איך לנטרל את הרגש ולקחת פיקוד על החיים? (פרשת חיי שרה)
בתחילת פרשת חיי שרה אברהם אבינו מתאבל על מות שרה אשתו. המילה "לבכותה" כתובה עם כ' קטנה, והמפרשים דורשים שזה כדי להראות לנו שאברהם אבינו בכה רק מעט על מותה. הדבר קשה להבנה, שהרי איך אפשר לבכות רק מעט על שרה אמנו הצדיקה שליוותה את אברהם אבינו במשך כל דרכו ואותה הוא כל כך אהב?
את השאלה הזו אנו מכירים לא רק מהפרשה, אלא גם מהחיים שלנו. פעמים רבות אנו רואים אנשים יראי שמיים שמתנהגים כביכול בקרירות וחוסר רגש. לכולנו יש ציורים דמיוניים על בעל ואשה חרדים שכלל לא מתקשרים האחד עם השני, על משפחה קרירה ומרוחקת, על ציבור שמסתגר בינו לבין עצמו, על נוער שמסרב להתגייס ולשאת בעול עם הציבור ועל אנשים חסרי אכפתיות שלועגים לכל העקרונות החשובים של שאר האנשים סביבם. אז איך יתכן שמה שמסמל רוחניות אינסופית יוצר פעולות לא מובנות שנראות לנו כאכזריות וחסרות רגש?
את אברהם אבינו כולנו אוהבים. כולם יודעים שהיה צדיק וענק רוחני. אבל אם נבחן את דמותו על פי סיפורי התורה, נגלה שאנחנו כלל לא היינו מסכימים עם התנהגותו. יתרה מזו, קרוב לוודאי שאם הוא היה נמצא בדור שלנו, היינו מתרחקים ממנו ככל שאפשר, חושבים עליו דברים כלל לא טובים, כותבים עליו כותרת ענק לא מחמיאות בעיתונים ואפילו מכניסים אותו חס ושלום למעצר.
האם מישהו יאמר שהזלזול בפסלים שאביו העריץ הוא ראוי לאדם ירא שמיים שצריך לכבד את אביו? איך יתכן ששבר את הפסלים של אביו? למה להשתמש בכפיה דתית? האם זה נראה לנו הומני לזרוק את הגר ואת בנו ישמעאל מהבית? האם מישהו יסכים שזה מוסרי לעקוד ולרצות לשחוט את בנו על המזבח בגלל ציווי אלוקי שקיבל? האם זה בסדר להתנהג בצורה חסרת רגש לכאורה ולא לבכות הרבה על אשתו הנאמנה שהייתה לצדו בתקופות הקשות?
אם אברהם אבינו היה מסתובב בינינו היום, היינו כנראה מכנים אותו "קיצוני" או "פנאט". היינו מערבים את גורמי הרווחה שיעצרו אותו. היינו מתלוננים במשטרה על אדם שרוצה לרצוח את בנו. הרי כל המעשים האלו נראים לנו כל כך פסולים. אבל למרות כל זה, כולנו אוהבים את אברהם אבינו ויודעים שהיה צדיק אמתי, אז איך זה בעצם מסתדר עם התפיסה שלנו?
כשיש מטרה, הכל מתבהר
המעשים לא נמדדים מבחוץ, אלא מתוך המניעים שלהם. כולנו נסכים שאם אדם דוקר את חברו, זה מעשה רע שמראה שהוא אכזרי. אך כולנו גם נסכים שאם אדם דוקר את חברו כי הוא מנתח אותו במטרה להציל את חייו, זה מעשה טוב שמראה שהוא רחמן. המעשה עצמו לא אומר כלום מצד המוסר, המניע למעשה הוא זה שמפרש מה עומד מאחוריו.
זו הסיבה העיקרית שמביאה אותנו לשנאת חינם, פשוט חוסר תקשורת וחוסר הבנה של הצד האחר. אף אחד הרי הוא לא אדם רע מטבעו. ישנם פשוט אנשים תועים בדרך שהולכים אחר מטרות לא נכונות. כל אדם תופס בצורה שונה את העולם ורואה בצורה אחרת את תפקידו. כל אדם התרגל וחונך בצורה אחרת וסדר העדיפויות שלו הוא שונה.
רק אם ננסה באמת להבין מה מניע את האדם שעומד מולנו לפעול ולעשות את מה שהוא עושה, אז נוכל לעקור את שנאת החינם מתוכנו ולראות את הטוב שבכל יהודי.
אברהם אבינו הכיר את בוראו כבר בצעירותו מתוך חכמתו העצומה. הוא חי בתקופה בה נח (שדיבר עם הקדוש ברוך הוא) עדיין היה חי ואפשר לשער שבוודאי נפגשו והחליפו דברים ביניהם. הוא ידע היטב שהעולם הזה נועד לתיקון. הוא ידע שיש מטרה שעומדת מאחורי הדברים ושאסור לעשות את הדברים סתם מתוך הרגל. לכן בחן כל פרט בחייו ודקדק בכל צעד, שיהיה לצורך המטרה ושלא יסטה ממנה.
אברהם אבינו ידע על עניין כיבוד אב ואם והכיר טובה להוריו. אבל אם ההורים מצווים אותנו לעבור על מצוות השם, אז אסור להקשיב להם. שהרי גם השם יתברך הוא אבא שלנו, והוא גם האבא של ההורים שלנו, אז הציווי שלו הוא חזק יותר. אברהם הבין שחשוב להחזיר את אביו בתשובה ולמנוע ממנו לעבוד ולמכור אלילים, שהרי אדם שבאמת אוהב מישהו ירצה להציל אותו ולא לתת לו ליפול חס ושלום.
המשפט "איש איש באמונתו יחיה" הוא המצאה של אלו שרוצים לחיות את החיים בלי להתאמץ ולחשוב ובלי שהמצפון יציק להם. אבל אמת יש רק אחת וכולנו מחויבים לחיות על פי חוקי התורה הקדושה. אברהם אבינו רצה להציל את אביו ולא חשש לחוקים "הומניים" שאולי יאפשרו לאביו לחיות איך שהוא רוצה ללא כפיה דתית, אבל יביאו אותו להירקב חס ושלום בגיהינום לאחר מכן.
אברהם לא רצה להוציא את הגר ואת בנו מביתו, אבל לאחר שהקדוש ברוך הוא אמר לו לשמוע בקול שרה, הוא ידע שזהו רצון השם. הוא ביטל את המחשבות הפרטיות והנוחות האישית שלו ועשה את מה שצריך לטובת התכלית העליונה והנשגבת.
אברהם אבינו נלחם בתופעה שהייתה באותה תקופה, שהיו אנשים מקריבים את בניהם לאלילים. הוא הסביר לכולם שהשם יתברך אינו רוצה שנקריב את ילדינו חס ושלום, אלא שנעבוד אותו מתוך אמונה. אך כאשר השם יתברך ציווה אותו להעלות את יצחק בנו לעולה, הוא הבין שהוא מוכרח לבטל את השכל שלו, שהרי הקדוש ברוך הוא בוודאי יודע טוב יותר מאיתנו מה טוב. השם יתברך רואה את התכלית ואת התמונה הגדולה יותר, לכן צריך להקשיב לציוויו, וזה כלל לא משנה אם אנו מבינים מה אנו עושים או לא.
התפיסה של פטירת אדם מהעולם מלווה אצלנו בעצב רב. הרי איך אפשר לא להתפרץ בבכי כאשר אדם שאנו אוהבים חס ושלום נלקח מאיתנו? זה נראה כאילו שאותו אדם מפסיק לחיות ומאותו הרגע הוא איננו יותר. אבל כל זה קורה רק בתפיסה שלנו. כאשר אדם נפטר מהעולם, הוא רק נפטר מהצורה החומרית של הגוף, אבל הנשמה שלו ממשיכה להתקיים לנצח.
כאשר שרה אמנו נפטרה מהעולם, אברהם אבינו ברוח קדשו ידע מה מצפה לה בעולם הבא. הוא ראה ברוח הקודש כמה היא שמחה, הוא ראה שהיא השיגה את התכלית שלה, שהמטרה שלה בחייה הושגה והיא ניצחה במשחק הזה שנקרא "עולם". להבדיל, אדם שמנצח במשחק כדורגל לא מצטער שהוא כבר לא במגרש, אלא הוא הולך לחגוג ושמח בניצחון. אחרי שהמטרה הושגה כבר אין טעם לשוב או להתגעגע לדרך שהביאה אותנו לשם. אברהם אבינו רואה ששרה הגיעה למטרה נשגבה, אז מדוע שיבכה על כך שהיא כבר עזבה את העולם הזה, שהוא רק הדרך שהביאה אותה לאותה מטרה? אברהם אבינו שמח בניצחון שלה.
אילו היינו חיים באותה תקופה ומסתכלים על אברהם אבינו מהצד, היינו בוודאי חושבים שזו קרירות, אטימות וחוסר רגישות. אבל אברהם אבינו עשה את כל מה שעשה מתוך שביטל את עצמו, ביטל את הרגש והאגו, ונהג מתוך יראת שמיים ורצון לקיים את מצוות השם יתברך. בדיעבד היום כולנו חכמים. כולנו יודעים שאברהם עשה טוב. אבל באותה תקופה זה כלל לא היה מובן מאליו.
אבל כל זה לא קרה רק בעבר, אלא קורה בכל יום בחיים שלנו. גם אנחנו מסתכלים מהצד על מצוות או מעשים משונים לשם שמיים ופשוט המומים ומזועזעים מחוסר הרגש. אלא שאם נתבונן במעשי אברהם אבינו, נוכל להבין גם את ההנהגות של ימינו. אדם ירא שמיים (ולא מדובר על המראה החיצוני כמובן, אלא על אדם שבאמת מאמין, ירא ואוהב את השם יתברך מבפנים) משתדל ככל שאפשר לנתק את הרגשות האישיים והסובייקטיביים שלו ולעשות את הדברים הנכונים על פי האמת, בדרך התורה ולפי ציווי השם יתברך. הרגש אמנם משחק תפקיד חשוב בחיים, אבל רק כל עוד הוא מבוקר ונשלט על ידינו. ברגע שהרגש עושה מה שבא לו מעצמו, אנו מאבדים שליטה ונשלטים על ידי התאוות הלא מוסברות שלנו.
אדם ירא שמיים הוא לא חסר רגש כלפי אדם שנפטר ואם הוא מצליח לאזור כוח ולהתנחם מהר יותר זה לא אומר שהוא אוהב אותו פחות, אלא שהוא מבין מעט ומתנחם מכך שאותו אדם סיים את התיקון שלו וכעת הוא נמצא בעולם אחר.
כך גם בעל ואשה יראי השם ישתדלו לא להפגין רגשות בציבור מתוך ענין של צניעות. בצורה חיצונית אנו יכולים לחשוב שהם קרירים האחד כלפי השני, כאילו שאין שם אהבה. אבל בפנימיות יש לאותו הזוג קשר עמוק יותר מכל מה שאנו יכולים לדמיין לעצמנו. אהבה מוחצנת באה כתחליף לאהבה אמתית, כשרוצים להראות לכולם שאנחנו אוהבים, זה אומר שמשהו פגום באהבה הפנימית עצמה. זוג שאוהב באמת שומר על האהבה שלו לעצמו בתוך הבית ושמח בקשר המיוחד שיש רק ביניהם מבלי לשתף את כל העולם. אהבה כזו היא אהבה אמתית ונצחית, ולא תלויה בתאוות חולפות ויופי חיצוני.
כל ההנהגות של אנשים יראי השם אמתיים מבוססות על העניין הזה של הפנמת הרגש כדי שימלא אותנו ולא החצנת הרגש כדי שכולם יראו שאנו מרגישים משהו מסוים. מי שרוצה לחיות על פי האמת לא יפרסם לכולם איך הוא מרגיש כעת כדי שכולם ידעו ויתנו לו פידבקים.
אנשים היום משתפים את כל המכרים שלהם בכל שטות. הם מצלמים את עצמם בכל רגע כדי להראות לכולם כמה הם נהנים ומאושרים. הם רוצים שיעריכו אותם ויתנו להם אישור שהם בסדר. במקום לחיות חיי משפחה מאושרים, ההורים בקושי רואים את הילדים ואז פעם בכמה זמן עד שכולם נפגשים כולם, אז במקום ליהנות ביחד באמת, מעדיפים להצטלם כדי להראות לאחרים שהם כאילו נהנים.
אבל אדם שמשתדל לחיות את האמת לא זקוק לכל זה. הוא לא צריך אישורים חיצוניים מהסביבה, אלא הוא ינסה להתחבר לרגש הפנימי שלו בעצמו. מתוך החיבור לרגש, הוא יוכל להתבונן בו ואפילו לשלוט עליו כדי לכוון אותו למקומות ולזמנים הנכונים יותר.
ונשאלת השאלה כיצד אפשר באמת להתחבר למקום הפנימי הזה ולקבל שליטה על הרגש? איך אפשר להתנתק מהעולם החיצוני ולבחור לחיות בדרך שבה אנו באמת רוצים לחיות?
התורה הקדושה מצווה אותנו במקומות שונים לאהוב את השם יתברך. אנו אומרים בכל יום בקריאת שמע: "ואהבת את השם אלוקיך", אבל כיצד אפשר לצפות מאיתנו לאהוב את השם יתברך? האם האהבה תלויה בנו? האם אנו מחליטים את מי לאהוב ואת מי לא? התשובה היא כן. התורה לא מצווה אותנו על משהו שהוא מעבר ליכולת שלנו. אם נעבוד על זה כראוי, נוכל לפתח רגש של אהבה כלפי הקדוש ברוך הוא. מכאן ברור שאפשר לקחת פיקוד על הרגשות שלנו. אפשר להחליט מה לאהוב ומה לא.
איך לבחור ולעצב את הרגשות שלנו?
מקובל לחשוב שעל רגשות לא ניתן לשלוט. שהרגש פועל מעצמו והוא זה שקובע לנו את מי לאהוב, מה לרצות ועל פי איזו דרך לנהל ולחיות את חיינו. ידוע שעל טעם ועל ריח אין מה להתווכח, כי לכל אדם טעם שונה מהאחר. אך בכל זאת, בניגוד למה שכולם חושבים, יש לנו אפשרות לשלוט ולעצב כרצוננו את הטעם, את הרגש ואפילו את התאוות שלנו כך שיתאימו למה שאנחנו באמת רוצים.
ניתן לראות בבירור שאנשים שגדלו בצורה מסוימת מושפעים ברגשותיהם מאותה הדרך. כולנו אוהבים למשל את המאכלים שהתרגלנו לאכול בבית, שמושפעים בדרך כלל מהאזור הגאוגרפי בו חיו ההורים או הסבים. הדברים שמרגשים אותנו הם אלו שקשורים לסביבתנו הקרובה, לכן אף אחד לא מתרגש מאיזו חתונה של זוג שהוא לא מכיר, ועל אחת כמה וכמה אם החתונה מתרחשת כעת בחצי השני של כדור הארץ.
רואים מכאן שהרגשות שלנו מושפעים מהידיעות אליהן אנחנו בוחרים להתחבר ומהדברים אותם אנו קולטים בחושים מסביבתנו הקרובה. הדבר מראה ומוכיח לנו שיש לנו יכולת שליטה על הרגשות, שהרי כל דבר שאנו לא רוצים שתהיה לנו מעורבות רגשית כלפיו, אנו יכולים פשוט להתרחק ממנו ולא להיות מושפעים.
אם הדבר רחוק מאיתנו, לא בסביבתנו ולא נקלט בחושים שלנו, בוודאי שלא יהיה לנו כל קשר רגשי אליו. אם לעומת זאת נרצה לעורר קשר רגשי, פשוט נהפוך למעורבים ומקושרים לדבר וכך הרגש יגיע לבד. כך זה קורה עם כל הדברים שאנו אוהבים, הילדים שלנו, המשפחה, החברים, המאכלים, החפצים וכל שאר הדברים שנמצאים בסביבתנו וזכו לקבל את אהבתנו. אלו הדברים החשובים לנו שאותם אנו אוהבים.
האם אפשר לבחור מה לאהוב?
אנשים רבים סבורים שהם "מתאהבים" ללא שליטה ובחירה, סתם כי כך הרגש החליט. בין אם זו אהבה שבין איש לאשתו ובין אם זו אהבה לדבר כלשהו. אבל אם נתבונן בכך נגלה שהכול הגיע מצדנו. אותה "אהבה" חייבת להימצא במסגרת שלנו.
בכל מסגרת מעורבת שקיימת, כמו מקום עבודה, חוגים או כל מקום אחר בו נמצאים גברים ונשים ביחד, אז בוודאי שאנשים יתחילו לפתח רגשות אלו כלפי אלו. הרגשות האלו אינם "אהבה" כמו שנהוג לחשוב, אלא תאווה ויצר רגעי בלבד. הוא לא יסכים לוותר על דברים למענה והיא לא מתעניינת בדברים שחשובים לו. הוא רק רואה את החיצוניות ונמשך אליה מתוך יצר רגעי, כמו שגם בעלי חיים ובהמות נמשכים זה לזו.
לכן זה לא מפליא לגלות שרוב החתונות האלו מסתיימות באומללות נטולת אהבה, בין אם הזוג מתגרש או אם הזוג נשאר ביחד באומללות. שהרי כל מה שהביא לאותה חתונה היה יצר רגעי ללא שכל ומחשבה. התפיסה שלנו היא שלא ניתן לשלוט ברגשות ולכן מה שפעם היה "אהבה" נגמר לו וכעת כבר איננו, כי כך הרגש שלנו החליט.
לצערנו זה גם לא מפליא לגלות שזוגות רבים לא שומרים על נאמנות, שהרי איך אפשר לצפות מאדם שלא שולט על הרגש שלו שיהיה נאמן? הרי אם אין לו שליטה, הוא יכול להתאהב בכל יום במישהי חדשה, ואם כן בכלל לא ניתן לבוא אליו בטענות. כשם שהוא התאהב ללא שליטה באשתו לפני שנה, כך הוא התאהב ללא שליטה כעת במישהי אחרת.
הדרך האמתית לחיות את חיי הנישואין היא לבחור את השותף לחיים על פי השכל. לחשוב היטב האם האדם הנמצא ממולנו יתאים לנו גם בעוד עשרים שנה. הכל מתוך מחשבה והתבוננות ולא מתוך יצר רגעי וסערת רגשות. ברגע שהדברים מגיעים מתוך שכל וידיעה, נוכל לעשות בחירה טובה יותר של בן\בת הזוג. לאחר מכן במסגרת הנישואין עצמה הרגש כבר יגיע מעצמו, שהרי על פי השכל כבר ראינו שישנה התאמה, כעת ככל שנשקיע במסגרת כך נאהב יותר. בדיוק כמו שאנו אוהבים את הילדים שלנו ללא קשר למראה החיצוני שלהם או ל"קליק" שיש בינינו. אם נקפיד על צניעות ונימנע מלהיות במסגרות של נשים וגברים ביחד לא נגיע אף פעם למצב של תאווה חדשה, וכך נשמור על האהבה בתוך הנישואין גדולה יותר.
איך לשנות את הטעם והרגש?
העיקרון הזה פועל לא רק במסגרת הנישואין. על פי העיקרון הזה אנו יכולים לבחור לעצמנו את הרגשות שלנו על פי השכל. ישנם אנשים שאוהבים דברים מסוימים, אחרים נמשכים לדברים שונים, כך כל אחד עם הטעם האישי שלו בכל תחום. אך אם נרצה בכך, נוכל לבחור לעשות דברים מסוימים על פי השכל, להימנע מלהתקרב לדברים הסותרים אותם וכך נביא את הרגשות שלנו לאותו רצון.
זהו הכלל שחז"ל לימדו אותנו שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וזהו שאומר בחובות הלבבות שאחרי הפעולות נמשכים הלבבות. פשוט צריך לעצב לנו סביבה חיצונית וזו בוודאי תשפיע על הפנימיות שלנו ותביא את הרגש לאחר מכן. בצורה שכזו אנו מקבלים שליטה מוחלטת על הרגשות שלנו.
רוב העולם לא מכיר את הכלל הזה, ולכן פועל מתוך הרגש מתוך הבנה שאותו רגש מבטא את הרצון הפנימי שלו. לא קשה לראות שאנשים מנסים תמיד להיות בעניינים, כי הם צריכים לדעת מה עליהם להרגיש. אנו מתלבשים ומתנהגים כמו הכוכבים בטלוויזיה, אוהבים לקנות את מה שיש בפרסומות, אוהבים ושונאים את מה שמכתיבים לנו לאהוב ולשנוא בחדשות ועושים את כל מה שהחברה והסביבה מצפות מאיתנו. כל דבר שרואים בחלון הראווה הופך לתאווה מחייבת וכל מה שיש לאחרים חייב להיכנס גם אלינו.
ה"אופנה" היא דבר שכל הזמן משתנה, כולנו משתנים לפי זה, ובכל זאת כולנו בטוחים לבסוף שזה הטעם האישי שלנו. אך אם זה כך, אז כיצד יתכן שהטעם שלנו משתנה? הרי אנו לא אוהבים את אותם דברים שאהבנו כשהיינו קטנים יותר ובעתיד כבר לא נאהב את מה שאנו אוהבים היום. ארצות שונות מביאות מנהגים שונים, לבוש שונה ואופי שונה, אז מדוע זה כך אם לכל אדם יש את הטעם האישי שלו? מדוע לפני חמישים שנה התסרוקות של כולם היו שונות לגמרי והיום לא נראה אפילו אדם אחד עם תסרוקת כזו? כל זה מראה שאנו מושפעים מהזמן והמקום בו אנו נמצאים. הרצונות שלנו הם לא לגמרי שלנו, הרגשות שלנו הם אלו שהחברה מכתיבה לנו והטעם שלנו הולך על פי כללי החברה שמסביבנו.
כעת מתוך ידיעת הדברים, ניתן לשנות את כל זה ולעצב את האופי והטעם שלנו על פי הרצונות האמתיים שלנו. ניתן ללכת בכיוון הטוב שנתפס בשכל שלנו מתוך מחשבה והתבוננות, וכל זה בליווי של רגשות שיהפכו את הכל למשהו שאנו אוהבים. אנשים רבים מנסים להתחזק רוחנית ולצמוח ולא מצליחים לעשות זאת.
לא מעט אנשים חושבים שקשה מאוד לשמור שבת, שהם לא "מתחברים" להנחת תפילין או שהם לא רואים טעם להתלבש ולהתנהג בצניעות. אם נתבונן על הסביבה של אותם אנשים, נגלה שהם מסתובבים להם עם אנשים שמלגלגים על רבנים גדולים, מבלים במקומות לא כשרים ועושים צחוק ממצוות. החברים שלהם מזלזלים בדברים האלו וכך גם הם מושפעים. האדם מושפע מאוד ואם ימשיך להימצא בחברה הזו, לא רחוק היום שגם הוא יתרחק ויהפוך להיות כמו חבריו.
הדבר דומה למישהו שרוצה להיגמל מעישון ויושב לשתות קפה עם כל החברים המעשנים, במצב כזה או שהוא יישבר ויעשן בעצמו או שהוא יסבול מכל רגע וישנא את הגמילה מעישון. הוא יכול לתרץ אחר כך שהוא לא שלט בעצמו וזה לא באשמתו. אז אמנם יש בזה מעט מן האמת, שהרי באמת לא עשה בכוונה אלא נגרר לאחר הסביבה, אבל יחד עם זאת זו אשמתו המלאה. שהרי מדוע הכניס את עצמו למקום של ניסיון מלכתחילה? מדוע שם עצמו במקום שיכניס לו רגשות שנוגדים את המטרה שלו? אילו היה בוחר ללכת למקום אחר בו אף אחד לא מעשן, אז הרגש לא היה מציק לו וכלל לא היה לו ניסיון. אדם צריך להכיר את הסביבה שלו, לדעת עם מי להסתובב יותר ועם מי פחות, מה להכניס לחייו ומה לא.
על פי שכל אפשר להביא את הדברים שאנו רוצים לחיינו וכך הרגש יגיע מהם ולא ימשוך אותנו לדברים אחרים שאנו לא רוצים. אדם שרוצה להתחזק יבחר להכניס לחייו דברים שיקרבו אותו. הוא יבחר להתנתק מדברים מזיקים כמו טלוויזיה או עיתונים שיכניסו לו כפירה וחוסר אמונה. הוא ידאג ללכת לשיעורי תורה שיוסיפו לו חשק ומוטיבציה להתקדמות. הוא יסגל לעצמו סביבה תומכת של בני תורה ויתרחק מסביבה מזלזלת. הוא יימנע מללכת למקומות הרסניים שמחלישים אותו. הוא יקיים את מצוות התורה שיביאו לו אהבה לרוחניות ופנימיות. הוא יזמן לעצמו את כל הדברים החיצוניים שישפיעו עליו בצורה שהוא רוצה, במקום להיות מושפע בתת מודע מדברים חיצוניים אקראיים שהוא נתקל בהם.
כך זה בפרסומות…
כל הפרסומות בנויות על צבעים מסוימים, מסרים סמויים ומשחק עם המוח האנושי, כדי להכניס לנו רגש כלפי מוצר מסוים. ובאמת הדבר עובד, שכן הפרסומות מקדמות את אחוזי המכירות בהרבה. אנשים לא עושים זאת באופן מודע, אבל מרוב שהם מושפעים הם מעדיפים את אותם המוצרים שראו בפרסומות למרות שלא מכירים אותם כלל.
כך האדם מושפע ונתון לשליטת המסרים השונים שהסביבה מחדריה לתוכו. אבל במקום להיות מושפעים מפרסומות, ומכל שאר המסרים שאנו קולטים במשך היום מהסביבה, ניתן לבחור ולתכנת בעצמנו את הפרסומות שיגיעו אלינו. אם נבחר על פי השכל את סביבת הדברים הטובים, אף על פי שכעת אין לנו רגש כלפי הסביבה הזו והתאוות והיצרים שלנו מצביעים על סביבה שונה לגמרי, נוכל להגיע למצב בו היצרים והתאוות שלנו יהיו להתחזקות והתעלות רוחנית.
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות, ולכן אם נבחר את המעשים שלנו בקפידה, נוכל לעצב את הלב של מחר. כמו פרסומות מותאמות אישית שאנו מעצבים לעצמנו. אז אם עדיין לא הצלחנו להתחבר למצווה מסוימת או שקשה לנו להתחזק ולעבוד על עצמנו, כדאי לזכור את הכלל הזה ולהתמיד במעשים, אפילו נגד הרצון הרגעי שנובע מתוך הרגשות שהסביבה עיצבה לנו, מה שיביא לנו את הרגש והאהבה לדבר בעתיד. הכי קל לומר שאנחנו לא מתחברים לזה כעת ואז להמשיך באותה שגרה של חיינו מבלי להשתנות. אבל כשם שאנו לא מתחברים לזה כעת, כך גם לא נתחבר לזה בעוד ארבעים שנה אם לא נשנה את הרגש.
כדי לשנות את הרגש אפשר להשתמש בעזרים רבים ודרכים יצירתיות. אפשר להכין פתקים של משפטים מחזקים. אפשר להתחבר לאנשים תומכים. אפשר לתלות תמונות שקשורות למה שאנו מנסים להשיג. לשמוע מוזיקה מתאימה שתכניס רגש. כך ככל שנגביר את ההיתקלויות שלנו בדברים שונים שנתפסים בחושים השונים שיכניסו לנו רגשות ויצרים בנושא שאנו רוצים להשיג, כך יהיה לנו קל יותר וכיף יותר עד שהדברים יהפכו לרגשות עזים של אהבה.
הרגשות שלנו אינם סתם אקראיים, אלא מושפעים מהדברים החיצוניים אותם אנו קולטים בחושים שלנו. הבחירה היא בידינו אם לבחור את הדברים החיצוניים אותם אנו מכניסים לתוכנו כך שנצליח להיות בשליטה מלאה על הרגשות או לתת לסביבה החיצונית להחליט בשבילנו מה יכנס לתוכנו ויבנה את הרגשות שיהיו לנו מחר.
חשוב לציין שאם אדם משאיר את הדברים כפי שהם ללא התערבות, הוא מקבל רגשות אקראיים התלויים באחרים ובסביבה. יש אנשים שחושבים שעדיף לא לשנות את הרגשות, אלא להשאיר את הדברים בידי הטבע. שזה נראה כמו שטיפת מוח שהוא עושה לעצמו. אבל צריך לדעת שהוא מושפע בכל אופן, והוא עובר שטיפת מוח מהסביבה בין אם הוא רוצה בכך או לא. השאלה היא רק אם הוא שולט בזה או שהסביבה החיצונית שולטת בזה. אם במקרה הסביבה מתנהגת בצורה מסוימת, או שבמקרה הוא נחשף לפרסומת מסוימת, או שבמקרה הוא עובר ליד חלון ראווה בו מוצג מוצר מסוים, אז הוא יושפע לפי זה. וכך יוצא שאחרים מקבלים בשבילו החלטות ואין לו שליטה על חייו.
לאהוב מה שהתורה אוהבת
כאשר אנחנו מבינים שהתורה הקדושה היא האמת ועל פיה צריך לחיות, אז גם אם דברים לא נראים לנו שם, בכל זאת נעשה אותם. עלינו להבין שהתורה היא לא סתם איזה יועץ שאנו בוחרים אם לקבל את העצה שלו או לא, אלא התורה הקדושה היא האמת והיא החיים. אסור לנו לזוז מילימטר מכל מה שכתוב בה.
לכן במקום ללכת אחרי הרגש והיצר, ואז לבחון אם הדברים הכתובים בתורה נוחים ומסתדרים לנו או לא, במקום זה ניקח את דברי האמת בתורה הקדושה ונכניס אותם לחיינו בכל מחיר. אם זה לא מסתדר לנו, אז נעבוד על עצמנו, נשנה את הרגש ואת התפיסה השכלית עד שנגיע לאמת. כי אמת יש רק אחת, ואם דברים בתפיסה שלנו מתנגשים עם האמת הזו של התורה, זה לא אומר שהתורה חס ושלום טועה, אלא זה אומר שהתפיסה שלנו באותו עניין שגויה.
השם יתברך יזכה אותנו לנטרל את הרגשות המעכבים ולקחת פיקוד על חיינו כך שנוכל להתקדם לכיוון התכלית האמתית של חיינו.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה