סיעתא דשמייא – פרשת פקודי

ראובן פיזנטי | כ״ט באדר א׳ ה׳תשע״ט | פרשת פקודי

פרשת פקודי מתארת את התוצרים הסופיים של כל חלקי המשכן, שעליהם עמלו כל האמנים המוכשרים שהיו חכמי לב ונבחרו לעסוק במלאכה.

וקשה שלא לשים לב לביטוי שחוזר על עצמו פעמים רבות מאוד בפרשה, שבכל כמה פסוקים שמתארים את עשיית הדברים, נאמר שהם נעשו "כאשר ציוה השם את משה".

ולכאורה זה נראה כמו אריכות מיותרת, שהיה אפשר לומר את זה פעם אחת בסיכום כל הדברים או לומר זאת בתחילת העניין, אבל מדוע כל כך חשוב לומר את זה שוב ושוב במהלך כל הפרשה כמעט בכל עניין שנוגעים בו?

אלא שאם ננסה לחשוב על הפרטים המרובים שנעשו לצורך המשכן, נגלה שהעשייה הייתה מאוד מורכבת. הן מצד הקושי בעשיית הדברים המסובכים, הן מצד מורכבות הפרטים, הן מצד ריבוי המלאכה, הן מצד שהיו הרבה אנשים שונים עוסקים במלאכה וכו’. ואם כן, זה לא אפשרי להצליח לקלוע למטרה בדרך הטבע.

ולמשל ישנם כמה שטווים או מנגרים ובסוף כולם צריכים להגיע לתוצרות זהות כך שהכול יהיה אחיד. בנוסף לכך הם גם צריכים להגיע לתוצר שמתאים לכל דקדוקי הפרטים הרבים. בנוסף עליהם לכוון למחשבה העליונה, שבכל מלאכה ישנם דברים לא ברורים ושאלות וספקות שעולים במהלך העבודה, וצריך לעשות כפי הרצון העליון. וכך הכל מוכרח להיות בהרמוניה מוחלטת ומותאם במדויק לרצון העליון.

והדבר ברור שבדרך טבע תמיד ישנו איזה שינוי מועט לפחות מהמקור, ואין שום סיכוי להגיע לדיוק מוחלט. אבל כאן הכל נשאר מדויק, כולם כיוונו לאמת, בדיוק כפי שהשם ציווה במקור את משה.

ואפשר לתאר למשל שאדם מזמין מלאכה כלשהי מבעל מקצוע כלשהו, כמו נגר או זגג וכדומה. אז ההבדל בין התמונה שיש לאותו אדם בראש לבין מה שיוצא בפועל הוא עצום. כל אדם חושב בצורה שונה וכמעט שאי אפשר להעביר במלים את כל הפרטים שנמצאים במחשבה בדקדוק.

בנוסף לכל זה, גם אם למשל האדם היה נותן לו תמונה ברורה של הדברים, מכל מקום תמיד ישנם אילוצים שונים שמכריחים אותו לסטות מעט מהמקור. התוצר הסופי לא יהיה אף פעם זהה לחלוטין למקור, ועל אחת כמה וכמה אם אין מקור מוחשי ויש רק תיאור של הדברים.

אז לאחר שאדם מקבל את התוצר הסופי, בדרך כלל הוא מסתכל במבט כללי על הפרטים העיקריים. הוא לא מדקדק בפרטים ולא שם לב לדברים שנראים אחרת ממה שחשב בתחילה. העיקר בשבילו זה שהמוצר דומה לציפיות שהיו לו וזה מספיק עבורו.

אבל אם כן היה מדקדק ורוצה שזה יהיה זהה לחלוטין לתמונה שיש לו בראש, לעולם לא יכול היה להיות מרוצה. שבוודאי ישנם לפחות מעט שינויים בין הרצוי למצוי. וכל זה במוצר אחד פשוט שעושה בעל מקצוע אחד. אז אפשר לתאר כמה רחוק מהתיאור יהיה מוצר מורכב הרבה יותר שמכיל המוני פרטים ודקדוקים.

ועל אחת כמה וכמה אם נדרשים כמה בעלי מקצוע לעבוד על אותו מוצר. שהדבר ברור שכל אחד רואה את הדברים אחרת ומבין מדעתו דברים שונים מהאחרים. ואם כן בלתי אפשרי שכולם יעשו את המלאכה בצורה זהה ושווה.

ועל אחת כמה וכמה אם לא מדובר על מוצר אחד בלבד, אלא על כלים רבים ועל מבנה גדול. שבדרך הטבע אין שום סיכוי אפשרי להצליח לרצות את האדם שהזמין את המלאכה בצורה מוחלטת, שאי אפשר להימנע מטעויות רבות בדרך.

אלא שבמלאכת המשכן הייתה סיעתא דשמייא עצומה, כך שהכול יהיה בדיוק כפי שראוי היה להיות. הכל יצא מותאם לחלוטין לתיאור המקורי. לכן היה צורך להדגיש בכל פרט שהוא נעשה בדיוק כפי הציווי המקורי ולא נפל ולא הוחסר שום פרט מהמקור.

וצריך לדקדק שבתחילה השם ציווה את משה, ולאחר מכן משה ציווה את עושי המלאכה. ולכן התורה מדייקת לומר "כאשר ציווה השם את משה", שהדברים לא נפלו כלל מהציווי הראשון. שכאשר מצווים אדם על דבר מסוים, והוא מעביר את הציווי למישהו אחר, אז קשה מאוד להימנע משינויים קלים פה ושם, אבל כאן הכל היה מדויק כפי הציווי הראשון שהשם ציווה את משה.

וכך רש"י מביא בתחילת הפרשה, שמשה אמר לבצלאל לעשות כלים ומשכן, ואז בצלאל למד כאילו מעצמו ואמר למשה שצריך קודם לעשות את המשכן ורק לאחר מכן את הכלים. ומשה שיבח אותו על כך, שבאמת כך ציווה השם ובוודאי ידע מתוך רוח הקודש.

ויוצא שאפילו אם היו כביכול בלבולים בדרך, וגם אם העברת הדברים לא הייתה מושלמת, מכל מקום התוצאה הייתה מושלמת. הכל נעשה בסיוע עצום מהשמיים. שעושי המלאכה פעלו ועשו השתדלות, אבל רק השם יתברך הוא שבאמת עשה את הכל.

וכך נלמד גם לחיינו הפרטיים. שאדם פועל ועמל, עושה מלאכות רבות וסבוכות, ולבסוף הוא שמח מההצלחה שלו או מאוכזב מהכישלון, אבל הדבר הראשון שיש לו לשים לנגד עיניו זה שהוא עצמו לא עשה כלום. השם יתברך הוא שעשה את המלאכה.

וכאשר האדם לומד לחשוב בצורה שכזו, אז ממילא הוא יכול להתקדם לשלב הבא. שאם ירצה כעת להצליח בדבר כלשהו, אז יבין שעליו להשקיע את רוב ההשתדלות בעניינים הרוחניים כדי להגדיל את הסיעתא דשמייא, שהיא זו שבאמת פועלת.

אדם צריך לעשות השתדלות גשמית כי כך נגזר משמיים. אבל אותה השתדלות היא מעין חובה שמוטלת עלינו ולא מביאה שום תוצאות מצד עצמה. התוצאות מגיעות בסיעתא דשמייא בלבד. רק משמיים מחליטים איזה שפע וכמה שפע כל אדם יקבל. רק משמיים נותנים הצלחה לאדם.

לכן מובן שזה יהיה טיפשי לחלוטין להשקיע את מרב המאמצים בהשתדלות הגשמית. שהרי זה לא משנה כמה השתדלות נשקיע. ההצלחה של האדם מגיעה על פי מה שנגזר משמיים, ושום השתדלות גשמית לא תוכל לעזור להגדיל את ההצלחה שלו.

אלא שכידוע, הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. ויוצא שאמנם אין לאדם אפשרות להגדיל את ההצלחה שלו בדרך גשמית, אבל כן יש לו אפשרות להגדיל את ההצלחה בדרך רוחנית.

שאם יחזק את הקשר עם השם יתברך, ישקיע ברוחניות, בתפילה, בלימוד תורה, במצוות, בתיקון המידות וכו’, אז ממילא יוכל לזכות להיות קרוב יותר אל השם יתברך, וכך יזכה ליותר סיעתא דשמייא שתגדיל את ההצלחה שלו.

ואמנם בדרך הטבע הדברים נראים אחרת לחלוטין. שאפשר לראות בחוש שככל שאדם משקיע יותר בגשמיות, כך הוא מצליח, ומצד שני יש אנשים רבים שמשקיעים ברוחניות המון ולא זוכים להצלחה גשמית. אלא שכל זה נובע מבלבול והטעיה בהגדרת המושג "הצלחה". שאנשים מודדים במונחים של הסביבה מה נחשב לאדם מצליח.

וכמו שיכול להיות מישהו שכולם יגדירו אותו בתור מצליח, כיוון שהוא עשיר, בעל משרה מכובדת, מפורסם וכו’. אלא שבתוך תוכו הוא יכול להיות אומלל, כישלון בחיי משפחה, מכור לתאוות רדודות, בעל מידות רעות, כעסן, פוחד מהצל של עצמו ולא מוצא שום טעם בחיים.

על פי הגדרת הסביבה האדם הזה יכול להיות המצליח ביותר בעולם וכולם יעריצו אותו ויחלמו להיות כמותו. אבל בעולמו הפנימי האדם הזה מסכן וריק מתוכן. הוא אדם חלש שרק רוצה להיעלם מהעולם.

ומצד שני יכול להיות אדם פשוט ועני שכולם מרחמים עליו וחושבים איזה מסכן, למרות שהוא עצמו עושה עליות נשמה ונמצא על גג העולם. הוא רואה דברים נשגבים בעולמות העליונים ויש לו סיעתא דשמייא ונסים עצומים בכל צעד. הוא מאושר ולא חסר לו דבר, אלא שכולם מגדירים אותו ככישלון.

אבל ברור הדבר שאין לכל זה שום בסיס. אדם מנסה למדוד דברים על פי הגשמיות שהוא רואה, אין לו כלים למדוד כוחות נפש, אושר ושמחה, מידות טובות וכו’. לכן ברור הדבר שהוא יחשוב שכדאי להשקיע בגשמיות, כיוון שהוא רואה שהוא כאילו מזיז דברים.

אלא שהכול מתבסס רק על סיעתא דשמייא. הכל זה רוחניות והיא עצמה שמשפיעה גם על הגשמיות. ההצלחה האמתית היא רק זו שמגיעה משמיים והיא זו שקובעת.

אדם שמרגיש מלא וגדוש, שחש אושר פנימי, סיפוק, מיצוי עצמי ושפע גדול, הוא כבר בצל ההצלחה ואין לו עניין להתאמץ כדי להשיג דברים גשמיים נוספים. אלא שאם יש צורך בשפע גשמי, אז גם את זה מזמנים לו משמיים. וכמו שהאבות הקדושים היו עשירים ולא היה חסר להם דבר.

ומצד שני יש הרבה שנראה להם שהם משיגים דברים, שעל הנייר הם מקבלים יותר כסף מתוך העברות שלהם, שהם עובדים בשבת או עושים חטאים שכאילו נותנים להם הצלחה, אבל בפועל אין כלום. שהכול חומק מבין ידיהם, אין ברכה בשפע שיש להם ואין להם תועלת מאותו שפע.

וכך יכול אדם עם סיעתא דשמייא לעשות דבר קטן כלשהו, להשקיע בו מעט ואז לראות ממנו ברכה מרובה. ומצד שני יבוא אדם אחר ללא סיעתא דשמייא ויצטרך להתאמץ מאוד באותו עניין, וגם לאחר מאמצים רבים לא בטוח שיצליח לראות ממנו הצלחה. וגם אם כן יחשוב שהוא מצליח, מכל מקום זו תהיה רק הצלחה חיצונית, וכמו הצגה חסרת תוכן.

לכן כאשר התורה הקדושה מתארת את סיום בניית המשכן וכליו ומסכמת את הדברים, היא מציינת שהכול היה כפי ציווי השם. נגד כל הסיכויים הטבעיים, הצליחו לעשות דברים מופלאים מתוך סיעתא דשמייא עצומה. שהכול היה מושלם ממש.

ומכאן נבין שכאשר האדם עושה השתדלות פשוטה, ובתוכו ישנו רצון טהור וחסר נגיעות לעשות את רצון השם, אז ממילא יזכה לסיעתא דשמייא עצומה שתיתן לו תוצאות מבורכות, שפע עצום, הן רוחני והן גשמי, ויזכה להגיע הכי קרוב שאפשר למושלמות.

השם יתברך יזכה אותנו לסיעתא דשמייא בכל מעשי ידינו, לטובה ולברכה ולתיקון כל העולמות, לגאולה השלמה ולבניין בית המקדש במהרה בימינו אמן.