האם להיות קנאי זה טוב או לא? – פרשת פינחס
אנשים נרתעים מאוד מהמושג “קיצוניות”. זה מעלה אסוציאציות לא טובות של מלחמות, קפדנות, דין, הפרות סדר ועוד דברים שנתפסים אצלנו כלא חביבים כל כך. אנשים מחפשים נוחות, רוגע ובעיקר שלום. לכן מובן שמשתדלים להתרחק מזה כמה שיותר.
ואפשר לראות שאנשים ממש פוחדים מ”קיצוניים”. ויש כאלו שלצערנו ניזונים מהחדשות שמציגים להם במסך, ואז הם רואים הפגנות של קיצונים, התפרעויות של קיצונים וכו’, והדבר גורם להם רתיעה יותר ויותר גדולה מכל מי שקרוי “קיצוני”.
אבל מצד שני קשה מאוד להתעלם מהקיצוניות הראויה לשבח של פינחס שמוזכרת בפרשה. ואם זה לא מספיק, אז השם יתברך נותן לו ברית שלום. אותו מעשה קיצוני הציל את העם מכליה. קיצוניות שכזו היא מבורכת, והיא רחוקה מאוד מזו שאנו שונאים.
ובאמת ישנם דברים רבים שצריך לקחת בהם את המידה האמצעית. וזהו עניין המידות, שצריך לא להפריז על המידה. לא להיות קמצן, אבל גם לא בזבזן. לא להיות עקשן, אבל גם לא פתי. לא עז פנים, אבל גם לא ביישן. לא קפדן, אבל גם לא ותרן. וכן הלאה בשאר המידות, שצריך לקחת את האמצע, וגם לדעת לפי כל עניין פרטי לכוון את הכמות הנכונה של המידה הנדרשת.
אבל יחד עם זאת צריך להבין שזה דווקא בדברים מסוימים. הכל תלוי בתכלית שהאדם מנסה להשיג. ככל שהמטרה גדולה ונעלה יותר, וככל שההפסד רב יותר, כך עלינו להתנהג יותר ויותר בקיצוניות.
ובאמת זה מובן לכולם, שהרי אף אחד לא יחשוב שמישהו קיצוני מדי עם הנשימות שלו, שהוא לא מפסיק לנשום אפילו לדקה. או שנהג אמבולנס הוא קיצוני ונוסע כמו מטורף בלי לעצור לרגע לשתות קפה. כי כאשר יש מטרה חשובה, אז וודאי שזה טוב.
כאשר מדובר על דברים עם חשיבות ממוצעת, אז אין סיבה להעדיף את האחד על פני השני. ועל אחת כמה וכמה שלא טוב להעדיף את הפחות חשוב על החשוב יותר. ואם מישהו ינהג בצורה כזו, שהוא למשל ירמוס את הערכים או יוותר על דברים חשובים, כדי להשיג איזו מטרה פחותת ערך, אז נגדיר אותו בתור קיצוני ונתייחס לזה כדבר רע.
וכמו למשל שאדם לא ירצה לאכול ולשתות במשך יום שלם וגם לא יצליח להירדם, בגלל שנגמר החטיף שהוא אוהב, אז נאמר לו שיירגע ולא יהיה קיצוני כל כך. אבל אם הוא עושה את זה בגלל שהחבר הכי טוב שלו נמצא בבית חולים בין חיים למוות, אז בוודאי שנבין אותו. אז כבר נבין שזו לא קיצוניות משובשת.
אם אדם נמצא בסכנה כלשהי, הוא ייאבק בכל מחיר וישקיע כל מה שהוא יכול כדי להינצל. הוא ישלם כל הון שבעולם, הוא ירוץ במהירות שלא רץ בה מימיו, הוא יהיה אפילו מוכן להילחם ולהרוג את מי שמפריע בדרכו, ובלבד שיצליח להציל את חייו. ובוודאי שאותו אדם לא יחשוב שלא כדאי להיות קיצוני יותר מדי, כי עכשיו יש לו מטרה ענקית והוא יעשה הכל בקיצוניות למענה.
ככל שהמטרה ברורה יותר, חזקה יותר וחשובה יותר, כך אין פשרות ומוכרחים ללכת בקיצוניות כדי להגשים אותה.
ובעניין התורה והאמונה, הרבה אנשים חושבים לעצמם שהכי טוב להיות באמצע. שמספיק להם לקיים רק חלק מהמצוות. הם לא רוצים להיות קיצוניים. הם חושבים שכל דקדוקי ההלכה זה רק לאנשים “קיצוניים”, אבל הם עצמם מהסוג החדש והנאור. שהם יכולים לשלב בין תורה לבין חיים של תאוות רחוקים מדת.
וכך הם משתדלים לשמור מצוות מצד אחד, אבל לא מוצאים זמן ללימוד תורה. הם חיים חיי הוללות, מסתובבים במועדונים, מתערבבים גברים ונשים, מחזיקים טלפונים לא כשרים, צופים בטלוויזיה, אבל מדי פעם גם מוציאים כיפה מהכיס ומגיעים לבית הכנסת. והם חושבים שאלו החיים האמתיים, שזוהי הדרך הנכונה והם בדרכם אל התכלית.
ואז אם למשל הם יראו מישהו שנזהר לא להרים אבן בשבת משום מוקצה, הם ילעגו לזה. הרי לא צריך להיות כל כך קיצוניים. צריך להשתחרר, לזרום עם החיים. זה בסדר לקיים קצת מצוות, לעשות קידוש בשבת ולאכול מצות בפסח, אבל למה להיות כל כך קיצוניים עם כל ההלכות הקטנות?
אבל כל זה נובע מתוך חוסר הבנה. הרי אם אותם אנשים קלילים וזורמים היו רואים מחבל עומד מולם עם נשק, מאיים עליהם ואוסר עליהם להרים אבן מהרצפה בשבת, האם גם אז היו אומרים שלא צריך להחמיר כל כך? האם גם אז היו מרימים את אותה אבן ו”זורמים” עם החיים? הם היו קופאים במקום ולא זזים אפילו מילימטר, ממש נוהגים בקיצוניות.
אנשים לא יודעים מה זה מצוות. הם לא מבינים את המשמעות של הדברים. הם לא מבינים מה זה נצח נצחים בעולם הבא. לא מבינים מה זה עונג עילאי בגן עדן. לא מבינים מה זה ייסורי גיהינום שכל הייסורים הקשים ביותר בעולם הם משחק ילדים לידם.
הם לא רואים את הקשר בין המצוות והעבירות לבין הקרבה להשם יתברך. הם לא מבינים שיש בתוכם נשמה אלוקית. הם לא מבינים שהקדוש ברוך הוא מצווה אותם כיצד לנהוג. אז הם מרשים לעצמם לעשות עבירות מתוך חוסר מחשבה והתבוננות.
כל מה שייראה סותר לצורת החיים החופשית שלהם יוגדר מבחינתם בתור קיצוני. ואז הם יתרחקו מזה כמו מאש. הם יימנעו מהיתקלויות באנשים המוגדרים כ”חרדים” מתוך פחד. הם ישתדלו להתחמק משיחות נפש על ענייני העולם הבא והחיים אחרי המוות. הם פשוט יחיו בתוך הדמיונות שלהם, מתוך מחשבה שהכול טוב ומתוך הדחקה של כל מה שלא מסתדר להם.
וכך הם מתייחסים לאנשים שהולכים במסירות נפש אחר האמת בלעג ובזלזול. שכאילו מתנהגים כמו חיות, פרימיטיביים, קנאים, פנטים, קיצוניים, מפחידים וכו’. כי הם לא מבינים את המשמעות של הדברים. הם לא רואים את המטרה. הם לא מבינים שאותם קיצוניים הם בסך הכל אנשים עם מטרה.
כמו רופא שרץ בכל כוחו כדי להציל חיי אדם והוא לא יעצור לאכול גלידה בדרך. כך אנשים יראי שמיים רצים בכל הכוח לעבר המטרה. הם מקיימים את המצוות בדקדוק, לומדים תורה בדבקות, ולא מוכנים לעצור אפילו לרגע בשביל הבלי העולם החולפים.
וכך יוצא שכל הפחד הזה מקיצוניות הוא מוטעה, ובסך הכל נובע מחוסר ידע וחוסר מחשבה והתבוננות. שהרי כולם הופכים לקיצוניים במצבים מסוימים, שיש להם עקרונות חשובים שלא יוותרו עליהם בעד שום הון שבעולם, ורק שיש אנשים שלא מבינים את המשמעות של הדברים החשובים.
אבל באמת כולם מעריכים את האנשים הקיצוניים. שהרי כולם למשל מעריצים את אברהם אבינו, הענק שבענקים, איש החסד והמופת שלימד את העולם על האמונה באל אחד והביא ערכים לעולם.
ואמנם נדמה לנו שהוא עשה הכל בצורה יפה, שקירב אנשים מתוך אהבה בלי מחויבות, הראה להם את היופי שבאמונה בפתיחות, בלי כפייה ורק מתוך רצון טוב שלהם. אבל באמת הדבר ברור שהוא היה קיצוני ביותר. הוא שבר את הפסלים של אביו, יצא נגד נמרוד, הושלך לכבשן האש מרוב העקשנות שהייתה לו, נלחם במלכים וכו’. הוא קרוי אברהם העברי, שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. הוא היה קיצוני ולא הסכים להתפשר בשום אופן.
גם משה רבינו היה קיצוני בדבקותו להשם יתברך עד שהפך לאיש אלוקים שלא יכלו להביט בפניו משום שקרן עור פניו. הוא הוכיח את העם ו”הרס מסיבות” כשכל העם היה שקוע בתאוות, בתלונות, במחולות סביב העגל וכו’.
גם הנביאים בכל הדורות היו קיצוניים מאוד והוכיחו את עם ישראל על מעשיהם הלא טובים למרות שרבים בעם העדיפו להמשיך “לזרום” בלי קיצוניות. בפרט, אליהו הנביא היה קנאי גדול, שיש דעות שהוא היה פינחס בן אלעזר הכהן שהפרשה שלנו משבחת אותו מאוד על קנאותו.
גם המכבים שנלחמו ביוונים ולא “זרמו” עם כולם והתייוונו היו קיצוניים מאוד. גם רבי עקיבא ושאר הרוגי מלכות היו קיצוניים והלכו עד הסוף עם אמונתם, אפילו מוות אכזרי של עינויים לא הוריד את חיוך הניצחון מהפנים שלהם.
בעצם כל הצדיקים בכל הדורות היו קנאים לתורה ולשמירת המצוות וכל היהודים שמסרו עצמם למיתה על קידוש השם היו כל כך קיצוניים עד שהעדיפו למות מאשר לוותר על אמונתם. בזכות כל הקנאים האלו ועוד רבים אחרים אנו חיים היום כיהודים.
כל אותם יהודים ענקי רוח ששמרו באדיקות על התורה, המצוות והמסורת היהודית, כך שגם בזמנים הקשים ביותר וגם מתוך השנאה העזה שהייתה ליהודים הצליחו לשמר את הדת עד לימינו, כולם היו קיצוניים. בלעדי אותם קנאים לא יכלה להישמר חס ושלום הדת היהודית. מי שלא דבק ביראת השמיים שלו בקיצוניות נבלע בין הגויים, זנח את התורה הקדושה ושכח שהוא בכלל יהודי.
בענייני אמונה, אנו מוכרחים להיות קנאים, שהרי ללא זה אין לנו סיכוי להצליח. האמונה היא דבר עצום שנמצא מעל הזמן וחוצה עולמות. אין שום גבול שיכול לעצור אותה והיא מאפשרת לנו להתחבר לעולמות עליונים ולתקשר עם השם יתברך. כל התכלית של העולם הזמני הזה שאנו נמצאים בו היא להגיע לאמונה שלמה. אם לא נאמין בצורה קיצונית, אז נאבד את כל תכלית העולם הזה.
אם למשל לא נהיה מוכנים למות על קידוש השם, אז לכל החיים שלנו אין משמעות. אם נאמר שהחיים שלנו חשובים יותר מקידוש השם, אז איבדנו את התכלית שלשמה הגענו בכלל לעולם. כי כל הטעם שאנו נמצאים פה בעולם הוא לעבוד את השם יתברך ולהתקרב אליו. אז אם אנו חושבים שהחיים שניתנו לנו כדי להגיע למטרה הם חשובים יותר מהמטרה עצמה, זה אומר שאיבדנו את הכיוון לחלוטין.
הדבר דומה למישהו שהולך לעבוד בעבודה מפרכת כדי להרוויח כסף ותוך כדי העבודה הוא שוכח את התכלית שלו. כעת יאמרו לו שהוא יכול להפסיק לעבוד ושהגיע הזמן לקבל את השכר על העבודה הקשה שלו, אך אותו אדם לא יסכים לקבל את השכר ורק ירצה להמשיך לעבוד עוד ועוד. אותו אדם שכח לגמרי את התכלית שלשמה התחיל לעבוד (כדי להרוויח כסף) והוא מוכן לוותר על התכלית רק כדי שיוכל להמשיך ללכת בדרך.
כך הגענו לעולם כדי להגיע לאמונה ולהתעצם מהעמידה בניסיונות. אם לא נסכים לעזוב את העולם מתוך אמונה שלמה (למות על קידוש השם), אז אנחנו לא טובים יותר מאותו אחד שלא מסכים לעזוב את העבודה שלו ומוותר על השכר שלמטרתו הגיע בכלל לעבודה. אם אין לנו שום מטרה נעלה יותר מהחיים עצמם ששווה אפילו למות בשבילה, אז כל החיים אינם שווים כי אין לנו שום מטרה בחיים האלו. ואם אין מטרה לחיים, אז בשביל מה להמשיך לחיות?
מתוך התפיסה הזו נוכל להבין שבכל הנוגע לתורה ורוחניות, אנו מוכרחים להיות קיצוניים וללכת עד הסוף. כל אחד רוצה להגיע לתכלית שלו בחיים ולקיים את המטרה שלשמה הגיע לעולם. אי אפשר להשאיר את הדברים המהותיים בחיינו לשעות הפנויות בחודש ובשאר הזמן לשכוח מה מטרת החיים שלנו.
אנשים מתעסקים כל היום בהבלי העולם. עובדים, אוכלים, מבלים, נופשים, עושים סידורים, קצת נחים, קצת טלוויזיה, קצת תאוות וכו’. ויש כאלו שמתעלים קצת יותר ומשלבים במשך היום גם תפילות, ואפילו מפנים איזו שעה בשביל לימוד תורה. אבל צריך להבין שזו התכלית של כל החיים שלנו ממש. וכי שעה אחת ביום זה מה שאנו משקיעים בתכלית של החיים?
אז אדם חושב לעצמו, שהרי הוא מוכרח לעבוד, והוא גם חייב לאכול, וכך הוא עובר על כל הרשימה ומגלה שהכול הכרחי והוא לא יכול לוותר על כלום. אבל אין לו סדר עדיפויות, כי דווקא את הדבר החשוב ביותר, את התכלית של הכל, הוא משאיר לשעות הפנאי. שאולי אם יהיה זמן פנוי וכוח, ולא יהיו עיסוקים אחרים, אז הוא גם ילך לשיעור תורה. יוצא שאותו אדם קיצוני בקשר להבלי העולם חסרי החשיבות, הוא קיצוני בעניין העבודה והתאוות, אבל דווקא במה שבאמת חשוב הוא “זורם” בקלילות עם מה שיש.
אדם אמתי רוצה לנצל כל רגע בחייו כדי להתקדם. הוא עושה זאת בקיצוניות ובקנאות מבלי להתרגש מהסביבה שאומרת לו לא להיות קיצוני מדי. האנשים הקיצוניים הם אלו שחקקו את שמם על כל ההמצאות הגאוניות, אלו שהתעשרו, אלו ששברו שיאים ואלו שהצליחו הכי הרבה בתחום שלהם. מתוך העקשנות והקיצוניות בהן דבקו, מתוך ההליכה נגד כל העולם שחי בחוסר אמונה ומתוך זה שהלכו עד הסוף עם אמונתם, הם זכו להצלחה הגדולה שלהם.
אדם שלא רוצה להיות קיצוני בשום דבר הוא כישלון. הוא נשאר ממוצע ולא מצליח להוביל בשום דבר. בתחרות של אלף אנשים הוא מסתפק במקום החמש מאות, כי לא צריך להיות קיצוני. אילו לא היו אותם אנשים קיצוניים שמתעקשים להיות המובילים, העולם לא היה מתקדם לשום מקום.
אמנם ישנן הרבה מטרות טיפשיות שעבורן לא כדאי להשקיע כוחות מרובים. יש כאלו שיתנו את החיים שלהם וימסרו נפש כדי להבקיע שער לקבוצה היריבה. יש כאלו שעבורם להיכנס לספר השיאים בתור הקופץ הכי גבוה או הזללן הכי שמן זו אטרקציה רצינית. בדברים טיפשיים כאלו בוודאי שאסור להיות קיצוניים.
אבל אנחנו יהודים בני מלך שמבינים שיש תכלית לעולם. אנחנו מאמינים בני מאמינים שמבינים שכל הגשמיות היא בידי שמיים, אבל מדובר רק על כל הגשמיות, משום שהרוחניות תלויה בנו. לכן “הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים”. אז בדברים הגשמיים כדאי לתת לקדוש ברוך הוא לנהל את העניינים, אבל בעניינים רוחניים אנו מוכרחים לעשות השתדלות ושם אנו נבחנים. בכל הנוגע ליראת שמיים ואמונה אנו צריכים להיות קנאים וקיצוניים. מוכרחים ללכת עד הסוף עם האמונה שהרי זוהי תכלית החיים ורק בשביל זה הגענו לעולם.
ואנשים נבהלים וחושבים שהקיצוניות משמעותה להתנהג בבהמיות ולאבד כל צלם אנוש. הם חושבים שהם צריכים לצאת למלחמות עם כולם, להתווכח, להוכיח אנשים ולעשות המולות. אבל זה רחוק מאוד מהאמת, כי זו לא הדרך של התורה הקדושה.
קיצוניות אמתית היא דבקות בתורה הקדושה. מדובר על ללכת בקיצוניות אחר ציוויי השם יתברך. לאהוב בקיצוניות לרעך כמוך, להעניק ולעבוד על המידות בקיצוניות רבה, להתפלל בקיצוניות, להפוך לאדם טוב בצורה קיצונית וללכת אחרי כל המצוות בתורה כדי להתקרב לקדוש ברוך הוא בקיצוניות. להגיע הכי קרוב שאפשר להשם יתברך.
פינחס הלך עד הסוף. הוא הרג את זימרי בן סלוא שעשה עבירה מתוך קנאות והתורה מעידה עליו שלא עשה זאת לכבוד עצמו אלא רק לשם שמיים. לכאורה, אפשר להסתכל על הדברים כ”רצח קיצוני של קנאים”, אבל התורה מעידה שהמעשה שלו הציל את כל עם ישראל. הקדוש ברוך הוא משבח אותו ונותן לו ברית שלום. המעשה שעשה אולי עלול להיראות כמו “רצח” אך האמת היא שזה מעשה של הצלה ושלום.
השם יתברך יזכה אותנו להיות קנאים לשם שמיים ולהיות קיצוניים שלא מתפשרים על התורה והמצוות. ללכת בעקשנות אחר האמונה ולא לוותר לעצמנו עד שנגיע לפסגה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה