנצל" את הזמן כדי להרוויח עוד כסף, לעבוד שעות נוספות, ליהנות עם תאוות שונות, לישון טוב יותר וכו’. אלא שבסופו של דבר אותו אדם יגלה שהוא לא מרוויח והוא לא מצליח ליהנות כלל. אין לו ברכה. כי את הדבר העיקרי שנותן את החיות הוא הזניח.

אמנם כרגע אנו מוגבלים בעולם של טבע ולכן עלינו לעשות את ההשתדלות הגשמית. אי אפשר להפסיק לאכול, לשתות, לישון וכו’, כיוון שכרגע אנו מונהגים בדרך טבע. אבל ההשקעה בדברים הללו צריכה להיות מועטה ביחס להשקעה בדבר העיקרי שהוא האמונה. וכך ככל שנחזק את האמונה, נוכל לאט לאט לצאת ממגבלות הטבע ולהתחיל לחיות בנס.

ישנם הרבה אנשים שרוצים להימצא במצב של רוחניות, אך נראה שמבחינה טכנית הדבר לא מתאפשר להם. זה נראה להם שהם מפסידים מאותה רוחניות. כמו אדם שרוצה לשמור שבת, אבל הוא מוכרח לעבוד או להכין סידורים שונים והכרחיים. כמו מישהי שזקוקה למחמאות וחושבת שאם היא תתלבש בצורה לא צנועה אנשים יאהבו אותה יותר. כמו כל אחד מאיתנו שמרגיש במשך כל היום שהוא צריך לעשות ולעשות ואם הוא לא יעשה כל העולם ייפול. כאילו שהוא זה שמחזיק עכשיו את כל העולם והכל תלוי בו.

כך יוצא שאנו עסוקים בחומריות ולא נשאר לנו רגע אחד פנוי כדי לעצור לחשוב, לשמוע איזה שיעור שיחזק אותנו מעט ולקבל אנרגיות חדשות לעשייה. יוצא שבמקום להגיע אל המטרה שלנו בעזרתו של השם יתברך, אנו מנסים להגיע אליה בהליכה נגד רצונו חס ושלום.

מאז ומתמיד כל אחד חשב שהוא זה שמחזיק את העולם, אבל כבר ראינו שאנשים באים והולכים והעולם ממשיך להתקיים כרגיל. לא יקרה כלום אם נעבוד שעה אחת פחות, אף אחד לא ייפגע אם לא נהיה זמינים שעה אחת בטלפון ובוודאי שלא יבוא נזק משיעור תורה שיכניס לנו טיפה רוחניות ליום העמוס שלנו.

הגמרא מספרת על בתו של רבי חנינא בן דוסא שהייתה עצובה כי הדליקה נרות שבת בטעות בכלי עם חומץ במקום שמן. רבי חנינא אמר לה שמי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ שידלוק, וכך היה, הנר עם החומץ דלק עד למוצאי שבת. אנחנו התרגלנו לדעת ששמן הוא חומר דליק ואילו חומץ אינו כזה ואינו יכול להיות כזה בשום אופן, אך רבי חנינא הבין שהקדוש ברוך הוא נותן לשמן את התכונה הזו שלו ובאותה מידה הוא יכול לתת את התכונה הזו גם לחומץ.

הרי אין משהו מיוחד דווקא בשמן שרק הוא צריך להיות דליק. למה השמן יכול לדלוק ומים לא יכולים? אין לזה הסבר הגיוני, אלא פשוט כך השם חקק. אותו כוח רוחני שמצוי בשמן ועושה שהוא יהיה דליק, יכול להגיע גם בלי השמן, אם השם רוצה הוא יכול לשים את אותו כוח רוחני בחומץ. בשביל מישהו שרואה את הדברים בצורה כזו אין שום בעיה לעשות נס, שהרי כל המציאות היא נס ומקבלת את כוחה מהבורא יתברך, אז מה זה משנה אם לחומר מסוים תהיה תכונה כזו או אחרת?

הקדוש ברוך הוא חקק חוקים בבריאה. מתוך עץ יכול לצאת פרי. אין פה היגיון, אלא שכך נקבע על ידי השם. במעיין המים יוצאים מתוך האדמה. כוח המשיכה מושך כלפי מטה. הגשם יורד מהשמיים. כך ישנן אינסוף תופעות מדהימות שאין בהן שום היגיון, אלא שכבר התרגלנו אליהן אז זה נראה לנו מובן מאליו.

אם במקום שמש יופיע משהו אחר בבוקר, אז נחשוב שזה נס, אבל בגלל שהתרגלנו לשמש זה נראה לנו טבעי ורגיל. אבל כל הדברים האלו מתרחשים בצורה נסית על ידי הכוח הרוחני שהשם יתברך נתן בהם.

אם במקום לחשוב שהאוכל נותן לנו כוח או שהבוס נותן לנו את המשכורת, נבין שבעצם הכל מהשם יתברך, נוכל לחזות בנסים כאלו גם אנחנו. נוכל לראות איך לקדוש ברוך הוא יש אינסוף דרכים כדי לתת לנו את מה שאנו רוצים וצריכים. כל מה שאנו צריכים לעשות זה להבין מהיכן הכל מגיע ולדעת איפה צריך להשקיע.

לכן מובן שאם למשל נראה ביום שבת מיליון דולר זרוקים באמצע הרחוב, לא שייכים לאף אחד ורק מחכים שמישהו ייקח אותם ואז נתלבט אם להרים אותם או לא, זה אומר שאנו מאמינים בכוחם של מיליון הדולר יותר מבכוחו של הקדוש ברוך הוא.

אם נרים אותם נגלה כנראה בהמשך שאין לנו ברכה בכסף הזה והוא יביא לנו הרבה צרות. אך אם נבין שהשם יתברך הוא שנותן את העושר, והוא זה שקובע את המציאות, אז נוכל להיזכר שכסף בשבת הוא מוקצה ולכן לא ניקח אותו. ושם הניסיון האמתי. שאם אנחנו מבינים שהשם יתברך הוא שמקיים את כל העולם, אז בוודאי שלא ניתן ללכת נגדו וכאילו להרוויח מזה. ומתוך תפיסת עולם כזו, נוכל באמת לשנות את המציאות לחלוטין ולחיות בנס, כיוון שנאמין בצורה ברורה שהשם יתברך הוא שמפעיל את הטבע.

צריך לזכור את הדברים בכל שנייה מסדר היום שלנו. אמנם אנו אוכלים מזון, מרוויחים כסף בעבודה, מתרפאים אצל הרופא ומקבלים מצבים שונים לחיינו בכל רגע, אבל כל אלו רק שליחים של השם יתברך. מובן שעלינו לעשות השתדלות ואין לזלזל בזה ואסור להכניס את עצמנו לניסיונות, אבל צריך לזכור שזה רק הצורה הגשמית של הדברים. מצד האמת גם בלעדיהם יכולנו להסתדר מצוין, שהרי תמיד יש שליחים אחרים שיוכלו לעשות את העבודה.

עולים דרגה באמונה

בתור אנשים מאמינים, כשיש מציאות כלשהי שמאיימת עלינו, אנו מיד פונים להשם יתברך ומתפללים מתוך הבנה שהוא יכול לסדר את הכל כי הוא חזק יותר מכל הכוחות שקיימים. נתפס אצלנו שלכאורה הוא יכול לנצח את כל הצבאות בעולם, הוא חזק יותר מכוחות הטבע והוא יכול למצוא דרכים שונות לעזור לנו שכלל לא יעלו על דעתנו.

אבל האמת היא שהתפיסה הזו בכלל לא נכונה. שהרי הוא לא "חזק" יותר מכוחות אחרים, אלא הוא הכוח היחיד ואין שום כוח מלבדו. הוא לא צריך לערוך מלחמה או לתכנן תחבולות כדי לנצח את צבאות העולם, אלא הוא זה שנותן את הכוח מלכתחילה גם לנו וגם לאויבים.

בכל רגע שירצה בכך הוא יכול להפסיק את הקיום של כל צבא בעולם. הוא לא צריך להילחם בהם, כי הוא זה שנותן להם את הקיום מלכתחילה. אילו ירצה לא לתת להם קיום אז מיד הם ייעלמו בלי צורך בשום מלחמה והשתדלות. הכל זה רק מעין תפאורה שנועדה עבורנו כדי להוות לנו לניסיון.

כך גם כוחות הטבע מקבלים את הכוח ממנו והוא זה שמפעיל את הכוחות מאחורי הקלעים. הוא לא צריך לחשוב איך לעשות דברים מתוך כללי המציאות, אלא הוא מחליט מה הוא רוצה ובהתאם להחלטות הוא קובע כיצד תיראה המציאות. הוא זה שקבע את הכללים ובכל רגע יכול לשנות אותם.

ומתוך הדברים נבין שהתפילה והאמונה שלנו לא מוכרחות להיות על פי חוקי הטבע. גם אם למשל אין תרופה מתאימה לאיזו מחלה וגם אם על פי טבע אין הרבה סיכוי שישועה בנושא שמטריד אותנו תגיע, כל זה רק על פי טבע. כשאנו מתפללים ומאמינים אנו מפעילים כוחות הרבה יותר גבוהים מסתם טבע שגרתי, אנו מפעילים כוחות עליונים ומבקשים ישועה מהקדוש ברוך הוא ששולט על הכל ומשנה את כל הטבע כרצונו.

חבל לראות שישנם דברים מסוימים שנראים לאנשים כבלתי אפשריים ולכן הם לא טורחים להתפלל עליהם. הם כבר יודעים מראש שאין לזה כל סיכוי. אך האמת היא שאם היו מאמינים שכן יש לזה סיכוי והיו מתפללים מכל הלב בהתמדה, הם היו יכולים להביא לשינוי כל המציאות.

במבט שטחי יש נסיבות ואירועים, כדי שנחיה על פי טבע וכך יהיה לנו ניסיון. לכן נראה לכאורה שכאילו המציאות שאנו רואים מול עינינו כעת היא היחידה שיכולה להיות. כולנו מבינים שאפשר לשנות פה ושם, אבל הכל בהתאם למוגבלות הטבע. לא חושבים על זה שאפשר להפוך ברגע לאהובים על השונאים, להתרפא מכל מחלה, לקבל כוחות לכל דבר, להוליד ילדים גם בגיל מאה ולקבל כל ישועה אפשרית.

אנשים אומרים לעצמם שהם יודעים שהשם יתברך הוא כל יכול, אבל תמיד הם מסתכלים על המצב של עצמם וחושבים שאצלם אין סיכוי. כאילו שהמצב שלהם "קשה" מדי לקדוש ברוך הוא.

כל המציאות היא בעצם דמיון. הכל מסביבנו זה תפאורה שמעצבת לנו את החיים בשביל הניסיונות שלנו. אנו לא צריכים מזון בסיסי כמו לחם, אלא רק את החיות שהשם נותן דרכו. אנו לא באמת מוגבלים בחוקי טבע, אלא מוגבלים ברצונו של השם יתברך שצייר את הטבע מסביב שייראה כאילו שההגבלה היא טבעית ומציאותית. כל מציאות שמגיעה לחיינו, בין אם היא טובה או לא, זוהי מציאות שהשם יתברך הביא לחיינו.

על פי האמת אין שום דבר "מפחיד", "מדאיג", "מלחיץ" או "כואב", שהרי הכל כמו תאטרון בובות ענקי שהשם יתברך מפעיל ומושך בחוטים. עם זאת, כל זה רק כלפי העולם בחוץ, אבל כלפי עצמנו הקדוש ברוך הוא נתן לנו בחירה. אף אחד לא יכול לעזור לי או לעשות לי כל דבר טוב או לא טוב מלבד הקדוש ברוך הוא. אך כלפי עצמי יש לי את הבחירה האישית אם ללכת בדרך טובה או לא. על זה נאמר: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים".

ישנן דרכים שונות להגיע לאותה יראת שמיים. אפשר להגיע לכך מעצמנו, מתוך הכרה פנימית שזוהי האמת ומתוך מסע פנימי שיוביל אותנו אל עבר התכלית שלשמה נבראנו. אך אפשר גם להתעלם מהדברים, לשכוח שהשם יתברך הוא זה שברא את הכל, לשכוח שהוא מפעיל את הכל ושהוא מקור כל הכוחות בעולם. במצב כזה מופעלת תוכנית חלופית של ייסורים המביאים אותנו ליראת שמיים.

כי לרוב אנו נוטים לשכוח את השם יתברך כאשר הכל הולך חלק וטוב וכביכול אנו מרגישים שאנו לא זקוקים לו. אך כאשר הדברים לא מסתדרים והצרות חס ושלום פוקדות אותנו, אז קל הרבה יותר לכוון בתפילה, לקבל על עצמנו דברים ולהיזכר שהשם יתברך הוא זה שיכול לעזור לנו.

לכן נאמר "ואכלת ושבעת וברכת", כי לאחר שאנו אוכלים ומרגישים שובע, קשה להעריך את זה. כאשר יש לנו חוסר לעומת זאת, אז קל מאוד להעריך אותו. אם למשל נשלם על אוכל שהזמנו כשאנו עדיין רעבים, נהיה שמחים לשלם ונרגיש שעשינו עסקה טובה. אך אם נשב במסעדה והתשלום יגיע לאחר שכבר שבענו, פתאום נתקשה יותר להיפרד מהכסף שלנו ונרגיש שאולי האוכל לא היה שווה את הכסף שאנו משלמים כעת. פתאום זה ייראה לנו יקר מדי ולא משתלם. קל לבעוט לאחר שכבר קיבלנו את רצוננו.

קשה להעריך את מה שיש לנו, קל הרבה יותר להעריך את מה שאנו רוצים שיהיה לנו וכעת חסר לנו. לכן השם יתברך מזהיר אותנו לברך דווקא כשאנו שבעים. דווקא כשהכול הולך בצורה טובה, אנו צריכים לזכור לומר תודה ולהעריך את הדברים. אם נברך ונודה להשם כשטוב, לא נצטרך להגיע למצבים לא טובים. לא יהיה שום צורך בייסורים.

ככל שנבין שהמציאות שאנו רואים מול העיניים אינה המציאות האמתית, שכל נקיפת אצבע בעולם מגיעה רק לאחר השתלשלות מהעולמות העליונים, שהשם יתברך שולט בכל ואין שום כוח בעולם מלבדו, כך נזכה לחיות חיים אמתיים יותר ונוכל לסלק את חוקי הטבע המפריעים לנו ולחיות בדרך של נס.

ככל שנכיר במוצא פי השם שעומד מאחורי הלחם שאנו אוכלים ונותן לו חיות, נזכור לברך את הקדוש ברוך הוא שנתן לנו את הלחם ולא להאמין בלחם החומרי עצמו, כך נזכה לראות יותר את המציאות הרוחנית האמתית שמאחורי החומריות סביבנו. השם יתברך יזכה אותנו לשנות את המציאות לטובה ולראות ישועות גדולות.