מוסר זה יראת אלוקים – פרשת קדושים
ישנה נטייה להפריד בין המושג “מוסר” לבין יראת שמיים. לכאורה אפשר לטעון שאין קשר בין הדברים שהרי ישנם אנשים מוסריים ביותר שעושים חסדים רבים עם הזולת, רק שלא זכו לטעום מעומק היהדות. לעומתם יש גם אנשים שנראים כחרדים יראי השם ובכל זאת מתנהגים בצורה מביישת. אבל צריך לדעת שהדרך היחידה להגיע למוסריות היא רק דרך יראת שמיים.
התורה המציאה את המוסר והיא זו שמכתיבה אותו. כאשר כל העולם היו רומסים האחד את השני, רוצחים, גונבים, אונסים, מתנהגים בקניבליות ועושים ככל העולה על רוחם, בא אברהם אבינו ולימד את כולם להאמין באלוקים. מאותו רגע החלה המוסריות לחדור לתודעת האנושות. לכן כאשר אברהם יורד למצרים וחושש מחוסר המוסריות של המצרים הוא אומר ״כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני…״ כי כשאין יראת אלוקים, אז לא יכול להיות מוסר.
המוסר הוא דבר לא מוגדר ובעל קווים לא ברורים. כל אדם יכול להגדיר לעצמו קווים שונים להגדרת המוסריות, ואפילו להתנהג בחוסר מוסריות מוחלטת בזמן שהוא עצמו בטוח שהוא צדיק הדור.
רק יראת שמיים יכולה לתת לנו מוסריות אמתית, וזה משתי סיבות עיקריות. האחת היא שהתורה היא מוחלטת ונותנת לנו את החוקים הברורים של הבורא יתברך. זה לא המצאה סובייקטיבית מתוך דמיונות של בשר ודם, אלא האמת האחת והיחידה והטוב האמתי. והסיבה השנייה היא שיראת שמיים היא היחידה שמבטיחה דבקות מוחלטת במוסר. כי אדם ירא שמיים יודע שהשם נמצא אתו תמיד ובכל מקום ולכן המוסר צמוד אליו תמיד.
פרשת קדושים אומרת לנו ״לא תקלל חרש ולפני עיור לא תיתן מכשול ויראת מאלוקיך…״ (ויקרא יט׳, יד׳). הסיבה לכך שאסור לקלל חרש או לתת מכשול לפני עיור היא לא בגלל שזה לא יפה, לא מוסרי, או שלא היינו רוצים שיעשו לנו דבר כזה אז לכן לא נעשה לאחרים, אלא רק מתוך יראת אלוקים.
גם אם נתבונן במצוות רבות בפרשה נוכל לראות תבנית שחוזרת על עצמה: הפסוק מתחיל בציווי כלשהו ומסתיים ב”אני השם”. “קדושים תהיו כי קדוש אני השם אלוקיכם”, “את שבתותי תשמרו אני השם אלוקיכם” וכך זה ממשיך בעוד פסוקים רבים.
כי יש אנשים שעושים חשבונות, בודקים מה טוב, מקבלים כאילו עצות טובות מהתורה ועל פי שיקול דעתם מחליטים מה טוב ומה לא. הם חושבים שהם יודעים טוב יותר מהקדוש ברוך הוא מה מוסרי ומה נכון. אבל השם יתברך מלמד אותנו דבר שונה לגמרי. הסיבה לקיום המצוות צריכה להיות אך ורק כי כך השם ציווה אותנו.
תשאלו כמעט כל אדם סביבכם מדוע אסור לקלל חרש או לתת מכשול לפני עיוור והוא יתחיל לספר לכם שזה לא מוסרי, שזה מעשה לא טוב, שאם לכם היו עושים את זה זה לא היה נעים אז לא כדאי לעשות לאחרים ועוד אלף ואחת סיבות שונות. אבל התורה אומרת לנו את הסיבה האמתית: “אני השם”. למה צריך לאהוב את הזולת? כי כתוב במפורש “ואהבת לרעך כמוך אני השם”. כך השם ציווה אותנו, אז זה מה שצריך לעשות.
מוסר מוחלט ובלתי תלוי
אדם שבוחר לעשות דבר כלשהו עושה זאת מתוך אינטרס כלשהו. יש לו איזושהי סיבה לדבר, בין אם הוא מודע לאותה סיבה או לא. אותה סיבה היא שמניעה אותו לפעול באופן שהוא בוחר לפעול. אבל כעת אם אותה סיבה תשתנה באופן לא צפוי, אז ממילא הבחירה שלו תשתנה גם היא בהתאם.
ובאמת כל דבר בעולם תלוי בגורמים אחרים. הכל גם משתנה מפעם לפעם ושום דבר לא מוחלט וקבוע. אז כאשר דבר כלשהו משתנה, בהכרח גם כל מה שתלוי בו יושפע ממנו וישתנה בצורה כלשהי. וכך הכל מתערער, המוסר משתנה והבחירות של האדם אינן יציבות כלל.
אז יוצא שכל דבר שאנו עושים מגיע מתוך מניע מסוים. אבל כיוון שכל דבר בעולם מושפע מדברים אחרים ואינו יציב ומוחלט, אז גם אותו מניע שגורם לנו לעשות פעולה מסוימת אינו יציב ומוחלט. לכן אין לנו ביטחון אמתי בשום דבר בעולם, כי הכל יכול להשתנות. כמו אופנה שמשתנה כל הזמן וחולפת.
אבל בכל זאת יש גורם אחד שאינו משתנה כלל, אינו תלוי בכלום ואינו מושפע מכלום, והוא הקדוש ברוך הוא, האינסופי, הכל יכול, הבלתי תלוי והמוחלט. כאשר המניע שלנו הוא יראת אלוקים, אפשר להיות בטוחים שיש לדבר קיום נצחי ושום דבר לעולם לא יוכל לבטל אותו.
אדם שעושה פעולות מתוך יראת אלוקים תולה עצמו בבלתי תלוי וכך הסיבה עצמה לעולם לא תשתנה. הוא לא חושש שאולי פתאום יתגלה מחקר חדש שיסתור אותו, או שאולי יגלו שדבר שחשב כטוב התגלה כלא טוב. הוא לא דואג לכך שאולי נפלה טעות כלשהי. הוא לא תלוי במישהו שעלול להתחרט פתאום. הוא פועל מתוך ביטחון מוחלט.
המוסר הוא סובייקטיבי ומשתנה אם תולים אותו בדעות של בני אדם. במקום אחד פוסקים שדבר מסוים הוא מוסרי ובמקום אחר הוא לא. אין שום אפשרות לדעת מי צודק ומה נכון. האחד יאמר שהצדק נמצא כאן והאחר יאמר שהצדק במקום הנגדי. אמנם אפשר לקבוע כללים, אבל גם אותם כללים הם חסרי בסיס, מבוססים על השערות ויכולים ברגע אחד להתערער ולהשתנות.
אז אפשר ללכת על פי הרוב. אבל הניסיון כבר הראה שגם הרוב הוא כמו עדר שהולך עם הזרם בלי להבין. שאפשר להשפיע על אנשים בקלות. וההוכחה לכך היא שלפני מאה שנה, היו מתקבלות החלטות שונות לחלוטין מאלו של היום ברוב עם. רוב הבחירות שרוב האנשים עושים היום שונות ונוגדות לחלוטין מרוב הבחירות שרוב האנשים היו עושים בעבר הרחוק.
ואם נתבונן היטב, אז נגלה שאפילו הנאצים יימח שמם, פעלו כביכול מתוך “מוסר” מעוות שהמציאו. הם לא יכלו לעשות סתם כך ככל העולה על רוחם, אז המציאו תרבות שלמה ומוסריות משלהם, ששם הם כאילו עושים טובה גדולה לאנושות בהתנהגות הבהמית שלהם. ולא מדובר על כמה אנשים מטורפים, אלא על אומה שלמה של אנשים משכילים.
האדם לא יכול לדעת אם הדברים שהוא מחשיב למוסריים הם באמת כאלו. הוא לא יכול לדעת מה טוב ומה רע. אמנם הקדוש ברוך הוא הטביע בנו אינטואיציות שמכוונות אותנו למקומות טובים, אבל לא תמיד אפשר לסמוך עליהן.
אז רוב האנשים מבינים שזה לא מוסרי לרצוח, לגנוב או להזיק לאחר, אבל אילו היינו נולדים באיזה שבט של קניבלים והיו מחנכים אותנו בצורה שונה, אז היינו חושבים אחרת לגמרי.
צריך להבין שכל אדם חושב בצורה שונה. המוסר של כל אדם נמצא במקום שונה. כולם למשל יודעים היטב שאסור לרצוח, אבל מצד שני אין לאף אחד בעיה לרצוח ג’וקים, יתושים או זבובים. אנשים מוסריים אוכלים שניצלים וסטייקים בלי לחשוב לרגע על העוף או הבהמה שרצחו ואין להם שום בעיה עם זה.
המוסר שנמצא בתפיסה שלנו הוא יחסי, סובייקטיבי ומושפע מהרגש ומתפיסת החיים שאליה התרגלנו. מתוך הנוחות שלנו נוצר עיוורון כך שאדם לא יכול לשפוט את עצמו בצורה אובייקטיבית ולראות את האמת.
הרי מי מחליט מה מוסרי ומה לא? האם הולכים על פי מה שנראה לנו? על פי הרוב? אם ננסה לקחת את המוסר לידיים, לא נוכל להגיע לשום מקום. האינסטינקטים המוסריים שלנו הם סובייקטיביים על פי הדעה האישית שלנו ומושפעים מהדעות הקדומות שלנו, מהאמונות ומהסביבה. אם אנו רוצים להגיע למוסר האמתי, צריך לפתוח את התורה הקדושה ולהבין מהו מוסר על פי השם. רק הקדוש ברוך הוא יכול ללמד אותנו את המוסר האמתי ללא נגיעות אישיות.
מוסריות בכל מצב
מעבר לכך שהתורה מביאה לנו את המוסר האמתי והמוחלט בצורה אובייקטיבית, יראת השמיים גם נותנת לנו את ההגנה הטובה ביותר כדי שנידבק באותו מוסר ולא נפר אותו בשום מצב.
שהרי אם אדם תולה את המוסר בעצמו או בסביבה, אז גם אם נניח שאותו אדם הצליח לבטל את הרגש שלו לחלוטין ו”לקלוע” למה שטוב על פי האמת, בכל אופן שום דבר לא מבטיח לו שיתמיד בדרך הזו. אולי היום נוח לו לעשות דבר מוסרי כלשהו, מתוך שהוא מרגיש סיפוק מכך או שהוא חושב שזה ראוי. אבל מחר הוא יכול להחליט שעדיף לו לעשות משהו שנוגד את המוסר הזה.
הרי המניעים שלו לעשיית הפעולות המוסריות הם משתנים. וכמו למשל שאדם נותן כמה שקלים לעני כי הוא מרגיש לא נעים כשהוא עובר לידו, או כי הוא מרגיש סיפוק לתת לאחרים, או כי הוא מרחם עליו וכו’. אבל אם יקרה שהוא יעבור ליד עני כלשהו ולא ירגיש סיפוק מהנתינה, לא ירגיש בחוסר נעימות וגם לא ירגיש רחמים כלפיו, אז הוא לא ייתן.
הרי אותו אדם לא הולך במיוחד כדי לחפש את אותו עני לשם קיום המצווה. וכי כאשר הוא נמצא בביתו ולא רואה אותו אז אותו עני לא זקוק לעזרה? האם כאשר הוא רחוק מלבו ומעיניו אז הכל בסדר ואפשר להיות רגוע? איך יתכן שהמוסר של אותו אדם לא זועק לעזור לאותו עני? ואיך הוא חושב שכמה שקלים יועילו כדי לסדר לאותו עני את החיים ולהוציא אותו מהעוני?
יוצא שאותו אדם עובר ליד העני, זורק לו שקל ומרגיש בעננים כאילו כל העולם נשען על המוסריות שלו. הוא חושב לעצמו כמה הוא אדם טוב. אבל הכל מתוך אינטרסים. הוא יודע שהמצפון שלו ייסר אותו אם הוא יראה עני ולא ייתן לו, אז הוא נותן. הוא לא באמת דואג לאותו עני, אלא בעיקר לעצמו. ואמנם גם זה בוודאי דבר טוב וראוי, אבל זה רחוק מלהיות מושלם.
כאשר הכל תלוי על דברים אחרים וכל הבסיס עלול בכל רגע להתערער ולהשתנות, אז אין שום יציבות למוסר. אדם יכול להחליט שאותו דבר שהחשיב כמוסרי אתמול הוא באמת כלל לא מוסרי ודווקא משהו שתפס כאכזרי הוא פתאום נראה מוסרי בעיניו. מוסר אובייקטיבי יכול להגיע רק מגורם בלתי תלוי שאינו משתנה ולא מושפע מכלום. שיודע את כל סודות העולם ואי אפשר “להפתיע” אותו עם מצבים חדשים.
מוסריות גם בחדרי חדרים
יש אנשים רבים שמחפשים שלום ורוצים שיהיה טוב. לכן מתנהגים בנימוס ומתוך ערכים שונים כדי להסתדר, להשתלב בסביבה ולשמור על המוסכמות. אבל כל זה כלפי חוץ. בינם לבין עצמם אותם אנשים לא חוששים להתנהג כמו בהמות כאשר ברור להם שאיש לא רואה אותם ויודע על כך.
ואולי כל זה נשמע לנו רחוק, שמדובר על אנשים נוכלים ורשעים. אבל זה הרבה יותר קרוב אלינו ממה שנדמה לנו. יש דברים לא מוסריים רבים שכולם עושים אבל מצד שני אף אחד לא ירצה שיגלו שהוא עושה אותם.
כי אף אחד לא רוצה להראות לכולם שהוא בהמה. הוא לא רוצה שיגלו מה הוא עושה כשאף אחד לא רואה אותו. לכן כלפי חוץ אנו מציגים את הנימוסים שלימדו אותנו עליהם, אבל כשאף אחד לא שם לב אנו מסוגלים להתהפך ולעשות דברים הפוכים לגמרי מהצורה בה מכירים אותנו. הכל הצגות.
וכל אדם יודע על עצמו, שאפילו שהוא מנסה להיות אדם טוב, ובוודאי שהוא רחוק מלהיות אכזרי ורשע, אבל לפעמים כשאף אחד לא רואה הוא פועל בצורה שהוא עצמו מתבייש בה. הוא יכול להיות אדם שאכפת לו מהזולת, לחפש לעשות חסדים ורק לעזור ולהביא טוב לעולם, אבל כשהוא נמצא לבד עם עצמו הוא לפעמים מאבד שליטה וכאילו שהכול מותר.
לכל אדם עוברים דברים מטורפים בראש. לאדם יש לפעמים מחשבות מלוכלכות ורעות. הוא יכול לעשות הצגות, לכבד אחרים, להתנהג בנימוס, אבל בפנים הוא יודע שהוא בהמה. ואז כאשר הוא בטוח שאף אחד לא רואה אותו, אז כבר אין בושה ואז הרסן משתחרר.
וזה מה שברך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, שיהיה מורא שמיים עליהם כמורא בשר ודם. ולכאורה הדבר היה לא ברור, שהרי מורא שמיים צריך להיות הרבה יותר ממורא בשר ודם, ולכן שאלו אותו על כך. אבל הוא אמר להם שהלוואי.
כי הוא ידע שבתוך כל אחד יש באופן טבעי מעין ביישנות ואיפוק ליד אחרים. אדם מנסה להשתלב בחברה, רוצה לקבל מחמאות ולהיות מוערך, ולכן הוא עושה הצגות של אדם מנומס ותרבותי, ואז הוא נוהג במוסריות. מתוך כללי החברה הוא לא יכול לעשות דברים מטורפים שעוברים לו בראש. אבל כשאף אחד לא נמצא לידו ואין את מחסום הבושה, אז הוא יכול להתנהג בצורה מזעזעת, כי אף אחד לא יודע.
אבל כל זה קורה רק כאשר אין יראת אלוקים. כי ברגע שיראת שמיים נכנסת לתמונה אז כבר לא משנה אם זה נעשה בסתר או בגלוי. ברגע שאנו נמנעים מעשיית דבר לא מוסרי כיוון שהתורה ציוותה אותנו על כך, אז זה לא משנה אם יש לנו הזדמנות פז לעשות את הדבר בנקל, כי השם יתברך נמצא איתנו ורואה אותנו.
ולכן למשל יש אנשים רבים שנמנעים מגנבה, כיוון שזה לא מוסרי כלל. כולם יודעים שזה דבר פסול ואכזרי כלפי הזולת. אבל כאשר ניתנת להם הזדמנות כלשהי, בלי שאף אחד יודע ובלי שום סיכוי שמישהו יגלה את הדבר, אז הפיתוי הולך וגדל.
אז אם למשל האדם הגיע לביתו וגילה לתדהמתו שהמוכר החזיר לו בטעות יותר עודף ממה שמגיע לו, אז הוא אמנם יודע שזה לא באמת שלו, אבל הוא משכנע את עצמו שזה בסדר. ואם הוסיפו לו בטעות עוד מאה שקלים למשכורת, אז הוא שומר על זכות השתיקה. ואם נהג האוטובוס אמר לו שייכנס בלי לשלם כי הוא מכיר אותו, אז הוא לא חושב על חברת האוטובוסים שהוא גוזל. ואם זה דבר פעוט ערך, כמו נייר טישו של מישהו, אז הוא בטוח שזה כמו רכוש ציבורי. ואם הוא עושה קניות בסופר אז הוא חושב שכל הטעימות מהחמוצים, הפיצוחים והממתקים זה בחינם, ויש אפילו שקית שוקו לקינוח. ואם זה איזה גוף גדול כמו חברת ביטוח, אז הוא חושב שזו אפילו מצווה לגנוב אותם.
כך האדם מתחמק מאחריות וכאילו משכנע את עצמו שזה בסדר לגנוב במצבים מסוימים. הוא כבר שכח מהאדם המוסרי שהוא הציג לפני כולם. פתאום האסור נהיה מותר והמותר נהיה אסור. אז איך אפשר יהיה לבטוח באדם כזה? איך אפשר יהיה לסמוך על מישהו כזה שיהיה מוסרי באמת? איך נוכל לבטוח באדם שאין לו יראת שמיים?
אבל כאשר האדם פועל מתוך יראת שמיים, אז הוא לא מעז לעשות את הדברים האלו. כי הוא יודע שהשם רואה אותו. לכן אפשר לראות בשכונות החרדיות אופניים ועגלות זרוקות באמצע הרחוב בלי שאף אחד יעז לגעת בהם, או שלטים של השבת אבדה על כל דבר שמישהו מוצא וכו’. אנשים פוחדים להשתמש לרגע במשהו אם הם לא יודעים למי הוא שייך ובטוחים שהוא מסכים שישתמשו. כי הם לא תלויים במוסר שהם המציאו על פי היגיון, אלא במוסר אלוקי.
לכן התורה מצווה אותנו על יראת אלוקים. כי חרש לא שומע שמקללים אותו ועיור לא רואה ששמים לו מכשול. אף אחד לעולם לא יגלה שהתנהגנו בחוסר מוסריות, ולכן אין מה שיעצור אותנו מלעשות זאת. אבל בכל זאת נתרחק מכך, כיוון שהשם יתברך רואה הכל.
אנשים רבים יכולים להראות עצמם כתרבותיים כלפי אנשים מסוימים ואז מאחורי גבם לומר עליהם דברים מעליבים מתוך הבנה שהם לא שומעים. כל כך קל לפעמים ללכלך על המתחרה שלנו כך שיעדיפו אותנו. זה נראה כל כך מועיל לשים רגליים, להרוס לאחרים ולהפיל אותם בלי שהם ידעו שאנו עומדים מאחורי הדברים. אנו יכולים אפילו להרגיש טוב עם עצמנו כי אנו בטוחים שזה הגיע לאותו אדם או שכלל לא עשינו משהו לא בסדר. אבל התורה מצווה אותנו על ערכים בכל מצב ובלי פשרות. אסור לקלל חרש גם כשהוא לא שומע כי השם שומע ונמצא בכל מקום.
רק אדם ירא שמיים אמתי לא יעשה דברים לא מוסריים. כי כל אדם מנסה לדאוג לעצמו ועוזר לאחרים רק כאשר זה מסתדר לו. מה שאומר שאם העזרה לזולת תפגע בנוחות שלו, הוא יפסיק אותה באותו רגע. לכן הרבה אנשים מוכנים לבגוד, לגנוב או לעשות דברים לא מוסריים אחרים מתוך הנוחות שלהם, מתוך מחשבה שאף אחד לא רואה אותם. אבל אדם ירא שמיים יודע שהשם רואה אותו בכל מקום.
וזו הסיבה שאדם ירא שמיים לא מסוגל לגעת בדבר שאינו שלו. הוא פוחד להעליב מישהו או לפגוע. הוא פוחד לדבר לשון הרע או להזיק. לכן הוא נקרא ירא שמיים, כי הוא באמת ירא, הוא מפחד לעשות עבירות ולעבור על ציווי התורה הקדושה. הוא מפחד לאכזב את השם יתברך.
אבל באמת שאני אדם טוב!
ויש אנשים שחושבים שהעיקר זה להיות אדם טוב ומוסרי. שלא מוכרחים לקיים מצוות וללכת בדרך השם, אלא שמספיק להתנהג בדרך ארץ. אבל על פי כל ההקדמות שהובאו, הדבר ברור שאין שום אפשרות להתנהג בדרך ארץ ואין שום מוסר ללא יראת אלוקים.
אלא שבמציאות אפשר לראות שכן יש אנשים טובים ועוזרים. שכן יש כאלו שעושים מעשים טובים מתוך רצון אמתי להועיל ולעשות טוב. וכל אדם יודע על עצמו שיש ערכים מסוימים שכל כך חדרו לתוכו עד שאפילו בחדרי חדרים הוא שומר עליהם. אז לכאורה נראה שאפשר להגיע למוסריות גם ללא יראת שמיים?
אבל צריך לדעת שכל אדם מתחיל את חייו מקו התחלה שונה. ישנן תכונות אופי טבעיות שהוטבעו באדם, ישנם ערכים חזקים שהטביעה בו הסביבה וכו’. אבל אותם דברים אינם מראים כלל את העבודה העצמית של אותו אדם, אלא על מתנות שקיבל בלי מאמץ. לא בשביל זה אותו אדם הגיע לעולם.
וכמו למשל שלא נגדיר חיות מחמד בתור לא מנומסות, למרות שהן לא אוכלות עם סכין ומזלג והן גם לא מתביישות לעשות את הצרכים מול העוברים ושבים. וגם לא נגדיר אותן בתור מוסריות, למרות שהן לא אומרות לשון הרע על אף אחד. כי ברור לנו שזה לא שבח או עניין של טוב ורע, אלא רק אינסטינקטים טבעיים שמצויים אצלם בעל כורחם.
יוצא שהכול הולך לפי הציפיות. יש תכונות טבע מוגדרות ששם אין עבודה כלל. זה בכלל לא הישג שלנו אלא מתנה שקיבלנו. העבודה האמתית היא כאשר הולכים נגד התכונות המוטבעות ומתקדמים למקומות טובים יותר.
לצורך דוגמה, יתכן אדם שנברא עם יצר עצום לעשות עבירות ומעשים רעים. כמו שלאדם יש תאוות אכילה אז הוא נולד עם תאווה להזיק לאחרים. ולעומתו יתכן אדם אחר עם תאווה עצומה לעזור לזולת ולעשות מעשים טובים.
אז באופן טבעי אנחנו חושבים על האדם השני כטוב יותר מהראשון, אבל זה כמו להשוות בין תרנגול לכבשה. לכל אחד תכונות אופי ותנאים שונים ואין לזה שום קשר לעניין הטוב והרע. מכל אחד מצפים לדברים שונים לגמרי על פי כל התנאים שקיבל כשהגיע לעולם.
ויוצא שאם האדם הראשון ילך נגד הטבע ויתאמץ להיות טוב יותר, ומנגד האדם השני יזלזל ויהפוך לפחות טוב, אז אמנם כלפי חוץ עדיין נהיה בטוחים שהאדם הראשון הוא רע והשני הוא טוב. אבל כלפי האמת, האדם הראשון נמצא במקום טוב יותר, כיוון שהוא עשה עבודה והתקדם. כל היצרים שהוא בא איתם זה נקודת הפתיחה שלו, אבל ההתקדמות שעשה זה מה שבאמת שייך לו.
וצריך להבין שבמקום כזה אך ורק יראת אלוקים יכולה להועיל ולקדם. כי אם אדם פועל להפוך להיות אדם טוב יותר, ומשתדל לעזור יותר, אבל ללא יראת אלוקים, אז יתכן שהוא מתקדם מעט, אבל מכל מקום הוא עושה זאת מתוך רצון אישי שהוטבע בו.
הוא בוחר להיות אדם טוב יותר כי יש לו בטבע רצון להיות אדם טוב יותר. הרי מדוע ישנם אחרים שלא בוחרים לרצות להפוך לטובים יותר? כי בהם אין יצר פנימי שמושך אותם להיות טובים יותר. אבל בתוך אותו אדם כן יש יצר פנימי שמושך אותו. כמו שיש אדם עם תאווה להשיג כסף, כך יש אדם אחר עם תאווה להשיג מידות טובות. ואמנם זה דבר טוב מאוד, אבל זה לא שלו, אלא רק מתנה שקיבל בלי מאמץ.
אבל יראת שמיים זה דבר שונה לגמרי. אדם ירא שמיים פועל להתקדם לא מתוך יצרים פנימיים, אלא מתוך מלחמה. הוא הולך נגד היצר שלו. הוא יודע שהתורה מצווה אותו על דבר כלשהו, ואמנם היצרים שלו אומרים לו שלא יתקדם, שיתייאש וכו’, אבל הוא נלחם ומתאמץ כדי לעשות את רצון השם.
אותה מלחמה מביאה את אותו אדם קדימה. וזו הסיבה לשינויים העצומים שאפשר לראות באדם שחזר בתשובה. שיש כאלו שהיו פושעים ועבריינים אכזריים, ולאחר תהליך של כמה שנים פתאום רואים אותם רכים ועדינים, מדברים בנעימות ופוחדים מלדבר לשון הרע על אחרים.
אמנם כל אדם יכול להגיע לשינויים גם בלי התורה, אבל השינויים הם מזעריים ושרירותיים. שרק אם האדם כבר מההתחלה היה עם רצון לעשות שינוי בתחום כלשהו, אז הוא ינסה לעבוד על עצמו. אבל הכל מתוך תפיסת העולם שלו. אין חכמה אלוקית שמדריכה אותו ואומרת לו מהו הטוב המוחלט ועל אילו מידות צריך לעבוד. אלא לפי היצרים שלו הוא מחליט שמתחשק לו לעבוד על תכונה כזו או שהוא רוצה להיות מוסרי יותר בעניין כזה. הכל מגיע ממנו ולכן הכל מוגבל ותלותי.
ומכל זה נבין שכאשר לאדם אין יראת אלוקים, אז גם אין אפשרות להאמין ולבטוח בו. כי גם אם אנחנו תופסים אותו כאדם טוב, זה רק מתוך אינטרסים אישיים שיש לו, שכרגע זה נוח לו ומסתדר לו. אבל אם יהיה משהו שיתנגש עם זה, אז הוא ישליך את הכל בלי לחשוב פעמיים.
אדם כזה פועל על פי יצרים. לפעמים היצרים מושכים אותו לכיוון הטוב ולפעמים לכיוון הרע. אז בוודאי שהוא יכול לבחור בחירות טובות, אבל כאילו שהכול תלוי במזל, שאין שום דבר שמכריח אותו לבחור בחירות טובות. ועל אחת כמה וכמה אם צריך לסמוך עליו על דבר שבחדרי חדרים, שאיך נוכל להאמין לו?
ויש פעמים רבות למשל שאדם רוצה לאכול במסעדה או במזנון כלשהו, והמוכר שאינו ירא שמיים מוכן להישבע בנכדים שלו שהכול כשר למהדרין מן המהדרין. אבל מובן הדבר שאם הוא עצמו לא פוחד מהשם יתברך בדרך החיים שלו, אז בוודאי שאי אפשר לסמוך עליו שכאשר הוא במטבח לבדו הוא פתאום כן פוחד מהשם יתברך ונזהר בכשרות.
ואפילו אם יש לאדם כשרות מהודרת, אז אמנם כאשר המשגיח נמצא במקום הכל מתבצע כראוי. אבל כאשר המשגיח הולך ואף אחד לא רואה את בעל המסעדה, מי יבטיח לנו שהוא לא הכניס סחורה זולה יותר שאינה כשרה כלל? וגם אם הוא לא רשע ממש שרוצה להכשיל בכוונה, מכל מקום מי יבטיח שאם בטעות התערבב לו איסור כלשהו במזון הוא יהיה מוכן לספוג את ההפסדים ולזרוק את הדבר האסור באכילה? מי יבטיח לנו שהוא יתאמץ ויתייגע עבורנו בשטיפה וניקוי של הירקות הנגועים בתולעים? הרי אם הוא עצמו לא מאמין בזה אפילו בגלוי, אז מדוע שבחדרי חדרים הוא יבחר להיות כל כך צדיק?
והדבר נכון לא רק לגבי כשרויות, אלא לכל עניין. שאי אפשר לסמוך על אדם שאינו ירא שמיים על דבר שצריך להיעשות בחדרי חדרים. כי אם אין שום אפשרות שמישהו יגלה אותו, אז אין לו שום בושה ושום פחד.
וגם אדם שאנו מכירים ואוהבים, שבאמת רוצה לעשות דברים לטובתנו ולא רוצה להזיק לנו כלל. מכל מקום בזמני לא שגרתיים הוא עלול לעשות דברים גרועים. וכמו למשל שאדם שאינו ירא שמיים מזמין אורחים רבים לשבת, ופתאום החשמל קופץ לאחר כניסת השבת כשהוא בדיוק נמצא לבדו. וכי קשה בעיניו להרים את המתג ולהכשיל בכך אחרים שייהנו ממלאכת שבת?
ואמנם הוא לא עושה זאת מרוע, שהרי הוא לא רצה לעשות את האיסור מלכתחילה, אבל זה נראה בעיניו כאילו שהוא עושה דבר טוב. הוא לא מוכן להתמודד עם הבושה של אירוח לא טוב, אז הוא מעדיף לחלל שבת ולהכשיל גם אחרים.
אדם שמבטיח למישהו דבר מסוים כי הוא יודע שירוויח מכך, עלול ברגע להפר את הבטחתו כי הוא יכול להרוויח יותר ממקום אחר. אדם שאוהב לעזור לאחרים מתוך ההרגשה הטובה שהוא מקבל, עלול לקבל הרגשה טובה גם ממילוי תאוות שונות וכך יפסיק עם העזרה והנתינה. אדם יכול להתמסר למשהו במשך כל חייו, ואז ברגע אחד לוותר עליו מתוך כורח הנסיבות.
הרבה אנשים יכולים להיות מוסריים באופן כזה או אחר, אבל יחד עם זאת הם יכולים להשתנות על פי המצבים השונים ובהתאם לסביבה. רק מוסר שבא מתוך יראת שמיים לא יכול להשתנות לפי הזמן או המקום, והוא גם לא מתאים עצמו לאוכלוסיה מסוימת. אלא תמיד מרחף מעלינו ומזכיר לנו שהשם יתברך רואה הכל.
אל תסתכל בזקן, אלא במי שמגדל אותו
בכל זאת נראה בחוש שיש גם אנשים יראי שמיים שעושים דברים לא מוסריים. אלא שכאן צריך יותר להתעמק ולהבין מהי אותה יראת שמיים שאנו מדברים עליה. אדם עם חליפה ומגבעת לא הופך באופן אוטומטי לירא שמיים מתוך הלבוש שלו. גם אדם שלומד בכולל במשך עשרות שנים לא הופך לירא שמיים ללא מאמץ.
אדם ירא שמיים הוא אדם שבכל רגע זוכר שהשם נמצא אתו. אדם כזה לא יכול לעבור עבירה או לעשות רע כי בכל רגע הוא רואה מולו את מלך מלכי המלכים. איך אפשר להיות עבד שנמצא עם המלך ולמרוד בו מול פניו?
אדם כופר הוא אדם שמנסה להכחיש ולהסתיר את השם יתברך. הוא לא מודה לקדוש ברוך הוא ולכל הטובה שעשה לו. הוא אפילו לא מודה בכך שהשם יתברך הוא שעשה לו את כל הטובה הזו (שלשם כך נקראנו “יהודים”). אלא כופר, מכסה ומכחיש כדי לא להרגיש חייב כך שזה יהיה בסדר לכאורה להמשיך לעשות עבירות מתוך הנוחות.
כשאדם עושה עבירה זה רק מתוך שברגע העבירה העלים מדעתו את ההשגחה העליונה. אי אפשר לדעת שהשם יתברך נמצא פה ובכל זאת לחטוא. אם אדם תמיד יזכור שהשם נמצא פה אתו ולא יסיר את המחשבה הזו ממנו לעולם, אז אין לו סיכוי לחטוא. אבל כל אחד לפעמים קצת שוכח ומעלים את העובדה הזו ורק מתוך שהוא לא רואה את השם מולו, אז הוא יכול לעשות דברים לא מוסריים.
אז לפעמים נראה שיש אנשים יראי שמיים שחוטאים ועושים דברים לא מוסריים. כמובן שאסור לנו לשפוט אחרים, כי אין לנו את הכלים שיש להם וההבנה שיש להם. אילו היינו במקומם עושים את התיקון שלהם עם הקשיים שלהם, הכלים שלהם והתנאים שלהם, אולי היינו הרבה יותר גרועים מהם. אי אפשר לדעת כמה יצר רע ניתן לאדם בתחום מסוים או כמה קשים הניסיונות שלו. כל שכן כאשר אנו רק שומעים על דברים דרך כלי התקשורת או מאנשים אחרים ופעמים רבות אין לשמועה כל בסיס או שסתם ניפחו את הדברים.
אבל גם אם באמת אדם חטא ועשה דבר לא מוסרי, צריך להבין שלכל אדם יש נפילות פה ושם. גם לגדולים יש נפילות, ואדרבה, כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו. ולכן יש מצווה לדון את האדם לכף זכות ולא לחשוד בכשרים.
אבל לפעמים ישנם דברים ברורים ממש, שידועות לנו העובדות באופן ברור ממקור ראשון ובצורה מוחלטת. ולא מדובר על מעידה חד פעמית אלא על דרך חיים של ממש. ואז אנחנו חושבים לעצמנו שאיך יתכן שלמרות יראת השמיים הגדולה שלו הוא נוהג בחוסר מוסריות שכזו?
אבל צריך להבין שאין דבר כזה חוסר מוסריות למרות שיש יראת שמיים. כי אם יש חוסר מוסריות, זה מעיד על כך שבאותו מקום בדיוק חסרה יראת שמיים. הרי אילו הייתה לו מספיק יראת שמיים, הוא לא היה מעז להתקרב למעשים לא מוסריים, כי יראת שמיים זה אומר לראות את השם יתברך מולנו, ומי שרואה את השם מולו בוודאי לא מסוגל לעשות עבירות.
ויש כאלו שמחשיבים אנשים בזויים בעלי עבירות לאנשים יראי שמיים, ואז יש להם פתאום הרבה שאלות. כי נראה להם שאותו אדם מייצג את כל הדת ואז חושבים שכאילו חס ושלום התורה מעודדת עבירות ושאדם ירא שמיים יכול להיות לא מוסרי. אבל הכל אחד. מוסר זה יראת שמיים ואין מוסר ללא זה.
אנשים רבים אוהבים מושגים מפוצצים כמו שלום או מוסר. אבל מעשית אין שום דרך הגיונית להגיע לזה ללא יראת שמיים. אז אפשר קצת להשתנות ולהפוך לאדם סובלני יותר או עוזר יותר, אבל הכל בחיצוניות. הכל גם ללא שום כללים שאומרים לנו אם זה נכון על פי האמת או שזה סתם רגש או יצר שחדר לתוכנו.
אם לא נעבוד על יראת השמיים שלנו לא נוכל להגיע לאמת, וגם לא להכניס את הדברים לפנימיות שלנו כך שיישארו איתנו גם כשנהיה לבדנו על אי בודד מרוחק בלי שאף אחד רואה. רק יראת שמיים תוכל להביא אותנו למוסריות אמתית.
רק כאשר אנו הולכים בדרך התורה הקדושה אפשר להגיע לאמת. אנשים יכולים לחשוב שהם מתקדמים בזמן שהם הולכים אחורה. רק מתוך דבקות בתורה אפשר לדעת מה עלינו לעשות כאן, למה צריך לשאוף ולאן צריך להגיע.
גם הדברים שנראים לנו כמובנים מאליהם עלולים להתגלות כשקרים גמורים. רק השם יתברך שרואה את התמונה הרחבה יכול לעזור לנו להגיע אל האמת. השם יזכה אותנו להידבק בתורה הקדושה ולעשות את דרכנו אל עבר התכלית, מתוך יראת שמיים טהורה שתביא מוסר אמתי לעולם.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה