האכילה חודרת אל הנפש – פרשת ראה
פרשת “ראה” מביאה את איסור אכילת הדם ומציינת את הסיבה לכך: “כי הדם הוא הנפש” (דברים יב’, פסוק כג’). אבל עדיין צריך לברר מה עומד מאחורי הסיבה הזו ומה בכלל הבעיה בכך שהדם הוא הנפש. הרי אם רוצים לומר לנו שנפש הבהמה חשובה כל כך שהתורה חסה עליה שלא נאכל אותה, אז מדוע התורה התירה לשחוט?
אם “הדם הוא הנפש” ולכן ישנו משהו לא מוסרי באכילת נפש הבהמה, אז צריך היה לאסור כל שחיטת בהמה, כי גם אם לא נאכל את הדם, בכל אופן לכאורה רצחנו את נפש הבהמה בעצם מעשה השחיטה ומה ההבדל כעת אם נאכל את הנפש לאחר השחיטה או שנשליך את אותה הנפש לאדמה? מעבר לזה, לאחר השחיטה הבהמה מתה ולא מרגישה דבר, אז מה זה בעצם משנה אם אכלנו את הבשר שלה או שאכלנו את הדם שלה?
לכן מובן הדבר שעניין איסור אכילת הדם הוא בשבילנו ולתועלתנו, ללא קשר לבהמה עצמה. מכיוון שהדם הוא הנפש, אז גם לאחר השחיטה ישנה בחינה מסוימת של נפש הבהמה בתוך אותו דם. לכן אדם שאוכל דם של בהמה מזיק לעצמו בכך שהוא מכניס את נפש הבהמה לתוכו.
אדם שאוכל נפש של בהמה מקשר את הנפש שלו עם אותה נפש בהמה וכך הופך להיות דומה יותר לבהמה ופחות לאדם. על זה התורה מזהירה אותנו מאוד “רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש”. צריך מאוד להתחזק במצווה הזו כדי שלא נזיק לעצמנו.
אבל אם נחשוב על הדברים, הרי שהדם הוא דבר שדוחה אותנו. מי ירצה לאכול דם של בהמה שנשחטה? מה כל כך מפתה באכילת דם? לכן התורה לכאורה יכולה לוותר על הציווי הזה, שהרי אף אחד לא ירצה לאכול את הדם גם מבלי שהתורה תאסור זאת.
אבל אנחנו רואים שלא רק שהתורה מציינת את האיסור בין מצוות התורה, אלא שהיא גם מזהירה אותנו להיות חזקים לקיים את המצווה, כאילו שזה דבר ממש קשה לביצוע שצריך להתאמץ בשבילו. אז צריך להבין מה בעצם כל כך קשה במניעה מאכילת דם שאנחנו צריכים להיות חזקים לשם כך?
המשך הפסוק עונה על כך: “כי הדם הוא הנפש”. בגלל שנפש הבהמה מצויה בדם, משהו שם קורא לנו בצורה לא מובנת. ישנו משהו מיוחד בנפש, שיש בזה מעין רוחניות. אמנם זהו סוג גרוע וירוד של רוחניות, אבל מכל מקום יש בזה חיות כלשהי שמושכת אותנו.
לכן התורה מתארת את כל עניין אכילת הבשר כ”תאווה”. הרי אם נלך לרפת ונפגוש שם פרות, הריח והלכלוך רק יגרמו לנו לרצות להיות צמחוניים. מצד ההיגיון מי בכלל ירצה לרצוח בהמה ולאכול את הגווייה שלה? וכי זה נשמע דבר כל כך מפתה לאכול גוויה של בהמה?
אך המלה ‘תאווה’ מייצגת רצון לא מוסבר ללא כל היגיון. על פי שכל זה לא מובן, אבל משהו בתוכנו מנטרל את השכל ורק מביא לנו משיכה לזה שמלווה במחשבות על סטייק עסיסי. זה נקרא ‘תאווה’. לא משנה כמה נחשוב בצורה הגיונית שאנו נגעלים מאותה גוויה של בהמה, יצר הרע חזק ומנטרל את כל ההיגיון שבעולם. הנפש נמשכת לשם.
הרוחניות שבאוכל
כדי להבין טוב יותר את המשך הדברים, נקדים הקדמה קצרה שתבאר לנו כמה דברים יסודיים בקשר למזון שלנו. ידוע שאבני הבנין של הגוף הם החומרים המתפרקים מתוך המזון שאנו אוכלים. אך בנוסף, ישנן גם אבני בניין רוחניות בתוך המזון שאותן לא ניתן לראות עם מכשירים שמודדים דברים חומריים. אותן אבני בניין בונות את הנפש שבתוכנו.
כמו שהחומרים הגשמיים שבאוכל בונים את הגוף הגשמי, כך החומרים הרוחניים שבאוכל בונים את הרוחניות שבתוכנו. החומר שבאוכל הופך להיות חלק מהגוף והרוח שבו הופכת להיות חלק מהנפש.
היהדות לא רוצה שנתנזר, אך מצד שני שגם לא נחייה בהוללות. שני הצדדים האלו אינם טובים לאדם ולהתפתחות הרוחנית שלו. היהדות מצווה אותנו להיות קדושים, כלומר לקחת את הדברים החומריים ולהפוך אותם לרוחניים. להתעלות דרך הגשמיות. לקחת את אותה גשמיות זולה וירודה ולהפוך אותה לרוחניות וקודש.
לקחת את היין שמביא לשכרות ולעוונות מרובים ומייצג את שיא התאווה הגשמית, ולעשות אתו קידוש בשבת. לקחת את התאווה הגשמית בין בני זוג ולהפוך אותה ל”נישואין” שמהם ניתן להינשא גבוה ולצמוח. לקחת את התאווה לעושר ויופי ולבנות בית מקדש מפואר להשם יתברך ולפרנס עניים במצוות צדקה. כך צריך לקחת את כל התאוות הגשמיות וכל הדברים החומריים הירודים ולהכניס בהם קדושה ורוחניות, ובכך אנו מעלים את העולם למקום טוב יותר ועושים תיקונים גדולים.
המלאכים אינם צריכים אכילה ושתייה ולא זקוקים לשום דבר גשמי. לכאורה, אם זו הדרך הטובה, אז השם יתברך היה יכול לברוא את כולם מלאכים והיה “חוסך” את כל בריאת העולם. אבל יש עניין גדול בירידה לעולם גשמי שממנו אפשר להתעלות גבוה יותר. מי שמתקן את נשמתו בצורה טובה יכול להגיע למקומות גבוהים יותר מהמלאכים. המלאכים משמשים אותנו ונבראו לצורכנו. כי האדם יכול לעשות את התיקון הגבוה ביותר, לקחת את הדברים הירודים והגשמיים ולהפוך אותם לקודש ורוחניות.
המזון שאנו אוכלים מכיל ניצוצות קדושה, כלומר מעין כוחות רוחניים שכלואים בתוך המזון. לכן כל אדם מתאווה לסוגי מאכלים שונים, שהרי כל אחד נמשך לניצוצות הקשורים לנשמתו ורוצה להתחבר אליהם.
הרוחניות שנמצאת בצומח גבוהה יותר מזו המצויה בדומם, אך זו המצויה בבעלי החיים היא הגבוהה ביותר. את ניצוצות הקדושה אפשר להעלות ובכך להתעלות איתם, אך מצד שני ישנה גם אפשרות הפוכה שעלולה לקלקל.
אם אדם מכניס רוחניות במזון שלו בכך שהוא מברך לפני ואחרי, אוכל לצורך עבודת הבורא, לשם מצווה, לסעודת שבת וכו’, אותו אדם מעלה באכילתו את ניצוצות הקדושה למקום גבוה יותר וגם הוא עולה איתם.
אך אם אדם אוכל כמו בהמה כי זה מה שהבטן שלו מכתיבה מתוך הוללות, זולל וסובא, לא מברך ולא מכניס רוחניות לאוכל, הוא מקלקל ומוריד את אותם ניצוצות. כל אדם על פי דרגתו, על פי כוונותיו ועל פי המקום הרוחני שלו, קובע אם יעלה או יוריד את אותם ניצוצות רוחניים ועד כמה גבוה הם יגיעו.
ככל שהמזון לקוח ממקום גבוה יותר, כך ההשפעה היא גדולה יותר. לכן מזון הלקוח מהחי הוא זה שיכול להעלות אותנו למקומות הגבוהים ביותר (כמו אכילת בשר בשבת ויום טוב, קרבנות וכו’), הרבה יותר ממזון שמקורו מהצומח. אך מצד שני הוא עלול גם להוריד אותנו חס ושלום ולקלקל בצורה גדולה. הכל תלוי בקדושה שאנו מכניסים לאותו מזון.
לכן התורה מביאה לנו (גם זה מופיע בפרשה זו) את סוגי בעלי החיים שניתן לאכול ואת אלו שלא. כי במזון החי יש מזון שהוא אסור כמו אסיר, ולכן אין לנו את הכוחות לשחרר את ניצוצות הקדושה שבתוכו ולכן אכילה כזו יכולה רק להזיק. ויש מזון שהוא מותר, כלומר שהתירו אותו ממאסר וכעת יש לנו את האפשרות לשחרר ולהעלות את ניצוצות הקדושה שבו.
לכן התורה מביאה גם את איסור בשר וחלב (גם זה אצלנו בפרשה) או איסורים רבים נוספים הנוגעים דווקא לבשר כמו איסור הדם עליו אנחנו מדברים. כי בכל אלו בעיקר יש את עניין הרוחניות שנכנסת לתוכנו ומשפיעה ממש.
רבותינו מלמדים אותנו שהאוכל עלול להזיק מאוד ולטמטם את הלב. מתוך מאכלים לא כשרים, לב האדם הופך לאטום. כשהלב נאטם האדם הופך לגס ופתאום קשה לו הרבה יותר להתחבר לדברי תורה, להתחבר למצוות ולהתחבר לקדוש ברוך הוא.
הוא יכול לשמוע שיעורי תורה ולנסות לקיים מצוות, אבל הוא לא ירגיש את הריגוש הרוחני שבדבר, כי הוא טמטם את הלב שלו והכניס לעצמו נפש של בהמה. כמו שבהמה לא מתרגשת מדברי תורה, כך גם הוא לא ירגיש משיכה לזה. כמובן שכל זה רק במידה מסוימת, שהרי תמיד מצויים אצלו גם כוחות נפש מהצד הטוב ויש לו נשמה אלוקית בתוכו, רק שיהיה עליו להתאמץ הרבה יותר כדי להתחבר ולהרגיש.
אבני המזון הרוחניות שהאדם מכניס לתוכו בונות את הנפש. בהתאם לרוחניות אותה הוא מכניס למזון שאותו הוא אוכל כך הוא בונה ומעצב את הנפש הפנימית שלו.
כעת נחזור לאיסור אכילת הדם ונוכל להבין את הדבר. התורה אומרת “הדם הוא הנפש”, כלומר הדם של אותה בהמה מכיל את מהות הנפש שלה. נפש הבהמה זה דבר ירוד, שהרי הבהמה מתאווה לדברים חומריים ורוצה כל היום רק אוכל ותאוות. על אדם חסר מוסריות אומרים שהוא מתנהג כמו “בהמה”. ואולי בגלל זה כשמדמיינים אדם כועס או בעל תאווה הוא הופך להיות אדום כמו דם. כי הצבע האדום של הדם מייצג את התאוות.
כשאדם אוכל את דם הבהמה, יוצא שמבחינה רוחנית הוא אוכל את תמצית הנפש הבהמית שלה ומכניס אותה להתערבב עם נפשו, ובכך הוא בעצמו הופך להיות כמו בהמה. לבו הופך לאטום וקשה לו יותר להתחבר לדברים רוחניים, כי הוא מעצב לעצמו נפש של בהמה. כל מה שמעניין אותו זה תאוות ירודות ומבחינתו אין שום משמעות לדברים רוחניים ועמוקים. יוצא שהוא מתחבר לניצוצות הרוחניים בנפש הבהמה ובכך מערבב את הנפש האלוקית הזכה שבתוכו עם נפש של בהמה גשמית.
לכן התורה מתירה לנו לשחוט ולאכול בהמות (כמובן שעל פי דרכי ההיתר המובאים בהלכה) כדי שנתחבר לניצוצות הקדושה הכלואים בתוך אותה בהמה שאותם אנו יכולים להעלות וכך נתקדש ביחד איתם. אך התורה אוסרת לאכול את הדם כי הדם הוא הנפש של הבהמה ואם נאכל אותו נתחבר לאותם כוחות בהמיים שמהם אנו מנסים להתרחק. אנו בוודאי לא רוצים נפש בהמה בתוכנו.
הבשר מכיל אבני בניין רוחניות שיכולות להועיל ולהעלות אותנו (הכל כמובן תלוי ברמת הקדושה בה אנו אוכלים את המזון) ולכן הוא מותר, אך הדם מכיל את נפש הבהמה שמכילה את התאוות ולכן אסור לנו להתחבר לזה.
נפשו של אדם קצה בדם ולכן סתם כך בצורה רגילה אין לנו אפילו יצר רע כזה שמושך אותנו לאכול דם. אך עם זאת, יש בנו תאווה של החלק הנמוך של הנפש שלנו שנמשך לדברים בהמיים לא מובנים, וכמו שמחפשים לקנות את הבשר האדום ביותר, כי זה מביא ליותר תאווה ונראה מושך. ובעיקר כאשר ישנו משהו אסור, הוא נראה מפתה עוד יותר.
אותם ניצוצות רוחניים כלואים של נפש הבהמה קוראים לנו ומושכים אותנו אליהם, אלא שהם אסורים (כלואים כמו אסירים) בצורה חזקה כל כך שאין באפשרותנו לשחרר ולהעלות אותם. זה כמו שאדם שאינו יודע לשחות ינסה לקפוץ לים להציל מישהו שטובע. לא רק שהוא לא יוכל להציל אותו, אלא שהוא עצמו גם יטבע ביחד אתו. אם נתפתה וניכנע אנו עלולים להביא אותם ואותנו למקום נמוך ושפל ולכן אסור לנו להתקרב לזה בכלל.
הדרך שנתנה לנו לתקן היא לאכול את הדברים המותרים, את בשר הבהמה וכדומה, שאם נאכל את אלו בקדושה ובטהרה, אז נוכל להועיל. לכן יש להקפיד לברך על האכילה, להשתדל לכוון לשם שמיים, להעלות ניצוצות קדושה שנמצאים באוכל, להשתדל לאכול בזמנים ראויים יותר כמו שבתות וימים טובים וכו’. לנסות לתקן כמה שיותר, אבל רק את הדברים המותרים, כי בדברים האסורים אין לנו שום עסק ואין לנו אפשרות לתקן.
לכן התורה מזהירה אותנו להיות חזקים, “רק חזק לבלתי אכול הדם”. לא בגלל שהדם כל כך מגרה וטעים, אלא בגלל התאווה הלא מוסברת מתוך הניצוצות הרוחניים שמושכים אותנו. כיוון שאין לנו אפשרות להתעסק עם ניצוצות רוחניים במקומות כאלו ולתקן, ואם ננסה ייצא מזה רק קלקול.
השם יתברך יזכה אותנו לשחרר ולהעלות מתוך הגשמיות ניצוצות קדושה רוחניים, לאכול בקדושה, להעלות ולהתעלות עם המזון שאנו אוכלים ולהיות חזקים אל מול תאוות העולם. בכך נפתח את הלב שלנו להתחבר לתורה ולקדוש ברוך הוא.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה