יגיעה ועמל בתורה

ראובן פיזנטי | ד׳ בסיון ה׳תשע״א | חג שבועות

לחג השבועות לא נקבע תאריך בתורה. התאריך עצמו יכול היה להשתנות כאשר היו מקדשים את החודש על פי ראיה (בהתאם לחודשים ניסן ואייר אם הם חסרים או מלאים). מה שקובע את זמן החג זוהי הספירה של ארבעים ותשעה הימים מאז פסח כאשר ביום החמישים זהו חג השבועות.

אלא שצריך להבין מהו השינוי הגדול משאר מועדי ישראל שנקבעו על פי תאריך מסוים, שכאן לא ניתן תאריך והוא אפילו יכול להשתנות ורק מה שחשוב הוא שיהיה ביום החמישים לאחר פסח?

חג הפסח מסמל את יציאת מצרים. יציאת מצרים הייתה חלק חשוב ביותר בתהליך התהוות עם ישראל, אך עם זאת המטרה עדין לא הושגה. רבים נתקעים בשלב הזה ושוכחים שיש המשך לתהליך. ביציאת מצרים בני ישראל זכו להגיע לדרגות עצומות, אבל כל זה היה רק הכנה והבשלה לקראת המטרה העיקרית שהיא קבלת התורה. כי כל מהות יציאת מצרים נועדה לשם ההגעה למעמד קבלת התורה הקדושה.

אלא שאין אפשרות לקבל את התורה סתם כך בלי לעשות דבר. ככל שאדם מתאמץ, מקריב ומשקיע מעצמו בעבור התורה הקדושה, כך הוא קונה אותה בצורה חזקה יותר. ככל שאדם מוסר נפשו על התורה, כך הוא זוכה להתחבר אליה. כל אדם מתחבר לתורה באופן אחר על פי ההשקעה שלו.

כאשר מועד מסוים נקבע בתאריך מסוים, אז לכאורה זה מרמז כאילו שאין שום דרישות מוקדמות. הזמן בלבד הוא שקובע את קיום אותו מועד. כל יהודי שמגיע לאותו התאריך שנקבע יכול לחגוג את אותו החג באופן אוטומטי ובלי מאמץ. אין שום חילוק בין יהודי אחד לשני.

אבל בחג השבועות הקדוש ברוך הוא רוצה שנתאמץ כדי לקבל את התורה. שנעשה את ההכנות המתאימות כדי להיות ראויים לכך. לא כל מי שמשעמם לו יכול להרגיש בעלים על התורה הקדושה ולפרש אותה כרצונו. אלא שמי שהתאמץ והתייגע בלימוד התורה, מי שעבד על מידותיו ועמל כדי לזכות להתחבר לתורה הקדושה, הוא זה שיכול באמת לקבל את התורה והוא זה שיכול באמת לחגוג.

לאחר שיצאנו ממצרים היינו בתוך מ"ט (ארבעים ותשעה) שערי טומאה. נדרשה מאיתנו עבודה רצינית כדי לזכות להגיע למעמד עצום של קבלת התורה. ספירת העומר מייצגת את העבודה העצמית שלנו כך שבכל יום אנו זוכים לצאת משער טומאה אחד ולהיכנס בשער קדושה. לכן אנו סופרים את הימים ממש, ואפילו מברכים על הספירה, כך שיש לנו חלק ממשי בכל זה, שאנו משתתפים בעבודה והכנה. רק לאחר שיצאנו מכל שערי הטומאה, עבדנו על המידות כראוי וזכינו לזכך את עצמנו, אז ניתן לקבל את התורה.

גם היום לא מעט אנשים נמצאים בשערי טומאה כאלו ואחרים. ואולי אפילו יותר ממה שהיה במצרים. העבירות שאדם עושה מרחיקות אותו מהקדוש ברוך הוא. המאכלים האסורים שאנשים מכניסים לפיהם הופכים לחלק מנפשם ומביאים לטמטום הלב. הסביבה הרחוקה וכלי התקשורת משפיעים עלינו כך שנסור מהדרך הטובה. וכך כל מעשה לא טוב, כל חטא, כל דיבור או מחשבה רעים, הכל משפיע עלינו וחודר.

כל הדברים הללו מרחיקים אותנו כדי שלא נוכל לקבל את התורה. אדם כזה יכול לבוא לבית הכנסת ולהשתעמם מהתפילה כי הוא לא מבין שהוא מדבר עם הקדוש ברוך הוא. הוא יכול לשמור שבת ולהרגיש שהוא בעונש במקום ליהנות. הוא יכול לראות רב גדול אומר את הסודות של פנימיותו וללגלג עליו באותה העת. הוא יכול לקרוא בתורה ולחשוב חס ושלום שזה בכלל לא מדבר אליו. כל זה נובע מהטומאה שבתוכו. שאותה טומאה חוצצת ומונעת ממנו לקבל את התורה. לכן הוא לא יכול להתחבר.

אדם כזה לא יכול להגיע ביום חג השבועות ולצפות לקבל את התורה. כי לא הזמן מביא לקבלת התורה, אלא ההשתדלות של האדם היא שמביאה אותו לקבל אותה. רק כאשר האדם מתאמץ, עובד על עצמו ומוסר נפש ממש על התורה, אז הוא באמת יכול לזכות בה.

יש אנשים שעושים עבירות בלי הכרה, וכאילו שלא אכפת להם מכלום. ואז כשהם נתקלים בדמות של אדם ירא שמיים, הם כאילו מחליטים לתת לזה הזדמנות. אז הם מבקשים שיוכיחו להם שהתורה אמת או שיסבירו להם איזו קושיה שיש להם, וכל זה בכמה דקות פנויות שיש להם.

אבל הם לא מבינים שזה כלל לא יעזור להם. התורה לא מגיעה על מגש של כסף. צריך לקנות אותה בעמל. אדם יכול לקבל את כל התשובות המופלאות והעמוקות, אבל הוא לא יבין אותן כלל ולא יצליח להתחבר לדברים. לעומתו יכול להיות אדם שמתאמץ ומוסר נפש, ולמרות שלא ענו לו על שום קושיה, מכל מקום הכל מתורץ מאליו. כאילו הכל ברור ומובן. כי המאמץ והמסירות הם שקובעים.

אי אפשר לזלזל בתורה ולצפות לקנות אותה. רק מי שבאמת עסק בתורה, שהתאמץ והתייגע בעבורה, הוא זה שיש לו חלק בה. התורה לא רודפת אחרינו, אלא אנחנו שצריכים לרדוף אחריה.

אדם חושב שהתורה היא מיושנת או משעממת כי הוא לא זיכך את עצמו. הוא לא התאמץ מספיק כדי להיות ראוי לקבל את התורה. אי אפשר לצפות להבין דברים, או להפוך לרוחניים כאשר אנו נמצאים בתוך ים של עבירות בשיא הטומאה. אנו מוכרחים להסיר את שכבות הטומאה, לעבוד על המידות ולהתקדם יום אחר יום, עד שנזכה להגיע לחג מתן תורה זכים ונקיים וכך לקבל את התורה מתוך אהבה.

לכן חג השבועות נקבע ללא תאריך קבוע, אלא דווקא ביום החמישים מחג הפסח. כי לאחר שיצאנו ממצרים וזכינו להיות חופשיים, צריך להתחיל לעבוד כדי להיות ראויים לקבל את התורה. רק לאחר מאמץ אמתי אפשר לזכות בה.

אמנם ימי ספירת העומר נועדו לשם כך, לעשות חשבון נפש ולספור את הימים עד לקבלת התורה. אבל מהות הדברים נשארת איתנו בכל זמן ובכל מצב. בכל רגע עלינו לעבוד ולזכך את עצמנו כדי להיות ראויים לקבל את התורה. בכל עת בשנה עלינו לעשות חשבון נפש עם עצמנו כדי לראות שאנו הולכים בדרך הנכונה. כך נוכל להפוך לראויים יותר לקבל את התורה.

והרבה אנשים רוצים לקבל את התורה, רק שהם לא יודעים שהדבר תלוי בהשקעה ובמאמץ שלהם. ואז הם רוצים ללכת לשיעור, אבל בדיוק יש כל מיני סידורים וטרדות שנופלים עליהם וכך זה לא מתאפשר. או שפעם אחרת הם מחליטים לפתוח ספר וללמוד, ואחרי כמה דקות פתאום הם הופכים עייפים ממש. ועד שהם הולכים לבית מדרש כדי ללמוד, אז לא מוצאים חברותא מתאים או מישהו שילמד אותם.

וכך הם מנסים ועושים מאמצים לכאורה, וכאילו שמשמיים הדברים לא מתאפשרים. הם מנסים ללמוד ולא מבינים כלום, וכאילו שלימוד התורה זה לא בשבילם. שהרי כל אחד עם התפקיד שלו, והם כנראה מיועדים לתפקיד אחר.

אבל צריך לדעת שכל אלו ועוד רבים, הם חלק מהניסיונות הגדולים שיש בלימוד התורה. שהתורה נקנית על ידי טורח, עמל ויגיעה. משמיים בוחנים את האדם ונותנים לו ניסיונות כדי לראות כמה הוא יתאמץ וימסור נפש. ולפי אותה מסירות נפש ולפי הוויתורים שהוא יעשה, כך הוא יזכה לחלק גדול יותר בתורה הקדושה.

ואז אדם הולך לבית המדרש הראשון שהוא מוצא, לא מכיר אף אחד, לא מבין איך להחזיק ספר, בקושי יודע לקרוא, אבל יושב שם בהחלטיות ובלי פשרות במשך כל היום. הוא פותח גמרא ולא מבין את הלשון המוזרה של הארמית, אבל הוא לא מתייאש. ואז מתחילים טלפונים, אבל הוא לא עונה. הוא נהיה קצת רעב, אבל לא זז ממקומו.

מדי פעם מסתכלים עליו בצורה מוזרה, אבל לא אכפת לו. הוא מרגיש לא נעים וכאילו שצוחקים עליו, אבל הוא מתעלם וממשיך בשלו. יש לו מטרה ולא מעניין אותו כלום. הוא קורא שוב ושוב את אותה שורה במשך כל היום ולא מבין אפילו מילה אחת. הראש מתחיל לכאוב, החכמה אין, אבל הוא בשלו.

כך הוא עושה גם למחרת, וגם ביום שלאחר מכן, עוד יום ועוד יום, עד שמשמיים פתאום פותחים לו פתח. אבל זה לא סתם פתח, אלא הכל לפי מסירות הנפש שעשה. פתאום הלימוד הופך להיות מובן, פתאום יש חברותא זמין, פתאום הוא מגיע לחידושים שאנשים לא מגיעים אליהם גם בעשרות שנים של לימוד, פתאום הטרדות מסתדרות מעצמן וכך לאט לאט הכל מסתדר לו.

ככל שאדם עובד על עצמו ומוסר את נפשו על התורה, כך הוא זוכה להגיע לדרגות עצומות יותר. אי אפשר לעשות את ההפך ממה שכתוב בתורה ואז לצפות לקבל אותה במתנה ללא מאמץ. אלא מי שבאמת משקיע בתורה, זוכה לקבל אותה מהשם יתברך. הקדוש ברוך הוא יזכה את כולנו להזדכך ולהיות ראויים לקבל את התורה כך שנוכל להתחבר אליה ולזכות לשפע עצום מהשמיים.