דרך ישרה ומיקוד בעיקר – פרשת תרומה
פרשת תרומה עוסקת בציווי בניית המשכן ומביאה תיאורים מדויקים כיצד הדברים צריכים להיראות. לכן מובן שאין מקום לכל תוספת על אותם הדברים, אין לשנות כלל מהציווי ואין לעשות התחכמויות שונות או עקיפות דרך.
ולכן הפרשה מתחילה בעניין התרומה שיש לקחת מבני ישראל, ומפרטת במדויק את הדברים שאפשר לקחת בתור תרומה. וכפי שכתוב "וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם" ואז פירוט הדברים, דווקא זאת ולא שום תרומה אחרת.
ולכאורה, מדוע שלא תינתן אפשרות לכל אדם להביא מה שהוא רוצה? ולמשל אם ישנו מישהו שאין לו שום דבר מתוך הרשימה שהביאה התורה, אבל כן יש לו דברים אחרים שהוא רוצה לתרום. אז מדוע שלא ניתן לו להביא כל מה שיחפץ? והרי כל תרומה צריכה להתקבל בברכה?
אלא שאילו היה כך, הכל היה הופך להיות חסר סדר ומביא לאנדרלמוסיה גדולה. לא היה אפשר להתקדם כך כמעט לשום מקום. וגם בסופו של דבר התוצאה לא הייתה מושלמת. אלא שצריך דווקא את הדברים המסוימים שנדרשים לצורך העבודה ולא שום דבר מעבר לכך.
ומכאן נוכל להגיע לתובנה גדולה בקשר לחיים שלנו. כמה חשוב להיות ממוקדים בעיקר ולא להתעסק בהיסחי דעת שונים שמרחיקים אותנו מהמטרה. כמה צריך להשתדל להגיע לכמה שיותר דיוק, מתוך מטרה ברורה שאליה אנו שואפים להגיע.
סיבוכים ועיקופי דרך
תארו לכם שיש עני שמבקש אוכל מבעל הבית. ובעל הבית שאין לו אוכל זמין באותו רגע, מחליט לתת לו איזה בגד ישן שהוא יכול למכור בכמה פרוטות בעיר הגדולה וכך יהיה לו כסף לאוכל, ואותו עני מקבל את המתנה בברכה.
ואז אותו עני נסחב עם הבגד הישן במסע לעיר הגדולה, אלא שכדי להגיע לשם עליו לחצות נהר, ולשם כך הוא הולך להשאיל מחבר ציוד שיעזור לו לחצות את הנהר. ואז הוא מגיע לנהר ועובד קשה כדי להקים גשר זמני שיוכל לעלות עליו ולהגיע לצד השני. וגם לאחר חציית הגשר, הוא נתקל בקשיים רבים נוספים.
אותו עני עובר תלאות רבות במסע ארוך ומייגע ולבסוף מגיע אל מחוז חפצו. אלא שכיוון שלא מכירים אותו שם וכולם קונים מסוחרים ידועים, הוא מבין שהוא צריך לפרסם את עצמו או להתחבר לאחד הסוחרים. וכך הוא עושה מאמצים ותולה שלטים ומודעות.
וכך אותו עני נכנס לעוד ועוד הרפתקאות שכלל לא שייכות אליו, אלא שנקלע אליהן מתוך חוסר ברירה. ואז הוא חושב אולי לעזוב את הכל ולחזור, אבל גם זה לא אפשרי. שהרי הוא כבר באמצע הדרך וחבל לוותר על כל המאמץ לאחר שכבר השקיע כל כך הרבה. גם עליו להחזיר כעת חובות שאליהם נכנס בעקבות הדברים השונים שהשקיע וכו’.
וכך אפשר לראות כמה אותו עני סיבך את עצמו. הרי כל מה שהוא רצה זה מעט אוכל, אז אם אין לבעל הבית, אפשר לנסות במקום אחר. ובשביל מה להיכנס לצרות עוד יותר גדולות מאלו שהיו לו בתחילה? הטרחה הגדולה, הזמן, ההשקעה, הכסף שיבזבז וכל שאר ההפסדים שיגיעו מכך, הם גדולים הרבה יותר מהרווח שבסופו של דבר יקבל.
התורה הקדושה אומרת שדווקא את הדברים הנחוצים באופן ישיר למשכן צריך לקבל. כי אין עניין להיכנס להרפתקאות שונות ולהתעסק בדברים עקיפים שלא שייכים כלל. אין עניין להתחיל לעזוב את העיקר ולהתחיל להתעסק בדברים טפלים מסביב.
ואמנם באותו סיפור שנשמע רחוק מהמציאות כולם מבינים כמה זה היה טיפשי להיכנס לכל זה כבר מההתחלה. אבל באמת אנחנו בעצמנו חיים את חיינו בצורה הזו. במקום להתמקד בעיקר באופן ישיר, אנו מחפשים כל מיני מעקפים או קיצורי דרך כביכול, שהופכים את הכל למסובך הרבה יותר.
הדרך הקצרה ארוכה מאוד
כל אדם רוצה שיהיה לו טוב בחיים. כל אדם מחפש שלווה, רוגע, יישוב דעת ושמחת חיים. אלא שלכל אדם יש דרכים יצירתיות שונות משלו לנסות להשיג את זה. לכל אחד תפיסה שונה שהוא בטוח שעל פיה יצליח להשיג את אותה שלווה נכספת.
יש אדם שבטוח שכדי לזכות לשלוות הנפש מוכרחים להיות עשירים וכך להרגיש חופשיים. ואז הוא עושה ויתורים ודוחק עצמו כדי ללמוד מקצוע שמביא רווחים נאים, ומשקיע את כולו בזה. הוא מתכנן תכנונים, דורך על אנשים, לוקח הלוואות, פותח עסקים, עובד שעות נוספות, מוותר על חיי המשפחה ומשעבד את עצמו למען הכסף.
ואז יוצא שבכל הזמן הזה הלך בדיוק לכיוון ההפוך. במקום לקנות לעצמו שלוות נפש, הוא איבד כל טיפת שלווה שהייתה לו. הוא משועבד למטלות השונות, כל היום בלחצים, כועס על כולם, מרוחק מהמשפחה, מתמרן בין עסקאות, תמיד על קוצים והדבר האחרון שיש לו זה שלווה.
ויש אדם שבטוח שכדי לזכות לשלוות הנפש הוא צריך להיות מפורסם, מכובד ומצליח. ואז הוא מאבד את האמת שלו, ומוכר את כל הערכים כדי למצוא חן בעיני אחרים. הוא עושה מה שהוא חושב שאחרים יאהבו וכמעט מתחנן אליהם שיאהבו אותו.
הוא משקיע זמן וכסף ומאלץ אנשים להיות מעריצים שלו. ואם יש מישהו שלא מכבד אותו מספיק, הוא שומר לו טינה ומנסה לנקום בו ולהילחם בו בכל דרך אפשרית. וגם אם הצליח להפוך למפורסם, מכל מקום הוא חי בפחד תמידי לשמור על המקום שלו, וכל נפילה קטנה עלולה לגמור אותו לגמרי.
ומובן הדבר שגם כאן אותו אדם רק מתרחק משלוות נפש אמתית. שהרי אי אפשר להגיע לשלווה עם כל כך הרבה מלחמות פנימיות, שנאה, דאגות ופחדים. אי אפשר להיות שלווים מתוך תחרותיות וקנאה.
ויש אדם שבטוח שהוא יכול להגיע לשלוות נפש רק אם יצליח להגשים את התאוות שלו. אלא שאין אדם מת וחצי תאוותו בידו, כיוון שבכל פעם שאדם משיג תאווה כלשהי, הוא רק מגביר את סף הריגוש שלו והופך לתלותי בתאווה גדולה יותר.
ואז אדם רודף ורודף אחרי תאוות העולם, אלא שבכל פעם הוא מגלה שמה שהוא הצליח להשיג זה לא מספיק והוא צריך להשיג עוד יותר. מה שיש לו נחשב עבורו כמובן מאליו, ומה שאין לו נחשב בעיניו לדבר הטוב ביותר בעולם. וכך בכל פעם הריגושים הופכים לקשים יותר להשגה וגם מזיקים יותר. ומובן שלא יצליח להיות מאושר אם תמיד ירצה את מה שאין לו.
כך האדם מאבד את הבריאות שלו, הופך לתשוש מרוב הכוח שהוא מאבד, הופך למיואש כיוון שמבין שאין לו סיכוי להשיג את הדברים הגבוהים שהוא מתאווה להם וכו’. ומובן לכולם שזה בוודאי לא אותה שלווה שעליה חלם בתחילה כשחשב שאיזו תאווה קטנה תביא אותו לשם.
וכך ישנם עוד המון סוגי אנשים, שלכל אחד יש תפיסה משלו שלדעתו תביא אותו אל האושר הנכסף ושלוות הנפש המיוחלת. וברוב האנשים יש את כל הסוגים גם יחד, שהאדם רודף אחרי אינספור דברים שהוא בטוח שכל אחד מהם יהפוך אותו לממש מאושר ושמח.
אדם אוכל ואוכל מאכלים שמנים, מלוחים או מתוקים, בתאווה גדולה מתוך מחשבה שזה יביא לו אושר, אבל הוא רק הופך לשמן, עייף, חולה ואומלל. הוא מרמה אנשים כדי להרוויח, אבל הוא רק משחית את המידות שלו ומתרחק משלוות הנפש. הוא מכניס לעצמו התמכרויות שונות וכל אלו רק מביאים לו נזקים כבדים ותלות בלתי נסבלת.
וכך לאט לאט הדברים יוצאים משליטה. שהאדם משקיע את כולו, עד שהוא שוכח מהי בכלל המטרה. הוא כבר לא חושב איך להגיע לשלוות נפש, אלא רק חושב איך לכבות שרפות, איך לצאת מהבוץ, איך להיחלץ מהבעיות שנקלע אליהן, איך לשרוד בין כל האיומים שהביא על עצמו.
פתאום הוא מוצא את עצמו מחויב לדברים שונים, יש לו אחריות על אנשים שתלויים בו, יש לו עסקאות שחתם עליהן, יש לו ציוד רב שעליו לשמור עליו ולטפל בו למרות שאין לו בו כל צורך, יש לו בעיות רפואיות שגרם לעצמו וכו’. הוא חושב איך נכנס לבור הזה? ואיך יוכל לצאת ממנו עכשיו כשהכול הסתבך כל כך?
רוב האנשים ממשיכים לחיות כך עד יומם האחרון בלי לחשוב שישנה איזושהי דרך אחרת. אלא ששלמה המלך מלמד אותנו שהאלוקים עשה את האדם ישר. ומשמע שאם האדם היה פועל בצורה הטבעית שלו, דרכו הייתה ישרה.
אלא שהמה בקשו חשבונות רבים, שחושבים על דברים עקיפים, איך להיות עשירים, איך להיות מוצלחים יותר מאחרים, איך להשיג דברים שאין לנו בהם שום צורך וכו’. ואז ממילא הכל הופך לעקום. אנו מתעסקים בדברים שלא שייכים אלינו ומשקיעים בהם ללא שום תועלת.
מרבה נכסים מרבה דאגה
האדם חושב שאם מחלקים משהו חינם אז הוא כאילו מוכרח לקחת. הוא בטוח שזה יעזור לו מאוד בחיים ואולי זה יביא את האושר הנכסף. ומכל מקום זה הרי חינם, וכך מובן לו שזה לא יכול להזיק. אלא שהוא לא מבין שברוב המקרים הוא כלל לא צריך את הדבר, וזה רק מביא לו יותר בעיות בחיים.
ויש כאלו שמנצלים את החולשה הזו של האנשים. אז הם מחלקים בחינם משהו קטן שמצריך קניה של דבר גדול יותר לאחר מכן. וכמו למשל שנותנים למישהו במתנה איזה פריט קטן שיכול לעבוד רק עם מערכת מורכבת כלשהי שעולה אלפי שקלים.
ואז אותו אדם שקיבל את המתנה לא הרוויח כלום. כי או שיש לו פריט מסוים שאין לו איך להשתמש בו, ואז הוא סתם תופס לו מקום אחסון ולא משמש אותו לשום דבר. או שהוא יחשוב איך להשקיע בו ולשפץ אותו לצרכיו, ואז הוא יבזבז זמן, כסף וכוח יקרים לשם כך. או שהוא יחליט לקנות את אותה מערכת יקרה כדי שיוכל להשתמש באותו פריט, ואז מובן שדווקא אותם מוכרים הם אלו שבאמת הרוויחו מאותה מתנה שנתנו לו.
וכך יש מבצעים רבים. קנה אחד במחיר מופרז וקבל עוד שניים שאתה כלל לא צריך במתנה. קנה פריט בחצי מחיר לאחר שהכפילו את מחירו פי כמה בשבוע שעבר. קנה בשלושים ושש תשלומים ותשעבד עצמך לפריט שאין לך שום צורך ממשי בו.
וזה לא רק עניין של איבוד ממון, אלא שאותו פריט ממש יוצר לאותו אדם מועקה. שאם הוא קנה דבר שהוא לא צריך, אז זה תופס לו מקום, זה צובט לו בלב שעשה עסקה לא טובה וכו’. וגם אם הוא כן צריך את הדבר, מכל מקום כעת הוא צריך להשקיע ולטפל בזה, לשמור על הדבר וכו’.
ולמשל אם אדם אינו זקוק כל כך לרכב, אבל הוא בכל זאת קונה בשביל הכיף והנוחות, וגם שהרי יש לכולם ואיך לא יהיה גם לו..? אז הוא מוצא את עצמו נכנס לחובות, משלם סכומים לביטוחים ואגרות שונות, בכל שנה צריך לעשות טסט, ואז הוא מגלה שיש איזו תקלה קטנה, אז הוא מאבד זמן יקר במוסך, ושם מתגלות תקלות נוספות וכו’. וזה מעבר לסכנות השונות על הכביש, לחיפוש חניה, לקנסות, טיפולים שוטפים ודאגות שונות.
בסוף הוא מגלה שהשקיע סכומי עתק שאין לו, בזבז זמן וטרחה מרובה, ובעיקר כוחות נפש, וכל זה בשביל לחסוך את האוטובוס שהיה צריך לעלות עליו פעם ביום לקצה של העיר. וכי זה באמת משתלם לו?
ואמנם ברור הדבר שאם הרכב משמש את האדם והכרחי עבורו, אז אולי זה שווה את כל הטרחה. אלא שהרבה אנשים לוקחים את כל זה על עצמם רק משום שהם בטוחים שאי אפשר אחרת. וכאילו שאין אפשרות לחיות בלי רכב. אדם צריך להיות אמתי עם עצמו ולחשב את הרווח שבדבר מול ההפסד שבו.
וכך גם לגבי כל שאר הדברים שנראים לנו כל כך הכרחיים. בוודאי שישנם דברים נצרכים, ואין גם בעיה לקנות דברים במבצע וכדומה. אלא שצריך לדעת שאנו באמת צריכים אותם. לעשות חושבים עם עצמנו. לא בגלל שיש לנו דמיונות, לא בגלל שיש את זה לשכן, לא בגלל ששכנעו אותנו, לא בגלל שזה אולי יביא אותנו אל המטרה בעיקוף ענקי, אלא רק בגלל שאנו באמת צריכים את זה בצורה ישירה כדי להגיע אל המטרה האישית שלנו.
האבות הקדושים היו רועי צאן. היו הולכים לאמצע מקום שומם עם עדר של כבשים ויושבים בכיף לדבר עם השם. והיום התקדמנו כל כך ויש לכאורה את כל השכלולים שצריכים להפוך את החיים להרבה יותר קלים ופשוטים, אבל המצב הפוך בדיוק. שככל שהשתכללנו, כך גם הדאגות התרבו עוד יותר.
יצרנו לעצמנו דאגות חדשות שפעם כלל לא היו קיימות. אנשים הולכים ברחוב מדוכאים ומיואשים. איבדו את הטעם. הם לא מצליחים ליהנות מעצים יפים או משדות פורחים. הם מחפשים הרפתקאות. הם חושבים שמה שיעשה להם טוב בלב זה טיסה לחו"ל או מוזיקה רועשת באיזה מועדון. וכך מרגע לרגע הם הופכים למסכנים יותר.
ואז מתוך חיפוש ריגושים חדשים, הם פונים אל המכשיר ה"חכם" שנמצא בכיסם. הם חושבים שאולי ממנו תבוא הישועה. הרי הוא מחבר אותם לעולם. שם אפשר להתעדכן אם הם מוצלחים, אם אוהבים אותם, אם הם עקפו את החבר, אם מישהו קנה משהו חדש יותר משלהם וכו’.
הם רואים את העולם הגדול דרכו ומקבלים בכל רגע סף ריגושים אפילו גדול יותר ממה שהיה להם קודם לכן. כך שגם אם לרגע חשבו שאולי הם יצליחו ליהנות מאיזה דבר שהצליחו להשיג, מיד יראו להם תאוות נוצצות חדשות שיבהירו להם שהם עוד רחוקים מאוד מהיעד. כך אדם מסתכל על מה שיש לו כמובן מאליו, ועל כל מה שאין לו כדבר הכי טוב בעולם.
וכך האדם ממשיך, צובר וצובר, מנסה לטפס לפסגה, רוצה להיות מספר אחד, שואף ליותר, רוצה עוד ועוד, מתמלא תאוות, מחפש ריגושים, אבל בפנים מרגיש ריק. בתוכו שממה. הוא יכול להשיג את הכל, אבל אין בזה שום טעם, כי הוא לא צריך את כל זה.
לאדם יש מאות פריטים שהוא בטוח שנחוצים לו ממש, עוד לפני שהתחיל בכלל לחקור מהי משיכת הנפש שלו. הוא מתעסק בכל כך הרבה דברים, רוכש ציוד יקר, מכשירים שאי אפשר לוותר עליהם וכו’, וכבר לא נשאר לו פנאי, כוח וכסף כדי להתעסק במה שבאמת חשוב. וגם אם כן, הוא רק יקדיש לזה זמן מועט ולא יתמקד בזה ממש.
החיבור הנפשי שנוצר
וצריך לדעת שמה שאמרו חז"ל מרבה נכסים מרבה דאגה, זה לא רק לנכסים חומריים. אלא לכל דבר שהאדם לוקח על עצמו. כל אחריות ונטל. ככל שהוא משקיע בדבר כלשהו, כך יהיה לו קשה יותר לעזוב אותו לאחר מכן. וגם אם זה הדבר השטותי ביותר בעולם. ככל שהוא משקיע בו, כך הוא מתחבר לדבר וקשה לעזבו.
אדם שישקיע בדברים שאינם שייכים למהות הנפש שלו, יבזבז בכך כוחות יקרים על הבל וריק. ואז את אותם דברים שכן שייכים אליו הוא יפספס, שהרי לא יישאר לו פנאי וכוח להשקיע בהם כראוי. לכן אדם צריך לדקדק היטב בכל דבר שהוא מכניס לחייו, שיבדוק שזה באמת שייך אליו.
אנשים מבזבזים את רוב הזמן שלהם. את רוב היום מעבירים בדברי הבל. דיבורי סרק, בילויים, צפייה בסרטים ועוד דברים רבים. שהאדם חושב לעצמו שמה בכך, הוא רק "מעביר" את הזמן בכיף. אבל בצורה כזו הוא זונח את העיקר. הוא לא מתקדם. הוא לא מתעמק בדברים ששייכים לשורש נשמתו.
כל אחד יכול לחשוב על סדר היום שהיה לו היום או אתמול. קרוב לוודאי שרוב האנשים יזדעזעו מעצמם ממש אם ינסו לעשות חשבון נפש ולהיות אמתיים. זונחים את העיקר ומתעסקים כמעט כל היום כולו בטפל ללא שום תועלת.
וצריך לדעת שזה לא רק עניין של בזבוז זמן. כיוון שברגע שאדם מתעסק עם משהו, זה מכניס לו רגשות, הוא מתחבר לאותו דבר ממש, הוא משקיע כוחות נפש, הוא מקבל אחריות, הוא מתמכר לאותו עניין, הוא מגביר תאוות הקשורות לאותו עניין וכו’.
וזה מה שאמרו על יוסף שהיה בשעת הניסיון עם אשת פוטיפר. שראה שהיא תהיה קשורה בו ככלב בעולם הבא, ואז ברח משם. כי לכל אדם יש תאוות, והאדם היה מוכן לבזבז קצת זמן על השגת תאווה כלשהי. אלא שזה לא מסתיים בזה, כי אותה תאווה נקשרת אליו לעולם. הוא הופך למשועבד ולמסכן. הוא מוותר על החיים שלו בשביל אותה תאווה. ואם אדם מתבונן על הדבר, הוא מבין כמה זה רע ומיד בורח.
אנשים אוהבים תאוות. הם מסתכלים על זה בתור דבר שולי. שכאילו הם יכולים להשיג תאווה כלשהי ולאחר מכן לשכוח מזה ולהמשיך הלאה בחיים. הם לא היו רוצים להתחתן עם אותה תאווה ולהקדיש לה את כל החיים, אלא מימוש התאווה הרגעית וזהו, בלי שום מחויבות. אבל המציאות הפוכה מכך.
כי כאשר האדם מתעסק בתאווה כלשהי, היא נקשרת בו ממש בעל כורחו. היא נכנסת לתוכו והופכת להיות שותפה שלו. גם אם האדם לא רואה זאת מבחינה חיצונית, מכל מקום מבחינת הנפש אותה תאווה נשארת בו וממררת את חייו. לאחר מכן כמעט אין דרך חזרה.
ולמשל בתחילה אין הכרח לעשן, אבל אחרי שהאדם התמכר כבר קשה מאוד להימנע מזה. כך גם לגבי כל הטכנולוגיות השונות, המכשירים, החפצים או האנשים וכדומה. שלאחר שמתרגלים ומתמכרים, כבר אי אפשר בלעדיהם. זה כמו חתונה, שאם ירצו לפרק את זה אחר כך זה יהיה כרוך בגט והרבה כוחות נפש והפסדים.
לכן אמרו חז"ל שהאומר אחטא ואשוב, אין מספקין בידו לעשות תשובה. ומובן הדבר שאין הכוונה שאין לו כלל אפשרות לעשות תשובה, שהרי אין דבר העומד בפני תשובה אמתית מכל הלב. אלא שאותו אדם חושב לעצמו שהוא רק יחטא פעם אחת וזהו, כאילו שיחזור לעצמו כאילו לא קרה כלום.
אבל המציאות היא שלאחר אותה פעם הוא יהפוך לאדם אחר ממש. אותה תאווה תידבק בפנימיות הנפש שלו ותשאיר רושם שיהיה חלק בלתי נפרד ממנו. כך הוא ייפול למקומות שקשה מאוד לצאת מהם, ואז ממילא קרוב לוודאי שלא יצליח לצאת משם ולעשות תשובה.
לכן האדם צריך להיות חכם כבר מההתחלה. לא להכניס את עצמו למקומות בעייתיים שיהיה לו קשה מאוד לצאת מהם לאחר מכן. אלא שיתבונן, יחשוב היטב ויעשה עם עצמו חשבון נפש, כך שיוכל לבחור את הדברים שבאמת יועילו לו ויקדמו אותו.
פיזור הנפש
לכל אדם יש מטרות חשובות. בין אם הוא מודע להן ובין אם הן חבויות בתוכו, מכל מקום הן קיימות. הוא יודע שהוא רוצה להגיע למשהו. אלא שכדי להגיע לזה, הוא מבין שהוא זקוק לעניין אחר שיעזור לו להגיע למטרה. ובשביל אותו עניין, נדרש משהו נוסף, ובשביל אותו משהו נוסף צריך עוד דבר חיצוני וכו’.
בסוף אותו אדם מוצא את עצמו מתעסק עם שלושים דברים שכל אחד צריך לקדם את השני עד שיצליח להשיג את רצונו, אלא שלמטרה העיקרית עצמה הוא לעולם לא מגיע. כך הוא מתפזר בתחומים רבים. במקום להיות ממוקד במטרה, הוא מנסה קצת לפה וקצת לשם, ומקבל היסח הדעת גדול שמונע ממנו לראות שהוא אפילו לא בכיוון.
מרוב שאנשים מתעסקים עם דברים רבים בו זמנית, הם לא מצליחים להתמקד בשום דבר. אנשים מדברים איתם והם בעולם משלהם. לא מצליחים להתרכז כלל. לא פלא שהפרעות הקשב והריכוז צברו כל כך הרבה תאוצה בתקופה האחרונה.
רואים שני אנשים מדברים, ובכל רגע השיחה נקטעת. כי פתאום יש לאחד טלפון, ואז לשני שלחו הודעה, ואז הראשון בודק מה קורה עם הילד שלו, ואז השני בוהה באיזה שלט שתלו בחנות ממול, ואז הראשון מעיר איזו הערה לאדם שלישי שעובר שם, ואז השני מסתכל לאחור שאולי יראה מישהו שהוא מכיר, ואז הראשון מציץ במכשיר שלו אם יש משהו חדש וכו’. בשיחה אחת קצרה יכולים להיות מאות היסחי דעת שיהפכו את כל השיחה לבטלה וחסרת טעם.
על הכתב זה נראה מצחיק, אבל במציאות זה ממש עצוב. אנשים לא אוהבים להקשיב. הם עסוקים, לחוצים, ממהרים ומתעסקים עם כל העולם. זה דבר ממש נורא להפסיק מישהו ששופך את הלב כדי לענות לממתינה או להקשיב לו בחצי אוזן מתוך שמתעסקים בדברים אחרים.
ובאמת הכל היה צריך להיות פשוט יותר. אדם היה צריך להגיע לבית המדרש, לשכוח מכל דאגות העולם ולצלול לתוך עולם התורה בחיבור אדוק להשם יתברך. אבל מרוב בלבולים והיסחי דעת, האדם לא יכול בכלל להסתכל על ספר. ועל אחת כמה וכמה אם מדובר בגמרא עם מלים בארמית, בלי ניקוד ואפילו בלי פיסוק. האדם החדשני הממוצע לא בנוי לזה.
אנשים חושבים שזה כל כך מסובך, אבל זוהי הפשטות האמתית. במקום ההתעסקות הזו בכל הבלי העולם במרוץ מטורף שלא נפסק, אפשר פשוט להתחבר להשם. לקבל רוגע ושלווה נפשית בצורה הפשוטה ביותר. לדבר עם השם, לעצום עיניים, להתחבר אליו, להתנתק מכל ההבלים, להידבק בו.
זה הדבר הכי פשוט והכי מועיל. זוהי שלוות הנפש האמתית שאליה כולם מייחלים. כולם מחפשים דרכים עקיפות להגיע לזה, אבל זה הדבר הכי קל והכי ממלא בעולם.
המאמץ היחיד שנדרש הוא סבלנות והתמדה. כי אדם התרגל שאי אפשר לשבת ליותר מדקה או שתיים. הוא מרגיש לא נוח עם עצמו. הוא מוכרח להתעסק במשהו. יש לו קוצים והוא ממהר לשומקום כדי לעשות את הכלום שהתרגל אליו.
הוא מוכרח להוציא את הטלפון בכל דקה או שתיים, מוכרח לבדוק מה קורה עם השכן, מוכרח להתעסק עם משהו. הוא לא מצליח להחזיק את עצמו ממוקד במטרה. הוא התרגל לכל כך הרבה ריגושים שהוא כבר לא מצליח להתנתק מהם.
ומרוב התעסקות כזו, הוא מאבד עוד ועוד מהריכוז. הוא מתאווה תאוות שונות ומתעסק בדברים שכלל לא שייכים אליו. ומכל זה נלמד לעצמנו, כמה חשוב לעשות חשבון נפש, להגדיר לעצמנו מה עיקר ומה טפל, במה להשקיע יותר וכדומה.
וכך נתאמץ רק במקומות שבאמת צריך להתאמץ, נתחמק מהתעסקות בטפל ונתעסק בהתמקדות בעיקר. וכך בסיעתא דשמייא בוודאי נזכה להגשים את המטרות שלנו, להתקדם ולהגיע למקומות טובים יותר וממלאים יותר. השם יתברך יזכה אותנו להתמקד בעבודה הרוחנית האישית המיועדת לנו ומותאמת לשורש נשמתנו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה