קדש עצמך במותר לך
לכל השאלות בענייני אמונהלגבי האכילה מהמאמר שלכם ״הדם הוא הנפש״, אז לפי מה שכתוב אני אכן אוכלת לשם שמים, לכאורה, אבל מה עם ”קדש עצמך במותר לך”? למשל ממתקים אני משתדלת לאכול רק בשבת קודש אבל לפעמים אני אוכלת הרבה, אז מה נפקא מינה, לא עשיתי כלום ש”העברתי” את אכילתם לשבת. וגם למשל כל מיני מעדנים שאני אוכלת בימי החול (מילקי וכיוצ”ב) – אז תכל’ס אנו לא זקוקים להם לעבודת השם, אז זה לא בסדר שאני מתענגת עליהם, נכון? זו סתם תאווה, לא? הרי אם אצמצם את האכילה רק למה שהגוף (שלי לפחות) באמת זקוק לעבודת השם, אז אני כמעט לא אוכל.
ראשית כדאי לזכור שיש הלכות שהן מעיקר הדין וישנם מנהגים ודברי חסידות. אדם שמקיים את כל המצוות ודבק בהשם ומרגיש צורך להתעלות עוד יותר, יכול לאט לאט לקבל על עצמו דברי חסידות. אבל אין עניין לקבל דברי חסידות לפני שאנו מבוססים היטב מבחינת האישיות שלנו. אדם שמקבל על עצמו יותר מדי דברי חסידות, מרגיש עול גדול על הכתפיים ואז הוא עלול לעשות את הדברים מתוך הכרח ולא מתוך שמחה ואהבה להשם יתברך.
לכן, אם את מרגישה שכבר יש לך בסיס מוצק, ההלכות הבסיסיות בשולחן ערוך לא מספיקות לך ואת צמאה להתקרב עוד ועוד להשם, אז את יכולה בהדרגה לקבל על עצמך פה ושם לקדש עצמך במותר לך (להוריד פה ושם מתענוגי הגוף), אבל רק אם את עושה את זה באהבה גמורה ולא על חשבון אחרים וגם לא על חשבון עצמך.
אם תעבירי את אכילת הממתקים ליום שבת אז בוודאי שזה יועיל הרבה מאוד. זה לא דבר פשוט להימנע מאכילת ממתקים במשך שישה ימים למי שרגיל בכך. דווקא יותר קל לעשות דברים באופן קבוע, למשל יותר קל לצום מאשר להתחיל לאכול ביס מממתק טעים ואז להפסיק לאכול. כאן יש הרבה יותר נסיון. אם נרגיל עצמנו לאכול ממתקים ביום שבת בלבד, אז נהפוך את הממתקים למצוות עונג שבת וההוכחה שזה לשם שמיים היא שבשאר השבוע אנו לא אוכלים אותם. מעבר לזה, זה גם ייתן טעם מיוחד לשבת ויגרום לנו לצפות ליום הקדוש במשך כל השבוע.
אמנם באמת ראוי לקדש עצמנו במותר לנו, ולכן גם אין הכוונה שבשבת נאכל ארגז של ממתקים או נאביס את עצמנו, אבל אין שום בעיה לאכול דברים מתוקים וטעימים וזו אפילו מצווה. ביהדות יש עניין לקדש את החומר ולהפוך אותו לעניין רוחני ולא להתנזר ממנו.
גישה מאד נכונה ויפה