מצוות שילוח הקן וטעמי המצוות – פרשת כי תצא
מצוות שילוח הקן היא מצווה נדירה ומורכבת שרבו הפירושים עליה ונחלקו חכמים בטעמיה ובפרטיה. אבל ככל שמעמיקים יותר בהתבוננות על המצווה הזו, כך מבינים כמה אנחנו קטנים, כמה השם יתברך משגיח בהשגחה פרטית וכמה אנחנו צריכים לדקדק בעשיית המצוות רק מתוך שכך השם ציווה בלי התחכמויות מיותרות.
מטבע הדברים אנשים אוהבים לדעת את הטעם של כל דבר שהם עושים, ובצדק כמובן. הרי אף אחד לא רוצה לגלות שהדברים שהוא עושה הם חסרי משמעות לחלוטין. יש כאלו שפעם שמעו משהו, העבירו את זה הלאה וכך זה התפשט בכל העולם. אבל כשחוקרים לעומק, מגלים שזו הייתה סתם טעות, הגזמה, דברים שהוצאו מהקשרם או סתם סיפורים חסרי בסיס.
יש הרבה מנהגי שטות שהתחילו כאילו בטעות. מישהו ראה את השני עושה משהו ואז חיקה אותו בלי להבין וכך לאט לאט עולם שלם החל לקיים מנהג חסר כל תוכן רק בגלל איזה שוטה שהחליט לנהוג כך בזמן שראו אותו וחשבו שכך צריך לנהוג. לכן בוודאי שאסור להיות עיוורים וצריך לחקור ולבדוק כל מנהג וכל דבר שאנו עושים.
אבל כאשר הדבר נוגע למצוות התורה הדבר הוא שונה. אמנם גם כאן יש בוודאי עניין גדול לחקור ולהעמיק, וזו אפילו מצווה חשובה ועצומה ללמוד תורה ולהתעמק בפרטים, אבל בסופו של דבר אנחנו מגיעים למשהו שהוא גדול יותר מאיתנו ולכן אין לנו אפשרות לתפוס את הדבר עד הסוף. במקרה כזה עלינו לוודא שאנו סומכים על מי שציווה את המצוות, ואז לקיים אותן מתוך אמונה בו.
לצורך דוגמה, הדבר דומה לאדם שמקבל טיפול אצל רופא שמדריך אותו כיצד לנהוג ואילו תרופות עליו לבלוע. אותו אדם לא צריך לחקור כעת את החומרים שבתוך התרופה, ללמוד שמונה שנים רפואה ולחקור את כל הדברים מסביב. אותו אדם פשוט צריך לוודא שהוא סומך על הרופא, ואם באמת הרופא נאמן בעיניו, אז הוא צריך לסמוך על מה שהוא אומר.
כך בעניין המצוות, כל מה שצריך הוא לוודא שאנחנו מאמינים ובוטחים בקדוש ברוך הוא שברא אותנו, שיודע לפנימיותינו, שמנהיג את כל העולם, שברא את הטבע, שיכול לשנות הכל כרצונו ושאוהב אותנו מאוד. כמו ילדים קטנים שסומכים על הוריהם שמבינים יותר טוב מהם, כך אנו הילדים של הקדוש ברוך הוא צריכים לסמוך על הציוויים שלו.
מצוות התורה ניתנו לנו מהשם יתברך שאוהב אותנו ורוצה בטובתנו. גם אם לפעמים נראה לנו שיש שם דבר לא הגיוני, זה רק משום שהתפיסה שלנו לקויה. הוא הטוב המוחלט ואנחנו בעלי טוב מוגבל. את כל הרחמים והטוב שלנו קיבלנו ממנו, וזה אפילו לא חלקיק קטן מהרחמים העצומים שיש לו. לכן עלינו לקבל על עצמנו את המצוות ולהשתדל לקיים אותן בלי קשר להבנה שלנו.
אמנם בוודאי שאנו מחויבים גם לחקור וללמוד את הטעמים של המצוות כחלק מלימוד התורה. שכך נדע את כל הפרטים, כיצד לקיים את המצוות כראוי, מתי, באיזה אופן וכו’. ובנוסף גם נלמד יותר לעומק מדוע צריך לקיים את המצווות.
אלא שלא החקירות שלנו הן אלו שצריכות להשפיע עלינו אם לקיים את המצווה או לא. אלא שקיום המצווה הוא כמו קיום גזרה של מלך, והטעמים זה כדי להיכנס יותר לעומק העניין ולחזק את הרגש והכוונה בקיום המצווה.
פרשת כי תצא מתארת לנו את מצוות שילוח הקן. לכאורה במבט ראשון טעם המצווה נראה משום רחמים. שאם נרצה לקחת לנו אפרוחים או ביצים מתוך קן ציפור, אז נשלח את האם לפני כן כדי שלא תראה בצער בניה או שלא ניקח את האם ואז לא יהיה מי שיטפל בבנים.
אבל הדבר נראה תמוה ביותר, שהרי אם הסיבה היא רחמים, אז מדוע התורה מתירה לנו לקחת את הבנים? הרי האם תחזור, תראה שלקחו לה את בניה ותצטער על כך צער איום. גם מדוע אין את המצווה הזו על שאר בעלי חיים? למה בכלל מותר לשחוט? למה מותר לנו להרוג ג’וקים ויתושים בלי חרטה ורגשות אשמה? למה מקריבים קרבנות מבהמות?
ובאמת הרבה אנשים לוקחים את העניין הזה של הרחמים על בעלי חיים בתור כלל ברזל. ואז הם חושבים שמותר לחלל שבת באופן חופשי כדי למנוע צער בעלי חיים. הם חושבים שזו אכזריות להקריב קרבנות או לעשות ספרי תורה, תפילין ומזוזות מבהמות. ואז עושים הפגנות וממציאים הלכות משלהם, והם בטוחים שכאילו הם עושים את רצון השם בכך.
אבל מובן הדבר שכדי לעשות את רצון השם באמת, אנו מוכרחים להתבונן במה שציווה אותנו. לא לקחת רק את מה שנוח או שמסתדר בשכל שלנו, ואז להמציא תורה משלנו, אלא לקחת את כל פרטי ההלכות.
המשנה (ברכות לג:) אומרת שיש דברים שאסור להוסיף לתפילה, כמו “האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו”. הכוונה היא שאם אדם רוצה להתפלל ולומר להשם יתברך שכמו שהוא ריחם על קן ציפור כך ירחם עלינו, משתקין אותו ולא נותנים לו לומר את זה.
הגמרא שם מסבירה את הטעם “מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית”. כלומר לא יתכן שרחמיו של השם יתברך רק על ציפורים מסוימות ועל כל שאר הבריות הוא לא מרחם חס ושלום. וטעם נוסף “מפני שעושה מידותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ואינן אלא גזירות”. כלומר אדם חושב שהשם ציווה את המצווה הזו משום רחמים, אבל המצווה הזו היא גזירת השם שרצה לזכות את ישראל במצוות וקבע לנו מצוות על פי סודות עליונים ובלתי נתפסים.
ובאמת כל המצוות הן גזירות השם בלי טעם מובן בשכל אנושי. הרי אם נתבונן לעומק הדברים, נבין שהקדוש ברוך הוא לא היה מוגבל כשברא את העולם או כשנתן את המצוות. כל חוקי הטבע נבראו כדי להתאים למצוות ולא להפך. לכן ברור שהמצוות לא נתנו מתוך הכרח כלשהו של המציאות, אלא מסיבות עליונות.
אנחנו עלולים לחשוב לעצמנו שהקדוש ברוך הוא נתן את המצוות כי הכיר היטב את חוקי העולם וידע מה יהיה לטובתנו. וכמו למשל שאסר עלינו לרצוח כי רצח זה דבר שלילי, או שציווה אותנו למול כי הערלה זה דבר לא טוב, או שציווה להניח תפילין כי דווקא דרך אותן נקודות בראש ובקיבורת אפשר להתחבר לרוחניות וכו’.
אבל זה חס ושלום מראה זלזול כלפי שמיים, כי הוא זה שחקק את חוקי הטבע ללא שום הכרח ומתוך סיבות עליונות. וכי היו כללים שעל פיהם היה צריך לברוא את טבע העולם? הרי הוא לא כפוף כלל לחוקים, אלא הם כפופים אליו. הוא יכול היה לברוא עולם בו רצח זה דבר חיובי או שערלה זה דבר טוב.
אלא שמתוך סיבות עליונות הוא קבע למשל שתהיה מצווה כזו להניח תפילין, ואז הוא ברא את הטבע שיתאים לאותה מצווה. שבאמת אותן נקודות בגוף יהיו מקומות שדרכן אפשר יותר להתחבר לרוחניות וכו’.
כל חוקי הטבע בעולם נבראו על פי החוקים שנקבעו בעולמות העליונים. העולם נברא בצורה שתתאים למצוות. חז”ל מלמדים אותנו שתתקע”ד דורות לפני שנברא העולם התורה הייתה קיימת. הקדוש ברוך הוא הסתכל באורייתא וברא עלמא. קודם הייתה תורה, ורק לאחר מכן על פי התורה נברא העולם.
וכך לגבי כל המצוות. הקדוש ברוך הוא ציווה אותנו לא לגנוב כי כך הוא גזר מסיבות שאינן ידועות ומובנות לנו. ואז לאחר שכבר התורה הייתה קיימת, הוא ברא עולם עם חוקים שיתאימו לכתוב בה ונתן לנו מצפון שירחיק אותנו מגנבות, עשה שאנשים ירגישו שזה לא טוב להזיק לאחר וכו’.
ואז אנשים לוקחים את הרגשות האלו ואת המצפון שניתן להם, והם חושבים שהם כאילו חכמים יותר מהקדוש ברוך הוא. ואז הם מעזים לבוא בטענות לתורה הקדושה בדברים שלא מסתדרים להם עם המצפון שקיבלו. שכאילו זו אכזריות לשחוט בעלי חיים לצורך קרבן, או למחות את זכר עמלק, או להמית אדם שמחלל שבת בסקילה וכו’.
כי אותם אנשים לוקחים את המצפון שלהם, שזה הכלי שניתן להם כדי להרגיש ולהבין טוב יותר את חוקי התורה, ואז משנים את התורה בצורה חופשית כפי רצונם, כדי להתאים לאותו מצפון. במקום לקחת את העיקר, זונחים אותו ונותנים שליטה לטפל. כאילו שהעיקר זה הרגש שאנו מקבלים. אבל העיקר זה רצון השם, וכל שאר העולם בנוי על פי זה.
לצורך משל דמיוני, אילו השם יתברך היה מחליט לתת לנו מצווה לגנוב, הוא היה יכול לברוא עולם בו גנבה זה דבר טוב. היינו גונבים אחד מהשני וכולם היו מאושרים מכך כי זה היה הטבע והחוקיות בעולם וזה היה טבוע גם בתוך פנימיותנו. המצפון שלנו היה אומר לנו לגנוב, וכולם היו משבחים אותנו על כך שאנחנו אנשים טובים שעושים חסד בכך שאנו גונבים.
אלא שהבורא החליט לתת לנו את התורה שאנו מכירים עם המצוות הכתובות בה מסיבות עליונות, ואז כל העולם נברא על פיה. כעת ישנו איסור לגנוב ולכן המציאות בעולם היא שזה דבר לא טוב. אבל זה לא הכרח. לכן אם במצבים מסוימים נגלה שהקדוש ברוך הוא רוצה שננהג אחרת, אז בוודאי שעלינו להקשיב לו, ולא לחשוב שאנחנו חכמים גדולים שיודעים את טעמי המצוות לשורשן כאילו יותר טוב ממי שציווה אותנו עליהן.
מי שיתעמק בטעמי המצוות וינסה להבין אותם מתוך שכל והיגיון בלבד עלול בקלות ליפול, כי אף אחד לא ירצה לקיים ברית מילה מתוך שכל וכל אחד יכול להגדיר את עונג השבת שלו בצורה אחרת. בצורה כזו כל אחד יעשה מה שנוח לו מתוך ההבנה המוגבלת שלו ולא מתוך התורה האלוקית. אלא שעלינו להבין שכל המצוות הן גזירות השם וישנם טעמים רבים לכל מצווה, אלא שלא הם הסיבה שצריך לקיים אותה. את המצוות אנחנו מקיימים כי כך השם ציווה.
אם נתבונן במצוות שילוח הקן, אז נגלה מצד אחד שיש כאן רחמים, שמרחמים על האם שלא תראה בצער של לקיחת בניה. אבל מצד שני יש כאן לכאורה אכזריות, שלוקחים את הבנים ובכך מצערים את האם.
ואז אפשר לעשות חישובים ולהחליט שלא רוצים לקיים את המצווה כדי לא לגרום לצער בעלי חיים. הם חושבים כאילו שהתורה התירה אכזריות נוראה והם חכמים ורחמנים גדולים שכאילו התעלו מעבר לזה.
מובא בזוהר הקדוש (זהר חדש מאמר קן ציפור) טעם נפלא למצוות שילוח הקן. שכאשר משלחין את האם מהקן היא מצפצפת והולכת מרוב צער. ואז הממונה על העוף בא לפני הקדוש ברוך הוא ומעורר את רחמיו. וכך מתעוררים רחמים גדולים בעולם כולו.
הרי לכאורה צריך לרחם על אותה ציפור מסכנה שלקחו לה את בניה. אבל הקדוש ברוך הוא מעביר את אותם רחמים למקום אחר. שהאם רומזת לשכינה הקדושה, ובניה של הציפור רומזים לבנים של השכינה שנלקחו ממנה, ישראל שבגלות. וכך השם יתברך מגלה את רחמיו בעולם.
יוצא שכל העולם עובר להנהגה של רחמים רק מתוך אותה מצווה של שילוח הקן שקיים אותו יהודי. כמה שפע, כמה רחמים, גזרות מתבטלות, ישועות גדולות מגיעות, הכל בזכות קיום של מצווה פשוטה שיהודי פשוט עושה בתמימות בלי לדעת בכלל כמה הוא משפיע בכל העולמות.
כעת יבוא אותו אדם “רחמן”. יעשה הפגנות נגד התעללות בבעלי חיים. יתעקש להוציא מחוץ לחוק את מצוות שילוח הקן. יאמר כמה אכזריים אנשי האמונה. כך ישפיע וישכנע אנשים שדרך התורה כאילו ח”ו אכזרית ולא טובה. ואז תזדמן לידו מצוות שילוח הקן, אבל הוא מצדו יתגאה בכך שהוא לא מקיים אותה. וכולם ישבחו אותו על הרחמים הגדולים שלו.
אבל אותו אדם בכלל לא יודע כמה הוא אכזרי. העולם בהנהגה של דין. אנשים בבעיות רבות, מלחמות, פיגועים, מחלות, חובות, ייסורים, הפלות ועוד דברים קשים רבים. אנשים צריכים ישועות, זיווג, ילדים, פרנסה, הצלחה וכו’. מי יודע כמה שפע הוא יכול היה להביא לעולם, ולכמה ישועות הוא וסביבתו היו יכולים לזכות.
הוא חושב כמה שהוא רחמן, כי ריחם על איזה ציפור שתמשיך לצייץ בכיף ולהעביר את הזמן בחיי ההבל חסרי המשמעות שלה. אבל במובן מסוים הוא כמו רוצח, כי יכול היה בקלות להציל אנשים ולמנוע ייסורים קשים, והעדיף לרחם על ציפור במקום.
ואמנם חשוב לציין שמחובתנו להיות רחמנים גם על בעלי החיים ואין כאן חס ושלום זלזול בזה כלל. ואדרבא, התורה אוסרת לצער בעלי חיים. אלא שכל זה אם הדבר הוא ללא תועלת. אבל כאשר יש דבר חשוב יותר במעלה, אז צריך לדעת מה עיקר ומה טפל, ולערוך סדר עדיפויות נכון ואמתי. לא להעדיף את בעלי החיים על חשבון בני אדם או על חשבון מצוות.
תחשבו על כל הצער שעם ישראל עובר ועל כל הבעיות והקשיים של כל אחד ואחת, כמה שרחמי שמיים היו יכולים לעזור לנו. אדם חושב שהוא עושה טוב, אבל מביא דין וצער על כל העולם. ולהפך, אדם מקיים מצווה שנראית לדעתו לא מובנת, אכזרית ואולי אפילו טיפשית, אבל הוא לא יודע שבקיום אותה מצווה הוא עושה דברים נשגבים בשורשים בעולמות עליונים ומשפיע חסדים ושפע רב לכל העולם.
וברור הדבר שלא מדובר רק על מצוות שילוח הקן. כי כל מצווה מכילה אורות עצומים שמורידים שפע עצום לעולם. יש הרבה טעמים שאנו לא יודעים, ובאופן טבעי אנו לא רואים את כל השפע שמגיע מתוך כל מצווה, אבל זה בהחלט קיים. כל העולם בנוי על זה, על המצוות, על התורה הקדושה. כל יסודות העולם, כל חוקי הפיזיקה, כל הנהגות הטבע, הכל מבוסס על הרוחניות.
ולפעמים אנשים חושבים שהם יכולים להרוויח מאיזו עבירה שהם עושים, או שהם לא רוצים לקיים מצווה כי זה נראה להם קשה והם מעדיפים לא להתאמץ, אבל הם לא יודעים מה הם עושים מאחורי הקלעים.
זה כמו שאדם יהיה בשטח אש ויביאו לו אפוד מגן, אבל זה יהיה לו כבד ולא נוח, אז הוא יחליט לא לשים אותו עליו. כמו שאדם יראה מישהו טובע בנהר, אבל יחשוב לעצמו שהוא לא רוצה להרטיב את הבגדים שלו. כמו שאדם יימצא מעל אדמה שכולה זהב ואבנים טובות, והוא יחשוב שאין לו כוח להרים ולסחוב אותם. כך אדם מפספס הזדמנויות ומוכר את כל האושר והשפע שלו בנזיד עדשים.
אי אפשר להפסיד ממצוות ואי אפשר להרוויח מעבירות. יתכן שאדם יחשוב לעצמו שהוא מרוויח או מפסיד מתוך חוסר ידיעה. אבל באמת כל חוקי הטבע בעולם בנויים לשם כך שהמצוות יועילו לנו והעבירות יזיקו. אז אולי הוא חושב שהוא נהנה מתאווה כלשהי, אבל הוא מפסיד בגדול.
אנשים רבים חושבים לעצמם שלא צריך את קיום המצוות ושמספיק להיות אדם טוב. הם חושבים שמספיק להתנהג יפה לאחרים ולהתחשב בזולת. אבל הם לא מבינים שאי אפשר להיות אדם טוב בלי התורה. אי אפשר בכלל לדעת מה זה טוב ללא התורה.
הרי כל אחד תופס את הטוב בצורה שונה. מה שטוב לאחד לא בהכרח טוב לשני. אדם יכול לחשוב שהוא עושה טוב בזמן שהוא מחריב את העולם. שאול המלך ריחם על עמלק בניגוד לצו האלוקי ובכך נגרם נזק רב לישראל במשך כל הדורות. אדם יכול לחשוב שהוא עושה נזק רב בזמן שהוא עושה דברים נשגבים עם שכר רב.
עד היום אנחנו מזכירים בתפילה את זכות עקדת יצחק שנתנה לנו שפע עצום לכל הדורות. למרות שאם מישהו היה רואה את אברהם אבינו באותו זמן, היה חושב שזה מעשה אכזרי. היו מגיעים מאיזו עמותה לזכויות הילד ורוצים לעצור אותו. אבל הוא עשה את הצו האלוקי במלואו גם אם זה נגד השכל, ומכוח אותה מצווה אנו חיים עד היום. צריך להבין שאנחנו לא יודעים כלום, ומה שהשם יתברך מצווה אותנו זה מה שעלינו לעשות וזה הטוב האמתי.
לכן אסור להסתמך על טעמי המצוות. גם לא על הטעם של שילוח הקן שהבאנו מהזהר הקדוש. זה טוב וחשוב ללמוד ולדעת, זה מחזק את האמונה ומעצים את כוונת הלב, אבל תמיד יהיו דברים נשגבים יותר שאין לנו השגה בהם לעת עתה. לכן עלינו לקיים את כל המצוות מתוך יראת שמיים ולא לעשות חשבונות וטעמים כדי לראות אם זה משתלם לקיים את המצווה או לא. לקיים כי כך השם ציווה.
אנשים רבים מחלקים ציונים וסדר חשיבות למצוות השונות על פי ראות עיניהם. ואז קשה להם להבין למשל מדוע התורה נתנה עונש סקילה למחלל שבת, בעוד שאפילו רוצח אכזרי מקבל עונש קל יותר. כי מבחינתם רצח זה דבר חמור ואכזרי ממש, אבל חילול שבת זה משהו יותר חופשי, שכל אחד יכול לבחור לעשות כרצונו, שלא צריך לכפות את זה על אנשים, שאפשר להיות אדם טוב גם בלי זה וכו’.
אבל כל זה רק לפי דעתם האישית וחסרת הבסיס. והדבר דומה לאדם שנמצא במפקדה סודית ושם מסבירים לו על המערכות שנמצאות שם, והוא מצדו מזלזל ולוחץ על כפתורים שונים. ואז הוא שולח טילים, מפיל פצצות ועושים נזקים גדולים וגורם לאבדות רבות בנפש בלי לדעת. ואז כשרוצים להעניש אותו, הוא טוען שמה בסך הכל עשה? הרי רק לחץ על כמה כפתורים.
הוא לא מבין שלחיצה פשוטה על כמה כפתורים יכולה להיות אכזרית הרבה יותר מרציחה. וכך ממש בעניין השבת וגם בכל שאר המצוות. שאדם מחלל שבת ומבעיר בכך את אש הגיהינום. הוא משחית וגורם לנזקים עצומים. אנשים מתים בגללו. ואז הוא אומר “מה בסך הכל כבר עשיתי?”.
מכל זה נבין שאין לנו אפשרות כלל להבין את הטעמים העליונים של המצוות ומה באמת כל מצווה גורמת בעולמות. אנחנו חיים בתוך בועה קטנה ומצומצמת, ומתוך השקפה מוגבלת חושבים שאנחנו כאילו יודעים הכל. אבל אין לנו אפשרות להשיג את הדברים כפי המציאות. לכן התורה הקדושה נתנה לנו את המצוות כדי שנדע מה עלינו לעשות ולא לעשות כדי להביא את המציאות למצב הטוב ביותר.
השם יתברך יזכה את כולנו לקיים מצוות מתוך אמונה שלמה רק מתוך שכך השם ציווה. נזכה לעורר רחמי שמיים גדולים וכך מתוך רחמיו השם יתברך יגאל אותנו גאולה שלמה במהרה בימינו אמן.
תכנים נוספים דומים:
סליחה אבל אסור לכתוב כאלה דברים.לומר שהעיקר לא להבין זה גובל בכפירה ממש.תראה במורה נבוכים ח”ג פרק מח.
אני לא יודע על איזה דברים אתה מדבר שאסור לכתוב, אבל לא זכור לי שכתבתי ש״העיקר לא להבין״.
צריך לקיים את המצוות ללא קשר להבנה שלנו. זה לא אומר שאסור להבין או שהעיקר זה לא להבין, להפך, כתבתי במפורש שיש עניין גדול להבין ושזה לימוד תורה להבין. אלא שצריך לעשות בכל מקרה בין אם אנחנו מבינים או לא. נעשה ונשמע. קודם מקבלים את הדברים כגזירת מלך, ואחר כך מבררים את הדברים ומנסים להבין.