גודל השכר כגודל ההקרבה – פרשת ראה

ראובן פיזנטי | כ״ז באב ה׳תשע״ב | פרשת ראה

התורה מצווה אותנו לתת ולעזור לאביון, ואם הוא זקוק להלוואה (ויש באפשרותנו) יש מצווה להלוות לו. הפרשה מזהירה אותנו לא להימנע להלוות לו את מה שהוא צריך מתוך חשבונות שעוד מעט תגיע שנת השמיטה ואז כל החובות יתבטלו וכך נישאר בלי הכסף שהלוונו. הפסוק אומר (דברים טו’, י’): “נתון תתן לו… כי בגלל הדבר הזה יברכך השם”.

ולכאורה הטענה והחשבונות שאנו עושים נראים מוצדקים, שהרי ישנם הרבה אנשים טובי לב שמוכנים להלוות לאחרים כדי לעזור להם, אך אם יש חשש שהכסף לא יוחזר אז אף אחד לא ירצה לסכן את כספו. וכי יש מצווה לאבד את כספנו? זה לא שהאדם לא רוצה לקיים את המצווה, בתנאים מסוימים הוא דווקא ישמח לקיים אותה, אלא שרק כעת המצב הספציפי הזה הוא לא אופטימלי לקיום המצווה.

אך התורה אומרת לנו את ההפך, הדרך הטובה ביותר לקיים את המצוות היא להקריב מעצמנו. דווקא “בגלל הדבר הזה יברכך השם”, כלומר השם יברך אותנו דווקא בגלל שקשה לנו לתת כי אנו חוששים כיוון ששנת השמיטה מתקרבת. הברכה מגיעה דווקא בגלל שהמצב לא קל ובכל זאת אנו מקיימים את המצווה. זה מה שמראה שאנו מקיימים את המצווה לשם שמיים ולא סתם בגלל שיוצא לנו נוח לקיים אותה.

כל אחד מאיתנו עובר את החשבונות האלו, בין אם במודע ובין אם לא. ולא רק לעניין כספים והלוואה, אלא לכל בחירה שמגיעה לידי האדם. הכל נעשה מתוך חישובים של מה עדיף. להסתובב עם חברים או ללמוד תורה? להתבטל או להתאמץ לקיים מצווה כלשהי? ליהנות מתאוות ועבירות או להילחם ביצרים?

הכל נעשה בחישוב מדוקדק ואישי שכולל המון גורמים שנכנסים לחשבון: כל מה שעברנו במהלך החיים, כל מה שקיבלנו מהסביבה, כל מה שאנו יודעים בשכל, כל מה שאנו מרגישים, מה יגידו החברים וכו’. לאחר שלקחנו את כל הגורמים בחשבון, אנו מגיעים להחלטה.

ישנן החלטות שנראות כגדולות, אם לקיים מצווה או לעשות עבירה, כמו אדם שמחליט אם להניח תפילין או אדם שמחליט אם לאכול משהו לא כשר חס ושלום. אבל הפרשה מתארת את ההחלטות שנראות לנו כ”קטנות” יותר. לא מדובר על אדם רשע שכלל לא רוצה להלוות, אלא מדובר על אדם שבדרך כלל ירצה להלוות ורק במקרה הספציפי הזה הוא מחליט לא לעשות זאת, רק מתוך הסיבה הזו ששנת השמיטה מתקרבת. הוא אדם טוב שרודף אחר המצוות ומחפש לעשות חסדים, ורק שהוא מנסה לחשוב בהיגיון ולא רוצה להסתכן.

התורה אומרת שדווקא במקרה כזה שהניסיון קשה יותר, הקדוש ברוך הוא יברך אותנו אם נעמוד בו. זה בוודאי לא פשוט. גם קשה לבוא בטענות לאדם כזה שעושה חישובים שכאלו. ולכן תיקנו לנו חז”ל את עניין הפרוזבול, שאז השמיטה אינה משמטת את החוב, כיוון שהיה הכרח מצד זה שאנשים לא רצו להלוות. מכאן מובן שזהו ניסיון קשה. אלא שלמרות הכל, דווקא בצורה כזו אפשר לזכות לברכה של השם יתברך.

ואמנם בוודאי שהחכם עיניו בראשו, ואם הוא יודע באדם שמבקש ממנו הלוואה שאינו הגון, שלא יחזיר לו, שישתמש בזה לדברים לא טובים וכו’, אז בוודאי שהוא לא צריך להלוות לו. כל המדובר הוא על מצב שמצד כל התנאים כן ראוי היה להלוות לאותו אדם נזקק, ורק מצד ששנת השמיטה מתקרבת הוא נמנע.

מדד יראת השמיים של האדם

גם אנחנו אוהבים את השם יתברך ורוצים לקיים מצוות. רק העניין הוא שלפעמים הרצון מתנגש עם דברים אחרים או שלא כל כך נוח לקיים את אותן המצוות. אנחנו מאוד רוצים ללכת לשיעור תורה, רק שכאשר יורד מבול בחוץ וישנן סופות חזקות אנו מעדיפים להישאר מתחת לפוך ולשתות איזה קפה חם. זה לא שאנחנו לא הולכים בכלל לשיעורי תורה, זה פשוט לא מסתדר בצורה חד פעמית. ואם כן זה נראה לא כל כך נורא. אלא שדווקא בזה נמדד האדם.

שהרי כולם היו רוצים לשמור תורה ומצוות. כל מה שמונע מאנשים לקיים מצוות זה הקושי שבהן, ההתנגשות עם רצונות אחרים. אצל כל אדם זה בא לידי ביטוי בצורה שונה, מה שקשה לאחד יכול להיות קל לאחר ולהפך.

את מה שקל, אנשים עושים מתוך הרגל בלי השקעה ולזה אין צורך ביראת שמיים גדולה. לצורך משל יש הרבה יהודים שאינם אוכלים חזיר, ומצד שני הם עוברים על איסורים חמורים יותר בלי שום נקיפות מצפון. כי אין להם תאווה לאכול חזיר, אז קל להם לקיים את זה. זה לא אומר שיש להם יראת שמיים גדולה.

ואת מה שקשה, אנשים נוטים להזניח. כאילו שלא מוטלת עליהם החובה הזו בכלל. הם יכולים להצהיר שהם לא “דתיים” ובכך כאילו לקבל פטור מברכה על האוכל או שמירת שבת וכדומה. הם אפילו לא מרגישים שהם לא בסדר. הם אומרים לעצמם שהם אנשים טובים בסך הכל, רק שיש דברים מסוימים שקשים עבורם לביצוע.

אלא שכאן האדם מובא למבחן. כאן הניסיון הגדול וכאן הוא נמדד. מכאן הוא יכול לזכות לברכה ולהתקדמות למקומות טובים יותר אם יבחר בטוב, או שהוא יכול חס ושלום ליפול. שדווקא עכשיו שקשה, צריך להתאמץ ולהשקיע, להתמלא בכוח וגבורה ולהילחם ביצר. דווקא מכאן אפשר לזכות לברכה אמתית ולגדול.

יש נשים שמשתדלות להתלבש בצורה צנועה בחוץ, אבל אם בא אורח הביתה בשעה מאוחרת, אז זה כבר נהיה מסובך לטרוח ולהחליף את הפיג’מה בבגד צנוע. או אם למשל יש אירוע שכולן מתלבשות לקראתו בצורה חושפנית, אז זה קשה להיות שונות מכולן. זה לא שעכשיו כל התפיסה השתנתה, זה רק משהו חד פעמי.

כך גם קורה לפעמים שנמצאים בחו”ל או במקום רחוק, אז רק למשך השבוע הזה אנו מחליטים לאכול לא כשר. זה כאילו נובע מחוסר ברירה. זה לא שאנחנו רוצים לאכול דברים אסורים בכוונה, גם זה לא שאנחנו מזמינים חזיר, רק לא כל כך מקפידים על הרכיבים ששמו לנו בתוך הפיצה או על בישולי גויים שאסורים.

כך גם אנחנו רוצים לקום בבוקר מוקדם לתפילה, אבל פשוט לפעמים אנחנו יוצאים עד מאוחר ואז מתעוררים אחרי שעובר זמן קריאת שמע. זה לא שביטלנו את זה לגמרי, זה רק לפעמים לא מסתדר.

כל הדברים האלו נשמעים לכאורה לא כל כך מהותיים, וזה אולי אפילו נשמע קצת קטנוני לומר שזה לא בסדר. הרי בכלליות האדם הולך בדרך טובה. הוא משתדל בסך הכל. איך אפשר למשל לבוא בטענות על אדם ששמר כל החיים שלו שבת, ורק פעם אחת היה מוכרח לנסוע לשבת חתן של הבן דוד שלו? זה רק אילוץ חד פעמי.

אבל צריך להבין שהפעם האחת הזו מעידה על כל שאר הפעמים. היא המדד. הרי מה היה קורה אם בשבת שלאחר מכן היה שבת חתן לבן דוד אחר? ובשבת שלאחר מכן היה בר מצווה של האחיין? אותו אדם בעצם מעיד על עצמו שהוא שמר שבת עד עכשיו רק משום שזה הסתדר לו, אך אם הדבר היה מתנגש עם דברים אחרים הוא לא היה שומר אפילו שבת אחת. הוא מצהיר שכל השבתות ששמר בכל החיים שלו היו כעין מקרה שהזדמן לו ולא מכל הלב.

כך גם כל שאר המקרים שהזכרנו וגם כל אלו שלא הזכרנו. כל אדם שרוצה לקיים מצוות שונות או להימנע מעבירות יכול לעשות זאת לפעמים בקלות, אך לפעמים יתקל בקשיים שונים. אם אנו עושים זאת רק באותן פעמים שקל לנו, אז קיום המצווה הוא בשל הקלות והנוחות. אך אם אנו מוכנים למסור נפש ולהקריב מעצמנו, אז זה כבר מעיד על יראת השמיים שלנו, וכגודל ההקרבה כך יהיה גודל השכר.

הקדוש ברוך הוא נותן לנו הרבה ניסיונות בחיים. אותם ניסיונות מקשים עלינו את קיום המצוות וההימנעות מעבירות. זה נראה לנו כמו משהו טורדני ולפעמים אפילו צצות שאלות כמו “למה הקדוש ברוך הוא הוריד גשם דווקא עכשיו כשצריך ללכת לבית הכנסת?”, כאילו שהגשם נראה מתנגש עם הרצון של הקדוש ברוך הוא שנלך לבית הכנסת. אלא שדווקא זה הרצון שלו ובגלל זה הוא מביא לנו את הקשיים, כדי שנעשה לעצמנו כמו מבחן לקבוע את מידת ההקרבה שלנו.

בוודאי שאנחנו רוצים לקיים מצוות, כל אחד רוצה, גם היהודי הרחוק ביותר מתורה ומצוות היה מקיים אותן אם זה לא היה מצריך ממנו שום הקרבה. אבל השאלה היא עד כמה אנחנו רוצים לקיים אותן. דווקא כאשר אנחנו מקריבים מעצמנו ועומדים בניסיון, אז השם יתברך מברך אותנו. פתאום אנחנו מקבלים סיעתא דשמייא בכל מיני דברים, שהרי כבר אין צורך בניסיון כי עברנו אותו בהצלחה. פתאום יש לנו כוחות חדשים שלא היו לנו לפני כן. פתאום נגלה לנו עולם חדש של יראת שמיים גדולה יותר וכן גם ניסיונות חדשים. וכך אפשר להתעלות עוד ועוד, לעשות בירורים ולזכך את עצמנו.

שנזכה לקיים את המצוות גם כשקשה לקיים אותן, ועל ידי זה נתברך מהקדוש ברוך הוא שיזכה אותנו לשפע רוחני וגשמי וימלא כל צרכינו לטובה.