איך עושים תשובה אמתית מכל הלב – דיסק להורדה
לקראת חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, חשוב להתחזק בעניין התשובה. אלא שרבים לא בדיוק מבינים מה זה אומר ואיך בכלל עושים את זה. לכן הקלטנו דיסק לשמיעה שמדבר על הנושא, עם הסברים מפורטים כדי להבין את הדברים לעומק, מצד אחד איך לעשות תשובה עמוקה ורגשית מכל הלב, ומצד שני איך לעשות את זה עד לפרטים הטכניים הקטנים ביותר, הלכה למעשה.
לתועלת הגולשים גם צירפנו לכאן וידאו עם תוכן הדיסק, וכן צירפנו את המלל של הדיסק לקריאה למי שאין באפשרותו לשמוע.
א. מה זה תשובה
המילה תשובה בוודאי מוכרת לכולנו. אבל לא כולם באמת מבינים את המשמעות שלה. יש כאלו שחוששים מזה, שאולי זה כמו מפלצת אכזרית שלוקחת אנשים מסכנים ועושה להם שטיפת מוח באיומים כך שיהפכו לחרדים. יש כאלו שרואים את זה כמעמד חברתי, כמו משהו נחמד לספר לכל החברים. יש כאלו שנמצאים באורות, ואז בטוחים שכל החיים הולכים להפוך לנפלאים. וכן הלאה, כל אחד עם הדמיונות והדעות הקדומות שלו. אז ננסה לעשות קצת סדר ולהבין מה זו באמת תשובה אמתית, מדוע זה חשוב כל כך ואיך אפשר לעשות את זה בצורה הפשוטה והטובה ביותר.
ישנה דעה רווחת, אך מוטעית מיסודה, שחזרה בתשובה זה משהו חד פעמי, שאם אדם היה בעברו רחוק מתורה ומצוות, אז הוא עושה תשובה והופך להיות דתי. וכאילו שבזה מסתכם עניין התשובה. ויש בתפיסה הזו הרבה בעיות. כי זה נראה כמו החלטה הרת גורל של פעם בחיים, וממילא הרבה נמנעים ממנה מתוך החששות הכבדים. כי מי ירצה לקבל על עצמו להכריע בהחלטה כל כך חשובה שקובעת את כל דרך החיים. ואז מעדיפים להמשיך לחיות איך שהתרגלו ובלי לעשות שינויים קיצוניים.
וגם אלו שכן מעזים ועושים זאת, פעמים רבות לא רואים צורך להמשיך להשקיע בזה. כי הם בטוחים שכבר עשו תשובה וסיימו עם זה. כעת שהם מכנים עצמם דתיים, הם לא צריכים להתקדם ויכולים להמשיך בכל ההרגלים הגרועים ולהיות עם מידות לא טובות וכאילו שהם לא צריכים להתאמץ ולעשות עבודה. כי הרי הם כבר דתיים עם כיפה על הראש.
אבל באמת, עניין התשובה הוא הרבה יותר עמוק ופנימי. זה לא משהו חיצוני, שמתחילים להתלבש בצורה מסוימת או שקובעים באופן חד פעמי את דרך החיים. תשובה זה עניין של חשבון נפש עמוק. של התבוננות על החיים מתוך בגרות נפשית. של רצון להתעלות למקום טוב יותר.
בתוך כל יהודי ישנה נשמה אלוקית קדושה, טהורה ועליונה, שצמאה לתורה וחיבור להשם יתברך. אבל היא מלובשת בגוף שמושך לתאוות בהמיות של עולם החומר. בדרך הטבע, האדם נמשך ליצר הרע ולתאוות, מחפש ריגושים ולעשות כיף בלי לחשוב על הנזק שיצא מזה, מנסה להשתייך לחברה ומנסה להיות כמו הסביבה, לאהוב את החיצוניות כמו כולם ולהתעלם מהפנימיות, וממילא הגוף הוא זה שלוקח פיקוד. ואז הוא חי בהרגלים בלי לחשוב, מדחיק את המחשבות על מהות החיים, עושה ליצנות מתכלית העולם, מתעלם מהפנימיות ומהאמת וחי על פי החיצוניות.
אבל יחד עם זאת, הנשמה בתוכו מנסה לעורר אותו, לשלוח סימנים, להכניס תובנות, כמו קול פנימי שמנסה לכוון למקומות טובים, מצפון. כי היא צמאה לפנימיות, לקרבת השם, לעומק ומשמעות. שגם כשהוא מתעסק עם חיצוניות, איזה רגש בפנים מביע אכזבה מדרך החיים הזו. שבפנים הוא מרגיש כמו החמצה, שכאילו הוא מפסיד משהו, שיש משהו גדול וטוב יותר מכל מה שהוא מכיר.
וכך יוצא שהנשמה הקדושה שהיא חלק אלוק ממעל, התרחקה מהשם יתברך וירדה לתוך גוף עכור ומלא בטומאה, והיא רוצה לשוב להשם. היא כל כך מתגעגעת לבית אביה. לעומקים נפלאים ועונג עילאי. אבל היא שבויה. כמו בת מלך ששבויה בבית של עני באיזה כפר מוזנח, והיא כל כך צמאה ומשתוקקת לחזור לארמון. אותו עני לא מבין מה חסר לה, שהרי יש להם לחם יבש וכמה תרנגולים, אבל זה לא מספיק לה, כי היא נסיכה. הנשמה כל כך רוצה לחזור להשם, והאדם חושב שהוא נהנה, כי יש לו תאוות כאלו ואחרות, יש אוכל טוב, כסף, רכב יוקרתי, טלפון, חברים, כבוד, ואז נראה לו שלא חסר לו כלום. כמו אותו עני כפרי שלא יודע מה זה לחיות בארמון של מלך והוא חושב שהכי טוב זה לחם יבש. כי הוא לא יודע שיש בתוכו נשמה שהיא הבת של המלך שברא, שולט ומפעיל את כל העולם כולו.
וזהו עניין החזרה בתשובה. לשוב להשם יתברך. למקומנו המקורי בו היינו. לאפשר לנשמה הקדושה לשלוט. לתת לבת המלך לחזור לארמון שממנו נלקחה.
ב. איך עושים תשובה
מתוך הדברים אפשר להבין שעניין התשובה הוא לא דבר חד פעמי או איזו החלטה גורלית שמקבלים פעם אחת במהלך החיים וזהו. זה גם לא משהו שמיועד דווקא לאנשים רחוקים, כמו למשל אלו שמגדירים את עצמם ״חילונים״. כי באמת זה בכלל לא משנה כיצד האדם מגדיר את עצמו. דתי, חילוני, חרדי, מסורתי, זה בכלל לא משנה. כל יהודי הוא בן של הקדוש ברוך הוא באותה מידה. הנשמות של כולנו שייכות לעליונים וצמאות לרוחניות ופנימיות. לכן על כולם לנסות להתקרב אליו, כל אחד מתוך המקום שלו.
לפעמים אדם מתחמק מקיום מצוות בטענה שהוא לא דתי. כאילו שיש פטור מתורה ומצוות למי שמגדיר את עצמו חילוני. ולפעמים להפך, אדם מתחמק מעבודה פנימית ורוחנית בטענה שהוא דתי. כי הוא חושב שהוא כבר הגיע לשיא ולא נראה לו שעניין החזרה בתשובה שייך גם אליו.
אבל באמת כולם צריכים לעשות תשובה, כולם צריכים לשוב אל השם ולהתקרב אליו, כל אחד בהתאם לדרגתו, מתוך המקום שלו הוא צריך להתקרב עוד קצת לכיוון הפנימיות, להרגיש קצת יותר את השם יתברך. הרי זה לא משנה לאיפה הגענו, תמיד אפשר להגיע גבוה יותר וקרוב יותר אל השם.
כל צעד שאדם עושה כדי להתקרב להשם יתברך זוהי תשובה. כל חרטה על הנגררות אחר בהמיות הגוף זוהי תשובה. כל רצון להתחבר להשם ואפילו הרהור קל, זוהי תשובה. לא מדובר על שינוי כללי של כל החיים והחלטות קיצוניות, אלא על זמן של מחשבה אמתית על החיים מתוך חשבון נפש.
ובאמת כל יהודי מעצם היותו הוא כבר קרוב להשם יתברך ואהוב מאוד לפניו. השם יתברך אוהב אותנו ורוצה בטובתנו, ואפילו הרשע הגדול ביותר שקיים עלי אדמות, הוא בנו אהובו של השם יתברך. לא משנה כמה אדם התרחק, הקדוש ברוך הוא אוהב אותו ורוצה להשפיע לו בלי גבול. ממש כמו אב שאוהב את בנו למרות שעשה מעשים לא טובים, ורוצה שיהיה לו הכי טוב בעולם. אלא שמצד האדם עצמו, הוא מרגיש מרוחק ולא מצליח להתחבר. כי העבירות, החטאים והמידות המקולקלות שלו יוצרות מחסומים ומניעות. כמו מסך עכור של טומאה שיוצר חציצה בין האדם לבין אביו שבשמיים שרוצה להשפיע לו שפע. ואז השם יתברך נותן לו שפע, אבל הכל עובר דרך צינורות מלוכלכים וכך הוא מקבל שפע עכור ומלוכלך והוא חושב שהשם שונא אותו. הוא לא מבין שהוא רק צריך לתקן את הכלים שלו, שיהיו נקיים על ידי התשובה וכך הוא יוכל לקבל את השפע בצורה נקיה.
תהליך התשובה כולל כמה חלקים בתוכו. זה תמיד מתחיל מחשבון נפש, מחשבה עמוקה על החיים ועל האמת מתוך כובד ראש, ומשם מגיעים לחרטה על מעשים לא טובים ועל הריחוק שלנו מהשם יתברך. ככל שזה יהיה מלווה ביותר רגש, כך זה יפעל חזק יותר. ועל אחת כמה וכמה אם באמת כואב לאדם והוא מתחרט בכל ליבו בבכי ודמעות. אדם צריך להתחרט על שהתרחק מהשם, וממילא ישאף להתקרב אליו להבא. וכך מתוך החרטה, מוטל על האדם כמובן לעזוב את החטא. שאם עדיין מחזיק בו, הוא מוכיח על עצמו שהוא לא באמת מתחרט מכל הלב. ואמנם יתכן שייפול בו בעתיד, כי אנחנו בני אדם ולא מלאכים, וכל אחד יכול ליפול לפעמים. אבל יחד עם זאת לפחות באותו הרגע של התשובה עליו לעזוב את החטא ולרצות בצורה אמתית להתרחק ממנו.
חלק נוסף של תהליך התשובה הוא הוידוי. כי בדרך כלל חרטה בלב אינה מספיק חזקה כדי להביא את האדם לשינוי דרך. האדם מתחרט על דברים רבים ולאחר מכן ממשיך הלאה ושוכח מזה. כאן יש עניין להוציא את זה בפה. לומר בצורה מפורשת את החטאים והעוונות שהאדם זוכר ומתחרט עליהם. כמובן שכל זה צריך להיעשות כאשר האדם לבדו ואף אחד לא שומע אותו. לא צריך לספר לאחרים על החטאים, מלבד מקרים מיוחדים ויוצאי דופן במורכבות שלהם, בהם רוצים לשתף אדם גדול בתורה כדי שידריך ויורה דרך תשובה על אותם עניינים. בכל שאר המקרים, על האדם להתוודות מול השם יתברך לבדו. לדבר אתו בלי להתבייש. יש כאלו שמרגישים מוזר ולא נוח לדבר עם השם, שכאילו הם מדברים עם עצמם. יש כאלו שתופסים אותו חס ושלום כמו איזו תופעת טבע, שצריך לומר דווקא מלים מסוימות ולעשות פעולות מסוימות כדי להפעיל אותה. אז מתפללים ואומרים וידוי לפי הנוסח בסידור, אבל לא מנסים לדבר במלים שלנו ולא מכניסים רגש לדברים. כאילו רק צריך לקרוא קטע בסידור מכאן ועד כאן וזהו. אבל השם יתברך הוא חכם ומבין, הרבה יותר מכל החכמה וההבנה שיש בעולם. השם יתברך איתנו, שומע אותנו ומחכה שנדבר אתו. זה לא איזה דמיון, אלא מהות אמתית יותר מכל מה שאנו מכירים. לכן צריך לדבר אתו בצורה פתוחה, לשפוך את הלב, לבקש, להכניס רגש. רק לפנות אליו, להביע חרטה, להזכיר את החטאים ולבקש עליהם סליחה ומחילה. הוא יכול לסדר לנו את כל הבעיות ולהשפיע לנו שפע עצום, רק צריך לדבר אתו.
לאחר שהאדם הביע חרטה, עזב את החטא והתוודה, נשאר החלק האחרון, שעליו לקבל על עצמו מעתה והלאה להיזהר מהחטא ולא לחזור אליו. וזה כולל תחבולות שונות של איך להימנע ממנו, גדרות וסייגים ותכנון דרך. שהאדם ישתדל בכל דרך לא להגיע למצב בו הוא נופל שוב באותו חטא. שאם למשל יש לאדם איזה חבר בעייתי שבכל פעם שהוא איתו הוא נופל בעבירות, אז עליו להתרחק ממנו. ואם יש מקום מסוים שגורם לו לחטוא, או מכשיר מסוים, או מצב מסוים, או סביבה מסוימת, אז עליו לתכנן כיצד הוא יכול להימנע ולהתרחק מאותם דברים כך שלא יגיע לניסיון.
וזהו בעצם עניין התשובה בצורה מעשית. חרטה, עזיבת החטא, וידוי וקבלה לעתיד. להתחרט על שנפלנו באותו חטא, לעזוב את החטא ולקום מהנפילה כעת, להתוודות להשם יתברך, לשפוך את הלב לפניו, לספר לו על כל מה שעשינו ולבכות ולהתחנן לפניו שיעזור לנו, ולקבל על עצמנו לא לחזור על אותה טעות וגם לתכנן כיצד למנוע אותה בעתיד.
וכמובן שזה לא משהו שעושים פעם בחיים, אלא שבכל עניין ועניין, בכל מקום שאנו מרגישים ריחוק מהשם, אז עושים תשובה. אם אדם עשה עבירה, אז יעשה תשובה. ואם לא קיים איזה מצווה, אז יעשה תשובה. ואם הוא התנהג לא יפה, אז יעשה תשובה. וגם אם הוא כן היה בסדר, אבל יש אפשרות להיות עוד יותר בסדר, גם אז יעשה תשובה. אדם עושה אלפי פעולות במשך היום. ובוודאי שבחלקם לא נהג כפי הראוי, וגם אם כן, אולי היה יכול לנהוג עוד יותר טוב. ולכן בכל דבר ודבר הוא יכול לחשוב לעומק, לנסות לנתח את הדברים ולעשות תשובה. הוא מרוויח בזה כפול, שגם בעצם עשיית התשובה הוא הפך קרוב יותר להשם יתברך, וגם מתוך התשובה בוודאי שבפעמים הבאות הוא ינהג טוב יותר. לפעמים זה נראה כמו טורח גדול, אבל זה דבר נפלא ומשחרר, נותן הרגשה טובה ומעצים, ובעיקר נותן לנו להרגיש מעט יותר קרובים אל השם.
זה גם לא חייב להיות בדיוק בשבלונה הזו, שלפעמים זה נראה רשמי ואדם לא מרגיש נוח למשל להתוודות, או שקשה לו לקבל לעתיד, ואז הוא חושב שאין טעם. אבל אפילו מעט מתהליך התשובה הוא דבר עצום ונפלא. שאם אדם מרגיש ריחוק מהשם, אז לפעמים מספיק אפילו הרהור קל של תשובה כדי לשנות עולמות. כך למשל בני קרח ניצלו ממיתה משונה בדרך נס, רק משום שהרהרו תשובה בלבם. כל רצון קטן להתקרב להשם הוא דבר מבורך שמתקבל בהרבה אהבה בשמיים, וזוכים על ידו לשפע עצום בלי גבול.
ג. חשבון נפש
כפי שהתבאר, כל עניין התשובה תמיד מתחיל מחשבון נפש. נדרשים לכך רצינות, אחריות וכובד ראש. זו אחת הסיבות שליצנות היא אחד הדברים החמורים ביותר. כי אדם שעושה ליצנות לוקח דברים רציניים ברומו של עולם, את מהות החיים, את האמת, את הקיום, את התכלית, ועושה מכל זה בדיחה. כשאדם לוקח דברים חשובים ועושה מהם צחוק, לא יתכן שהוא יגיע לחרטה ולעשיית תשובה. רק כאשר הוא מתבונן ברצינות על החיים שלו וחושב עם עצמו בצורה אמתית ולעומק על שאלות החיים, האם הוא מתקדם? האם הדרך שלו נכונה? האם הוא באמת מאושר? האם הוא מגשים את המטרה שלשמה הגיע לעולם? האם הוא עושה מה שהנפש בפנים באמת דורשת ממנו? רק מתוך כובד ראש שכזה אפשר להגיע לתשובה אמתית.
זה כמו ההבדל בין מבוגר אחראי לילד קטן שמחפש להעביר את הזמן במשחקים והנאות. המבוגר מבין שיש דברים חשובים יותר, הוא חושב יותר לעומק, יותר רציני, הוא מבין שיש השלכות למעשים, הוא מבין שישנם אנשים שתלויים בו, שיש עליו אחריות, וכך הוא מקבל החלטות נכונות יותר. הילד הקטן לא חושב אלא מחפש לעשות כיף ולהשתטות. לא אכפת לו מההשלכות. ממילא מובן שהוא לא יקבל החלטות מתוך שיקול דעת.
וכמובן שאין בעיה בלשמוח, ואדרבא, מוכרחים לעשות זאת וזה חלק בלתי נפרד מעבודת השם. גם אין בעיה בלספר בדיחות פה ושם ולצחוק עם חברים וכדומה. רק שאדם צריך לפנות זמן איכות לעצמו לחשבון נפש רציני. לא לעשות צחוק מדברים חשובים. לשבת עם עצמו ולחשוב לעומק על החיים. לבחון אם הוא בדרך הנכונה. לחשוב בצורה רצינית. וכל זה יקדם אותו לבחירות נכונות יותר ולתכנן לעצמו דרך טובה יותר.
רוב האנשים נמצאים במרוץ מתמיד. מגיל אפס הם מנסים להתקדם ולעשות דברים. אבל אין להם כיוון או מטרה והם לא יודעים לאן הם מנסים להגיע. הם עושים מה שכולם עושים. חושבים שהם אוהבים את דרך החיים שלהם ושזו הדרך הכי טובה ואמתית. אבל לא מתוך שהם באמת חשבו על זה לעומק, אלא בגלל שהתרגלו לחשוב בצורה שכזו. כי הם מעולם לא עצרו לשבת עם עצמם ולחשוב. הם תמיד עסוקים, בעשייה, בלימודים, בעבודה, בעיסוקי פנאי, בילויים, התכתבויות, דיבורים, עדכוני חדשות ועוד המון. הם תמיד מקבלים שכל ותובנות מבחוץ, מאחרים, מדקלמים משפטי חכמה ששמעו וחוזרים על מה שאומרים החברים, ואפילו שהם בכלל לא מבינים את המשמעות של מה שהם אומרים. הם כמעט לא חושבים עם עצמם להכיר את הפנימיות שלהם, מה הם עצמם רוצים וחושבים. ולכן האדם מוכרח לעשות לעצמו הפסקות מפעם לפעם ולחשוב עם עצמו. לערוך חשבון נפש ולבחון מהן המטרות האמתיות שלו בחיים, מה הוא בכלל עושה כאן בעולם ומה עליו לשאוף להשיג, וכיצד בצורה מעשית הוא יוכל באמת להשיג את זה. וכך לאט לאט יבין את הכיוון שהוא מחפש וינסה להכניס אותו כחלק עיקרי מהחיים שלו.
לכל אחד יש מדי פעם הרהורי תשובה. זמנים של צימאון וכיסופים להשם יתברך. רצון לחיות חיים פנימיים ואמתיים יותר. אבל מתוך שזה נראה לו רחוק ואולי אפילו בלתי אפשרי, ומתוך שיש כל כך הרבה רצונות חיצוניים לדברי הבל ותאוות שמשתלטים עליו, אז האדם פשוט מדחיק את כל זה ולא מביא את זה לידי ביטוי. יש כאלו שחיים את כל החיים שלהם כך, ואפילו חושבים בצורה דמיונית שכאילו טוב להם. אבל כל זה מתוך חוסר מחשבה. אם אדם עורך עם עצמו חשבון נפש אמתי, אז הוא לא יכול לשקר לעצמו. אבל זה מוכרח להיות אמתי, לא מתוך מה שקיבל מהסביבה, לא מתוך מה שלימדו אותו לאהוב ורגשות שהחדירו לו, שכאילו האופנה הזו היא היפה ביותר והמותג הזה הוא הכי מוצלח והדעה הזו היא הכי צודקת. זה סתם דברים חסרי בסיס שהוא מקבל מהסביבה. אלא חשבון נפש עמוק עם בסיס אמתי ועם חקירות נוקבות לבירור האמת. חשבון נפש אמתי הוא הבסיס החזק והחלק העיקרי של התשובה. זהו הפתח לעולם נפלא של פנימיות.
ד. לתכנן את הסביבה שמשפיעה עלינו
לאחר שאדם עשה חשבון נפש ונכנס לעומק הפנימיות ולעולם התשובה, הוא עלול לגלות שכעת ישנם קשיים רבים ומכשולים שקשה להתגבר עליהם. שהרי יש לו הרגלים שחדרו אליו במשך שנים וקשה לו לשנות אותם. הדברים הנכונים שעליו לעשות נראים לו זרים, קשים ורחוקים ממנו. יש לו משפחה, חברים ומכרים שרחוקים מדרך האמת והפנימיות ומחפשים חיצוניות והבלים. יש לו מחויבויות שונות שלא מתאימות לעולם התשובה אבל הוא מרגיש שהוא לא יכול לוותר עליהם. יש לו פעילויות שממלאות את החיים שלו שעלולות להתנגש עם דרכו החדשה. ויוצא שקשה לו להתמודד, הן מצד הקושי הפנימי שיש לו עם השינוי, והן מצד הקושי החיצוני ותגובות הסביבה לשינוי.
ובאמת שזה כמעט בלתי אפשרי לעזוב את כל העבר שלנו וליצור מציאות חדשה, וגם זה לא נכון ולא טוב לעשות את זה. האדם הוא חלק מעולם מסוים והוא לא צריך להתנתק מזה. זו המשפחה שלו ואי אפשר להחליף אותה. אין לו משפחה אחרת. וכך גם כל התחביבים שלו הם כנראה שייכים לשורש נשמתו. יש כאלו שמנסים לעזוב את הכל ולחיות חיים חדשים, אבל זה לא נכון. גם משום שיש בזה בעיה מוסרית לפגוע באחרים ולנהוג בכפיות טובה עם אנשים קרובים שאנו חייבים להם הכרת הטוב. גם משום שכל אדם נמצא במקום מסוים כי שם נמצאת העבודה שלו ומשמיים שם רוצים שהוא יהיה. וגם משום שקשה מאוד להחזיק מעמד בעולם לא מוכר ופעמים רבות שהאדם יישבר ויחזור לבסוף לכל ההרגלים הקודמים שלו. ואמנם יש מקרים יוצאים מן הכלל, כמו בעיות אלימות במשפחה, או תחביבים שהם איסורים חמורים וכן עוד מקרים חריגים, ששם לפעמים צריך להתרחק ממש. אבל ברוב המוחלט של המקרים, זה לא נכון להתרחק, ואדרבה, צריך להראות הרבה אהבה לסביבה הישנה.
אבל יחד עם כל זה, חשוב לשים לב שהסביבה תומכת בדרך שלנו. ואם זה לא כך, אז מחובתנו לדאוג ולתכנן סביבה נוספת ששם נקבל את התמיכה שאנו צריכים, שתשפיע עלינו ותחזק אותנו, מלבד הסביבה הרגילה והטבעית שלנו. זה יעזור לנו לא להימשך אחר הדברים הלא טובים, ובעיקר לחזק את עצמנו לשמור על הדרך החדשה ואפילו להכניס בה עניין וחיות.
אדם לא יכול לקיים מצוות אם כל החברים לועגים לזה. הוא לא יכול לשמוח מזה שהוא נמנע מאיסורים בזמן שכל החברים שלו מבלים במועדונים ומספרים בהתלהבות על עברות שונות. הוא מרגיש כאילו שהוא בעונש. הוא לא יכול לשבת בחדר חשוך בזמן שכל המשפחה מחללת שבת בסלון ולהרגיש אווירה של שבת. אם כל הסביבה שלו צוחקת עליו, אז הוא לא יחזיק מעמד. לאדם יש רצון עמוק להרגיש שייך לסביבה והוא מרגיש לא נעים להיות יצור מוזר ושונה שכולם לועגים לו. לכן עליו למצוא סביבה תומכת. לא כתחליף לסביבה הרגילה, אלא בנוסף.
ולמשל אם אין אצלו בבית אוירה של שבת, שינסה להתארח במקומות של בני תורה בשבתות, כמו ישיבות וסמינרים או משפחות שמארחות. אם החברים הולכים לבלות במקומות פרוצים ובעייתיים, שימצא חברים נוספים שאיתם יוכל ללמוד תורה בבית מדרש וכדומה. שלא ישאיר חורים ריקים בהם הוא מרגיש מקופח וחסר, כמו איזה מסכן לא יוצלח, אלא שימלא את עצמו בסביבה טובה ואולי מסגרת תומכת, וכך לאט לאט הוא יקבל אוירה טובה ועשייה של קדושה בכיף. כל אדם אוהב את הדברים שבתוך המסגרת שלו, יש לו חוויות, סיפורים, הומור משותף, תחביבים דומים, הוא נהנה ממה שחבריו נהנים ולא אוהב את מה שהחברים לא אוהבים. אז אם יכניס עצמו למקומות של תורה, ממילא הוא ממש ייהנה מדברים של קדושה. במקום ליהנות מזה שכל החברים יושבים ומדברים על סרטים וכדורגל, ובמקום להתחרות ולרצות להיות מקום ראשון בהורדת ידיים או בחולצה הכי יפה, הסביבה תמשוך אותו ליהנות מזה שכל החברים מדברים על ספרים וחוויות מבית הכנסת, ולהתחרות ולרצות להיות מקום ראשון בהבנת דף גמרא ושמירה על ההלכה. הוא בכל מקרה נמשך אחרי הרצונות של הסביבה וזה מה שממלא אותו, אז באפשרותו לבחור להיות בסביבה כזו שתחדיר לו רצונות של קדושה ורוחניות. בן תורה שיושב בבית המדרש לא מרגיש חוסר, להפך, הוא רואה את העולם הרחוק כמעוות וזה נראה לו מסכנות. הוא שמח מרצונות וחוויות של חבריו בני התורה. זה מה שממלא אותו, מספק אותו ונותן לו אושר. לשם הוא שואף. זה מה שכיף לו. אלו התאוות שלו ועל זה הוא מתחרה. זה לא אילוצים, שהוא כמו מסכן שאין לו ברירה כי אסור לו ליהנות, אז הוא מסתפק בזה. הפוך. הוא שמח מזה. מה שעכשיו משמח אותנו תלוי בסביבה שאנו נמצאים בה. כל אחד בהתאם למקום שלו. אבל זה לא מוכרח. זה לא משהו פנימי מתוכנו. אם נהיה בסביבה אחרת אנחנו נרצה דברים אחרים. לא בגלל שאנו כלואים ואין ברירה, אלא שזה באמת מה שילהיב אותנו וימשוך אותנו. אז כרגע בסביבה לא מתאימה, אי אפשר להרגיש את זה וזה נראה רחוק. אבל אם נבנה לנו סביבה מתאימה, אז נרגיש את זה באופן טבעי.
זה טבעי שאדם בתהליך תשובה מרגיש לא שלם ומתבייש מהדרך החדשה מתוך שהוא לא רגיל בה. הוא עדיין לא יודע בדיוק מה אסור ומותר, וגם הדברים שהוא יודע, הוא לא מרגיש בהם ביטחון. לא נעים לו להסתובב עם כיפה על הראש והוא בטוח שכולם מסתכלים עליו ולועגים לו. הוא מעדיף להחביא את הכיפה בכיס ומתבייש להוציא אותה. ואם מישהו ישאל אותו על הדרך החדשה, הוא גם לא כל כך בטוח שיהיה לו את כל התשובות לענות לו. לכן חשוב שאדם יהיה מצוי מפעם לפעם בחברה של אנשים מחזקים ותומכים. שיעזרו לו בדרך ובעיקר יעניקו לו ביטחון וחוזק נפשי.
אדם יכול להיכנס לאיזה בית מדרש, למצוא איזה שיעור קבוע ללכת אליו, יש כאלו שעושים חברותות בטלפון, יש פרויקטים שונים של קירוב וכדומה. מקומות רבים ישמחו לקבל אותו ולעזור לו בתהליך. יש קהילות וחבורות שעוסקים בתורה ומתחזקים יחד. עצם זה שאדם מצוי בסביבה של אנשים שומרי תורה ומצוות, זה כבר מביא לו כוחות נפש ורצון להתמיד ולהתחזק בעבודת השם.
חוץ מסביבת האנשים, צריך גם להתאים את סביבת המצבים והפעילויות. צריך לראות כיצד ניתן לגייר את התחביבים ואת הפעילויות ולהפוך אותם לכשרים. אם אדם אוהב מוזיקה, אז שלא יוותר על זה. רק שכעת יקפיד לשמוע שירי קודש רוחניים במקום שירי עגבים. אם יש לו כשרונות שיראה כיצד הוא מפתח אותם לעבודת השם. שלא יוותר על הזהות שלו, כי השם יתברך נתן לכל אחד את הכישרונות המיוחדים לו כדי שאיתם הוא יעבוד את השם. אבל שיעשה את הכל בדרך היתר. שינצל את כל זה לתורה ורוחניות.
יש הרבה אנשים שפוחדים מהתשובה, כי הם חושבים שהאדם הופך להיות מישהו אחר. אבל זה שקר. התשובה משאירה את האדם בדיוק כפי שהוא, והשינויים שחלים בו הם עניינים טכניים. הוא עדיין אוכל, רק שכעת הוא מקפיד על הכשרות. הוא עדיין מטייל, רק במקומות שמתאימים לבני תורה. הוא עדיין מבלה עם חברים, רק בגדרי הצניעות ובהפרדה בין גברים ונשים. הוא אוהב את אותם דברים, רק שהוא מקפיד שהכל נעשה כהלכה. אדרבה, התשובה מגלה את הפנימיות האמתית, שהוחבאה במשך כל השנים על ידי הסביבה החיצונית וההרגלים. שעד עכשיו האדם חשב שהוא אוהב דברים מסוימים כי כולם אהבו את זה וזה היה באופנה לאהוב את זה, אבל עכשיו הוא אוהב את מה שהוא באמת אוהב בפנימיות שלו. בפנים הוא נשאר אותו אדם ועם הרבה יותר משמעות. רק הפרטים הטכניים והחיצוניים הם שמשתנים.
ה. מסירות נפש והתמדה בקבלה לעתיד
כדי לקנות איזו הנהגה טובה בצורה אמתית, על האדם למסור נפש על כך. בכל דבר חדש, הדברים נראים זרים ומנוכרים בתחילה. ולמשל אם אדם עובר לגור במקום חדש, או מתחיל עבודה חדשה, או מכיר חברים חדשים, או מקבל חפץ חדש, אז תמיד בתחילה הוא לא מרגיש קשור וזה נראה קצת זר. לא נוח לו בדירה החדשה והוא לא מרגיש חופשי עם החברים החדשים, אבל עם הזמן, לאט לאט הוא מתרגל לעניין החדש וזה הופך להיות חלק ממנו ממש, כמו קניין בנפש. כל שינוי הרגלים מצריך כוחות נפש חזקים, וככל שההרגל הישן הוטמע בו, כך קשה לו לשנות אותו. אבל אחרי שיקנה את השינוי בתור הרגל חדש, אז יהיה לו קל ונוח בזה. ויוצא שכל הקושי הוא רק שלב הביניים, המעבר והקניין בתור הרגל.
ולמשל יש לצערנו אנשים שמחללים שבת ולא מבינים איך אפשר להימנע מכך. ומצד שני יש אנשים ששומרים שבת ולא מבינים איך אפשר לחלל אותה. לשניהם הדברים פשוטים וקלים. הקושי היחיד שקיים בזה הוא למי שהתרגל לחלל שבת וכעת הוא רוצה לנסות לשמור שבת. קשה לו לשנות את ההרגלים. ויוצא שאין שום קושי בשמירת שבת. הרי כל מי שרגיל בכך יאמר שזה קלי קלות ואין לו שום ניסיון בכך, ואדרבא, הוא נהנה מזה. אלא שהקושי בזה הוא שינוי ההרגלים. תהליך ההסתגלות להרגלים חדשים הוא זה שמצריך מאמץ.
וכך זה בכל מצווה, כל מניעת איסור, כל מידה טובה וכל הרגל. הכל קל למי שהתרגל בזה, כל הקושי הוא לקנות בנפש את אותו הרגל. ומכאן נבין שלא צריך להיבהל משינויים. אלא שצריך לקחת בחשבון שצריך זמן הסתגלות, ושם צריך לעשות מסירות נפש ממש.
על פי רוב, האדם נמשך אחרי תאוות ואחרי הרגלים. כי זה מה שנוח ונעים לו. ואמנם ברוב הפעמים זה מזיק לו וזו בוודאי לא הדרך הנכונה, אבל בצורה טבעית לשם הוא נמשך. הוא עושה דברים שיתכן שהם לא טובים והוא יצטער עליהם אחר כך, אבל זה מה שמתחשק לו באותו הרגע. אבל אם האדם רוצה לבחור בחירה נכונה יותר, לעשות מה שטוב עבורו, אז עליו לבחון את הדברים בצורה שכלית. לאחר חשבון נפש אמתי, אם הוא מבין שהדבר טוב עבורו, שיעשה אותו. ואם הוא מבין שזה מזיק, אז שיימנע ממנו. ואמנם הרגש לא משתף פעולה, כי הוא לא רגיל בזה, אז זה נראה לו מוזר ולא נוח להילחם ברגש הטבעי ובהרגל. אבל עליו למסור נפש ממש, להיות מוכן להילחם ולוותר על הכיף הרגעי בשביל משהו אמתי וחשוב יותר. ובאמת אם אדם היה מבין שהוא קצת יילחם ואז הכל יסתדר, אז כולם היו עושים את זה. אבל הבעיה היא שהאדם חושב שהקושי יישאר לעולם. שכל החיים שלו הוא יהיה במלחמה. אבל זה לא נכון. זה רק תקופת הסתגלות עד לקניית הרגלים חדשים. מסירות נפש לזמן קצר יחסית, ואז הכל יהיה קל.
ולמשל אם אדם מבין שהמזון שהוא רגיל בו משמין ולא בריא, אז הוא יקבל החלטה לאכול בריא יותר כי הוא מבין שזה מה שטוב לו. ואז הוא ימסור נפש על זה, ובוודאי שיהיה לו קשה והוא צריך להילחם על כך. אבל לבסוף הוא יקנה הרגלי אכילה טובים ובריאים יותר, ואז כבר לא יהיה לו כל כך ניסיון. זה יהיה לו קל להמשיך בדרך. אנשים הפסיקו עם התמכרויות שונות, נלחמו ומסרו נפש והרגישו שזה כמו מוות בשבילם. אבל לאחר שהתרגלו כבר לא היה להם ניסיון בזה. אדם שהפסיק לעשן לפני זמן רב כבר לא מרגיש חשק לעשן. כי הוא כבר קנה הרגל חדש ואין לו צורך בזה.
וכך אדם יכול לקנות כל הרגל שהוא רוצה. יש קלים יותר ויש קשים יותר. יש שייקחו לו זמן קצר ויש שייקחו לו זמן רב יותר. אבל לבסוף הוא יקנה את זה בתור הרגל ולא יהיה לו בזה שום קושי וניסיון. כל הניסיון הוא בתחילת התהליך, ששם צריך למסור נפש. לכן אדם צריך להיות מוכן לזה. לקבל קבלה כלשהי שנראית טובה ומתאימה עבורו, ואז להיות מוכן למסור עליה את נפשו. לא לוותר עליה בשום מחיר. אפילו לא בצורה חד פעמית וגם אם יש תירוץ ממש טוב. למסור נפש. וזוהי הדרך הבריאה והטובה ביותר לעשות שינויים בצורה פשוטה יחסית.
הנפילה מתחילה בדרך כלל כאשר האדם מוצא איזה תירוץ. שעכשיו יש לו טיול ואין לו זמן, אז באופן חד פעמי, רק ליום אחד הוא למשל לא יניח תפילין. כי היצר הרע יודע לתפוס אותו. שאם רק פעם אחת לא הניח, אז אפשר להביא אותו לעוד פעם אחת כזו. ומשם הוא לא כל כך יקפיד ואז יניח יום כן יום לא, עד שלבסוף הוא ימצא את עצמו שכבר חצי שנה לא הניח תפילין. הכל מתחיל מתירוץ ממש טוב ורק באופן חד פעמי. אבל אם אדם מוסר נפש, אז אין פעם אחת. אין ויתורים. יתהפך העולם והוא יניח. ואז היצר הרע מבין את זה ועוזב אותו. אם הוא עקשן והחלטי, אז כבר לא יהיה לו ניסיון בזה.
יש הרבה שמקבלים קבלות, לפעמים בלי הרבה מחשבה, וכמו שזה מגיע בפזיזות, כך זה גם נעלם. כי הם נמצאים באורות וחושבים שהם יתחזקו ואז יקבלו רוחניות נשגבה, כוחות נפש מרוממים, עוצמות גבוהות, רוח הקודש, ולבסוף מקבלים איזה מעשה טכני חסר רגש שהם לא מתחברים אליו, ומתוך זה הם מתייאשים. פתאום הם חושבים למה לקחו את זה על עצמם? בשביל מה בכלל צריך את זה? אבל כל זה ניסיונות, כדי שנקנה את המצווה בצורה אמתית. שנמסור עליה נפש כך שתהפוך להיות חלק מאיתנו. צריך למסור נפש, לרצות את זה באמת. ואם נחליט בנחישות לקיים את זה בכל מחיר, ואפילו אם אנחנו לא מרגישים אורות, רק אז נזכה לזה בתור קניין אמתי וחיבור גמור.
נשים רבות חשבו שהאופי שלהן זה להתלבש בצורה לא צנועה. שזה חלק מהן וזה מה שהן אוהבות. לאחר שקיבלו על עצמן צניעות, זה היה קשה ביותר. היה נראה להן שהן מכוערות ולבושות כמו סבתות מיושנות, שכאילו כולם מסתכלים עליהן בלעג וזלזול, כאילו שכל עולמן חרב והן כמו שבויות שכיבו אותן מכל החלומות שלהן. חם להן בבגדים האלו, וזה כאילו מוריד מערכן, והן מסכנות ובזויות. והיו הרבה שהתייאשו וחזרו לעולמן הקודם. אבל היו גם כאלו שהכריחו את עצמן. שמסרו נפש. שהחליטו לעמוד בזה בכל מחיר. שויתרו על הרגש כדי לעשות את הדבר הנכון והאמתי יותר. ואז פתאום זכו לראות כמה זה נפלא. פתאום הן מרגישות כמו נסיכות. מעל כולן. פתאום כל אחת שעוברת ברחוב עם לבוש כמו שהן עצמן היו רגילות ללבוש בעבר נראית להן כזולה, טיפשה, בזויה, מסכנה וכלואה. פתאום הן מרגישות שהנפש מתעצמת והופכת לחזקה יותר. פתאום הן מבינות שגם אם ישלמו להם את כל ההון שבעולם כדי להתלבש כמו בעבר הן לא יעזו להסכים. רק צריך להחליט בנחישות מתוך מסירות נפש ואז אפשר להתגבר על כל המכשולים.
כאשר אדם רוצה לקבל על עצמו קבלה חדשה, אז חשוב להגביל את זה. ראשית, שזה יהיה משהו שהאדם משער שאכן יש בכוחו לעמוד בזה. ברגע של התלהבות, האדם מוכן להקריב המון. אבל לאחר שחולף קצת זמן, פתאום הוא לא מבין לאן הוא נכנס. ואז פעמים רבות הוא לא יעמוד בזה. ההחלטה צריכה להיות מתונה ומחושבת, מתוך שיקול דעת אמתי.
הגבלה נוספת שצריכה להיות היא ההגדרה המפורשת של הקבלה. אם אדם מחליט לא לכעוס או להיות אדם טוב יותר, זה נפלא. אבל בפועל אין לזה שום משמעות. הרי אין לו מדד. וכי הוא יכול לא לכעוס כלל? ואם נאמר שהוא יפחית את הכעס, וכי אפשר למדוד כמה הוא כועס ביחס לעבר? גם איך הוא עושה זאת בפועל? מה עליו לשים לב וממה הוא צריך להיזהר? כמעט שאי אפשר לאמוד את זה. ועל אחת כמה וכמה שאדם לא יודע מה הכוונה לאדם טוב ואין לו שום אפשרות למדוד את הטוב שבו. זו הגדרה כללית ולא מחייבת. הקבלה צריכה להיות עניין מעשי בחיי היום יום, שאדם עושה בפועל ויכול לעבוד על זה. לכן הדברים צריכים להיות ברורים לחלוטין.
ולמשל אדם יכול לקבל על עצמו לנשום עמוק במשך שתי דקות בכל פעם שמישהו צועק עליו לפני שהוא מגיב. זה עניין מעשי ומוגדר. האדם מבין מה עליו לעשות והוא יכול למדוד את ההצלחה שלו בזה. הוא יכול להחליט לעשות שני חסדים בכל יום עם אנשים זרים. הוא יכול לקבל מצווה כלשהי. משהו מוגדר וברור. וכן אשה שמקבלת צניעות, זה לא משהו כללי, אלא תגדיר את זה לפרטים. כיסוי ראש, חצאיות ארוכות יותר, בגדים רחבים יותר וכדומה. שהדברים יהיו ברורים ומפורשים, שניתנים למדידה בצורה טכנית ולא רק מסורים ללב.
ישנה טעות גדולה שאנשים מחכים להרגיש שלמים עם עניין מסוים, ורק אז מוכנים לקבל אותו עליהם. אלא שזו שטות. כי אם אדם שלם עם עניין מסוים, אז זה אומר שהוא כבר קנה אותו. ואם זה משהו שהוא עדיין לא קנה, אז מובן, פשוט וברור שהוא בוודאי לא ירגיש שלם עם זה. ובאמת זה בעיקר תירוץ שנותנים לאחרים, או אפילו לעצמם, כדי להשתיק את המצפון, שכאילו אנחנו רוצים אבל פשוט עדיין לא מרגישים בשלים. אבל זה בדיוק העניין, שכדי להרגיש בשלים, צריך לעשות את הדבר, וזה מה שיביא את החיבור.
ואמנם לא צריך לקפוץ לדברים, אבל גם לא לחלום ולהדחיק אותם. אז אם למשל יש איזו מצווה שקשה לנו להתחבר אליה ואנו מרגישים לא מוכנים, אז ננסה להתחבר אליה. נלמד עליה יותר, נלך לשיעורים, נחקור ונברר עליה, אולי נקבל קבלה רק של חלק קטן ממנה, העיקר לפעול. דווקא הפעולה וההתעסקות באותה מצווה, היא זו שיכולה לחבר אותנו אליה. אבל אם אדם יאמר לעצמו שהוא לא בשל ויעזוב את זה בצד וישכח מזה, אז גם בעוד עשרים שנה לא ירגיש שהוא בשל. כי זה בכלל לא במודעות שלו.
אם בדרך השכל האדם מבין שזה נכון, ולמשל אדם מאמין בתורה, והוא רואה שיש מצווה מפורשת שהוא לא מתחבר אליה, אז אמנם מצד הרגש והחיבור יש לו בעיה, אבל מצד השכל הוא מבין שזה אמתי. אז עליו לקבל את זה עליו אם יש לו כוח לעמוד בזה. ואם אכן ימסור נפש על כך, אז בוודאי שהרגש והחיבור יגיעו לאחר מכן. וזה בדיוק העניין, שקניית ההרגל בזה היא שמביאה את השלמות ואת החיבור.
כל אדם צריך לזהות את המקום שלו, הרמה הרוחנית, את הדרך המיוחדת, ולפי זה לבחור את ההתקדמות שלו לפי הדרגה שלו. אם ילד בכיתה ג׳ ינסה ללמוד מה שלומדים בכיתה ו׳ הוא ייבהל ולא יצליח בכלום. ואם הוא ירצה להקל על עצמו ללמוד חומר של כיתה א׳, אז הוא סתם יבזבז את הזמן ולא יתקדם לשום מקום. אסור לאדם לקפוץ מעבר ליכולות שלו, אבל גם אסור לו להרגיש נוח מדי ולהימרח בלי התקדמות. כדי להתקדם באמת עליו לקבל על עצמו את הדברים לפי הרמה הרוחנית שלו, לפי היכולות שלו. וכך יתקדם בצורה הטובה ביותר, בלי דאגות, בלי בלבולים, בלי לחץ, בצורה רגועה ושלווה, צעד אחרי צעד.
ו. תחבולות וטיפים
ואמנם האדם מנסה להתעקש ולמסור נפש, אבל יחד עם כל זה היצר הרע פועל חזק כדי להפיל אותו. ואם אדם משאיר את הדברים בידי הטבע, הדרך אל הנפילה לא רחוקה. לכן אדם צריך לתכנן היטב את המהלך, להשתמש בתחבולות ולראות כיצד הוא מכוון את עצמו לכיוון השאיפות שלו.
היצר הרע פועל מתוכנו ונדמה שהוא ממש חלק מאיתנו. קשה מאוד לזהות אותו. ואז אדם חושב שתאוות זה כיף, שהוא רוצה לעשות עבירות, ושהוא אוהב דברים שהשם יתברך שונא. כי במקום לזהות שזה היצר הרע בתוכו שמכשיל אותו ורוצה להפיל אותו ולאבד את כל הטוב שבחייו, הוא מזהה אותו בתור חלק ממנו וחושב שזה הוא עצמו. לכן התחבולה הראשונה היא להפריד בין האדם לבין היצר שלו. שלא יחשוב לעצמו שהוא באמת רוצה איזו תאווה, אלא שיאמר לעצמו שהיצר מושך אותו לתאווה מסוימת שכעת אין בו כוח להתגבר והוא נכנע לו. ואמנם זה נשמע אותו דבר, אבל זה שונה לחלוטין. כי כאן הוא הפריד את היצר והוא מבין שהוא עצמו לא חלק מזה. לאט לאט הוא ילמד שהוא נשמה אלוקית שמחפשת רק רוחניות טהורה.
היצר הרע תוקף את האדם בעיקר כשהוא לבד. כשהוא נמצא בסביבת אנשים שומרי מסורת, הוא מתבייש לעשות עבירות. הנפילות מגיעות בזמני הלבד שלו. ועל אחת כמה וכמה אם יש לו ניסיונות זמינים, וכמו שיש לו טלפון חכם, עיתונים או שאר דברים בעייתיים ומזיקים. ואפילו לא רק עבירות, אלא בכלל ההתנהגות שלו תהיה מרוסנת יותר ליד אחרים. לרוב הוא יתנהג בנימוס ובמלים יפות, יאכל בעדינות ובדרך ארץ. אבל כשהוא לבד עם עצמו, הוא יכול לאכול כמו בהמה, לחשוב על דברים גרועים ולעשות ככל העולה על רוחו בלי שום מחסומים של בושה. ואמנם בוודאי שעל האדם לעבוד על כך ולהשתדל להיות ירא שמיים בסתר כבגלוי, שגם בחדרי חדרים יתנהג בצורה ראויה מתוך יראת שמיים, כיוון שהשם יתברך נמצא אתו ורואה אותו בכל מקום. אבל מכל מקום, כך הוא הטבע האנושי וישנו הבדל מהותי בהתנהגות. ולכן ישנה עצה שהאדם ישתדל כמה שיותר להיות במקומות של אנשים יראי שמיים. שיהיה מצוי יותר בבית המדרש, או אפילו בביתו שיהיה ליד אנשים. שלא יישאר הרבה לבדו, ובטח שלא עם כלי תקשורת פרוצים. שלא יהיה לו ניסיונות זמינים לידו. ואז ממילא יהיה לו פחות קשה להתגבר על היצר והתאוות.
בכלל צריך לחשוב כיצד להימנע מניסיונות. שאם אדם לא מצליח ללכת לשיעורי תורה, אז ישמע שיעורים בדרך. אם יש מקום מסוים מועד לפורענות, אז ימנע את עצמו מלהגיע לשם וילך בדרכים אחרות. אם יש מצבים מסוימים שמעוררים את היצר הרע, אז יתרחק מאותם מצבים ולא יגיע אליהם. כך צריך לזהות היכן היצר פועל ואיך הוא מפיל את האדם, ואז לעשות תחבולות איך להימנע מאותו עניין ומראש לא להגיע לניסיון. לנסות לחשוב על הנפילות של האדם, איך הוא מגיע אליהן, מה קורה לפני כן, מה הגורמים, באיזה נקודה הוא מאבד שליטה וכדומה, ואז לעשות מה שצריך כדי למנוע את זה להבא.
עצה נוספת לנצח את היצר הרע היא להשתמש ברגשות ובכלים שכבר יש לנו במקומות אחרים לעבודת השם. לכל אדם יש תחביבים, יש מצבים שהוא אוהב, רגשות, תכונות חזקות, כישורים מיוחדים, ובכל אלו אפשר להשתמש מול היצר. ואפילו בתאוות ובמידות הלא טובות אפשר להשתמש. ולמשל לפעמים קשה לאדם ללמוד בבית מדרש ולהתמיד, אבל אם עושים את זה באווירה טובה עם חברים, ועם קצת נשנושים טעימים אז זה הרבה יותר כיף ואז היצר הרע בעצמו ימשוך אותנו לשם. יש לו אינטרס. אם אדם עושה דברים שהוא אוהב ומכניס אותם בעבודת השם, אז יהיה לו קל יותר. הוא משתמש בתאווה שלו לתועלת. לאדם יש גאווה וזה דבר גרוע, אבל אם כל אחד מהמשתתפים יקבל במה לומר איזה דבר תורה לכל החברים, אז הוא יהנה מזה והוא יתאמץ ללמוד כדי למצוא דבר תורה איכותי לומר. אפשר לעשות חסדים בחבורה. אפשר לפנק את עצמנו עם משהו טעים לאחר עמידה בניסיון. אפשר להפעיל כישורים מיוחדים בזמן עשיית מצווה. לחשוב איך לעשות את הדברים בכיף ובשמחה.
כשאומרים לאדם לבכות על העוונות שלו או על חרבן בית המקדש זה כמעט לא מציאותי. כי הוא לא מרגיש את זה. אבל אם אדם יחשוב על דברים רעים, על כישלונות, על הצרות שלו ועל מה שלא מסתדר לו בחיים, ויבין שכל זה נובע בגלל הריחוק מהשם, בגלל העוונות שלו ובגלל חרבן בית המקדש, אז באמת יהיה לו כואב על זה. היצר הרע מפיל את האדם במקומות החדשים לו, במה שהוא עדיין לא קנה קניין בנפש. הרעיון הוא לקחת את מה שכבר קיים באדם, את הרגשות והתכונות שכבר נטועים בו, ולקשר אותם לעבודת השם, למצוות או עבירות, וכך היצר הרע לא ימנע ממנו את אותם עניינים, שהרי הם כבר נטועים בו. אדם ישתדל ללמוד מה שהוא אוהב, להתמקד ולהעצים מצווה שהוא מתחבר אליה, לעשות דברים שהוא טוב בהם והוא רוצה אותם, ואז ממילא היצר פחות ישפיע.
עצה נוספת וחשובה היא להכיר את המעלה של מה שאנו עושים. שאדם יודע שצריך להניח תפילין, אבל בפועל, זה לא כיף לו, הוא לא מתחבר לזה, זה נראה בעיניו כבזבוז זמן ואין לו בכלל כוח לזה. אבל אם הוא לומד להכיר את הפנימיות של זה, אז הוא מבין שזו צורת חיבור להשם. שהוא משעבד את המוח ואת הלב לעבודת השם, שבצורה סמלית הוא קושר את היצר הרע, שהוא מעלה אור רוחני ופותח מעין חיבור לעולמות העליונים, להבדיל כמו אנטנה שמקבלת מידע בתדר מסוים, הוא מקבל שפע עצום שיכול לפתור לו את כל הבעיות בחיים, וכל זה מעבר לשכר העצום לעולם הבא, אז לאחר שהוא מבין את כל זה, בוודאי שזה יהיה חשוב בעיניו ויהיה מוכן להתאמץ הרבה יותר לשם כך.
כל מצווה היא הרבה יותר מיהלום וכל עבירה הרבה יותר גרועה מרעל. רק שאנחנו לא מרגישים את זה. אדם שצריך לסחוב אבנים כבדות ממקום למקום בשמש ירגיש נורא עם עצמו. הוא יהיה מסכן. אבל אם הוא מבין שאלו אבנים טובות שהוא לוקח לעצמו ויכול למכור אותם במיליארדים, אז הוא לא ירגיש שזה כבד. אדרבה, הוא ירצה להוסיף עוד ועוד אבנים. זו אותה עבודה בדיוק, רק עם הבדל של חיבור וידיעה.
עצה נוספת היא לא להתייאש. אבל לא סתם בתור סיסמה, אלא להבין את זה. שכל דבר חדש בתחילה הוא קשה ולא מוכר. ולוקח זמן עד שמתרגלים. ככל שיש יותר ניסיון עם הדבר, כך הוא הופך לקל יותר ואז גם יש חיבור אליו. ואז אפשר לבנות על זה דברים נוספים ולשכלל את העניין. כמו אדם שלומד נהיגה, וקשה לו עם התנועה, ועם השילוב של הידיים על ההגה והרגל על דוושת הגז, ומבלבל אותו להחליף הילוכים, ותוך כדי להסתכל על הכביש, על אנשים שחוצים, תמרורים, להבין למי זכות קדימה ולקבל הרבה החלטות כבדות ברגע. אבל כל נהג יודע שאם יבוא אחד כזה להתייעץ איתו ויאמר שהוא מתייאש ונהיגה זה כנראה לא בשבילו, אז הוא מיד יכניס לו שכל. מה פתאום, זה רק עכשיו בהתחלה. תתאמן, תתרגל, תמשיך הלאה ואז הכל יהפוך קל. ולכאורה מאיפה הוא יודע? אולי אותו אחד באמת לא יצליח ולא יהיה לו קל? אלא שזה דבר מובן וברור, שכאשר מתרגלים לדבר מסוים, הוא הופך לקל. וכל אחד חווה את זה כשהיה ילד קטן שלא ידע אפילו לזחול, ולאט לאט הוא התאמן והתרגל עד שכעת הוא רץ וקופץ בלי מחשבה בכלל. וכך זה בכל הדברים בעבודת השם שנראים מסובכים ורחוקים. שכעת זה מחוץ לאדם, אז זה נראה קשה ומסובך, אבל ברגע שיקנה את ההרגל, אז יהיה לו קל. אז כל אדם צריך לזכור את זה ואז ממילא הוא ימשיך הלאה בלי להתייאש וכך באמת הקניין יגיע.
ואמנם צריך לזכור היטב שכל העצות שהובאו כאן, הן רק החלק הקטן של ההשתדלות שמוטל עלינו. אבל באמת מי שמחליט וקובע את המציאות זה רק השם יתברך. ולכן העצה החשובה יותר מכל היא להתחזק בענייני התפילה והאמונה. להתפלל ולהתחנן לפני השם יתברך שיעזור לנו להצליח לעשות תשובה אמתית ולהתקרב אליו. ולהאמין שבאמת הכל אפשרי ורק הוא זה שקובע. לא משנה מה עשינו, לא משנה היכן היינו, לא משנה כמה פגמנו, רק הוא עושה הכל והוא יכול להפוך את כל המציאות ברגע. ומכאן גם עצה לכל המיואשים, כל אלו שחושבים שאין להם תקנה, שהם כבר לא יכולים לעשות תשובה, שגם אם יעשו היא בטח לא תתקבל, או שבכלל אין להם כוח לעשות תשובה. כל זה אולי מצד הכוחות שיש בהם כעת. אבל זה בכלל לא תלוי בכוחות שלהם. הכל תלוי בהשם יתברך ושם מה שחשוב זה כמה האדם רוצה לעשות תשובה, כמה הוא אוהב את השם יתברך וכמה הוא מוכן להקריב מעצמו למענו. ככל שאדם מתפלל מעומק הלב, הוא זוכה לדברים נפלאים ולכוחות עצומים. כל תפילה נשמעת, ואפילו של הרשעים הגדולים ביותר, בתנאי שלפחות באותו הרגע התפילה היא אמתית ומהלב. וככל שנכניס רגש, עומק וכוונה בתפילה, כך היא תהיה מיוחדת יותר ותתקבל יותר. זה לא משנה מה הסיכויים ומה אומרת הסטטיסטיקה. השם יכול לסדר הכל ברגע ויש לו פתרונות גם לדברים הקשים והסבוכים ביותר. רק צריך להאמין בזה ולבקש ממנו את זה.
ז. הכי חשוב זה הלב
ומכאן נוכל ללמוד שורש עיקרי ביותר בכל עניין התשובה. שהכל תלוי בלב. בכוונה של האדם. יש כאלו שאומרים שהעיקר הכוונה בתור התחמקות, כי אז הם כאילו לא מחוייבים לקיים מצוות מעשיות אלא רק לאהוב את השם בלב. אבל זה עצמו מוכיח שאין שום כוונה, כי אם אדם מזלזל במצוות שהשם נתן, זה מוכיח שהוא מזלזל בו וכלל לא מראה אהבה. בוודאי שאין לו כוונה. אבל באמת בשורש הדברים זה נכון, שמה שיש בלב הוא הקובע. רחמנא ליבא בעיי. השם רוצה את הלב שלנו. את הרצון. שנשתוקק לו. שנאהב אותו. ואמנם כל הגדרים שנתנו לנו הם עניינים טכניים, כי אי אפשר לתת הגדרות לאהבה בלב. אין בזה כללים. לכן נתנו לנו כללים בפעולות גשמיות מוגדרות שמהם נוכל לחזק את האהבה בלב. אבל וודאי שהפנימיות היא הקובעת.
ומכאן נבין שאם אדם עושה את תהליך התשובה בצורה טכנית לחלוטין, זה לא יקדם אותו הרבה. אנשים עושים וידוי כמה פעמים ביום. בבוקר, בצהריים, בקריאת שמע על המיטה ועוד. אבל אם אדם סתם אומר את זה בלי כוונה, זה לא יקדם אותו הרבה. אנשים לומדים על התשובה ואז עושים את הכללים. הוא אומר לעצמו שהוא מתחרט כי הוא יודע שזה חלק מהתהליך וצריך להתחרט. אבל פעמים רבות הוא לא באמת מתחרט. ולמשל אדם אומר לפני קריאת שמע על המיטה שהוא מוחל וסולח לכל מי שהכעיס אותו. ואם היינו עוצרים אותו ושואלים אם זה באמת נכון, היה חושב לרגע ואומר כן. אני מוחל לכולם. ואז היינו מזכירים לו את המקרה שהיה לו בבוקר עם השכן שהיה לא בסדר, והוא לא מדבר איתו מאז, או על החבר שהוא רוצה ללמד אותו לקח מחר, ושואלים אותו האם גם אליהם התכוונת, אז הוא מיד היה משיב מה פתאום, שם זה סיפור אחר, שם יש סיבה, איך יסלח לו אחרי שעשה לו כך וכך. ויוצא שאדם חושב שהוא עושה תשובה, אבל פעמים רבות זה עניין טכני, כאילו מתחרט, כאילו מתוודה וכאילו מקבל לעתיד. אבל בפועל הוא נשאר אותו דבר.
לכן נבין שעיקר התשובה זה הלב. זה עניין רגשי. להתחרט באמת. שזה יכאב לנו שעשינו עבירות. שנרגיש החמצה וחוסר. שנסלוד מזה. שיהיה קשה לנו להיזכר בזה. שנתבייש בעצמנו. יש כאלו שטוענים שעשו תשובה ומספרים על העבירות שעשו בעבר עם חיוך על הפנים. אם אדם נהנה לספר על העבירות שעשה זה מראה שהוא שמח בזה. שהוא לא מתחרט ואדרבה, היה רוצה לחזור לשם. אם היה קורה לאדם משהו מבייש, שכולם צחקו עליו וביזו אותו, אז היה מנסה להשתיק את זה ולשכוח מזה. לא היה רוצה לחזור לאותו מקום ולא היה מספר לכל החברים את הדברים לפרטי פרטים. וגם אם היה מספר בכלליות, בוודאי לא היה שמח ומחייך. היה כואב לו להיזכר בזה. כך צריך להרגיש אדם שעושה תשובה. ואמנם כל תשובה היא טובה ומועילה, ואפילו רק הרהור קל, ואפילו שאין בזה הרבה רגש, ובמיוחד בהתחלה שקשה להרגיש ממש את הקלקול שנעשה, אבל ככל שנתעמק בזה ונכניס עוד יותר רגש זה יהיה הרבה יותר חזק ומשפיע.
ח. תשובה עמוקה יותר
ומכאן נבין שאי אפשר להגדיר אם אדם עשה תשובה או לא עשה תשובה בעניין מסוים. כי זה לא שחור לבן. יש אחד שעשה עבירות חמורות ויש לו קצת נקיפות מצפון, ויש בזה מעט מעניין התשובה. יש אחד שמפעם לפעם הוא מצטער על מה שעשה, אבל לאחר מכן שוכח מזה וממשיך הלאה. ויש בזה קצת יותר תשובה. יש אחד שכואב לו והוא מבקש סליחה מהשם, וזה קצת יותר. וכך אפשר להמשיך ולהמשיך, עד שמגיעים לדרגות עליונות, של אחד שלא מסוגל לאכול ולשתות וגזר על עצמו להתנזר מתאוות העולם מתוך כאב עצום על כך שהכעיס את בוראו, ובכל יום הוא בוכה ומרגיש בושה וצער איום ונורא מכך. שזוהי בוודאי תשובה הרבה יותר חזקה וגבוהה מהקודמות. ובאמת כמעט תמיד התשובה מתחילה באופן קטן ולאט לאט הופכת ונהיית עמוקה יותר. ולכן בכל עניין צריך לעשות תשובה בסיסית, לפחות בעניין הטכני. ולאט לאט צריך לפתח את זה עם הזמן ולהכניס יותר עומק ויותר רגש כדי לחזק אותה.
ואפשר לקחת כמשל, אדם שבילדותו נגרר אחרי חברים ונכנס לאיזו מכולת וגנב שקית שוקו. לאחר שנים, הוא רוצה לתקן את מעשיו, ואז ניגש לאותה מכולת, מבקש סליחה מהמוכר ומחזיר לו שני שקלים. ואז הוא יוצא משם שמח ונקי, שסוף סוף זכה לעשות תשובה. אבל לאחר זמן מה הוא מדבר עם איזה מכר ומתבררים לו פרטים חדשים. שהמוכר באותה תקופה היה סובל הרבה מגניבות וזה עשה לו לחץ נפשי, ואותו יום שהוא עצמו גנב שם זה היה הקש ששבר את גב הגמל ואז אותו מוכר כבר לא עמד בלחץ ונכנס לדיכאון עמוק למשך שנים. כעת אותו אדם מבין שהסליחה המסכנה שלו ביחד עם שני השקלים, הם לא בדיוק תיקון לכל מה שהוא גרם. ואז הוא חוזר למכולת ומביע עוד יותר חרטה לפני המוכר, כעת כואב לו הרבה יותר. לאחר זמן מה הוא מגלה פרטים נוספים, שאשתו של המוכר ראתה באותו יום את הגניבה וכעסה על בעלה שהוא לא יוצלח וכולם גונבים לו, והמריבה התלקחה עד שהגיעו לגירושים. פתאום הוא מבין שהוא גרם לכך שיתפרק בית מישראל, ואז הוא ממש מתחיל לבכות לפני המוכר שיסלח לו. וכך הוא מגלה עוד ועוד פרטים, שבאותו יום איזה ילד הסתכל עליו שגנב והוא החליט גם לנסות, ומאז הוא גדל להיות גנב סדרתי שהשחית את המידות שלו. וגם הבנים שלו אחרי הגירושים של ההורים עזבו אותו והדרדרו לסמים וכנופיות פשע. וכך בכל פעם שמקבלים עוד ועוד פרטים התשובה הופכת להיות גדולה יותר ורגשית יותר.
ואולי זה נשמע לנו בדיוני ומופרך, אבל כך זה בתהליך התשובה של האדם. שבתחילה הוא מבין שעשה עבירות, והוא רואה את זה בצורה טכנית, שהתורה אוסרת לעשות כך וכך והוא עבר על הציווי. אז זה נראה יחסית קל בעיניו, ואז הוא עושה תשובה בהתאם, בצורה קלה ובלי הרבה עומק. אבל לאחר שעובר זמן, הוא לומד תורה ואז מבין עוד יותר, הוא מבין שזה לא סתם משהו קטן אלא חטא שחייבים עליו כרת או סקילה, הוא מבין שמאכלות אסורות טמטמו את לבו וסתמו אותו מחיבור להשם, הוא מבין את החשיבות העצומה של המצווה וכדומה. אבל זה לא נגמר פה, כי אז הוא נכנס עוד יותר פנימה ומבין את המשמעות העמוקה יותר של החטא, שהוא ברא מלאכי חבלה, פגם בעולמות עליונים וכדומה. הוא מבין כמה הכעיס את השם יתברך שכל כך אוהב אותו ועשה הכל בשבילו. כמו אבא שמשקיע הכל בבנו, ולבסוף בנו בועט בו בזלזול ויורק בפניו. כך לאט לאט הוא נכנס יותר ויותר ומבין עוד יותר את העומק ואת הקלקול העצום. זה כואב לו וזה הרבה יותר רגשי, זו לא אותה תשובה שעשה בתחילה, ואפילו שזה על אותו עניין, אבל כעת הוא רואה את העומק.
לכן בכל עניין עלינו לעשות תשובה עוד ועוד, בכל פעם להתקדם עוד ולגלות עומק נוסף ולהתחרט יותר ולהשתוקק לתקן ולהתחבר להשם יותר.
ואמנם בוודאי שצריך תמיד להתקדם, אבל מכל מקום האדם רוצה לדעת היכן הוא עומד. האם עשה תשובה? האם התשובה התקבלה? איך הוא יצליח לדעת כמה תשובה עליו לעשות כדי שתהיה רצויה לפני השם? מתי אנחנו אומרים שאכן החטא נמחק כלא היה? האם יש מדד לכך שהתשובה היא שלמה?
תשובה שלמה היא כאשר יעיד עליו יודע תעלומות שלא יחזור לאותו החטא לעולם. ואמנם מדובר על השם יתברך שיעיד עליו, ואנחנו לא יכולים לדעת את זה. אבל יחד עם זאת האדם יכול לקבל מושג פחות או יותר ממה שהוא מכיר את עצמו, רק שהוא צריך להיות אמתי עם עצמו.
יש אנשים שהיו מחללים שבת למשל, ולאחר זמן מה עשו תשובה וקיבלו על עצמם לשמור שבת. מאוד יתכן שברגע של ניסיון, אם למשל תהיה הזדמנות שלא תחזור שכרוכה בחילול שבת, אז אולי הם יסכימו להקל קצת באופן חד פעמי. ויוצא שמה שכעת הם שומרים שבת זה עניין מקרי, שלא באו לניסיון, ואז ממילא התשובה לא שלמה לגמרי. ולכאורה יוצא מזה שעד שאדם לא הגיע בפועל לניסיון אז הוא לא יודע אם השלים את התשובה או לא. אבל זה לא בדיוק כך. כי ישנם מצבים שאדם ממשיך, מעמיק ומתקדם. הוא שומר שבת יותר ויותר, לומד עוד הלכות, מדקדק בקלה כבחמורה, דאורייתא או דרבנן, ואפילו לוקח על עצמו הידורים שונים. ואז לאחר שהוא כבר חזק בעניין, אם יחשוב עם עצמו שאם היו מציעים לו עכשיו מאה אלף שקל רק שילחץ על מתג האור בשבת, אז פשוט לו שהוא לא היה מסכים. ואמנם הוא לא עמד בניסיון בפועל, ואי אפשר לדעת לאן היצר ימשוך אותו, אבל כעת בכל אופן זה נראה לו פשוט וברור. וגם אם יאמרו לו שזה מנורת לד שלרוב הפוסקים זה רק איסור דרבנן, וזה חד פעמי והוא יוכל לתרום מזה הרבה כסף לצדקה, מכל מקום הוא לא יסכים בעד שום הון שבעולם. ומובן אם כן שבאותו עניין של הדלקת האור בשבת הוא עשה תשובה שלמה. וכך הוא יכול לבחון את עצמו בכל עניין, בכל חטא ובכל מצווה.
כל אדם שמנסה קצת לחשוב עם עצמו יכול להגיע למסקנות. רק שיהיה אמתי. הרי הוא מכיר את עצמו. הוא יודע שאם יציעו לו לאכול חזיר הוא בשום אופן לא יסכים ולא משנה כמה יפתו אותו. אבל אם יציעו לו לוותר על שיעור תורה או לומר לשון הרע בשביל איזו הזדמנות להרוויח אז יהיה לו יותר ניסיון ולא בטוח שיעמוד בו. כך אדם יכול לקבל אמדן פחות או יותר, איפה הוא עומד ואיפה הוא צריך לעשות עבודה ולהתחזק.
אלא שמעבר לזה יש עוד גורם מכריע. שזה לא רק עניין טכני אם הוא עשה עבירה או לא עשה, אלא ישנם הרבה פרטים. כמה עשה, באיזו עצמה, באיזו איכות, בכמה רגש, בכמה רצון, כמה השתוקקות לעבירה, כמה השקיע והתאמץ עבור העבירה. כל פרט כזה משנה את כל התמונה.
ולצורך דוגמה, אם אדם התמתח ברחוב ובטעות פגע במישהו ונתן לו מכה, אז מספיק שיתנצל, יבקש ממנו סליחה בצורה יפה ומכובדת ומן הסתם שהוא יסלח לו. אבל אם חיכה למישהו שעבר ברחוב ואז קפץ ונתן לו אגרוף שהפיל אותו לארץ, ואז צחק עליו עם כל החברים שלו, אז מובן שכעת אם יתנצל בצורה פשוטה, זה לא יספיק ויהיה לו הרבה יותר קשה לסלוח. ואמנם אם באמת יעשה תשובה אמתית אז זה אפשרי, רק שהוא יצטרך יותר להתאמץ ולהקריב מעצמו כדי שחברו יסלח לו באמת. ואם למשל יתחנן לפניו, ידבר בלב שבור, יעשה עבורו דברים שישמחו אותו, אז כנראה שהוא כן יסלח לו. ויוצא שאם אדם עשה עבירה בצורה סתמית, בלי רגש, מתוך אילוצים, שהחברים גררו אותו או שהרגיש לא נעים, אז יהיה לו קל יותר לעשות תשובה. אבל אם השקיע והתאמץ, השתוקק לעבירה, התרגש ונהנה ממנה, ועל אחת כמה וכמה אם ידע שזה אסור ועשה בכוונה, אז בוודאי שגם כאן התשובה אפשרית, אבל כדי שהיא תהיה שלמה הוא יצטרך להתאמץ בזה יותר.
ויוצא שכגודל העבירה, כך צריכה להיות גודל התשובה. ולפעמים למשל אדם עושה תיקון כרת, שנשאר ער ולומד תורה במשך כל הלילה, וכמו שמצוי בליל שבועות והושענא רבא. ואותו תיקון כרת מכפר על עבירה שעשה. אבל אם אדם יבחן את עצמו, כשעשה את העבירה, הוא היה באורות, נשאר ער כל הלילה בשמחה, השתוקק, רצה את זה ממש ובער בתוכו. אבל כעת כשהוא עושה את התיקון, אז הוא חצי מנומנם, מסתכל כל רגע על השעון מתי זה יגמר, לומד תורה בעייפות וחוסר חשק, וממילא זה רחוק ממה שצריך. ואמנם בוודאי שזה אהוב לפני השם, זה קרוי תשובה, נחשב להמון, ובוודאי שזה מתקן, וזה דבר נעלה ונפלא. אבל יחד עם זאת, קשה להגדיר את זה כתשובה שלמה. אבל אם אדם לומד תורה בבית המדרש ומגיע לחשק עז, הוא מתרגש מהלימוד, משתוקק ללמוד, צמא לקרבת השם, אז בוודאי שזה מתקן את אותם פעמים שפגם. אדם צריך להגביר את ההשתוקקות שלו לתורה ומצוות. לחזק את הכוונה. ובמיוחד במקומות שהוא יודע שפגם בהם. שאם עשה חילול השם, ישתדל לעשות כנגד זיכוי הרבים. אם עשה עבירה ברצון גדול, יעשה מצווה כנגד ברצון גדול. שיסתכל איפה הוא נפל, ושם ינסה לתקן ולעשות דברים טובים לעבודת השם. ויש הבטחה, שהבא להיטהר מסייעין בעדו, כך שכאשר אנחנו עושים את ההשתדלות, משמיים יכוונו אותנו ויפתחו לנו את השערים כדי שנזכה להגיע לתשובה שלמה ואמתית עד הסוף.
ט. לשחרר לחץ
ככל שאדם נכנס לעומק התשובה, לומד, מוסר נפש ומתחבר לעולם רוחני, הוא מבין שכל העולם הוא שקר. הוא מבין שאנשים חיים בצורה מעוותת. רודפים אחרי הבלים חסרי תוכן. משקיעים בדברים גרועים ומזלזלים בתכלית שלשמה הם חיים ובחיי הנצח שלהם. הוא לא יכול לסבול את זה.
אם לוקחים את זה בצורה נכונה, אז עושים חילוק. יש את הרצוי ויש את המצוי. יש את השאיפה והדרך הנכונה, ויש את המציאות שנוצרה מתוך האילוצים. ואז עושים את ההפרדה, מנסים להגיע כמה שיותר גבוה, ומנסים גם להשפיע על אחרים ולחזק אותם, אבל מקבלים את כולם באהבה ובהבנה.
אבל אם לא לוקחים זאת בצורה נכונה, מרוב אורות גבוהים וכיסופים עזים עלולים להילחץ מהדברים. ואז מסתכלים על המשפחה שחיה בצורה רחוקה מתורה ומצוות כעבריינים ורשעים חס ושלום. החברים נראים כמו כופרים. יש כאלו שמוכיחים אנשים בכל הזדמנות, מתווכחים, צועקים ורבים. ואמנם זה נובע מרצון טוב, אבל השם יתברך לא רוצה בכך וזו כלל לא הדרך. כשרבי שמעון ורבי אלעזר בנו יצאו מהמערה לאחר שתיים עשרה שנה, הם היו תנאים קדושי עליון, ידעו סודות עצומים והתעלו הרבה מעבר לכולם. אבל יחד עם זאת, יצאה בת קול ואמרה להם ״להחריב את עולמי יצאתם חזרו למערתכם״. משמיים לא מחפשים להעניש, לא רוצים להשתמש במידת הדין, לא רוצים שאנשים יקפידו ויעשו מחלוקות, וגם אם זה מסיבה מוצדקת. כשאדם מקפיד ונלחם, הוא מפעיל את מידת הדין בעולם. גם על עצמו וגם על אחרים. זה לא טוב לאף אחד ולא עוזר כלל. צריך לקבל את כולם בהבנה ולהתנהג בסבלנות ושלווה. ואמנם לנסות לקרב ולחזק, אבל בלי לחץ ומלחמות.
אז גם אם הדוד מנסה לשאול שאלות מתריסות, או שהשכן מזלזל, או שאיזה מכר מנסה להיכנס איתנו לוויכוחים בענייני אמונה, פשוט צריך לחייך באדישות, לומר בהחלטיות שזו הדרך שבחרנו וזהו. לא צריך להכריח אף אחד שילך בדרכנו, ולא צריך להתערער ולהיכנס לספקות ולבטים בכל פעם שמישהו מזלזל בדרך הזו. בתחילה זה רק ניסיונות שצריך לעבור, ולאחר מכן הכל יהפוך לברור יותר.
ובאמת כל זה נובע מכך שהאדם עצמו מרגיש מבולבל. פעמים רבות הוא כועס על אחרים ומנסה להוכיח להם שהדרך שלו נכונה, כי הוא באמת לא בטוח כל כך והוא בעיקר מנסה להוכיח לעצמו שהוא אכן צודק. וזה טבעי לחלוטין, כי הוא עדיין לא למד מספיק, יש הרבה דברים שהוא עדיין לא יודע, האמונה נבנית שלב על גבי שלב, שבכל פעם מתקדמים ועולים עוד קומה, והיא מתבססת על כל הקומות הקודמות, ויש דברים שאי אפשר להבין בלי לבנות כמה קומות לפני כן. לאט לאט האדם בונה יסודות, לומד, מחכים, מתחבר לדברים עד שלבסוף הכל נראה ברור ופשוט. לאחר מכן לא יהיו ספקות ולבטים. הוא יראה את הדברים בצורה ברורה, ממקום גבוה יותר. כל הדאגות והלחצים הם מתחילת התהליך של התשובה.
שאדם חושב מה יקרה אם לא יצליח לעשות תשובה? ומה יגידו החברים אם כן יצליח? איך תגיב המשפחה? איך ייראו החיים בעתיד? האם זה מוכרח לחיות כך? האם זו הדרך הנכונה? האם צריך לוותר על כל מה שאדם אוהב ולהשתנות? אדם מלא בשאלות ולבטים פנימיים, קשה לו לעשות צעדים לשינוי, ואם זה לא מספיק, כל הסביבה המופתעת מתהליך השינוי שהוא עובר מוסיפה לו קשיים. הוא מרגיש מוזר לעשות דברים שונים ממה שהתרגל אליהם, הוא בטוח שכולם לועגים לו ומבזים אותו. הוא חושב שלא יסכימו לקבל אותו בדרכו החדשה.
אבל באמת כל זה טבעי וזה חלק מתחילת הדרך. באמת שאין שום סיבה להיות בלחץ. השם יתברך דואג לנו ומכוון אותנו למקומות הנכונים והטובים. הוא מבין אותנו. הוא אוהב אותנו. גם אם עושים טעויות לפעמים, גם אם לא מצליחים, גם אם יש נפילות, הוא אבא שלנו שרוצה שיהיה לנו טוב.
לא צריך לעשות צעדים קיצוניים או להשתגע. בסך הכל צריך לעשות צעד קטן, להתקרב אל השם יתברך מתוך המקום האישי שלנו. לא צריך כעת להגיע לשום מטרה ובטח שלא להפוך לצדיקים ביום אחד. רק לקחת משהו קטן ולהתקדם אתו. איזו מצווה, איזו הנהגה טובה, איזו מניעה מאיסור. משהו קטן שילווה אותנו. בלי לחץ ובלי דאגות. וגם אם נכשלנו פה ושם, לא קרה כלום. רק לקום ולהתקדם מתוך המקום שלנו ובהתאם ליכולת שלנו. בלי קבלות עצומות ומחשבות על איפה נהיה בעוד עשרים שנה. אם היו מספרים לילד בגיל חמש לאן הוא צריך להגיע בעוד עשרים שנה, הוא היה קורס. הוא לא מבין איך אפשר להיות נשוי, ולטפל בילדים, ולשלם משכנתא וחשבונות, ולעשות סידורים וכל הטרדות של אדם מבוגר. ואיך יוותר על כל הצעצועים שלו. אבל באמת שהכל בסדר ואין שום סיבה לדאגה. כי עושים צעד קטן ועוד צעד קטן, ואז בצורה טבעית ושלווה אפשר להגיע לשאיפות ולדרגות עצומות ללא קושי. יש דברים שנראים לילד קטן מסובכים ומפחידים, אבל כאדם בוגר לאחר מכן זה נראה לו שטויות. הקשיים הישנים נראים קלים ופשוטים. ולפעמים ילד חושב שבתור מבוגר הוא יהפוך להיות אדם אחר, כמו אישיות אחרת, וזה נראה לו מפחיד. אבל כל בוגר יודע שאמנם בחיצוניות הוא השתנה, אבל הוא לא הפך למישהו אחר. זה עדיין הוא. אותה אישיות מיוחדת, אותו קול פנימי, אותה מהות, רק בצורה בוגרת. זה תהליך טבעי ונפלא שנעשה כמעט מאליו. אם כל ילד קטן מצליח לעשות את השינוי לאדם בוגר, אז גם אנחנו יכולים לעשות את השינוי ולהפוך לאנשים יראי שמיים שמחוברים לתורה ולמצוות. זה לא ישנה את האישיות שלנו ולא יהיה שום צעד קיצוני ומפחיד. הכל יהיה בהדרגה כמו תהליך של התבגרות רוחנית.
אף אחד לא ביקש מאיתנו להפוך להיות כמו רבי עקיבא. וגם רבי עקיבא עצמו, בוודאי לא תיאר לעצמו שיוכל להיות רבי עקיבא. הרי הוא חזר בתשובה רק בגיל ארבעים וכלל לא חשב שיש לו סיכוי. הוא בסך הכל הלך ללמוד תורה, ואז דבר גרר דבר עד שהפך בצורה טבעית להיות רבי עקיבא, הענק שבענקים. לא צריך לעשות שיקולים מהותיים, להכריע בבחירות עצומות שיקבעו את כל החיים ואיך שהאדם ייראה בעוד עשרים שנה, אלא שצריך להתקדם רק צעד קטן כעת, בלי לחתום על שום חוזה ובלי להתחייב על צעדים עתידיים, רק צעד קטן, אפשרי ופשוט שאנו יכולים בקלות לקבל על עצמנו עכשיו.
לפעמים מציעים למישהו שיבוא ללמוד גמרא, אז הוא מתחיל לתרץ שהוא לא רגיל ללמוד גמרא, וגם הוא לא יכול להתחייב לבוא כל הזמן. אבל מה זה קשור בכלל למה הוא רגיל ולמה הוא יכול להתחייב? עכשיו הוא יכול? אז שיבוא!
אומרים לו לברך על האוכל. אז הוא מצהיר שהוא לא דתי. כאילו שרק מי שדתי חייב במצוות ואם האדם מגדיר את עצמו כלא דתי, אז יש לו פטור. אז הוא אומר שבשביל מה הוא יברך, הרי גם ככה הוא מעולם לא בירך בעבר וגם לעולם לא יברך בעתיד, אז מה תעזור הפעם הזו? אבל מה זה קשור? יש לו עכשיו יהלום מול העיניים? וכי בגלל שהוא לא אספן יהלומים והוא לא בטוח שהוא ימצא עוד יהלומים בעתיד, אז הוא יוותר ולא ייקח את היהלום הזה שנמצא מולו? צריך לנצל כל הזדמנות. בלי יותר מדי חישובים והחלטות. אדם חושב יותר מדי כמה צעדים קדימה, שאם הוא יברך אז כאילו זה יחייב אותו, ואז אולי פעם הוא ישכח או שלא יהיה לו נעים ליד אחרים, והוא עדיין לא מרגיש בשל, והוא לא מגדיר את עצמו כאדם שמברך, אבל כל זה שטויות. כי אם ברגע זה הוא יכול לברך ללא קושי, אז שיקפוץ על היהלום שהזדמן לו.
הכי חשוב זה לקחת את הכל בשמחה. תהליך התשובה הוא תהליך מדהים בו אנו מתקרבים לאבא האהוב שבשמיים וצריך ליהנות ממנו. תהליך בו אנו חוזרים אל המקורות שלנו ומגיעים לשורש נשמתנו. תהליך של התקדמות לשאיפות הכי גדולות שלנו והתחברות לאינסוף ברוך הוא. חבל לפספס את החוויה הנפלאה הזו בגלל לחצים טיפשיים חסרי בסיס. אנו מתקרבים למקום בו נמצא כל השפע ומשם הוא יורד לעולם. למקום בו אנחנו מעל המזל ושום כוח לא יכול להזיק לנו ולשלוט עלינו. מקום בו הברכה מצויה. מקום בו אין זמן וחומר, אלא נצחיות חלומית ורוחנית של טוב ואושר אינסופי. כל טיפת עצבות תרחיק אותנו משם, שהרי זה בניגוד מוחלט למטרה עצמה. רק השמחה, השלום והשלווה יוכלו לקרב אותנו.
השם יתברך יזכה אותנו להתקרב אליו, לעשות תשובה שלמה ואמתית, ברוגע ומתוך שמחה גדולה, להרגיש חלק ממנו ממש ולמלא את חיינו בשפע וברכה.
תכנים נוספים דומים:
כתיבת תגובה