יום הכיפורים – וסלחת לעווני כי רב הוא?
במזמור כה’ בתהלים נאמר “וסלחת לעווני כי רב הוא”. אבל לכאורה זה נשמע מוזר, שהרי אם אנו מבקשים מהשם שיסלח לנו בעקבות סיבה מסוימת, אז כדאי שהסיבה תהיה מוצדקת.
אילו היו לנו מעט עוונות בלבד, אז היינו יכולים לבקש שהשם יסלח לנו כי השתדלנו לא לעשות הרבה עוונות. אך אם יש לנו הרבה עוונות, אז עדיף למצוא תוכנית חלופית ולבקש שיסלח לנו בזכות דברים אחרים כמו זכות אבות, בזכות הרחמים של השם יתברך, בזכות יום הכיפורים שמכפר על העוונות או כי אנו מתחרטים ומצטערים. אבל מדוע שנבקש מהשם לסלוח לנו בזכות זה שיש לנו הרבה עוונות?
לצורך משל, אם אדם קונה מכשיר חשמלי יקר וחסרים לו עשרה שקלים לתשלום, אז בוודאי שבעל החנות ישמח לעשות לו הנחה. אך אם הוא מוציא חצי שקל מהכיס כדי לשלם על מוצר ששווה כמה מאות שקלים, מתוך בקשה שבעל החנות יוותר לו על השאר, אין סיכוי שהוא ייענה בחיוב. הרי הדבר מובן וברור שעל מעט אפשר לוותר ולעגל פינות, אבל על הרבה לא.
אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא לסלוח לנו על העוונות. וכעת תארו לכם שהשם יתברך שואל אותנו מדוע אנו חושבים שהוא צריך לסלוח לנו, ואנו משיבים “כי יש לנו עוונות רבים!”.
כדי להבין את זה אנו צריכים לזכור שהקדוש ברוך הוא אינו בשר ודם כמונו. תכלית בריאת העולם היא להטיב לנבראים בלי לקבל שום דבר בתמורה. השם יתברך רוצה לגלות את רחמיו בעולם ללא כל תנאי. הרי הוא שלם ולא צריך מאיתנו כלום.
הוא לא צריך שנעשה דברים מסובכים וקשים מעבר ליכולות שלנו. הוא רק רוצה שנכיר בו ונבקש ממנו את צרכינו כך שהנתינה תהיה שלמה, שנדע להעריך את הדבר שאנו מקבלים ונוכל ליהנות ממנו. כך הוא ירחם עלינו וייתן לנו מטובו ואנחנו נוכל לקבל שפע עצום ולהכיל אותו.
כדי להגיע למקום הזה של הכרה, ניתנו לנו המצוות שמקרבות אותנו אליו והאיסורים שמרחיקים אותנו מהמונעים, המזיקים והמכשולים שעלולים להפיל אותנו בדרך אליו. כך אפשר להתקרב ולהגיע לאותה הטבה.
אך מה לעשות שהיצר גובר, התאוות מסנוורות וכבר שכחנו לגמרי את הדרך ואפילו את המטרה שאליה רצינו להגיע, וכעת אנו מסתובבים במקום ומחפשים את עצמנו עם הרבה עוונות מסביב. ואז האדם שקוע בעבירות, תאוות חומריות ושלל דברים מזיקים, ובכלל לא יודע שקיים עולם אחר.
כאשר אדם מתבונן על החיים, על תכלית העולם, על כל הבריאה המופלאה, הוא מבין ויודע שמשהו מוכרח להשתנות. אם הוא זוכה ללכת עד הסוף עם החלטתו, הוא מתחיל תהליך שנקרא תשובה. הוא מבין שלא נהג נכון, מתחרט על העבירות שעשה ומתוודה עליהן, ואז מקבל על עצמו לא לחזור לאותן העבירות עוד לעולם.
לאחר כל התהליך אותו אדם נמצא בבעיה. הוא מקבל המון גאווה ובטוח שהכול מגיע לו. הוא חושב לעצמו שאם עכשיו הוא שומר שבת אז הבורא חייב לו ואם הוא מניח תפילין אז כעת הבורא ייתן לו את כל מה שהוא צריך בדין. הגאווה הזו הופכת אותו לכפוי טובה שלא מעריך את מה שנותן לו הבורא וכך יוצא שכל תכלית העולם, שהיא להטיב לנבראים, לא יכולה להתקיים. שהרי לא משנה מה ניתן לאדם גאוותן, זה לעולם לא יספק אותו ותמיד הוא יחפש על מה לכעוס.
זה כמו מישהו מפונק שגדל בבית עשירים וחושב שמגיע לו הכל. הוא לא מעריך ושום דבר לא שווה לו. כך אותו אדם שחושב שמגיע לו, במקום לרוקן את עצמו כדי שיהיה לו מקום לקבל שפע מהשם יתברך, הוא ממלא את עצמו באוויר שלא משאיר מקום לקבלה מהבורא. הוא בטוח שיש לו מעט עוונות והוא בעצמו יוכל לכפר עליהן ולהתמודד איתן ומסיר כביכול את הקדוש ברוך הוא מהתמונה. כאילו שחס ושלום לא צריך חסדים ורחמים, כי הכל מגיע לו בצדק ובדין.
האדם חושב שהכול עובד כפי שהוא מכיר מכללי העולם. שהכול תחרותי, שהולכים לפי הישגים. שלוקחים את כל המצוות שעשה, וכך מעריכים את האדם. שמסתכלים על המידות הטובות שרכש, ואז פורסים לפניו שטיח אדום. וכך הוא מקבל גאווה, ובטוח שהכול מגיע לו.
ומצד שני אדם רחוק מסתכל על הכל מתוך ייאוש. כי הוא מבין שאין לו סיכוי. הוא עושה חישובים ורואה שהוא גם ככה לא יצליח להתקרב. כבר לא ייצא ממנו תלמיד חכם, אז כאילו אין בכלל בשביל מה להתאמץ. הוא בטוח שהוא אכזבה. שהשם יתברך חס ושלום שונא אותו.
אבל צריך להבין שהמחשבה הזו, בין לרשעים ובין לצדיקים, נובעת מגאווה גדולה. שכאילו אנשים חושבים שהם מנהלים את העולם. שאם הם עשו מצוות, זה כאילו בכוחם האישי, בזכות החוזק הגדול שלהם והיתרון שלהם על שאר הנבראים. ואם לעומת זאת עשו עבירות, אז זה מתוך שהם כישלון, הורסים ומקלקלים.
ובכל אופן שניהם תופסים מעצמם ממשות. שכאילו הם אלו שקובעים ומחזיקים את העולם. כאילו שהשם יתברך ח”ו בכלל לא חלק מהתמונה. שהם בכוחות עצמם בנו או הרסו.
והדבר הזה הוא הקלקול הכי גדול שקיים. שכל תיקון העולם הוא להוציא את המחשבה הגאוותנית הזו שבאדם, להתמלא בענווה ולהמליך את הקדוש ברוך הוא עלינו. וכמו שמבואר בדברי האריז”ל, שהשורש של כל קלקול העולם הוא שבירת המלכים, שכל אחד התנשא לומר אני אמלוך.
ואז בא אדם שיש לו מעט עוונות, ומתפלל לקדוש ברוך הוא כאילו שהוא חייב לו משהו. הוא דורש דברים כאילו בדין. בזכות הצדיקות שלו. הוא לא מרגיש שעושים לו טובה גדולה, בדומה למוכר שמוותר על כמה שקלים למישהו שקנה מוצר יקר מאוד, שאז הקונה לא מרגיש שעשו אתו חסד.
ומצד שני בא אדם שיש לו המון עוונות, ואז הוא מיואש ולא רוצה בכלל להתפלל. כי הוא יודע מראש שהשם לא יקשיב לו ולא יסלח לו. הוא בכלל לא מנסה להתקרב, כי הוא יודע שאין לו סיכוי.
ושני סוגי האנשים האלו פועלים מתוך גאווה עצמית. לכן אנו באים ומתפללים בצורה שונה. אנו מודעים לכך שיש לנו המון עוונות, ואדרבה, אנו באים ומתחננים לפני השם יתברך שיסלח לנו. אנו מבינים שאנחנו כלום, שאנחנו כל כך קטנים, שהשם יתברך הוא הכל, ואנחנו אפילו לא שווים יריקה. וזה עיקר התשובה.
ובאמת לא מודדים את האדם בצורה טכנית, על פי כמות המצוות והעבירות שעשה בחייו. וכפי שמובא במקומות רבים מעלת התשובה, שיכולה אפילו להפוך עוונות לזכויות. וכפי שמובאים סיפורים שונים בחז”ל על רשעים גמורים שפתאום ברגע אחד עשו תשובה וזכו לעולם הבא.
כי זה לא משהו טכני, זכויות מול חובות. אלא שזה המקום הרוחני של האדם. איפה הוא עומד. כמה הוא אוהב את השם. אמנם התורה והמצוות הן חלק עיקרי וחשוב, כיוון שהן הדרך להגיע לשם. אבל מה שבאמת קובע זה כמה הצלחנו להידבק בהשם יתברך.
לכן אנו מבקשים מהשם שיסלח לנו, דווקא משום שיש לנו המון עוונות. שאז אנחנו כבר לא בוטחים בעצמנו, לא חושבים להצליח בזכותנו, לא מנסים להתגאות ולהשוויץ, כי אנחנו מלאי עוונות. ואז ממילא אנו מבינים שרק השם יתברך יכול לעזור לנו. רק הוא יכול לסלוח לנו למרות כל מה שעשינו. רק אליו אנחנו יכולים לפנות.
הדבר דומה לאדם שהתעלל ועשה נזקים שונים לחברו. ולאחר זמן, עלה מזלו של החבר והוא הפך להיות עשיר גדול ובעל כוח ושליטה. ואז אותו אדם שצריך לחברו מחליט ללכת אליו לבקש ממנו עזרה.
וניצבות לפניו שתי אפשרויות. הוא יכול להתמקד בדברים הטובים, להזכיר את הזמנים היפים שלהם כשהיו חברים. אבל הדבר ברור שאותו חבר זוכר היטב את כל הנזקים שגרם לו. לכן קרוב לוודאי שאותו חבר יכעס עליו ולא ירצה לעזור לו. וכי הוא חושב שהוא טיפש? שהוא שכח הכל? שהוא יזכיר את הדברים הטובים וכאילו כל השאר יישכח?
והאפשרות השנייה היא להזכיר את הדברים הלא טובים שעשה. לבקש סליחה, להביע חרטה עמוקה מכל הלב, להצטער על שעשה עוונות כל כך רבים וכל כך חמורים כלפיו, ולבקש סליחה. כעת החבר שרואה שהוא באמת מתחרט, בוודאי ירצה לעזור לו. כי הוא רואה שהוא אמתי, שהוא בא מתוך ענווה, שהוא מכופף עצמו, אז כעת התשובה תתקבל יותר.
הקדוש ברוך הוא יודע היטב את המקום שלנו ואת כמות העבירות שלנו. הוא אוהב את כולם, צדיקים, בינוניים ורשעים, והראייה לכך היא שאנו רואים שיש המון רשעים שטוב להם בחיים והשם ממתין להם בסבלנות שיעשו תשובה. לא יעזור לנו לומר או לחשוב שיש לנו רק מעט עוונות, כי האמת היא שיש לנו המון והשם יתברך יודע זאת אפילו טוב יותר מאיתנו.
אדם שחושב שיש לו מעט עוונות הוא אדם גאוותן. אולי מתוך שהוא לא מכיר את דקדוקי המצוות והעבירות הוא יכול לחשוב כך, אך ככל שאדם לומד יותר ומתחזק יותר, כך הוא מבין כמה הוא קטן.
צריך לזכור שאפילו משה רבינו, למרות כל גדולתו שהוריד את התורה לישראל והנהיג את העם במדבר, ביקש מתנת חינם מהקדוש ברוך הוא, שנאמר “ואתחנן” מלשון מתנת חינם. כי הוא ידע שהוא לא ראוי ולא מגיע לו שום דבר. ביחס לבני אדם, משה רבינו הוא הענק שבענקים, אבל ביחס להשם יתברך אף אחד לא ראוי לכלום על פי דין והכל מתנת חינם, שהרי לא הועלנו לו במאום.
כשאנו פונים להשם יתברך ואומרים לו שיש לנו הרבה עוונות, יוצא שעל ידי כך אנו מתוודים לפניו, עוברים לצד האמת ומכירים בטעות שלנו. מעבר לכך אנו מצהירים שאין לנו דעות כוזבות שנובעות מתוך גאווה ואומרות שאנחנו יכולים להסתדר לבד, או שהשם יתברך חייב לנו משהו.
אילו היו לנו רק מעט עוונות, אז היינו אומרים שנסתדר כבר בעצמנו איכשהו לכפר עליהן. אבל כעת אנו אומרים בצורה חד משמעית שהעוון שלנו רב. אין לנו שום דרך להתמודד עם העוון העצום הזה בעצמנו ואי אפשר לכפר עליו, הדרך היחידה היא שהשם יתברך יסלח לנו מתוך הרחמים העצומים שבו.
כך גם בתשובה הראשונה בהיסטוריה האנושית מאז בריאת העולם, אמר קין “גדול עווני מנשוא”, ודווקא בגלל זה השם יתברך סלח לו במידה מסוימת והקל לו בעונש. ברגע שאנו מודים ומבינים שאין לנו שום דרך לשאת את העוון שלנו, אנו נכנעים לפני הקדוש ברוך הוא, מקבלים ענווה וממליכים אותו עלינו.
אנחנו מבינים שאין לנו ממשות, ושהיחיד שיכול להציל אותנו זה רק השם יתברך ורק עליו אנחנו סומכים. וזה עיקר התיקון. להבין שרק השם יתברך יכול לגאול אותנו. וכפי שמובא לגבי אחרית הימים, שאין על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים. מבחינתו זה לא משנה אם אנחנו צדיקים או רשעים. כולנו הבנים שלו. ולכן במקום לעשות חישובים שונים על המקום הרוחני שלנו, פשוט צריך להתבטל אליו ולהמליך אותו עלינו.
הדרך אל הגאולה
בני ישראל במצרים סבלו מעבדות נוראה. המצרים התעללו בהם, הכו אותם, ביזו אותם, רצחו את ילדיהם ולא נתנו להם רגע אחד של הפוגה. אם נתאר לעצמנו שכל זה התרחש מעט אחרי תקופת האבות הקדושים, נוכל להבין שבוודאי בני ישראל הכירו בבורא, האמינו בו והתפללו לישועה. אך עם זאת, באותה תקופה הם לא נענו.
כדי לעזור להם להגיע לתפילות הנכונות ולתשובה המתאימה, השם יתברך סייע להם להיכנס עוד יותר עמוק לסבל נורא יותר ולעוד יותר התעללויות. הוא שלח את משה רבינו לפרעה כדי להכעיס אותו כך שיכביד את העבודה על בני ישראל.
לכאורה כל זה נראה לנו כדבר איום והיינו מעדיפים להישאר במצב הקודם. אך אילו היינו נשארים במצב הקודם, היינו אולי עד היום עבדים במצרים. אך דווקא ההכבדה, ההתעללויות והסבל שכבר הפך ממאוד קשה לבלתי נסבל, כל אלו הביאו את בני ישראל להתעלות ולהבין שאין שום פתרון גשמי ואין שום דרך שתפתור את הבעיות. הכל נהיה רק יותר ויותר גרוע ללא תקווה, וכך כולם הבינו שיש רק פתרון אחד ויחיד, שרק השם יתברך יכול להוציא אותם מהמצב הזה.
ברגע שבני ישראל צעקו, הקדוש ברוך הוא שמע את צעקתם. לא בגלל שלפני כן הם לא צעקו, אלא בגלל שלפני כן הצעקה הייתה משולבת עם תקוות גשמיות שאולי אפשר להסתדר איכשהו. כעת הצעקה הייתה כל כולה פנייה לקדוש ברוך הוא לגאולה ללא שום רצון אחר.
ובאמת אפשר להבין את הדבר. כי אם אדם עני יבוא לבקש מאיתנו צדקה, אז לרוב נוציא שקל או שניים וניתן לו. הרי ברור לנו שאותו עני לא חי מהצדקה שאנו נותנים בלבד, אלא הוא מסתובב ואוסף מאנשים רבים עד שמגיע לסכום שמספיק למחייתו.
אבל תארו לכם שעני יבוא לפתח ביתנו ויספר לנו שרק אנחנו יכולים להושיע אותו ושהוא מתבייש ללכת לבקש עזרה מאחרים. כעת בוודאי לא נוכל לשלוח אותו עם כמה שקלים בודדים לישון בקור באמצע הרחוב, ולכן נשתדל לספק לו ארוחה, מקום ללון ואת כל הצרכים שלו.
לכן חז”ל למדו אותנו שצריך להתפלל כמו עני. לכן דוד המלך שהיה מלך עשיר ביותר, התפלל תפילה לעני. כי כאשר עני מתפלל אין לו ציפיות מאף אחד אחר והוא איבד כל תקווה. רק השם יתברך יכול לעזור.
הקדוש ברוך הוא יכול לתת לנו הכל בלי שום מוגבלות. אין שום מניעות מבחינתו. הוא לא רוצה לחסום שפע גם לרשעים. ואדרבה, דווקא שם רואים את גודל רחמיו המרובים, שהוא נקרא רחום וחנון. כי כל אדם מרחם על אנשים טובים ורוצה לעזור למי שאוהב אותו. אבל רק רחום וחנון כמו השם יתברך יכול לרחם כל כך אפילו על הרשעים.
אבל כדי לקבל את כל השפע, הוא רוצה שנפנה אליו ונכיר בו. שנמליך אותו עלינו ונבין את המקום שלנו. לפנות רק אליו ולבקש רק ממנו, כי הוא העזרה היחידה שלנו. לבקש בלב שלם ובלי מחשבות זרות.
אם אדם פונה לקדוש ברוך הוא בתור ניסיון נוסף, בין התכניות השונות שהוא מתכנן, אחרי שהוא פונה לאיזה גורו מהודו ובדיוק לפני שהוא מתכנן איזו פעולה מבריקה, אז אמנם כל תפילה להשם יתברך מועילה, אבל זה לא חזק מספיק.
קשה לענות למי שממעיט חס ושלום מערכו של השם יתברך, ועל אחת כמה וכמה אם הוא משווה את השם יתברך חס ושלום לאלילים אחרים או פתרונות אפשריים נוספים. רק כאשר אנו נשענים אך ורק על השם יתברך, מצהירים שאין לנו שום תקווה אחרת ורק עליו אנחנו סומכים שיושיע אותנו, אז בוודאי שהוא לא ישלח אותנו מביתו רק עם כמה שקלים בודדים, אלא ידאג לכל צרכינו.
כך היא הדרך לגאולה שלנו. לגאולה שאנו מצפים לה כבר אלפי שנים וגם לגאולה האישית של כל יהודי ויהודי לצרכיו השונים. יום כיפור נמצא בפתח וצריך להתכונן אליו כראוי. אם נזעק לקדוש ברוך הוא ונשלב את הזעקות עם תקוות גשמיות, נענה בהתאם בצורה מועטה בלבד. אם אנחנו בטוחים שאנחנו יכולים לקבל שפע גדול ממקורות גשמיים ורק רוצים עזרה מהשם יתברך, אז נקבל רק עזרה קטנה. אם נסמוך על מקורות עזרה שונים וביניהם גם השם יתברך, אז הקדוש ברוך הוא ישאיר אותנו לנסות להתמודד עם מקורות העזרה האחרים. אך אם נעזוב את הכל ונשליך את כל תקוותנו רק על השם יתברך מתוך הבנה שרק הוא יכול לעזור לנו, נוכל לזכות לכך שהשם ישמע את צעקתנו ויגאל אותנו.
דרך הפניה לקדוש ברוך הוא צריכה להיות נקייה לחלוטין. התפילה צריכה להיות רק אליו ללא שום תקוות אחרות. לא צריך לחשוב על דרכים גשמיות להשיג את רצוננו, אלא להתפלל בלב שלם שהשם יתברך ימצא את הפתרון המתאים לנו.
כמובן שצריך לעשות גם השתדלות גשמית, אבל לא צריך להאמין באותה ההשתדלות כאילו שהיא זו שפועלת, אלא להבין שרק השם יתברך עוזר לנו, ואם הוא ירצה הוא בקלות יוכל להביא לנו את השפע בדרך אחרת. לא צריך להתעקש על הדברים הגשמיים, שהפרנסה תבוא דווקא מפה ושהזיווג יהיה דווקא בצורה כזו. צריך רק להשליך את יהבנו על השם. להתפלל ולהישען על השם יתברך מתוך אמונה שלמה שרק הוא עוזר לנו, ואז הוא יביא לנו את כל הישועות בצורה מופלאה בדרכים נסתרות שכלל לא חשבנו עליהן לפני כן.
כשאנו אומרים “וסלחת לעווני כי רב הוא” אנו אומרים לקדוש ברוך הוא שאין לנו כבר שום תקווה. העוון שלנו רב כל כך שאין לנו שום דרך לסדר אותו. התייאשנו מהשתדלויות ומבלעדי השם יתברך אנחנו אבודים לחלוטין. אין לנו איך לתקן את חיינו ואין לנו איך להמשיך. אנחנו דלים ועניים ללא כל תקווה. הכל תלוי רק בסליחה של השם יתברך. אנחנו אפסים והוא המלך שלנו שיכול הכל. אנו מבקשים ממנו לסלוח לנו כי הוא התקווה היחידה שלנו ואין לנו שום דרך אחרת. כך בוודאי שהתפילה נענית.
שנזכה לזעוק מקירות לבנו ולבקש סליחה מתוך ענווה ומתוך הבנה שכל חיינו תלויים אך ורק בהשם יתברך ללא שום תלות גשמית. שייענו תפילותינו לטובה ונזכה להיחתם בספר חיים טובים, ישועות, שמחה, פרנסה, שפע, הצלחה, התעלות רוחנית וגאולה שלמה, אנחנו וכל עם ישראל.
תכנים נוספים דומים:
“וסלחת לעווני”.למה? “כי רב הוא…”
מוהר”ן זצ”ל דיבר על רבנים שהם מצד הסיטרא אחרא הנקראים “מפורסמים של שקר”.ויש כאלה שמחוסר ידיעה מתחברים להם.והרבנים הללו מוליכים את אותו אחד בדרך עקלקלות עד שתופס שבעצם יש לו עסק
עם “בבא” מזויף.ע”כ כשחוזר בתשובה מבקש מקב”ה,” וסלחת לעווני”…למה? “כי רב הוא”…הוא אמר שהוא רב,ובגללו הגעתי למה שהגעתי…