תפילה על הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים?
ראש השנה הוא יום הדין בו נגזר דיננו לשנה הבאה, ואז השם יתברך נתן לנו את עשרת ימי התשובה להתחרט, להתחנן ולעשות תשובה, כאשר ביום העשירי שהוא יום הכיפורים, השם יתברך סולח לנו על העוונות וממתק לנו את גזר הדין.
הימים האלו הם מתנה נפלאה שהשם יתברך נתן לנו כדי לגלות את רחמיו המרובים. מובן אם כן שימי השיא שהם ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים מסוגלים ביותר שראויים להשקיע בתפילה ותחנונים, בעשיית תשובה, בתפילה מעומק הלב כדי לעורר רחמי שמיים ובתחינה להזדמנות נוספת לשנה הבאה.
מאוד מוזר אם כן לגלות שבשיאן של תפילות ראש השנה ויום כיפור, כאשר ישנה עת רצון עצומה בשמיים, אנו מתפללים דווקא על הפרנסה. כך גם התפילה הקצרה שהכהן הגדול היה מתפלל רק פעם בשנה ביום הכיפורים סמוך לשהייתו בקודש הקודשים הייתה מורכבת בעיקר מהעניין של הגשם והפרנסה. כך בהיכל הקדוש, בזמן הכי רוחני בשנה, מבקשים את שיא הגשמיות.
אם כן צריך להבין כיצד יתכן שבעת חשובה כזו, כאשר אנשים נחתמים לחיים ולמוות, במקום להתחנן עוד קצת על החיים שלנו, אנו מבקשים שתהיה לנו פרנסה טובה? וכי זה הדבר החשוב ביותר שאפשר לבקש בעת הזו?
כדי להבין את התמיהה קצת יותר, נתאר לעצמנו אדם שמואשם בעבירות חמורות ביותר שעליהם ישנו עונש מיתה. כעת הוא נמצא בבית הדין והשופט עומד לתת את גזר הדין. כאשר כולם סביב במתח, השופט פונה אל הנאשם ושואל אותו אם יש לו משהו להוסיף ולומר לסיום. הנאשם מצדו קם ומתקרב לשופט ומבקש ממנו שידאג לו לאיזו דירה יפה או שיסדר לו עבודה טובה. וכי דבר כזה יכול להיות הגיוני?
ותארו לכם שחס ושלום נגזר דינו למוות והוא הגיש ערעור. לאחר עשרה ימים מתקיים משפט חוזר וכעת זו ההזדמנות שלו להתחנן שיחוסו על חייו, האם יעלה על הדעת שהוא יחשוב בכלל על הפרנסה שלו? אז איך יתכן שבמקום לבקש חיים אנו מבקשים פרנסה? האם היום הרוחני ביותר בשנה הוא הזמן המתאים לבקש צרכים חומריים וגשמיים לעצמנו?
אלא שדווקא אותה תפילה על הפרנסה היא תפילה גבוהה ורוחנית ביותר. הפרנסה היא אחד הדברים הגשמיים ביותר שמשפיעים על חיינו. הפרנסה היא נצרת ממש ובלעדיה אי אפשר להתקיים. זהו דבר שאנו עמלים עליו יום יום, שאנו מוכנים להשקיע ולטרוח בשבילו, שמשפיע על כל החיים שלנו ושמבטא את החומריות שבנו.
ואמנם כדי להתקיים, אדם לא צריך יותר ממים, לחם ואולי קצת ירקות. אבל התאוות שלנו כל כך גדולות כך שהצרכים הבסיסיים שלנו הפכו להיות הרבה יותר יקרים ובמשך כל היום אנו חושבים על איך לממן אותם. אדם יעשה כמעט הכל בשביל כסף.
החומריות הפכה להיות החלק המרכזי בחיינו עד שהיא מעלימה מעינינו את הרוחניות שמחייה אותה. הרי מובן שמאחורי כל דבר גשמי עומד לו דבר רוחני שמשפיע עליו ומחייה אותו, וכך גם מאחורי עניין הפרנסה עומד לו שורש רוחני חשוב וגבוה.
כדי לגלות את אותם ניצוצות רוחניים שמפעילים מאחורי הקלעים את אותה חומריות שאליה התרגלנו, אנו צריכים להכניס את חיי הרוח לתוך חיי החומר. להצליח לראות את הרוחניות בתוך שיא הגשמיות.
כדי להכניס רוחניות למקום רוחני, לא צריך להיות מקובל גדול וכל יהודי פשוט יכול לעשות זאת. הרי כל אחד מבין שבית כנסת או בית מדרש הם מקומות רוחניים וכאשר נכנסים לשם מיד מרגישים צורך לשים כיפה ולהתנהג בצניעות ויראה.
אבל הדבר הקשה ביותר שמצריך אמונה גבוהה הוא להכניס רוחניות דווקא למקומות גשמיים. הגדלות האמתית היא להגיע למשל למוסך לתקן תקלה ברכב, להוציא סכום כסף גדול, ובכל זאת להבין שהכול אלוקות. להרגיש באותו רגע את הרוחניות שמקיפה אותנו ואת השם יתברך שנמצא איתנו.
כמעט כל יהודי שנכנס לבית כנסת יכבד את ספר התורה והמתפללים ויקבל לפחות מעט יראת שמיים. אבל אותו יהודי בנסיבות אחרות, בין כל החברים שלו שצוחקים על רוחניות וחיים חיי חומר, יצטרך להתאמץ הרבה יותר כדי להכניס קצת קדושה ורוחניות לאותו מקום. העניין הוא שכל אחד יכול להרגיש רוחניות כאשר הוא חווה חוויה רוחנית כלשהי, אבל מעטים מאוד מרגישים רוחניות כאשר הם חווים חוויה גשמית לחלוטין.
כשאנו הולכים למקום קדוש או ציון של אחד הצדיקים, אנו פתאום מרגישים קצת נבוכים, חושבים שאולי אנו צריכים לחזור בתשובה ומכבדים את אותו המקום מתוך יראת שמיים. אבל כאשר אנו יוצאים משם, בשנייה אחת אנו חוזרים לאותן מחשבות גשמיות עליהן חשבנו קודם לכן. החכמה היא לקחת את אותה הרגשה רוחנית ולשמור עליה גם לחיי היום יום, שתלווה אותנו גם ברגעים הגשמיים שלנו.
כאשר מדובר על חיים ומוות, אנו מבינים שזה בידי השם יתברך. לימוד תורה ויראת שמיים? זה רק מלמעלה. בכל הקשור ליהדות, תורה ורוחניות בוודאי שאנו מבינים שהשם יתברך מאחורי הכל. אבל כאשר מדובר על פרנסה גשמית, אז לכאורה אדם חושב לעצמו מה בכלל הקשר לקדוש ברוך הוא בכל הסיפור הזה?
אז אמנם זה טוב לקבל ברכה לפרנסה טובה, זה נחמד לפעמים להתפלל על פרנסה, אבל בסופו של דבר צריך לעבוד וזה מה שקובע. אדם יכול לומר שהפרנסה משמיים, אבל הוא לא באמת מאמין בזה. אילו היו נותנים לו לבחור רק בדבר אחד, או לעבוד כדי להתפרנס בלי שום השתדלות רוחנית, או שיתפלל ויתחזק באמונה בלי לעבוד כלל. הדבר ברור שכמעט כל האנשים היו בוחרים לעבוד. כי הם בטוחים שהעבודה היא זו שמכניסה כסף, וח"ו לא הקדוש ברוך הוא.
כשחושבים מי יממן את המשכנתה, אז לא חושבים על השם יתברך באותו רגע. כשעורכים חשבונות של הוצאות והכנסות, אז הכל נראה חסר רוחניות לחלוטין. הרי ברור לנו שאם רוצים להתעלות ברוחניות, צריך עזרה מהשם. אבל כדי להתעלות בגשמיות זה עניין של משכורת, עניין של כמה שעות אנו עובדים או על כמה אנשים אנו עובדים. צריך להתאמץ, צריך מזל, צריך לדעת למכור, צריך קשרים, אבל נראה לנו שהשם יתברך הוא כאילו מחוץ לתמונה.
אמנם ישנם הרבה שיאמרו בנחרצות שזה כלל לא נכון לגביהם והם מאמינים בהחלט שהפרנסה משמיים. אבל המציאות מוכיחה אחרת, כי גם אם נאמר לעצמנו שהכול מלמעלה, בסופו של דבר אם המשכורת תהיה נמוכה מהרגיל מסיבה כלשהי, אז כולנו נרוץ למעסיק ולא נחשוב לפנות לקדוש ברוך הוא. אם יתנו לנו דו"ח חנייה, אז נקלל את השוטר ולא נחשוב כמה טוב שהשם יתברך הוציא מאיתנו כסף שעל פי חשבונות שמיים לא היה צריך להיות ברשותנו. אם מתחרה יפתח עסק לידנו, אז לרוב לא נברך אותו להצלחה מתוך ידיעה שהפרנסה היא משמיים. כאשר הדברים הגשמיים עומדים לנגד עינינו, אז הרוחניות כאילו נעלמת באותו רגע. קשה לנו לחבר את הדברים.
האמונה הגבוהה ביותר היא להבין שהשם יתברך נמצא בכל פרט בחיים. גם בדברים הקטנים וגם בדברים הגשמיים. להבין שהשם יתברך לא רק "עוזר" לנו להתפרנס, אלא הוא זה שמפרנס אותנו. שאין מנהל בעבודה, אין פקח, אין מתחרים, אין לקוחות ואין אף אחד בעולם. יש רק את השם יתברך שמסדר לנו תפאורה המתאימה לחיינו.
מתוך הצורך לפרנסה, אנו מתפללים אליו שיספק לנו את הצורך הזה, מתוך אמונה שהוא היחיד שקובע והוא שקוצב לנו את השכר ואת העמל והטורח כדי להשיג אותו. תפילה כזו היא תפילה גבוהה מאוד שמכניסה את הקדוש ברוך הוא לתוך עומק החיים הגשמיים שלנו. שגם כאשר אנו עובדים במשך היום, זה לא יהיה דבר מנותק מרוחניות, אלא נזכור שהשם יתברך הוא מפרנס אותנו והוא שם אותנו במקום העבודה הזה כדי לפרנס אותנו דרך הצינור הזה שמתאים לנו. כשחושבים בצורה כזו כל עניין הפרנסה הופך לרוחני.
כל מטרת בריאת העולם היא לקדש שם שמיים על החומר. הקדוש ברוך הוא התאווה שתהיה לו דירה בתחתונים. כי זה לא חכמה שהמלאכים אוהבים אותו ואומרים שירות ותשבחות לפניו, הרי הם יצורים רוחניים שנועדו לעשות זאת. המטרה היא שדווקא היצורים הגשמיים הפחותים ביותר יעשו זאת.
לכן המקום הרוחני ביותר בעולם הוא בית המקדש שעשוי מזהב ואבנים טובות בו שוחטים כל היום בהמות, מוציאים מהן דם ומקריבים איברים פנימיים כקרבן להשם. המקום הרוחני ביותר מוכרח להכיל את שיא הגשמיות. לכן הקידוש נעשה על היין שמייצג את השכרות ושיא התאוות הגשמיות. לכן ספרי תורה ותפילין נכתבים על קלף שנעשה מעור בהמה. לכן אנו מברכים על האוכל הגשמי שאנו אוכלים. כל המצוות מביאות אותנו לקידוש החומר, כי את הרוחניות לא צריך לקדש, שהרי היא כבר מקודשת מעצמה. העניין הוא לקדש את הדבר הרחוק והגשמי ולהצליח להפוך גם אותו לרוחני.
הכסף, כמו כל דבר חומרי, הוא בסך הכל כלי. הכסף הוא לא רע ולא טוב, כי אין לו מהות משל עצמו. זה בסך הכל חתיכת נייר חסרת ערך, שהרי ביבשת מרוחקת למשל ללא בני אדם אין שום ערך לזה. אלא שהמטרה שלנו הופכת אותו לחשוב ובעל ערך. כאשר יש לנו מטרה להשיג משהו שבשבילו אנו צריכים כסף, אז הערך שלו הופך לגבוה יותר בעינינו.
כמו כל כלי, גם כאן יש לנו בחירה אם להשתמש בו לתועלת ולצרכים מהותיים, או לבזבז אותו על דברים חסרי ערך או חס ושלום מזיקים. אפשר להשתמש בכסף כדי לעשות עבירות או כדי להעביר את הזמן בהבלים, או שאפשר לנצל את הכסף לעשיית מצוות ולהשתמש בו לתועלת ולהתקדמות בחיים.
אין שום דבר רע ברכישת בית גדול, חפצים יקרים וכו'. אבל כל עוד זה משמש אותנו ומקדם אותנו בעבודת השם. אם למשל אנו משקיעים ברכב יוקרתי כדי שיהיה אמין ובטוח לנסיעה ולא יעכב אותנו בדרך עם תקלות שונות, אז זה מצוין. אם הוא ישמש אותנו לנסיעה לשיעורי תורה או עשיית מצוות, אז אפילו זכינו לקדש בכך את החומר. אבל אם אנו בוחרים רכב יקר מתוך גאווה ורצון להוציא לאחרים את העיניים, אז פספסנו את כל העניין והתרחקנו מהמטרה שלשמה באנו לעולם.
פעמים רבות אנשים חושבים שרבנים גדולים צריכים לחיות בצמצום ולהצטופף עם משפחה ברוכת ילדים בדירה של חדר וחצי. אם שומעים על איזה רב גדול שגר בוילה ונוסע ברכב יוקרתי מיד כולם מתרעמים. אבל זה כלל לא נכון לחשוב כך, כי הכל תלוי באיך מקדשים את החומר. רב ירא שמיים אמתי שהולך בדרכי התורה ולא כמו המתחזים למיניהם, מייצג את עולם התורה ולכן צריך להיות מכובד ועשיר הרבה יותר מחברי כנסת למשל. כי זהו כבוד התורה, שמקדשים את החומר. לכן היו מעשירים את הכהן הגדול. כמו שספר תורה צריך לשים בתוך בית מיוחד עשוי מכסף וזהב, כך תלמידי חכמים צריכים לגור בבתים עשויים מכסף וזהב.
לפעמים הרבנים הגדולים בוחרים להתנתק מעולם החומר ולחיות בצמצום ובדוחק מתוך בחירה שלהם, כי לכל אחד יש את דרכו בעבודת השם. אבל מנקודת המבט שלנו, מן הראוי היה שכל רב גדול יחיה מתוך רווח ופרנסה טובה כדי שיוכל ללמוד תורה ולהתפלל עלינו מתוך יישוב הדעת.
חז"ל לימדו אותנו שאדם צריך דירה נאה וכלים נאים. אם הדברים החומריים היקרים משמשים את האדם לצורך עבודת השם, אז הוא זוכה לקדש אותם וזה בדיוק המקום הראוי להם. לכן בית המקדש נבנה מהחומרים היקרים ביותר ולכן בית כנסת ותשמישי מצווה שונים צריכם להיות מפוארים. לעומת זאת אם אדם מחלל את החומר ומטמא אותו, אז הוא עושה את ההפך מכוונת הבריאה.
לכל אחד מאיתנו חומריות רבה סביבו. חשוב לשים לב כיצד אנו מתייחסים לאותה חומריות. כי בקלות רבה מדי אנו יכולים להשתמש בה להתהוללות ולירידה רוחנית. אך עם מעט מאמץ נוכל לזכות להכניס קדושה ורוחניות לתוך אותה חומריות ולנצל אותה לעבודת השם.
וכל זה מביא אותנו למהות של יום הכיפורים. כי הרבה אנשים עוזבים את עיסוקיהם ומוסרים נפש ממש ביום הכיפורים, אבל למרות הכל לא נראה שזה מקדם אותם לשום מקום. במשך כל השנה הם עושים את כל העבירות שבעולם, ואז מגיע יום הכיפורים ופתאום הופכים למלאכים קדושים, עד שהוא מסתיים.
ובאמת שיום הכיפורים הוא לא דבר חד פעמי, של יום אחד בשנה, שכאילו מוחק את כל העבירות ואז אפשר להתחיל לחטוא מחדש. אלא שצריך לשאוב ממנו את האורות המתאימים ולהשתמש בהם בכל השנה כולה.
לשמור על האור העצום שהגענו אליו
ביום הכיפורים קורה משהו נפלא ומיוחד. פתאום כולם עוזבים את כל העיסוקים שלהם ומתפנים לעבודת הבורא. אנשים שלא העזו לדרוך בבית הכנסת מוצאים את עצמם מצטופפים בין הקהל הרחב. אנשים ש"צפצפו" על כל הרבנים פתאום שומעים בקול גדולי הדור. הכבישים ריקים מכלי תחבורה, מלבד מקרי חירום.
כל אלו שחשבו במשך כל השנה שהתורה היא מיושנת ומיועדת לאדם הקדמון מוצאים את עצמם צמים ושומרים על חוקיה. כל מי שסובר שהאש שאסור להדליק בשבת היא דווקא זו שהדליקו בקושי בשפשוף עצים או אבנים ולא בלחיצת מתג החשמל, מוצא את עצמו נזהר שלא לגעת באותו מתג. כולם מבינים את עוצמת היום וחשים את הקדושה שמגיעה אלינו.
הבעיה מגיעה לאחר צאת היום הקדוש. אנשים חוזרים לשגרה ומהר מאוד שוכחים את ההארה הרוחנית אליה הגיעו. אנו חוזרים לחיי הגשמיות ושוכחים שהקדוש ברוך הוא עדיין איתנו ולא עוזב אותנו לרגע גם בכל יום חול שגרתי. אנשים חושבים על זה כמו על נופש, שהולכים להרגיש קצת רוחניות ליום אחד, ואז חוזרים לשגרה ושוכחים מהכול לעוד שנה שלמה.
החכמה האמתית היא לקחת את ההארה שאליה הגענו ביום הקדוש, ולשמור אותה לשאר ימות השנה. ואת זה אפשר לעשות על ידי הכנסת הרוחניות לחיי החומר.
ולמשל אפשר אפילו רק לחשוב מדי פעם על הקדוש ברוך הוא ובכך להכניס אותו לחלק מחיינו. אפשר לעשות יותר מזה ולחשוב בכל מעשה גשמי כיצד השם יתברך הוא שסובב אותו עבורנו בצורה רוחנית. ואפשר עוד יותר מזה, לראות איך כל הגשמיות שאנו רואים מול העיניים נובעת בשורשה מרוחניות שמתרחשת בעולמות העליונים.
אם נתבונן בתוכנו ונחשוב מעט על המהות האמתית, על התכלית ועל סיבת הקיום שלנו בעולם, נוכל להגיע לתובנות עצומות. הרי כל האמת כבר נמצאת בתוכנו בהסתרה. כל מה שצריך זה לעצור לרגע ולחשוב כדי לגלות אותה. אדם שמתרגל לשגרה וזורם עם חייו ללא שליטה ימצא את עצמו ביום הכיפורים הבא באותו מצב ללא כל התקדמות. אדם שחושב ומתבונן בחייו יכול לצמוח ולהתקדם.
לכן מובן כמה חשובה התפילה על הפרנסה ביום החשוב והקדוש בשנה. כי זוהי עיקר העבודה שלנו, לקחת את החומר ולקדש אותו. לקחת את האור העצום ששאבנו מיום הכיפורים ולהכניס אותו לחיי היום יום. לא להסתפק ביום קדוש של פעם אחת בשנה ובכל שאר השנה חס ושלום לשכוח מכל טיפת רוחניות, אלא להכניס לחיי השגרה שלנו את הקדושה שקיבלנו.
זוהי תכלית הבריאה להכניס את הקדוש ברוך הוא גם לתוך המקומות החומריים ביותר. שנוכל להתעסק ביום יום בפרנסה, ונזכור בכל רגע שזה השם יתברך שמפרנס אותנו. שכל השפע שלנו זה בזכות הברכה שהשם נותן לנו. הכל בעצם רוחני ורק מתגשם פה בעולם בתור מה שנראה כחומר.
ואולי בגלל זה אנו קוראים במנחה של יום כיפור דווקא את פרשת העריות. שהרי לכאורה מדוע להזכיר דבר כל כך ירוד ושפל בעיצומו של היום הקדוש ביותר בו אנו דומים למלאכים? מדוע לא לקרוא על מעמד הר סיני? מדוע לא לקרוא על יג’ מידות של רחמים? וכי הדבר שמצאו הכי מתאים ליום הקדוש בשנה הוא איסורי העריות?
אלא שכל העניין הוא לחבר בין הדברים ולהכניס את הקדושה לתוך שיא השפלות והגשמיות, כך שמתוך החומריות הגדולה ביותר נצליח לעלות ולקדש אותה.
זה לא חכמה להרגיש קדושה ביום הכיפורים כשאנו דומים למלאכים או בזמן שקוראים על ההתגלות שהייתה למשה עם יג’ מידות. החכמה היא לשמור על הקדושה ביום יום, כאשר יש ניסיונות, שהיצר מתגבר, שהחומריות מול העיניים, שיש תאווה לעריות, שאז אנו הופכים פתאום דומים לבהמות.
וזו העבודה העיקרית שעלינו לעשות ביום הכיפורים. לא לחשוב על היום הזה כדבר ארעי של פעם בשנה, אלא להכניס ללבנו את האורות שיקדשו את כל חיינו. שנשאף להידמות למלאכים בכל יום בשנה ובכל רגע מהיממה. לקחת את כל הקדושה הזו, לזכור אותה היטב, לחקוק אותה בלבנו ולחיות אותה גם בתוך כל הגשמיות ועסקנו בעולם החומר. לראות איך השם יתברך נמצא גם בתוך הגשמיות שבעולמנו.
לא לזכור את השם יתברך רק פעם בשנה ולא להרגיש רוחניות רק בבית הכנסת, אלא להכניס את השם יתברך בכל רגע בחיינו הגשמיים ולראות רוחניות בכל רגע מאחורי כל דבר חומרי שאנו נתקלים בו. השם יזכה אותנו לקדש את החומר ולהביא לתכלית העולם. גמר חתימה טובה לכל אחד ואחת מישראל.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה