פורים – שמחה מהשלמות שבחוסר
ימי פורים הם ימים שמחים וגבוהים במיוחד. עד כדי כך שלא רק אותם הימים נחשבים לשמחים, אלא שכל החודש נחשב לשמח, שמשנכנס אדר מרבין בשמחה.
וביום הפורים עצמו השמחה מתעצמת ממש. שעורכים סעודה גדולה ושותים המון יין, שרים שירים, אפילו קצת משתטים ומשתדלים להגיע לשמחה גדולה מאוד.
והסיבה לכל השמחה הזו ידועה. שהרי נעשה נס גדול ליהודים, שהעמלקים רצו להשמיד את העם היהודי, ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. וכך כל סיפור המגילה מגלה את הנסים הגדולים ומרמז על השמחה הגדולה.
אלא שאם נתבונן מעט יותר לעומק בפרטי סיפור המגילה, אנו עלולים לגלות סיפור שאינו כל כך שמח, ואולי אפילו קצת עצוב. שאמנם בוודאי נעשה נס עצום ליהודים, אלא שחלק גדול מהדברים נשאר לא פתור ולא הכל הסתיים בטוב.
אחשוורוש היה מלך רשע ששנא גם הוא את היהודים לא פחות מהמן. רק שפחד לעשות מעשה, ולכן נתן להמן בשמחה את טבעת המלך כדי שיעשה בהם כרצונו, ורק חיכה לרגע הזה שחס ושלום יחסל אותם.
יתרה מזו, הסיפור התרחש בזמן הגלות לאחר חרבן הבית הראשון, ואחשוורוש ממש ביזה את ישראל ואת הקודש באכזריות נוראה. הוא ערך את המשתה הגדול שמוזכר בתחילת המגילה כדי לחגוג את הרעיון שעם ישראל חס ושלום לא ייגאלו עוד לעולם. ושם גם הוציא את כלי המקדש ולבש בגדי כהן גדול, וכך זרה מלח על הפצעים ושם ללעג את העם היהודי.
ונראה אם כן שעשה דברים נוראים ממש והגיע לו להיתלות לא פחות מהמן. ואמנם הקדוש ברוך הוא סובב את הדברים כך שלבסוף יבטל את הגזרה על היהודים וגם יתלה את המן ובניו, אלא שלא ראינו שהוא עצמו נענש על כל מה שעשה, מלבד הריגת ושתי ששם בסופו של דבר רק הרוויח מכך, שהרי זכה באסתר.
מעבר לכל זה, צריך לשים לב לכך שמרדכי ואסתר הצדיקים שהיו גיבורי הסיפור, הם סבלו לבסוף יותר מכל. שבגמרא מובא שאסתר הייתה אשתו של מרדכי, וכעת אחשוורוש לקח אותה בתור צעצוע למימוש התאוות שלו. וכמו שמוזכר התהליך שהיו עוברות הנשים עד שהיו מגיעות אליו ללילה אחד.
ויוצא שיש כאן שלשה עניינים לגריעות, שהופכים את המצב ליותר ויותר מצער. העניין הראשון הוא שאסתר נלקחה ממרדכי בעלה ואפילו נאסרה עליו לאחר מכן. וכמו שמובא שאסתר אמרה "כאשר אבדתי אבדתי", שכמו שאבדה מבית אביה, כך כעת תאבד ממרדכי בעלה ותיאסר עליו.
העניין השני הוא שלא רק שאולצה להיפרד מבעלה, אלא שאותה צדיקה נאלצה לחיות את חייה עם גוי שפל. במקום לחיות כיהודיה כשרה עם בעל צדיק וירא שמיים, או לכל הפחות עם יהודי כלשהו, ואפילו עם הארץ, נלקחה בעל כורחה לחיות עם גוי.
והעניין השלישי הוא שזה לא היה סתם גוי, אלא בהמה מהלכת על שתיים שכל מה שיש לו בראש זה תאוות. שהיה מחליף אישה בכל יום והסתכל על כל הנשים בעולם בתור צעצועים למימוש התאוות שלו. אפשר לתאר איזה סבל נורא.
ויוצא שמרדכי ואסתר הפכו לקרבן, שנאלצו להקריב את עצמם ולוותר על כל היקר להם לצורך הצלת עם ישראל. אז אמנם לכלל היהודים היו רווח והצלה, אבל למרדכי ואסתר באופן אישי הסיפור נשמע דווקא עצוב.
ואם כן צריך לעמוד על הדברים. וכי השם יתברך לא יכול היה להביא את הנס בדרך אחרת טובה יותר? וגם אם באמת כך נגזר משמיים, מכל מקום מדוע כל השמחה הגדולה?
אמנם מובן שצריך להזכיר את הנס הגדול, להודות על ההצלה, לקרוא מגילה וכו’. אלא שאפשר לעשות זאת בצורה פשוטה יותר כפי שעושים במועדים אחרים. וכמו למשל שבימי החנוכה אומרים הלל ומזכירים את הנס הגדול, אבל אין עניין יוצא דופן להיות בשמחה יתרה, ובטח שלא במשך כל החודש.
ואם כן צריך להבין מדוע בפורים יש עניין גדול ומהותי בהרגשת שמחה, למרות שלכאורה נראה שהנס בכלל לא היה שלם. ולא זו בלבד, אלא שכל החודש הפך להיות החודש השמח ביותר בכל השנה.
סוד ההשגחה הפרטית
מגילת אסתר מרמזת על ההשגחה הפרטית שנמצאת בתוך הסתר הפנים. היא מגלה את ההסתר. שגם כאשר הכל נראה כמו טבע, וכמו כל סיפור המגילה, יחד עם זאת מי שיתבונן יזכה לראות בתוך אותו טבע נסים מופלאים.
לכן אפשר לראות שאין נסים גלויים ממש בסיפור המגילה, שכל אירוע בפני עצמו הוא דבר יתכן וטבעי. אלא שרק כאשר מחברים את כל האירועים יחד, אז מתגלה הנס העצום. איך שבהשגחה פרטית הקדוש ברוך הוא סובב את כל האירועים הטבעיים האלו בכוונה תחילה.
הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם בדרך טבע. שנראה שיש לאנשים השפעה, שיש סיבוכים, שיש דאגות ועוד דברים רבים שלא מסתדרים כפי רצוננו. אלא שהכול מכוון במיוחד בשבילנו, כל אחד לפי מקומו ותיקונו האישי, הכל בהשגחה פרטית מופלאה.
וכל זה נרמז בחילופי הדברים שהיו בין מרדכי ואסתר. כאשר מרדכי שלח לאסתר שתיכנס למלך כדי להתחנן אליו להציל את העם היהודי, היא לא רצתה כיוון שחששה לחייה, ועוד פחדה שתיאסר על מרדכי בעלה. לכן ניסתה להתחמק בתחילה.
ואז מרדכי השיב לה בצורה קצת תמוהה: "אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים כי אם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר ואת ובית אביך תאבדו ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות".
וצריך להבין מה ניסה לומר לה בזה. שלכאורה אם רצה לשכנע אותה שתסכן את עצמה עבור העם היהודי, היה צריך לומר לה שהיא הסיכוי האחרון של היהודים ובלעדיה כולם אבודים וכו’. שאם היא תבין שהיא הסיכוי היחיד להצלת העם היהודי, אז אולי תסכים להסתכן לשם כך.
אלא שאמר לה בדיוק להפך, שבכל מקרה יגיעו רווח והצלה ליהודים, רק השאלה אם זה יהיה ממנה או ממקום אחר. וצריך להבין מדוע אמר לה כך ואיך זה הצליח לשכנע אותה? מדוע שתסכן את חייה וגם תיאסר על בעלה כדי להשיג משהו שבכל מקרה יבוא? הרי בכל אופן יגיעו רווח והצלה ליהודים, אז לשם מה להתאמץ ולהסתכן לשם כך?
חיבור לרצון האלוקי
אלא שמרדכי רמז לה במלים האלו שאמר לה, שזהו תפקידה בעולם. זוהי התכלית שלה, וממילא זה הדבר היחיד שיכול למלא אותה ולקדם אותה. אם תתנגד לתכלית, אז גם אם תשיג את כל התאוות בעולם, מכל מקום לא תצליח להיות מאושרת ולהגיע לשמחה אמתית. רק הגשמת היעוד העצמי מביאה לשמחה אמתית.
לכל אדם יש עליות וירידות בחיים, יש הצלחות וכישלונות וכו’. זהו דבר טבעי והכל בסדר. אלא שלאדם יש כיוון כללי, יש מטרה, ואם הוא הולך לכיוונה אז הוא יכול להיות באמת מאושר. תמיד יש מצבי רוח וכדומה, אבל הכיוון הכללי הוא טוב. אותו אדם ירגיש טוב עם עצמו.
אבל כאשר אדם הולך הפוך, אז לא משנה כמה ינסה לשמוח, הוא לעולם לא יצליח. משמיים תכנתו אותו למשימה מסוימת. משמיים מכוונים אותו לתפקיד. כאשר הוא מתרחק מזה, אז גם אם ישיג את כל החלומות שלו, מכל מקום הוא יהיה אומלל ומסכן. כי חסר לו העיקר.
כל העולם מופעל על פי ההשגחה הפרטית העליונה, וכל הבחירה של האדם היא רק לעצמו מול השם יתברך. העולם מתקדם בדרך של השגחה פרטית בדיוק למקום שהוא צריך להגיע אליו. אלא שלכל יחיד ויחיד יש בחירה אם להצטרף להתקדמות הזו או לא.
וזה מה שרמזו חז"ל שאמרו שהכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. זה לא בידיים שלנו להציל את העם היהודי או לעשות נזקים. זה לא בידיים שלנו להשפיע כלל על אף אחד. הבחירה שלנו היא אם ללכת בדרך של יראת שמיים ולהצטרף למהלך האלוקי, או להישאר בנוחות של עצמנו בלי מאמץ ואז חס ושלום לאבד מן העולם.
מרדכי הסביר לאסתר שאולי זו כל המהות שלה. מי יודע אם לעת כזו הגיעה למלכות. אולי משמיים הפכו אותה למלכה רק לשם כך. אולי כל הסיבה שהגיעה לעולם זה לשם כך. אז מה זה שווה להתנגד לזה? לעניין היהודים עצמם, הרווח וההצלה בוודאי יגיעו. אלא השאלה מה יהיה עם אסתר עצמה.
אם השם יתברך הוריד לעולם את הנשמה של אסתר כדי להציל את העם היהודי, וכעת היא תבחר להתעלם ולא לפעול, אז כל המהות שלה לא שווה כלום. סתם בזבוז של חיים שלמים ריקים מתוכן.
וכל זה בוודאי לא היה משנה את ההשגחה הפרטית. שאם נגזר שהיהודים ינצלו אז בוודאי כך יהיה, עם אסתר או בלעדיה. אלא שאז לה באופן אישי לא היה שום חלק בזה. היא הייתה מאבדת את חלקה ואובדת מן העולם ללא זכר.
אילו אסתר הייתה שותקת, אז היהודים בוודאי היו ניצלים בדרך אחרת שהשם יתברך היה מזמן להם. ומכל מקום אף אחד לא היה זוכר את אסתר, וגם אם כן, זה בוודאי היה לגנאי. ואז באמת היה מתקיים בה חס ושלום שהיא ובית אביה היו אובדים.
ובאמת הדברים של מרדכי השפיעו עליה וחלחלו. וכל זה יסביר לנו את התשובה של אסתר למרדכי, שביקשה שיצומו עליה שלשה ימים. וגם לאחר שהלכה אל אחשוורוש והוא מצדו הסכים לתת לה עד חצי המלכות, עדיין לא ביקשה את מה שרצתה.
כי אסתר הבינה שצריך להביא את הרצון האלוקי, את ההשגחה הפרטית, לביטול הגזרה. היא הבינה שאין לה כוח מצד עצמה לעשות משהו ולהשפיע, אלא רק להתחבר לרצון האלוקי ולהיות חלק מהמהלך הגדול. להיות כמו בורג במערכת.
לכן רצתה שכל היהודים יצומו ויעשו תשובה כדי לבטל את הגזרה, ואז חיכתה לראות אם יש איזו אות משמיים שרומזת לביטול הגזרה. ולכן לא עשתה שום דבר לפני כן, כיוון שידעה שאין לה שום סיכוי להביא לשינוי מצד עצמה.
תפקיד הנשמה בעולם
הנשמה הקדושה שלנו לקוחה מעולמות עליונים. כל המהות שלנו היא להשיג את ההשגות המוטלות עלינו ולהתחבר ככל שאפשר לקדוש ברוך הוא.
אדם חושב שהוא יכול לפעול, לעשות כביכול דברים נגד הרצון האלוקי. אלא שהוא לא פועל כלום מצד עצמו. אם הצליח לעשות דבר כלשהו, זה רק משום שכך נגזר מלמעלה.
הרצון האלוקי כבר קיים והרכבת נוסעת במסלול שלה בדיוק למקום הראוי והמדויק. רק השאלה היא לגבי כל אחד מאיתנו, וזוהי הבחירה שיש לכל אדם. אם לעלות על הרכבת או להישאר מאחור, אם להיות חלק מהמהלך, אם להיות אהובים בשמיים, אבל בכל אופן בוודאי שאין לנו שום אפשרות לעצור את הרכבת או לגרום לה לסטות מהמסילה.
יש כאלו שחושבים שהמן הרשע החליט על דעת עצמו להשמיד את העם היהודי, וכאילו שרצה ללכת נגד רצון השם, ואז לבסוף השם העניש אותו. אלא שזה לא כך. שלהמן מצד עצמו מעולם לא היה שום כוח. אלא אדרבה, השם יתברך שלח אותו כדי לעשות את כל מה שעשה מסיבות עליונות.
כיוון שנגזרה גזרה על העם היהודי, היה צריך שליח שיוריד את הגזרה לעולם בדרך הטבע. הבחירה של המן לא הייתה אם ללכת נגד הרצון האלוקי וההשגחה הפרטית, שזה בלתי אפשרי כלל. אלא שהבחירה שלו הייתה רק לעצמו, אם להטיב את דרכו וכך הגזרה תתקיים בידי אחר, או לבחור להיות אותו שליח רע וכך לאבד עצמו מן העולם.
אדם צריך לעשות מסירות נפש כדי להגיע למטרה. הוא חושב שהוא מסכן את עצמו והוא עלול להפסיד, אבל זה בדיוק להפך, שהדבר הכי מסוכן הוא להישאר עם ההרגלים הרעים ולא להתקדם לשום מקום.
לפעמים אדם יכול לחיות חיים רחוקים מתורה ומצוות כיוון שהוא חושש שילעגו לו או שיפסיד מזה דבר כלשהו. אלא שזוהי כל המהות שלו. לשם כך הגיע לעולם. אם יוותר על המהות בשביל הנוחות האישית שלו, אז הוא יכול להעביר חיים נחמדים יחסית למשך שבעים שנה, אבל לאחר מכן הוא ובית אביו יאבדו מן העולם ללא זכר.
העולם כבר קיים אלפי שנים. בכל יום נפטרים מן העולם אנשים רבים. ככל שהזמן עובר, לא זוכרים כמעט אף אחד מכל אלו. וגם אלו שכן זוכרים אותם, זה רק לרגעים ספורים וגם זה לא תמיד בצורה חיובית. וגם אם כן, לא תמיד זה מועיל להם לעניין העולם הבא שלהם. וכי מה זה עוזר לאדם מת שזוכרים אותו?
אבל יש אנשים בודדים שהולכים נגד המוסכמות, שמוכנים למסור נפש ולהתאמץ למרות שזה לא נוח. הם רוצים לעשות רצון השם ולהתחבר אליו בכל מחיר. לא אכפת להם מה יחשבו עליהם או כמה יפסידו מזה. אלא שהם לא בוודאי לא מפסידים. הם המרוויחים הגדולים ביותר, כי הם התחברו למהלך האלוקי.
ועד היום כלל היהודים קוראים את מגילת אסתר, חוגגים ומציינים את הנס הגדול. אסתר זכתה לעוצמות אדירות. עצם העובדה שהיא הייתה מלכה שולית ביחס לכל זה.
אם הייתה רוצה לא להסתכן וליהנות מהבונוסים שיש לה בתור מלכה, אז אמנם יכלה ליהנות. היא יכלה להסתובב עם תכשיטים יקרים, לאכול מעדני מלכים ולהיות מספר אחת בעיני כולם, אבל לבסוף הייתה אובדת מהעולם ללא זכר. אבל כעת שבחרה לסכן את הכל אז אדרבה, הרוויחה את הגדולה האמתית והנצחית.
סוד השמחה האמתית
ומתוך כל זה אפשר ללמוד על אפסיות העולם. שאפילו אם אדם יחייה כמו מלך, כל היום בתפנוקים ועידונים, מכל מקום זה לא שווה מאום. היו המון מלכים במשך כל הדורות, אלא שכולם בסופו של דבר אבדו מן העולם וכל מה שהיה להם כבר לא שווה כלום.
וכל אדם צריך לשאול את עצמו מה הוא היה מעדיף, להיות מלך שליט על כל העולם שופע בתאוות שמת לפני אלף שנה ובטל מן העולם, או להיות אדם פשוט שחי כאן ועכשיו? ואם אדם מבין שאין שום כיף באדם מת שפעם נהנה מהחיים, כך יעשה אחת ועוד אחת ויבין שגם הוא לא הולך להישאר פה לנצח.
אלא שזה כן נמצא בידיים שלו להתחבר למהלך האלוקי, ואז הוא יוכל להתעלות ולהתחבר למשהו ממשי שקיים לנצח. וכמו שמובא לגבי הצדיקים שגם במיתתם קרויים חיים. כי הם מחוברים לחיים האמתיים שאינם מפסיקים לעולם.
ודווקא כשאדם מבין שכל העולם הוא אפס ולא שווה דבר, אז הוא יכול לזכות להגיע לשמחה אמתית. כי במשך כל חייו הוא רודף אחר תאוות מתוך מחשבה שאלו יביאו לו שמחה, אבל אין בזה שום ממשות והוא תמיד נשאר מאוכזב. או משום שלא מצליח להשיג אותן, או משום שהוא כן מצליח ומבין שהוא רוצה משהו אחר.
כי בפנים יש לו רצון לא ברור שמנווט אותו. אותו רצון אלוקי שמכוון אותו לדרך הנכונה. כאשר האדם נכנע לרצון הזה, אז ממילא הוא מגיע לאושר ושמחה. אך כאשר האדם מתנגד לו, שמתעקש על הנוחות של עצמו גם במחיר של עיקום המוסר והאמת, אז ממילא אין לו שום סיכוי להגיע לשמחה.
וכאשר האדם מבין שהקדוש ברוך הוא מנהל את העולם, שכל האירועים שנראים לו ממשיים וגורליים ממש הם חסרי משמעות לחלוטין, שהכול הבל ורק השם יתברך קובע את המציאות, אז ממילא הוא יכול להגיע לשמחה עצומה.
כי הוא רואה את התמונה הגדולה. גם אם כעת משהו לא הסתדר לו, אין בכך כלום. שהרי המהלך עצמו הוא טוב ונכון, הכל הולך לכיוון הרצוי והכל מושלם כבר עכשיו.
וכמו שאדם פותח עסק חדש, אז הוא מסתכל על התמונה הגדולה. הוא יודע שבתחילה הוא ישקיע המון מאמץ ויפסיד כספים, ולאחר שנה או שנתיים יתחיל לראות מעט רווחים שיגדלו עם הזמן. אז כבר בפתיחת העסק הוא שמח.
ולכאורה נשאל את אותו אדם מדוע הוא שמח? הרי הוא נכנס לחובות ועדיין לא הרוויח כלל. אלא שהוא שמח מתוך שהוא רואה את התמונה הגדולה ומבין את המהלך הכללי של הדברים. הוא לא מתרגש מנפילות קטנות, כי הוא יודע שזו הדרך להגיע למקומות טובים ורחוקים.
אדם שמסתכל על תאוות רגעיות, שמצטער מאירועים לא נעימים, שעצוב בגלל הכישלונות ורק חושב איך להשיג את הנאות העולם, הוא אדם מסכן שלא יכול להתקדם לשום מקום. הוא מתנדנד בכל רגע, פעם רוצה כך ופעם רוצה כך, הלב מטה אותו ואין לו שום אפשרות לצמוח.
אבל כאשר האדם מסתכל על התכלית הגדולה, לשם מה בכלל הגיע לעולם, אז ממילא הוא יכול לשמוח שהוא בכיוון הנכון. גם אם עדיין רחוק מהמטרה, מכל מקום הוא בדרך, כמו אותו בעל עסק חדש שצופה למרחק. וזוהי השמחה האמתית שיש לאדם.
חוסר סיפוק
ובאמת אין דבר כזה מישהו שחי כמו מלך כל היום בתפנוקים ועידונים. אדרבה, המלכים חיים עם הכי הרבה דאגות ולא יכולים ליהנות מכלום. שכל היום הם חושבים שאולי מישהו ירצה לכבוש את המדינה, אולי מישהו ירצה למרוד, אולי אחד הקרובים ירצה להתנקש בהם, אולי החברים הטובים ביותר זוממים משהו וכו’.
אנשים עשירים תמיד דואגים שאולי יאבדו את העושר, אולי יגנבו להם או שמישהו זומם עליהם משהו וכו’. אי אפשר לסמוך על אף אחד ובכל דבר יש דאגות רבות. מעבר לזה יש להם המון אחריות והם צריכים לטפל בבעיות שצצות וכו’. לכן אמרו חז"ל שמרבה נכסים מרבה דאגה.
וכך זה בכל התחומים. שככל שאדם מצליח ויש לו שפע רב, כך הדאגות והאחריות המוטלת עליו גדלות. ומצד שני את כל השפע שיש לו הוא לא כל כך מעריך, כיוון שהוא מתרגל אליו. וכמו שהמן אמר שכל מה שיש לו לא שווה לו, כיוון שמרדכי לא משתחווה לו. שאף פעם האדם לא מאושר כי תמיד הוא רוצה יותר.
וכמו שכל אדם יכול להסתכל על עצמו, שבוודאי יש לו דברים יקרי ערך שאחרים היו משתוקקים אליהם, בין אם אלו דברים גשמיים ובין אם דברים רוחניים, וכמו אופי מסוים, כישרונות, חכמה וכדומה. ואפילו אם הוא חושב שאין לו כלום, לפחות יש לו עיניים, ידיים, רגליים, בריאות וכו’, שיש כאלו שהיו מוכנים לתת הכל כדי לזכות לזה.
אלא שכל אלו מובנים מאליהם. שהאדם לא מעריך את מה שיש לו. וכשם שלא מעריך את מה שיש לו עכשיו, למרות שבעבר חשב שכן יהיה מאושר מזה או שאחרים חושבים שיהיו מאושרים אם יהיה להם את זה, כך אדם חכם יבין שגם אם ישיג את כל מה שהוא חולם עליו, עדיין לא יהיה מאושר, כיוון שבמהרה יתרגל לזה.
ואפילו אם הייתה אפשרות כזו שאדם כן יהיה מאושר ממה שיש לו, מכל מקום האושר הזה בוודאי לא שלם. שכל אדם עובר לפעמים ניסיונות, כל אדם מרגיש לפעמים קצת צער, ייסורים, חולי, כאב, עצבות וכו’. אם זה מתוך נסיבות החיים, שלפעמים דברים מצערים מתרחשים, ואם זה סתם מתחולל בתוכו, שהוא מתמלא בפחד, דאגות או עצבות ללא שום סיבה.
יוצא שכל אדם קצת סובל בחיים. לכל אדם יש צרות ודאגות ואין לזה מנוס. ואז אדם מטבעו חושב לעצמו איך יפעל בדרך הטובה ביותר להעלים כמה שיותר צרות. אבל אי אפשר לברוח מזה. יש דברים גדולים, יש דברים בלתי הפיכים, יש דברים ממש קשים, וממשיכים לחיות, אבל לעולם זה לא יהיה אותו הדבר כפי שהיינו רוצים.
וכל זה מביא את האדם לאכזבה ויאוש. שאין שום אפשרות להגיע לשלמות אמתית. כשאדם חושב שכל המהות היא העולם הזה, אז ממש אפשר להיכנס לדיכאון. הרי העולם הזה מלא בייסורים ודאגות, השמחה אף פעם לא שלמה ותמיד חולפת ומלאה טרדות. אדם רודף אחרי השגות ורק מבין יותר ויותר שאין לו שום סיכוי להצליח.
לכן גם ככל שאדם מתבגר הוא הופך לעצוב יותר. כשמתקרב לגיל ארבעים הוא כבר מתחיל לפחד להזדקן, בגיל ששים הוא מנסה להיאחז בזיכרונות על הדברים שחלפו ומתמלא בחרטות על מה שלא הצליח להשיג ובגיל שבעים הוא כבר מרגיש חסר ערך לחלוטין. ככל שהזמן עובר הוא הופך לעצוב ומיואש.
הוא מפוחד ומבוהל שהרי בכל רגע הוא מתקרב צעד נוסף לכיוון המוות. הוא מסתכל על החיים שלו ומבין שכל מה שהשיג לא שווה כלום, ובטוח שכעת כבר מאוחר לו מדי ואין לו כבר שום סיכוי. זו אומללות נוראה.
ככל שאדם בטוח שהעולם הזה שווה למשהו, אז ממילא הוא עצוב יותר. כי הוא רחוק מלהשיג את כל מה שהוא רוצה ויש לו המון חוסרים ודאגות. וגם את מה שכן הצליח להשיג, הוא פוחד לאבד, שהרי הכל חולף. וככל שהוא מתבגר, כך הוא מבין שהוא יכול פחות להשיג דברים חדשים ומצד שני גם לא יכול לשמור על מה שכבר כן הצליח להשיג לפני כן. הרי ברור לו שכל מה שיש לו לא יהיה שווה כלום לאחר שימות.
אבל כאשר האדם מבין שהעולם הזה הוא אפס, אז ממילא הוא יכול לשמוח. וזה לא משנה גם אם כל חייו יהיו סבל ומרורים, כי הוא עסוק בדבר האמתי. לא מוטל עליו לתקן את העולם הזה, כי את זה ההשגחה הפרטית מביאה גם בלעדיו. התפקיד שלו זה רק להתחבר לאותה השגחה פרטית כדי לקבל אחיזה באותה אלוקיות נצחית.
הבל ההנאה
הנאות העולם חולפות וחסרות משמעות. זה דמיון. אדם נהנה מסטייק טעים כי יש לו דמיון. אילו היה עם בחילות וכאבי בטן הוא לא היה נהנה ממנו כלל. אילו היה נפטר האדם היקר לו ביותר והיה טועם ממנו באותו רגע, הוא לא היה מרגיש טעם כלל באותו סטייק. רק שמתוך הדמיון שלו, הוא חושב שסטייק זה טעים ואז ממילא כאשר אין טרדות שונות, אז הוא נהנה ממנו בצורה חלקית ומוגבלת.
לכן אדם יכול ליהנות מסיגריה ולהרגיש כיף. אותו אדם כשעישן בפעם הראשונה בחייו בוודאי לא נהנה. הוא השתעל והרגיש מחנק מהעשן, זה לא הרגיע אותו ולא עשה לו כיף. אלא שהרגיל עצמו לדמיון, השתיל לעצמו רגש והתנה אותו עם פעולת העישון, ואז הוא חושב שהוא נהנה מזה.
כשאדם שקוע בתוך העולם, הוא עסוק בדאגות, בטרדות ובתאוות שלו. וברוב הפעמים, אם היה מסתכל על הטרדות שהיו לו לפני עשר שנים, היה צוחק. שהכול שטויות, או שהדברים הסתדרו מעצמם או שזה כבר לא רלוונטי וכו’. אבל הטרדות של עכשיו נראות לו כדבר מהותי, והוא לא חושב על כך שבעוד כמה שנים יחשוב עליהן בדיוק אותו דבר.
אבל אדם אמתי יכול להבין שכל ההנאות האלו הן תאוות דמיוניות. אמנם זה קשה להשתחרר מהן וצריך עבודה גדולה לשם כך, אבל מכל מקום לפחות בשכל אפשר להבין שאין להן ממשות. לכן ברור שאין עניין להשקיע את כל חיינו בניסיונות נוספים לזכות לעוד קצת הנאות חולפות. אלא שצריך לפעול כדי להגיע להשגות אמתיות.
לכן מרדכי אמר לאסתר שגם אם הם יאסרו ולא יוכלו להיות ביחד, וגם אם יהיה להם עצוב, וגם אם שארית חייהם תהיה סבל, וגם אם היא עלולה לסכן את חייה ולמות, מכל מקום זו הסיבה שלשמה הגיעה לעולם, ורק כך אפשר להגיע למשהו. רק כך אפשר לצמוח ורק כך אפשר להגיע לשמחה אמתית.
הוא הסביר לה ששווה לוותר על התאוות של העולם הזה כדי לזכות לתכלית האמתית שלשמה הגענו. זה לא משנה אם נהנה בחיים או לא, מה שמשנה זה מה שנשיג בסוף. אמנם זה נחמד גם ליהנות מהעולם בזמן שמשיגים השגות, אבל זה לא העיקר.
וזה מה שאמר לה, שהרווח וההצלחה יבואו בכל מקרה. העולם מתקדם לקראת התיקון שלו. בסוף הכל יתוקן וכל העולמות יעלו. השאלה רק איפה אנחנו נהיה בכל הסיפור הזה. אם נהיה חלק מזה או שנלך חס ושלום לאיבוד. אם נהיה אחוזים בהבלי העולם, או שיהיה לנו חלק במהות האלוקית.
וזה עניין מסירות נפש על קידוש השם. כי זו כל המהות. לכן זה כל כך גבוה, כי אפשר ברגע אחד להתעלות כשמוסרים את החיים לשם השם יתברך. כי זה התיקון. אז יש מי שצריך לעמול קשה במשך חיים שלמים כדי לזכות להגיע למקום שלו, ויש מי שעושה מסירות נפש ברגע אחד ויכול להתעלות עד למקומו העליון.
אדם יכול לחשוב על כל מה שיש לו להפסיד, על כל מה שרצה להספיק בחיים, ואם כן איך יוכל למסור את עצמו ולמות על קידוש השם? אלא שהמהות היא גבוהה יותר מכל מה שאותו אדם רצה להספיק. אם לשם כך הגיע לעולם, אז יצליח להשיג באותם רגעים ספורים מה שלא יצליח להשיג גם אם ייתנו לו חיים שלמים נוספים.
לאנשים יש צרות וצער גדול. הרבה חרטות, הרבה געגועים. אדם מסתכל לאחור והיה רוצה לחיות חיים אחרים לחלוטין. הוא מצטער על החלטות שקיבל, מצטער על דברים שהתרחשו, מתגעגע לאהוביו שנפטרו מהעולם וכו’. אי אפשר להיות שמחים לחלוטין בעולם הזה. תמיד השמחה מעורבת בעצבות.
אבל באמת אין לכל זה משמעות. הכל הבל. הכל חולף. הכל משתנה. לאדם לא אכפת מאנשים שמתו לפני אלף שנה. לא אכפת לו מתאוות שונות שהיו לו בגלגול הקודם או דברים שלא הספיק אז. הכל שטויות. באותו רגע זה נראה לנו דבר עצום וחשוב, אבל במהות זה כלום. רק דמיון חולף.
וכאשר מבינים את זה באמת, אז ממילא אפשר להגיע לשמחה אמתית. שיודעים שהכול זמני, שהכול קטן וחסר משמעות. גם דבר משמעותי, וכמו שבעל ואישה אוהבים ייאסרו זה על זו, כמו להיאלץ לחיות עם גוי שטוף זימה ותאוות, מכל מקום אם זה רצון השם אז צריך לשמוח בזה ממש.
שמוותרים על דברים קטנים יחסית ומקבלים עולם עצום ממדים. במקום להתעסק עם רגעים חולפים בעולם, אנו מתמקדים בתכלית שלשמה הגענו לעולם מלכתחילה.
אין ספקות
חז"ל מלמדים אותנו שאין שמחה כהתרת הספקות. גם מלמדים אותנו שעמלק בגימטריה זה ספק. כי שורש כל הספקות הוא בעמלק. שיש השגחה פרטית מופלאה בעולם, אלא שיש את עמלק שמראה לנו דמיונות שווא, שמסתיר את ההשגחה הפרטית, ואז אנו חושבים שכאילו יש כוח למישהו להזיק או ללכת נגד ההשגחה הפרטית.
אבל כאשר אדם מבין שהכול מכוון מלמעלה, ממילא אין לו שום ספיקות. אם קיבל קנס או שחבר הזיק לו, אז הוא לא חושב שאולי היה יכול למנוע את זה ולא מתעצב שאותו אדם בחר להזיק לו, כי הוא מבין שזה השגחה פרטית. הוא מבין שאין פה ספקות, כי כך מוכרח היה להיות ואין שום אפשרות שהיה יכול להיות אחרת.
לכן פורים מגיע ומלמד אותנו שגם כאשר הדברים לא מסתדרים, הכל שלם כבר עכשיו. זה רק נראה לנו שהדברים לא שלמים, אבל משמיים זימנו לנו את הדברים הראויים לנו בהשגחה פרטית מדויקת. לכן כבר עכשיו יחד עם כל החוסרים אפשר לשמוח ממש ולהגיע לשיא השמחה בשלמות.
ולפעמים יש לאנשים ספקות אם שווה להם לוותר על דברים כדי להתעלות ברוחניות. שחושבים לפעמים שאולי יפסידו מזה. אבל באמת אין שום ספק, כי ההשגחה העליונה פועלת, ולכן אין אפשרות להפסיד כלל מקרבה להשם יתברך.
כאשר מתירים את הספק, אז מבינים שזהו רצון השם, שהכול השגחה פרטית, ואז ממילא אפשר לשמוח. וזוהי המהות של המגילה. להרחיב את הדעת. להראות לנו שהתפיסה שלנו מצומצמת ויש דברים עליונים ונשגבים יותר. וככל שהאדם עולה, כך הוא יכול לזכות להרחיב את התפיסה ולשמוח יותר.
ככל שעולים גבוה יותר ורואים תמונה רחבה יותר, כך רואים את החסדים וההשגחה העליונה ומתבטלות כל הקושיות. הכל נהיה טוב ושמח. כי אין שום ספקות.
וכמו שהמון אנשים שעברו מוות קליני מעידים על כך שכאשר הנשמה יוצאת מהגוף, מיד מרגישים חמימות מיוחדת וכמו שמחה ואהבה שאי אפשר לחוש בעולם הזה. כי ככל שעולים ומתנתקים מהחומר, כך זוכים לגילויים וכל גילוי מביא להשלמה ולשמחה.
כעת אנו אחוזים בחומר, בגשמיות, בתאוות, וממילא חושבים שזה העיקר. קשה לנו לראות את המטרה הגדולה כי אנו אחוזים כל כך בהבלי הרגע הזה. הדאגות, ההנאות, הטרדות, הרגשות וכו’, נראים לנו כדבר העיקרי בחיים. אלא שאם ננסה לחשוב על הדאגות והרגשות שהיו לנו לפני כמה שנים, נגלה שאין להם ממשות. הכל הבל.
למי אכפת אם היינו עצובים או שמחים לפני עשרים שנה? למי אכפת אם כיבדו אותנו? למי אכפת אם היינו מודאגים מדברים שונים? הרי כל זה שייך לאותו הרגע. מתוך עמלק שמסתיר מאיתנו את ההשגחה, חושבים שכל דבר קטן הוא סוף העולם. אבל כשמסתכלים על התמונה הרחבה מבינים שזה כלום.
להרפות
וזהו עניין השמחה בפורים. שמתנתקים מהחומר. מגיעים למצב של שכרות, עד דלא ידע, שאז שוכחים מכל הדאגות. חושבים על הדברים הפשוטים ביותר, ואם זוכים להתקדש, אז אפשר להגיע לסודות עליונים. זהו זמן גבוה מאוד של גילוי.
אדם חושב שהוא בשליטה. מחפש את הצדק והגמול. רוצה שהרשעים יסבלו והצדיקים ישמחו. הוא חושב שזה בידיים שלו, שהוא צריך לעשות צדק בעולם, שהוא צריך לחנך את כולם. הוא מתעדכן כל היום במה שקורה בחדשות, ואז כאילו שופט את כולם ומחליט מי צודק וכיצד צריך להתנהל.
אלא שהוא לא בשליטה ופעמים רבות הדברים מתרחשים בניגוד לדעתו. שהוא בטוח שצריך לקרות כך וכך, אלא שבפועל מתרחש ההפך הגמור. ובאמת יש צדק, רק שאנו לא יכולים להבין אותו. כי התפיסה שלנו חסרה ומוגבלת. אין לנו השגה בחשבונות שמיים.
וכל זה מביא את האדם לתסכול. לתחושה של חוסר צדק. הוא מנסה לנהל את העולם ולדון את כולם, אבל המציאות מראה לו שהעולם פועל בדרך של "נהפוך הוא". כל העולם הפוך ממה שצריך להיות בהיגיון שלו.
ולכן התרופה לכל זה היא להרפות ולהבין שאנו לא בשליטה. שהשם יתברך הוא שמכוון את העניינים בצירופי מקרים. שכל מה שנראה לנו אקראי ואולי אפילו לא צודק, הוא מכוון משמיים בדקדוק מוחלט והשגחה פרטית.
ולכן אנו שותים בפורים עד דלא ידע, כדי להתנתק מהמקום הביקורתי שמנסה לשלוט בעניינים, לחפש צדק ולנהל את העולם, ולהתחבר למה שהשם יתברך מזמן עבורנו. במקום לחשוב בהיגיון ובדעה צלולה, עלינו להתנתק ולתת להשם יתברך לנהל את העולם בהשגחה פרטית מופלאה.
להבין שאנו לא יודעים כלום. לא יודעים מה טוב ומה נכון, אלא שאנו רק מתחברים להשם, לכל מה שהוא מזמן עבורנו. מתחברים להשגחה הפרטית ומקבלים את הכל באהבה. וזוהי השמחה האמתית. שאדם מבין שהשם יתברך מכוון את העולם, אז ממילא הוא יכול לשמוח.
הוא יכול לזרוק את כל הטרדות שלו ופשוט לתת את המושכות לקדוש ברוך הוא שיכוון אותו לדרך הנכונה. לא להתעקש להיות צודקים כל הזמן, לא להתעקש לנהל את העולם, אלא לקבל את ההשגחה הפרטית באהבה ובשמחה. ואז ממילא אפשר להבין שהכול טוב כבר עכשיו.
ואין הכוונה שאין לאותו אדם טרדות כלל, שהרי הוא מלא בדאגות וטרדות כמו כולם. אלא שהוא לא מייחס להם חשיבות רבה. הוא מבין שזה חולף, שהכול שטויות, שזה לא שווה את ההשקעה המרובה. הוא מבין שצריך להשקיע הרבה יותר בחיים האמתיים, בתורה ובמצוות, בתפילה ובחיבור להשם יתברך, בחשבון נפש ובחיפוש הכיוון האמתי בחיים.
וזוהי השמחה האמתית של פורים. שגם אם דברים לא מסתדרים לנו בחיים, וגם אם נראה לנו שהיה אפשר אחרת, זה הכל ספקות שנובעות מעמלק. כי באמת יש השגחה פרטית והכל עובד בצורה הטובה ביותר עבורנו. וגם אם אנחנו לא מבינים, מכל מקום אנו זורקים את השכל ומתחברים לרצון האלוקי.
כמו ילדים קטנים שלא מבינים את מהות העולם, אבל גם לא אכפת להם, כי ההורים דואגים להם לכל צורכיהם. כך גם אנחנו לא מבינים, אבל השם יתברך דואג לנו. ואמנם מוטלת עלינו החובה ללכת בדרך השם ולעשות השתדלות, אלא שגם אם אנחנו לא מבינים את התמונה הגדולה, מכל מקום אנו שמחים ויודעים שהיא בוודאי מושלמת.
השם יתברך יזכה אותנו לשמחה גדולה, להתחבר למהלך האלוקי ולהגיע לתכלית האמתית, וכך לזכות להנהגת השם יתברך בגילוי, ולבניין בית המקדש שיגלה לכל העולם את ההסתר שכולם היו שרויים בו.
תכנים נוספים דומים:
לידיד נפשי . עלה והצלח . מורג.
תודה רבה הרב מורג היקר,
השם יברך אתכם וישלח לכם שפע עצום.
מתי נזכה שתכתוב לנו איזה דבר תורה כאן?
חזק וברוך
בהצלחה