יורדים מההר אל המדבר – פרשת במדבר
הפרשה האחרונה של ספר ויקרא (פרשת בחוקותי) מסתיימת בסיכום המצוות שניתנו בהר סיני. מיד לאחר מכן נפתח ספר במדבר המתאר את מסעותיהם של בני ישראל במדבר. וצריך להעמיק ולהבין מה הקשר שבין שני הדברים ואיך זה קשור אלינו?
משה רבינו עלה אל הר סיני כדי להוריד את התורה מהשמיים לישראל. ההר הוא מקום גבוה שמסמל את הרוחניות, כמו מעין קרבה לשמיים, ולכן ממנו ירדו התורה והמצוות. היה מעמד מרגש ועצמתי ביותר, קולות וברקים, ההר עשן, עשרת הדברות ועוד נסים ונפלאות רבים שהתרחשו.
אך כל זה מהווה רק את האימונים שבני ישראל עברו כדי להתמודד עם המבחן האמתי. כשכולם רואים את הקולות בשמיים ונסים עצומים נגלים אליהם, אז אין כאן ניסיון. הניסיון האמתי מתחיל כאשר התורה יורדת אל המדבר. כאשר לוקחים את התורה האלוקית ומכניסים אותה לתוך שגרת החיים הגשמית והיומיומית שנראית הפוכה לגמרי מרוחניות.
המדבר מייצג מקום שומם ונטוש, ריק מתוכן ושמעליו מרחף המוות. אין כמעט סיכוי לשרוד במדבר. אך עם זאת, למקום הזה יש פוטנציאל אדיר להתעלות רוחנית. וכמו למשל כאשר אנו רוצים לבחון אדם ביכולת ההישרדות שלו, אי אפשר לבחון זאת בתוך העיר כאשר יש לו תנאים טובים, אוכל, מיזוג אויר וכל הפינוקים שהוא רוצה, אלא צריך להביא אותו למקום שומם בו קשה להסתדר ואז לבחון את ההתנהגות שלו. כל אחד יכול להסתדר בחדר של בית מלון ושם כולם יתפנקו באותה צורה פחות או יותר, אבל במדבר שומם נוכל להוציא את יכולות ההישרדות הפנימיות החבויות שלנו ואז נגלה את הפנימיות של האנשים. פתאום האדם יכול לגלות דברים שמעולם לא ידע על עצמו.
הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה והמצוות על הר סיני. משם בני ישראל עברו אימונים מפרכים של מצוות, חוקים וכללים שיוכלו לעזור להם. הפרשה הקודמת מסכמת את מה שקיבלנו מהר סיני. כעת בני ישראל עוברים לשלב המעשי. הקדוש ברוך הוא שולח אותם למדבר ושם הם צריכים להפריח את השממה. כעת המבחן המעשי הוא להשתמש בכל הכלים שלמדו בהר סיני כדי להביא חיים אל המדבר. זו לא חכמה לקיים את התורה בהר סיני בין המלאכים ומתוך מראות אלוקיים, אלא האתגר הוא להביא את התורה למדבר השומם ולהפריח אותו.
השם נתן לנו כלים חזקים, את התורה והמצוות. כעת אנו צריכים להשתמש בהן כדי להתעלות. המטרה היא להוריד את הדברים לשלב המעשי. לא רק ללמוד בתאוריה על מצוות צדקה, אלא לחיות את זה. לא סתם לנסות לעבוד על המידות עם עצמנו, אלא ליישם את הדברים מול אנשים ומצבי לחץ. צריך להביא את התורה לחיי היום יום.
את כל האמונה והמוסר שספגנו בשיעורים אנו צריכים ליישם ולא רק להחכים מהדברים. זה לא סתם חומר תאורטי. זו לא חכמה לומר “ואהבת לרעך כמוך” ולבזות בן אדם שנייה לאחר מכן. לא חכמה לומר “הכל מלמעלה” ולאחר מכן לכעוס ולהתעצבן על כולם. לא חכמה לצעוק בקול “שמע ישראל” ואחר כך לעשות דברים נגד השם יתברך. אם אנו מבינים שהתורה היא אמת אז צריך לקיים את כל מה שכתוב בה.
התורה ניתנה לנו כדי שנכניס אותה לחיינו ונחייה דרכה. אי אפשר להתייחס לתורה לחוד ולחיים לחוד, כי התורה היא עצמה החיים. כשקוראים סיפורים בתורה זה לא כמו ספר קריאה טוב כדי להעביר את הזמן, זה בא ללמד אותנו דברים עמוקים על החיים שלנו. כל מדרש וכל הלכה מכילים בתוכם עומק כל כך עצום שדרכו אפשר להתחבר להשם יתברך. זה לא מספיק שלמדנו תורה בבית המדרש במשך שעה, אלא צריך לאחר מכן לחיות את מה שלמדנו בשעה הזאת במשך כל חיינו.
ישנם אנשים שנחשבים לעילויים בתורה. ישנם כאלו שזוכרים את כל הש”ס ישר והפוך. ישנם כאלו שלשנייה אחת לא מזיזים את עיניהם מספרי הקודש. כל אלו דברים עצומים שהלוואי ויתקיימו בכל אחד מאיתנו. אך עם זאת, כל זה לא שווה כמעט כלום אם אותם אנשים מזלזלים במצוות ולא חיים מתוך אמונה. העיקר זה ליישם את הדברים ולא רק ללמוד אותם.
בתקופת יוון רצו שנמיר את דתנו. זה לא שהיה להם משהו נגד התורה, אלא להפך, הם רצו ללמוד אותה באוניברסיטה בתור חכמה. הם הבינו שהתורה היא חכמה עצומה שמשכילה מאוד את מי שלומד אותה. בסך הכל הם רצו שזה יישאר בגדר חכמה בלבד מבלי מצוות מעשיות.
אבל זה לא שווה ללמוד את הדברים בתור חכמה אם אין יראת שמיים. לעומת זאת מי שיש לו יראת שמיים, יש לו סיעתא דשמייא גם ללמוד ולהחכים. בסופו של דבר הוא יזכה בכל הקופה. רק צריך להתאמץ וליישם את הדברים שאנו לומדים. לכן מי שיראת השמיים שלו קודמת לחכמתו, שתיהן מתקיימות אצלו.
בני ישראל קיבלו את התורה והמצוות בהר סיני, אך כעת הגיע השלב המעשי. לכן בני ישראל יוצאים למדבר ושם במשך ארבעים שנה הם יוכלו ללמוד תורה מעשית ולהתהוות כעם מובחר. כמו בחיפוש עבודה או בכל עניין בחיים, אנשים יכולים ללמוד במשך שנים ולהחכים, אך בסופו של דבר מה שקובע הוא הניסיון המעשי. שנזכה בע”ה ליישם היטב את הדברים, ללמוד ולקיים את כל התורה מתוך יראת שמיים ואמונה.
כתיבת תגובה